שובי

1

"נתחיל בשכבות של צבע אחיד על הבד," מבקש עמי, המורה לציור. שוּבי אינה מסוגלת. המחשבה על שכבה חלקה ואחידה ואז להמתין שתתייבש ומעליה שכבה נוספת ועוד אחת, כמה מייגע. אצבעותיה בוערות למשהו אחר, יצרי ונמרץ. המכחול מעמיס מאליו כמות נדיבה של צבעים המעורבבים בלי הבחנה, הציור הופך לדחוס וכתמי. אחר כך היא תוחמת קווים במשיכות מכחול עבות, הפוך בתכלית מהשקט שהמורה מכוון אליו.

לפעמים הוא ניגש אליה ומעיר בעדינות ולפעמים פוקעת סבלנותו, תוהה בקול רם אם היא כאן ללמוד או לעשות מה שבא לה. והיא רוצה להגיד שברור שללמוד, ומתנצלת ממש, ומבטיחה שתשנה, כלומר מהציור הבא, כי זה כבר כמעט גמור ואסור לגעת.

וכשביקשה לצייר סדרת ציורים מבתי מטבחיים, עמי התעקש שאמנות מתחילה היכן שהפוליטיקה נגמרת. שובי הנהנה, וכיסתה את הקנבס בכתמי שחור, לבן ואדום בוהקים. כשנשאלה לפשרם משכה בכתפיה; "סתם אבסטרקט". ושרוליק, הבחור עם הכיפה, שכַּן הציור שלו היה סמוך לשלה, לא עמד בפיתוי ההסגרה ושאל אם זה לא קשור לתצלום של הפרה המדממת שהדביקה בשולי הבד. ולפני ששובי הצליחה לצאת מן הבלבול ולהגיב, עמי החל מדגים באמצעות ציורה מה רע באמנות מגויסת, ונתן לדוגמה אמנות סובייטית שהיא דווקא מחבבת. מרוב להט ההסבר הוא התהלך הלוך ושוב וידיו נעו לכל הצדדים, והפרה המדממת של שובי מעדה ונפלה ברעש גדול עם החזית על הרצפה.

התלמידים עמדו נדהמים, מחזה שכזה טרם נראה בכיתה. היא תהתה אם משתלם לה בכלל להציל את הציור הזה שלא ספג אהדה רבה. כתמי הצבע קישטו את הרצפה, והקנבס שצבעוניותו נגזלה ממנו, הפך לתפל ודלוח. עמי התנצל ואמר שאולי הגזים, שאמנות מגויסת אבסטרקטית היא נסלחת ועכשיו, משהציור הפך ללא ברור בעליל זה אפילו יותר מסתורי, אז אולי הנפילה שהוא כמובן מתנצל עליה בכל מאודו, עשתה עימו חסד.

הוא ביקש מיערה, שעמדה בסמוך לדלת, להספיג מטלית עבה בטרפנטין מהול במים, ולמרק מן הרצפה את כתמי השמן. ויערה מיהרה לומר שהיא ממהרת, שצריכה לצאת מוקדם היום, היא ביקשה בתחילת השיעור, אם הוא לא זוכר. עמי השיב שהיא יכולה ללכת, ולא נורא, שיישאר כך. המנקה ממילא מגיעה מחר על הבוקר, ואי אפשר לצפות מכיתת ציור שתישמר כמו מוזיאון. בהנהלה ודאי יבינו.

כאשר השיעור הגיע אל סיומו, שובי ביקשה לאסוף את הציור לביתה למרות שהיה לח ולא גמור. היא נטלה אותו בעדינות, שלא יכתים את בגדיה ובנשימה הראשונה שלה מחוץ לבניין היא תרה אחר מְכל הצפרדע הראשון לזרוק בו את מה שנותר מהאבסטרקט המשונה הזה.

שובי יודעת, כדי שלא להיות מוזרה היא צריכה שיהיה לה אכפת ממה שלאחרים אכפת, ולא אכפת ממה שלאחרים לא אכפת; ובזה היא נכשלת שוב ושוב. לו רק יכלה לעדן, שיהיה פחות מורגש. נניח להגיד שהיא חושבת כך וכך, לעניות דעתה כמובן, ושיש מקום למגוון נקודות מבט. אבל זה מעייף להתחפש למה שהיא לא, ומתיש להעלים שוב ושוב עקבות תשוקה לנושא שבוער בה. וכשהיא אומרת שהיא טבעונית, נניח אם היא נשאלת, כי זה פרט שמסוכן לנדב בלי סיבה, היא עוטה על פניה חיוך, ומבטיחה שאינה מהטבעונים המיליטנטיים הללו שנכנסים לאחרים לצלחת. או חמור מכך, שמניחים ראשי פרות כרותים במזרקות מלאות דם.

היא נזכרת ביום שבו מזרקות ברחבי הארץ התמלאו באדום הדמי הזה. בו ביום גמלה בליבה שבקיבתה לא יתבשלו יותר בעלי חיים, הבטחה שעמדה בה עד היום. זה קרה לפני שלוש שנים, היא חושבת, לקראת האביב. אנשים סביבה אמרו שזה נורא ואיום, הוונדליזם הזה של אקטיביסטים עם טעם רע, וכמה הוא מצמרר עבורם וטראומתי לילדים. ואת מי זה בכלל משכנע? בטח לא אותם. ושזה רק מוכיח, בפעם המאה, שטבעונים הם שונאי אדם.

שובי השתתקה אל מול קולות אלו שבקעו מהאנשים שאותם חיבבה, היא חשבה שזה אחד הדברים היפים שנעשו עבור בעלי החיים; הפכו אותם באישון לילה מהמון חסר פנים לאינדיווידואלים, ושאם היה לה אומץ, הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר. אבל בשביל להיות אמיצה באמת היא צריכה כל מיני תכונות שיפצו — למשל, שלחייה לא יסמיקו בכל עת ובלי התראה, או שתביא לעולם ילד או שניים. לפעמים הייתה רוצה שלא יהיה לה אכפת מכל אלו. למה לעזאזל כל כך אכפת.

חלף שבוע מאז השיעור הקודם. שרוליק תוהה בקול רם אם בכוונתה של שובי לצייר לנו גם היום בשר מדמם כדרכה בקודש. ושאם השפופרת האדומה שלה מתרוקנת הוא מוכן להעניק לה שפופרת חדשה. יותר מכך, הוא אף מוכן לארגן להוד מעלתה מגבית לרכישת חבית עם הצבע האדום הכי בוהק בחנות. יערה אומרת שרק שלא יתרסק לה על הרצפה כמו אז, כי עד עכשיו היא נותרה מוכתמת, הצבעים התייבשו והתגבשו לכדי כתמים עיקשים שאפילו סכין חדה במיוחד לא תועיל לחילוצם. עמי מהסה אותם: "שקט, מציירים." ושובי, ששפתיה מתאוות להגיב, נושכת אותן חזק ומגבירה את מוזיקת הרקע. וכשהיא מבחינה במאמציו של שרוליק להחניק פרצי צחוק סוררים, היא גומלת בליבה לצייר גבר עירום עם איבר מין מדולדל וערל. הפעם האמנות שלה תהיה מגויסת למהדרין. אך משום שאינה נועזת דיה או שמא אובדנית, היא מסתפקת באגרטל עם פרחים ורודים.

עמי מבקש ממנה לרשום קודם בעיפרון רך ובלי קיצורי דרך. הוא עומד מאחוריה, משגיח. אולי מניח שבלי לתסכל אותה מעט, כל העבודה הזו איתה מיותרת. שובי עייפה ממורים שמתגנבים מאחורי הגב עם עצות לשיפור. אך כעת מבליחה בתוכה ההשתוקקות להיות התלמידה הטובה הזו, חביבת המורה; נצבט בה געגוע חד לעיניים גאות של בעל סמכות. לפני שהיא מספיקה להנהנן לעברו ולגלות עניין בהערותיו, הוא עובר לציורים הבאים בתור, שרוליק ואייל וחן ויערה. סך הכול עוד תלמידה, וכולם מציירים לעילא. העיפרון אי־שם בתוך התיק, צפון בקלמר הבד המלוכלך. מי צריך אותו בכלל. לא היא. קרוב לוודאי שאינו מחודד כלל, כי הכול נשבר לה בקלות, שם בתיק.

שוב המכחול מתאווה להטביע עצמו בצבע הגולמי, ושוב הכתמיות התזזיתית הזאת שידיה מייצרות. הפרחים הוורודים כבר אינם ורודים, אלא אדומים, הצבע האסור. אחר כך הם נעשים סגולים, כי יש לעדן, ורק כאשר הם הופכים לשחורים, היא חשה שלמה, או שמא אבודה. לבסוף היא מחליטה להצהיב את עלי הכותרת בקצוות ולפזר עלעלים מתפוררים בגווני שלכת, כי מה פתאום יופי נטול מוות.

עמי מתקרב שוב לכיוונה, היא מסמנת לו שהיא יוצאת להפסקת סיגריה. מבטו נראה מעט מבולבל, אולי כי לא זכור לו שראה אותה אי־פעם מעשנת. זה מוזר גם לה שאמרה את זה, מכל התירוצים שבעולם. והיא כבר במסדרון הקפוא, מחפשת תא שירותים מרווח לנוח בו, להירגע. מתחשק לה לזרוק את הציור החדש הזה, אם אפשר לכנותו כך, שנולד כברירת מחדל. יש עוד כחצי שעה לסוף השיעור, היא תובעת מעצמה לנוח על המושב לכמה דקות, ואולי גם לדמוע מעט ולשטוף היטב את העיניים בטרם תשוב, שהרי מסוכן לה לבכות בחוץ.

כאב חד פוצע בבטן התחתונה, הכאב המוכר כל כך של היום הראשון של הווסת. זרם סמיך, רחמי, לא רצוני כמעט, מזדחל לו בפנים ירכיה, מבשר יקרות; כי כשכואב לה שם, משהו בה נרגע — פציעה עצמית של הטבע. למרבה ההקלה היא מוצאת פד ארוז בקפידה בכיס המכנסיים; הדוק כעת לגופה, סופג את הכול.

היא חוזרת לשיעור בעיניים יבשות והליכה קלילה. הפרחים השחורים ממתינים לה, הם נראים לה כעת חינניים ומלאי חיים. עמי מתריע שנותרו חמש דקות לסיום, שזה לא הזמן למהלכים דרמטיים ושהציורים ימתינו להם כאן גם בשבוע הבא. בלהט הרגע היא מחליטה שהאגרטל מוכרח להיות ורוד. הוא הולך לשמח אותה, האגרטל המתקתק הזה שהיא בוראת. מרקמו דמוי חרס, קריר ומחוספס. היא מנקדת אותו בלבן וברקע שמי תכלת בהירים. ומחר היא נפגשת עם פרי לקפה ומשם להופעה של מתי כספי ב"צוללת". בסך הכול החיים סבירים, כמעט יפים אפילו.

עמי מבקש להניח את המכחולים, בלי יוצאים מן הכלל, ולסובב את הציורים כדי שכולם יוכלו להתרשם. זהו שלב ששובי מחבבת, לגלות את הפסיפס הזה של תהליכי היצירה השונים. לפעמים גם מלהיב אותה לקבל משוב, או להעניק בחזרה, למצוא את הטוב ואת הפחות, ואת המילים להגיד במלוא הכנות ובלי שיכאב. היא כבר יודעת מה יגידו על אגרטל הפרחים שלה, שהוא גס וחסר עידון, שזה כל המעיים החוצה ושאיפוק היה מיטיב עימו. אבל שהם אינם אדישים, שזה איכשהו גם נוגע. לפעמים זה כל מה שהיא צריכה שיגידו, או שיקרה.

והנה הציור של שרוליק, שברגע הראשון לא מבינים מה מצויר שם, כי שרוליק לא נוטה לציורים פיגורטיביים. במבט שני היא רואה אישה באדום, נועצת שיניים ברעבתנות בפיתה עם שווארמה. הייתכן? שווארמה? אולי לא ראתה נכון, אולי אינה מרוכזת. שרוליק אומר שכן, זו אכן שווארמה. שפתיו נפרשות לחיוך. יערה אומרת שהציור חזק, "מרגישים את תשוקת האישה." עיני הכיתה ננעצות באישה באדום, נדמה שמחפשות בעֵרה זו בנפתולי גופה. עמי נראה שבע רצון. "הכי טוב שלך השנה."

שובי נעה באי נוחות, שפתיה ננשכות מאליהן. היא לא תגיב הפעם, היא תאמץ את מידת האיפוק. כן, התכונה הזו שהמורה רוצה להטמיע בה. אז צייר שווארמה, נו, כולם כאן אוכלים שווארמות, גם יערה, גם אייל, גם עמי. וברחוב הסמוך יש לפחות שווארמייה אחת, אם לא שתיים. לא עניין גדול. ומחר מצפה לה יום חביב, ייתכן ואף שטוף שמש, כך אמרו בחדשות. היא תלבש את השמלה האוורירית עם הפרחים הזעירים, והיא ופרי ימצאו כר דשא מענג להתרווח בו עד להופעה.

שרוליק מבשר לקהל הנבוך שאת הציור הזה הוא מכנה "החלום של שובי". היא מוכרחה להפר את הדממה ולחייך אל מולם גם אם הפנים מתעוותות בכורח. נדמה כי הפד מתרשל בתפקידו, מנת דם נוספת נפלטת לה מצוואר הרחם, מאיימת לזלוג למורדות ירכיה, ומשם היישר אל השוקיים. הנה הגוף שלה מתקרב בסרבול לציור האישה הרעבתנית באדום, מתנגש בו בלהט והוא קורס לרצפה.

והיא כבר בחוץ, מדמיינת את עמי מנדב את הקורבן התורן להספיג מטלית בטרפנטין, לנקות את כתמי האישה הרעבתנית שהכתימה את הרצפה ללא רחם. בעודה צועדת ברחבה הקרירה היא נזכרת שהשאירה בכיתה את הקלמר עם העפרונות וכמה מכחולים מלוכלכים. היא תוהה אם מישהו ירוץ אחריה, אולי קצת משתוקקת, ואפילו ששרוליק יופיע מתוך החושך, מתנשף ואפוף דאגה. וזה בסדר מצידה שיחנוק אותה על הפשע הזה שביצעה. אבל למה שיטרח, מדוע היא מחשיבה את עצמה למעניינת במידה שמצדיקה מרדף? אולי מוטב להישכח, להיעלם.

הליכתה מאומצת, האוויר קר וצלעותיה כואבות. הכאב בבטן התחתונה נעשה חד מרגע לרגע. תחתוניה ודאי ספוגים מהעיסה המתכתית הזאת שנפלטת מגופה במקצבים. היא אוחזת בטלפון בידיים רועדות, מבקשת ללחוץ היכן שנחוץ לה. "בבקשה רם, תענה." האצבעות מתבלבלות והיא מנסה שוב. היא חייבת קסם שיבלע את הכול, אמבטיה חמה לשקוע בה ואולי חיבוק. הו, כן, היא צריכה חיבוק. וארוך, גוף נוגע בגוף, נדחס בגוף, כזה שחשים את פעימות הלב של החובק כאילו הן שלך. ורם הוא מחבק־על.

קולו החמים מתפשט לה בגוף. היא מבקשת שיאסוף אותה, אבל רק אם הוא בדרך, כי היא לא רוצה להטריח, בטח עבר עליו יום עמוס בקליניקה. הוא שואל "איפה את?" ולפני שהיא משיבה, גופה קורס על ספסל רחוב, לוחשת שהוא הציל לה את החיים עכשיו.

ועכשיו היא איתו, בתוך המכונית. הנשיקה הטקסית על השפתיים, חטופה ומשיבת חיים. היא מבקשת חימום, עשרים ושבע מעלות, ואם אפשר גם שופן. היא יודעת שהוא מעדיף להאזין למלל שדרנים אך גם שנחקק לו שזו דרכה להסדיר את הנשימה, ששתי יצירות מספיקות להפוך אותה לחדשה, ושכנראה קרה משהו, כי היא מבקשת שאחרי הפנייה יעצור בצד, שזו דרכה לבקש חיבוק.

איבריה נשמטים אל תוך גופו; נדמה שהיא רוצה אותו ארוך וצמוד. הם נאחזים זה בזו במשך דקה שלמה, שזה הרבה אפילו לחבקנים מיומנים כמותם. תוך כדי החיבוק אירועי היום עם האישה הרעבתנית באדום מתפרצים להם בלהג מבולגן, מבקשים אוזניים כרויות לנוח בהן. וכשהיא מרפה היא מבחינה שעיניו נוצצות מבכי, מחזה שובה לב בנדירותו.

היא שואלת אם הכול בסדר. הוא מהנהן. "באמת?" מבטה ננעץ אל תוך עיני הטורקיז הבהירות של רם, תר אחר תשובה משכנעת יותר. היא מבחינה בדמעה נושרת מעין שמאל, מזדחלת על לחיו, מרטיבה את פניו. "באמת," הוא משיב. היא מחזירה את שופן, ארתור רובינשטיין מפליא באצבעותיו את פרלוד "טיפות הגשם". היא תובעת מעצמה שלא להתמסר למלודיה האהובה, מבקשת לשוב לרדיו. "רשת ב'? גלי צה"ל? הפודקאסט על מלחמת העולם הראשונה?" והוא אומר לה, "שובי, זה הזמן שלך עכשיו. אני באמת בסדר."

הוא מתניע את הרכב, חוזר אל הכביש הראשי. "זה בכי של שמחה? הגוף שלי שימח אותך?" היא שואלת בחיוך.

הוא מניח כף יד חמה על ידה ומגביר את "טיפות הגשם", שהולכות ומתרבות ונעשות קודרות עם התקדמות היצירה. הוא מציע שיאכלו איפשהו, להמתיק להם את סוף היום. "את בטח רעבה."

היא אומרת שכן, אבל גם שהתחיל המחזור, שהכול רטוב ודביק לה שם למטה ושהיא חייבת אמבטיה טובה.

"נאכל בבית, יש שאריות תאילנדי מהטייק אווי שהזמנו אתמול."

רם בשלו, אינו מרפה. אומר שהם מתקרבים למרכז העיר, ויש מסעדה חדשה שקיבלה ביקורות מצוינות. הוא בדק את התפריט שלהם ויש כמה מנות שאפשר לטַבעֵן בקלות. שובי אומרת שבסוף השבוע, היא מבטיחה. היא באמת עייפה עכשיו. הוא אומר שחשוב לו היום, שהוא ממש זקוק לזה.

הם כבר על רחוב קינג ג'ורג'. רם אומר שמה דעתה על פשרה, פלאפל ומיץ ענבים, פשוט ומשביע. הוא ייכנס לאחת הפלאפליות ויזמין לשניהם. הוא יודע בדיוק מה חשוב לה שיהיה בפנים ומה לא. ולא, הוא לא הולך להזמין לעצמו שווארמה, למרות שממש מתחשק לו. בטח לא אחרי שסיפרה לו על ציור האישה הרעבתנית שהנחיתה לרצפה. הוא משאיר לה את שופן ואת המזגן על עשרים ושבע מעלות, ויש את הפונצ'ו המשובץ במושב האחורי שיגן עליה מן מהקור הירושלמי.

הם ספונים עכשיו במכונית המחוממת, ברחוב צדדי אחר. החלונות פתוחים מעט כדי להרגיש קצת רוח. יש בפיתה שלה את כל מה שהיא צריכה — כדורים פריכים, סלט כרוב, חמוצים וצ'יפס, וכן, גם קטשופ, שמפחיד לבקש כי לרוב מעקמים פרצוף. שובי זקוקה לשילוב הזה של מתוק עם כל דבר שהוא לא. רם זכר את זה. הוא תמיד זוכר.

והוא לצידה עם הפיתה שלו, עם החריף, העמבה והחציל. והיא אומרת שהיא רוצה את הפודקאסט על מלחמת העולם הראשונה, באנגלית המסוגננת שקשה לה להבין. אז מה אם מלחמות עולם הן לא כוס התה שלה. היא מתעקשת. אז שיָשׂים. ומולם, בין גגות הבתים, מונח לו בשמיים ירח עגול. שובי מצביעה עליו בחדווה, מנקה את זגוגית החלון כדי לשזוף מבט בתצורותיו הגאולוגיות. וזה בכלל לא משנה לה מה הוא אומר, השדרן הפיוטי מהפודקאסט עם האנגלית הגבוהה, ומה מגיב האיש המלומד השני, ועל מה הפולמוס הזה שמתבקע ביניהם, כמו ציפורים שמדברות בלהט ובשבילה זה שירה. טעים לה בפה וכבד לה בבטן, ומיץ הענבים הממותק מרווה את הכול.

רם חונה בחנייה שליד הבית. הוא ממשיך לשבת עם חגורת הבטיחות, מקורקע למושב, ממוסמר ממש. הפודקאסט נגמר, כך שאין סיבה להשתהוּת הזו שלו. היא מניחה יד רכה על ירכו, הוא משאיר אותה שם, עיניו נוצצות ובוהות. היא שואלת שוב אם הכול בסדר ואומרת שזה בסדר לה אם הוא בוכה.

"נעלה?" היא שואלת בהיסוס.

"עוד רגע."

"אני עולה, חייבת להתרחץ."

הוא אוחז בידה, "חכי."

"אני מטונפת."

"דקה אחת."

היא נשארת איתו, עיניו מוסיפות להתלחלח. הוא פונה אליה לחיבוק, היא נענית. הוא אוחז בה חזק, היא שואלת שוב אם הכול בסדר. הוא אינו מגיב, גופו מבקש עוד וזה חדש לה; התחינה הזו למגע מנחם מוכרת לה מעצמה, לא מרם. ספר לי רם. מה עובר עליך, רם מתוק שלי. היא מתאווה להבין, אבל גם לא רוצה לפצוע עם שאלות. ואולי נעימה לה החבקנות הזאת שמתפרצת ממנו.

הם עולים במדרגות, קומה רביעית בלי מעלית. העלייה הזו מכבידה על שניהם, בעיקר בערבים בתום ימים עמוסים. היא פותחת את דלת הדירה מתנשפת, המעיל נשפך מגופה. פתן החתולה מקבלת את פניהם בחשדנות לא אופיינית, מרחרחת את נעליהם הלחות. רם מבקש משובי להמתין קצת לפני האמבטיה, הוא צריך להראות לה משהו. היא אומרת שלא יכולה, שחייבת עכשיו. היא ניגשת לחדר השינה, הוא נראה לה קצת משונה, החדר. נדמה שזז לו רהיט, אבל אולי היא סתם עייפה אז הכול מתבלבל לה עכשיו. רם מופיע מולה, חוסם בגופו את הארון.

"מה העניין?" היא מאבדת סבלנות.

"אני חייב להראות לך משהו."

"כן, שמעתי. זה יחכה."

היא הודפת אותו, הוא מתעקש ואז מרפה. היא פותחת את הארון לרווחה, עיניה תרות אחר הפיג'מה והגרביים העבות שיחממו אותה אחרי הרחצה. יש למצוא את חבילת הפדים, אולי חבויה לה באחת המגירות. הנה היא. הקלה. ונותרו די והותר למחזור כולו. משהו נוסף נגלה לה — המדפים של רם ריקים מבגדים. עיניה מתרוצצות לכל עבר. מה לעזאזל. להסדיר את הנשימה ובלי פרשנויות מרחיקות לכת. אולי הם בסל הכביסה, או זרוקים על איזה כיסא; החורף הרטוב הזה מזמן תחלופת בגדים גבוהה. היא פותחת את מגירות הגרביים והתחתונים שלו, גם הן מרוקנות.

יד על הכתף, ידו הגדולה של רם. הוא מסובב בעדינות את גופה אליו, מפציר בה לשבת על המיטה. פניה בוערות מחום והרגליים נשמטות. הוא נעמד מולה בגו כפוף, צפון עדיין במעילו. הוא מביט היישר אל תוך עיניה, מבקש להגיד לה משהו לא פשוט לעיכול.

"שובי יקרה, אני עוזב את הבית."

זה לא קורה לה. זה לא יכול לקרות. היא תכף מוצאת את בגדיו האבודים.

הוא אומר שהוא מצטער. היא אומרת שאינה מבינה.

"אתה עוזב אותי עכשיו?"

גופו רועד, הוא אוחז בכפות ידיה ומתייפח בקול רם. היא הודפת אותן מייד.

"רם, תענה לי. אתה עוזב אותי?" קולה נעשה שבור. "זה מה שאתה אומר לי עכשיו?"

הוא מהנהן, עיניו אדומות מבכי.

פניה קופאות, היא חשה סחרחורת איומה, קירות החדר נעים סביבה.

היא מכה באגרופים על ירכיה, אומרת שזה חלום רע.

"הלוואי שזה היה חלום," קולו משתנק.

היא זועקת שאין בזה שום היגיון. למה עכשיו. למה בכלל.

גופה מנסה להתרומם מהמיטה ללא הצלחה, הסחרחורת חזקה מדי. היא מבחינה במזוודה הגדולה שלהם עומדת בגומחה שבין הארון למיטה. עכשיו תורה להתייפח.

"אתה לא אוהב אותי יותר?" היא שואלת במבט מבועת.

הוא אומר שעדיין אוהב, ומאוד. ושהיא יודעת את זה. הוא אינו מוצלח בזיוף רגשות.

שובי לא מבינה, כשאוהבים לא עוזבים. כשאוהבים רוצים להישאר, מתאווים להישאר, עושים הכול כדי להישאר. האיש הזה שהיא מכירה עד דק, האם היתל בה כל השנים, האם חלמה את אהבתם?

"יש מישהי אחרת?" בטנה מתהפכת; שאלה מפחידה נוספת.

הוא ממהר להגיד שאין.

היא תוהה אם להאמין, אם אפשרי לה לבטוח בתשובות הללו שהוא מספק לה.

"רם, בבקשה תהיה כנה איתי," היא מבקשת בבכי.

הוא מבטיח שאין אף אישה בחייו מלבדה, ושאין לו רצון באחרות.

"אז מה לעזאזל אתה רוצה?"

"אני רוצה אותך."

"אז תישאר," היא מתחננת, "פשוט תישאר."

הוא אומר שהלוואי שזה היה פשוט.

היא אומרת שאין פשוט מזה; "אם אוהבים נשארים."

הוא מנענע בראשו לשלילה ואומר שאהבה זה לא מספיק, שהם שונים, מאוד. הצרכים שלהם שונים.

היא שואלת אם זה משום שאכלה פלאפל במקום שווארמה. "אתה עוזב אותי בגלל רצועות בשר?!"

עיניו הדומעות מחייכות לרגע. הוא אומר שבוודאי שלא. כלומר, זה מרגיז אותו לפעמים, הטבעונות הזו שלה, אבל עם הזמן התרגל, ואף למד לכבד.

"את יודעת את זה, נכון?"

היא מושכת בכתפיה, אומרת שכבר אינה יודעת דבר.

הוא אומר שאת הפער הזה אפשר לשאת, ושגם לו לא חסרות מוזרויות.

"אז מה העניין?"

"אני רוצה משפחה, שובי. משפחה."

שובי דוממת. הנה, זה מונח לפניהם, חשוף וממשי. ומה היא עושה עם זה עכשיו, אלוהים. מה היא עושה.

"אתה המשפחה שלי, רם," היא לוחשת בכאב.

הוא אומר שזה נוגע ללב, אך שניים זה לא משפחה.

היא מנפחת את נחיריה, שואלת "מי קבע". למעשה, הם בעצם שלושה, גם פתן היא משפחה.

"בואי לא נלך לשם," רם תופס את ראשו. "שובי, היא חתולה."

"היא פרסונה, ישות," היא נעלבת בשם פתן, חתולתם המזדקנת, מדובללת הפרווה. ומזכירה לו שגם אותה הוא עוזב, ושגם לחתולים נשבר הלב לפעמים.

"אנחנו לא משפחה, שובי," הוא גוער בה ומוסיף שרק איתה השיחות מפליגות למחוזות האבסורד. "אנחנו זוג. נשוי. גבר ואישה. ופתן, עם כל הכבוד, שייכת למין החתולי," הוא פוסק. כן, היא תחסר לו, פתן השחרחרה. אכן מצער שנקלעה לכל זה. הוא סמוך ובטוח ששובי תטפל בה היטב גם בלכתו. "אני רוצה ילדים מסוג אדם, ואת לא," הוא אומר בשפתיים רועדות. "את יודעת את זה."

היא נושמת עמוק. "לא אמרתי לא. מעולם לא אמרתי לא."

"מעולם לא אמרת כן," הוא נאנח ומוסיף שזו בדיוק הבעיה, ההתפתלויות הללו שלה. אבל אם יש לה תשובה ברורה לספּק, אז הנה, הוא שואל אותה שוב, בפעם האחרונה, ובבקשה לענות לו במלוא הכנות, כי הוא תכף משתגע. האם היא רוצה ילדים?

שובי בולעת רוק, הקרביים נמעכים. פניה קופאות ואין ביכולתה להגיב.

"כך חשבתי," הוא אומר בייאוש. ומוסיף שהוא בן ארבעים ושתיים, למען השם. שעון החול עוד רגע מתהפך. כמה עוד אפשר לדשדש במקום.

היא מנסה להסדיר את נשימתה, עדיין לא מצליחה לדבר.

הוא מרכך את מבטו ואומר שאין צורך להגיב, הוא יודע שאינה רוצה. אם לא היה יודע בוודאות, לא היה מעז להרעיד לשניהם את האדמה ולשים סוף לזוגיות הזאת.

היא מתבוננת בחזרה אל תוך עיניו והיא יודעת, הוא צודק. היא לא רוצה ילדים. אין תא אחד בגופה שרוצה. היא לא יכולה להגיד לו את זה, כמו קפיצת ראש לתהום. היא קיוותה שיפסיק לרצות, או שיחלוף זמן ויתעורר בה הרצון, ולו חלקיק של רצון, ובלי התראה, כמו אצל יערה מחוג ציור שהתשוקה להרות הגיחה לה אי־שם ברכבת בדרך לבנימינה.

היא מתאמצת להשתלט על האילמות שפוקדת אותה ושואלת בהיסוס אם טוב לו איתה. הוא אומר, בטח שטוב, הכי טוב שהיה לו. אך הטוב הזה לעולם יהיה חסר, הוא רוצה ילדים שיקראו לו אבא. הוא רוצה שולחן עם אנשים קטנים מסביב, הוא רוצה המשכיות. "זוגיות זה לא מספיק."

הוא מכפתר את הכפתור האחרון במעילו וצועד בראש מורכן לכיוון המזוודה. היא מתחננת שיישאר, שידברו עוד, יש לילה שלם לפניהם, הם יכולים לפתור את זה. למה ללכת כך בחיפזון כזוג יריבים, יש אהבה, וחמלה, ומידה של חסד ביניהם. השינה ממילא מהם והלאה, הם אינם ערוכים לנפרדות החותכת הזו, היא במיטה הזאת שלהם שהפכה ברגע לזירת פרידה, והוא, היכן שלא יהיה; כמה מפחיד לשאול.

הוא אומר שאין מה ללבן. הוא חשב על כך הרבה ויש דברים שאין לשאת ולתת עליהם, "אני רוצה ואת לא." וכן, הם שונים במובנים רבים, אך חורבן הזוגיות עומד על עניין זה לבדו. וחבל שלא אמרה לו קודם, כשרק הכירו, הייתה יכולה למנוע משניהם עוגמת נפש עתידית. היא מתקוממת, כי גם הוא לא אמר אז שרוצה. וכן, היא יודעת, זו ברירת המחדל לרצות, כולם הרי רוצים. ומה כבר ידעה אז; לא ידעה לשאול. יש אישה ששואלת את עצמה? הניחה שזה יקרה, באחד הימים, לכשתתבשל, כי זה פשוט קורה. אולי חבל ששאלה. חבל שחשבה על כך שוב ושוב, שהפכה כל אבן, דמיינה כל תרחיש, בחשה במאווייה הכמוסים ובנימי אישיותה. יש דברים שמוכרחים לעשות בלי לחשוב, שאחרת לא ייעשו לעולם. לו רק הייתה משוועת לילדים כמו שמשוועת לאהבה; לו רק הייתה מתעברת, סתם כך, ברגע של שטות, בשנת נישואיהם הראשונה. הבו לי אהבה, ואם אין מתה אנוכי.

היא שומעת את גלגלי המזוודה נעים במסדרון, תרועת הסיום של נישואיהם.

"חכה רם," רגליה מתאבנות והיא מדדה אחריו בקושי רב.

הוא מבקש ממנה לתת לו ללכת, קשה לו גם ככה.

"אז אל," היא מתחננת. "אהבה זה נדיר, מה שיש לנו זה נדיר. ילדים באים והולכים, בסוף זה רק אני ואתה."

"די שובי, די עם זה," הוא מבקש, כמעט בצעקה. היא תובעת מעצמה להרפות, להניח לו. ובו בזמן תמהה באשר לאיטיות המפרכת של פסיעותיו לאורך המסדרון; האם הוא מקווה שתיתן רמז, סיבה להישאר? אולי תוהה בינו לבין עצמו, מחפש פשר, אישה שנושקת לארבעים ואין בה אפילו תחושת בהילות, או שמץ קנאה כשהיא מביטה בבטנן של נשים בהיריון? אולי מהרהר בפניה המבוהלות מכל טיפת זרע זולגת, ההתכנסות שלה בימי הביוץ, המקלחות הנחפזות לאחר כל משגל. נדמה שהחליט שנכפה עליו להיות תליין אהבתם, לחתוך בברוטליות את חבל הטבור, לבצע המתת חסד לדבר הכל כך חי הזה שאינו גוסס כלל, ואפילו אינו חולה.

ידו אוחזת בידית הדלת. היא ממררת בבכי, מבקשת ממנו להישאר. הוא אומר שאי אפשר. היא שואלת לאן הוא הולך. הוא אומר שמצא סידור. היא שואלת איפה. הוא אומר שמעדיף לא להגיד. היא מתחננת, אומרת שחייבת לדעת, שאכזרי לה מדי. הוא אומר שאין מנוס מניתוק חד, רגשותיהם עשויים להשתולל ולחרב כל שיקול דעת, עליהם להניח לאהבה למות. הוא כבר מנסה להרוג אותה חודשים ללא הצלחה, פרק הזמן שבו ידע שעליו לעזוב את שובי. הוא מצוי עמוק בתוך האבל, היא רק בחיתוליו. הם זקוקים למרחק, לגבולות הרמטיים בתכלית. יבוא יום והרגש ידעך ויפנה את ליבו לנשים אחרות, כאלה שכמהות לפרי בטן; יש כאלה באלפים. אבל איה הגברים שאינם רוצים להיות הורים? לשובי הולך להיות קשה הרבה יותר. הוא מודע לכך, ואינו רוצה לבזבז לשניהם שנים יקרות נוספות, אפילו לא דקה נוספת.

הדלת נפתחת לרווחה, רגליו חוצות את המפתן ויש לו ארבעה גרמי מדרגות מפרכים לרדת. היא מתבוננת בגבו המשתהה מתוך דירתם המוארת, שערה הארוך מיוזע, נדבק לה לפנים. הוא מסובב את גופו במפתיע, מישיר מבט ומסנן, איך אפשר שלא לרצות ילד מאדם שהיא מתיימרת לאהוב. הוא יכול לדמיין תינוק שוכן בחיקה, מעורסל ואהוב; רם קטן, או שובי קטנה. אינספור פעמים היה עסוק בדמיונות שכאלה. איך אפשר לסרב ליצור כה רך.

היא רוצה לשמח אותו ולהגיד שברור שרוצה. אבל מה שיוצא לה מהפה זה שהיא רוצה את רם, את המקור, ורק אותו. היא רוצה אותו בן ארבעים ושתיים, עם החוכמה והנדיבות והקמטים הזעירים מתחת לעיניים, ושאין לה עניין בתוספות מיניאטוריות.

"אז גם את המקור אין לך עכשיו," הוא מפטיר. מילותיו מצליפות בה. פניה מתכווצות מכאב, הוא ממהר להתנצל. קולו מותש והוא שואל בתחינה אם לא מסקרן אותה, ולו לרגע, לחוש את נשימתו הראשונה של תינוק שרק נולד, תינוקם.

היא מתאווה להגיד כן, מילה אחת קטנה שמבטלת את הערב האיום הזה.

"ומי יהיה שם איתו בנשימה האחרונה?" היא משיבה ומייד נבהלת ממה שפיה הפיק, רוצה להחזיר פנימה. תוהה אם ניתן לומר שוב, בפשטות, שאינה יודעת מה היא רוצה, שצריכה עוד זמן. משאלות הלב המתעתעות שהדביקו אותם יחד לאורך השנים, שהתרגלה אליהן ויוצאות מפיה בחלקלקות.

היא אומרת שזו הייתה פליטת פה אכזרית, והלוואי שמישהו יקצוץ כבר את הלשון האימפולסיבית הזו שלה. ושאם היא חושבת על כך שוב, אין מרחיב לב יותר מנשימה ראשונה של אדם, צאצא. היא מושיטה יד, מבקשת להצמיד את גופה לשלו. היא לא יכולה לדמיין עולם שבו לא תחוש יותר את ריחו המוכר לה כל כך, העור החם, איבריו הזוויתיים והרכים. "בוא ניכנס, רם. בוא למיטה. קר כאן," היא מנשקת אותו ברכות על הצוואר, טועמת פיסות עור מלוחות לפני שלא יהיה אפשר עוד. "אני רוצה לעשות לך ילד," היא לוחשת לאוזנו.

"אל תדברי שטויות," הוא הודף אותה, "את במחזור עכשיו, כך ששום ילד לא עתיד לצאת מהרעיון המופרע הזה שלך."

היא מתחננת, אומרת שהנה, היא אומרת שהיא רוצה; למה לסרב כשרצונותיהם מצטלבים סוף סוף. ונכון, היא מדממת עכשיו, לרגע שכחה, קורה. שום זדוניות. הוא אומר שהיא רוצה אותו, לא את הילד; עומדת לפניו אישה נואשת. היא אומרת שזו מתנה שהיא רוצה להעניק, וממתי זה מופרך להביא ילד עבור בן הזוג, מדובר בתופעה רווחת. ואולי אף תתאהב בילד, הרי להתאהב בקלות היא יודעת; אולי הרצון יופיע לאחר מעשה, הם מוכרחים לכל הפחות לנסות. הוא אומר שצר לו אבל הילד שלו הולך להיות רצוי מראש על ידי שני הוריו. הוא אינו מעוניין בילד־נדבה.

"אני כל כך רוצה שתרצי," קולו נרעד.

הגבר שמולה צודק. ואם לא תרצה. ואם לעולם לא תרצה. מניין מגיח הפיתוי הנבזי הזה שלה, אשליה שנִשְׁבּה בה פעמים רבות בעבר, שנשבתה בה אף היא.

הם עומדים בפתח הדירה, הוא במעיל ומזוודה, היא בבגדים מוכתמים של חוג ציור, ממאנת לחזור פנימה. עיניו מתבוננות בצער בעיניה הכהות, נדמה לה שצוללות לעומקן, חורתות זיכרון אחרון.

הוא מביט בשעון, אומר שמוכרח לזוז, מבקש חיבוק של פרידה. היא אומרת שרוצה, אבל שאינה מסוגלת, היא לא רוצה שזה ימות. ועכשיו היא עטופה בזרועותיו, מרגישה את פעימות ליבו חובטות מבעד למעיל. היא יודעת, היא מוכרחה לשחרר את האיש היקר הזה, על אף הרצון הקרימינלי לכלוא אותו בדירתם, לא לתת לו להימלט. אל לה למנוע ממנו להיות אבא, אסור לה ממש. הגבר הזה שהטביע עצמו בחייה רוצה דברים אחרים מחייו; ואין מרפא, או קוסם, או פסיכולוג שיגשר על הפער הזה.

הוא לוחש באוזנה שיש מים חמים, הוא דאג לכך מבעוד מועד. הוא מוציא ממנה הבטחה שרגע אחרי שהוא הולך היא ממלאת אמבטיה ומפזרת בפנים את כל המלחים שהיא אוהבת ונכנסת נקייה למיטה. ושיש הפתעה שממתינה לה במקרר, ומשהו קטן במקפיא, ושהוא אוהב אותה נורא, גם ברגעים שהיא בלתי נסבלת, ושאינו מתחרט לרגע על פרק זה בחייו, איתה. הוא מבקש שלא תתקשר, ואם כן אז הוא לא יענה, ולא כי אינו רוצה.

מילותיו צורבות במינונים שאינה מכירה. היא רוצה להגיד שהיא אוהבת גם, אך הנוזלים שממלאים את חללי פניה מקשים על הוצאת המילים. וכשהיא מרפה לרגע, כי הגוף הלום ומותש מהערב הארוך הזה, הוא ניתק מזרועותיה, מפנה גבו אליה ונעלם במורד המדרגות.