שוב מחדש

1

עמאר טאנוס סקר את אולם הנשפים ההומה של המלון הפריזאי באדישות קרירה ובפה חשוק. אי שם בקרב ההמון המנצנץ הזה חיכתה אשתו. אם כי עמאר נאלץ להודות שהמילה חיכתה לא התאימה; לנואל לא היה מושג שהוא כאן. ייתכן שהיא אפילו לא ידעה שהוא בחיים.

הוא כיווץ את עיניו כשפילס את דרכו בין האנשים ושם לב שהשיחות נפסקו בגמגום והיו מלוות בלחישות של ספקולציה מופתעת. הוא ידע שהעיתונים דיווחו על היחלצותו הפלאית מהתרסקות מסוק לפני חודשיים אף שהוא לא כיכב בעמודי השער. הוא אף פעם לא כיכב בעמוד השער. עמאר תמיד שמר על פרופיל נמוך; העבודה בטאנוס אנטרפרייזס חייבה אותו לשמור באדיקות על פרטיות. עם זאת חלק מהנוכחים כאן זיהו אותו.

"מר טאנוס..." גבר כחוש ולחוץ התקרב אליו. עמאר שם לב שהוא לא רק נראה לחוץ, אלא משקשק מפחד. עמאר ניסה למקם את הפנים, אבל הוא ביצע עסקים עם אנשים כה רבים עד שהוא לא יכול היה לזכור כל כפיף מפוחד שחש בנחת זרועה של טאנוס אנטרפרייזס. "התכוונתי לקבוע פגישה..." גמגם האיש תוך נפנוף ידיו בהתנצלות. "ברגע ששמעתי את החדשות..."

החדשות שהוא בחיים. לא חדשות טובות במיוחד עבור רוב האנשים, ידע עמאר. עכשיו הוא נזכר באיש, גם אם לא בשמו. היה לו מפעל בגדים קטן מחוץ לפריז, ואביו של עמאר הפך לבעל זכות עיכבון. אביו דרש ממש לפני מותו שההלוואה תשולם בניסיון לגרום לאיש לפשוט רגל ולהפסיק את התחרות העלובה שלו עם האינטרסים של טאנוס.

"אני לא כאן בגלל זה," אמר עמאר לקונית. "אם אתה רוצה לקבוע פגישה, תתקשר למשרד שלי."

"כן... כמובן..."

עמאר חלף על פניו ללא מילה נוספת. הוא יכול היה להבטיח לאיש שהוא לא מתכוון לאכוף את דרישתו של אביו, אבל המילים נתקעו בגרונו. ממילא הוא לא רצה לעורר שמועות או להלחיץ ולהדאיג את עמיתיו העסקיים ובעלי בריתו.

הוא רצה רק את נואל.

פניה, זכר החיוך שלה, הם שדחפו אותו לשרוד. כשהוא גווע ברעב ומת מצמא, פצוע וקודח, הוא ערג אליה. הוא אולי לא ראה אותה כבר עשר שנים, הוא אולי גירש אותה חודשים ספורים אחרי נישואיהם, אבל הוא התכוון למצוא אותה עכשיו... וסוף-סוף להפוך אותה לאשתו.

בארשת פנים קודרת מתמיד פילס עמאר את דרכו בין האנשים.

"מישהו מחפש אותך, והוא נראה די אכזרי."

נואל דוקאס פנתה לשמע קולה של חברתה אמלי כשחיוך מעקל את שפתיה וגביע השמפניה שלה מונף. "אוה, באמת? אני צריכה להתחיל לרעוד?"

"אולי." אמלי לגמה מהמשקה שלה כשסקרה את הקהל. "הגובה שלו בערך מטר תשעים וחמישה, ויש לו ראש כמעט מגולח וצלקת איומה על הפנים. יש להודות שהמראה הכללי די סקסי, אבל גם קצת מאיים." אמלי זקפה את גבותיה המרוטות באלגנטיות בהבעה סקרנית. "התיאור הזה נשמע מוכר?"

"לא ממש." נואל נעצה מבט תוהה בחברתה, שתמיד נטתה להגזמה. "הוא נשמע כמו פושע לשעבר."

"אולי. למרות שהטוקסידו שלו באיכות מעולה."

"מרתק." אף שהיא לא היתה מרותקת במיוחד. הסצנה החברתית בפריז תמיד היתה שוקקת. "הרגליים שלי הורגות אותי," אמרה כשהניחה את גביע השמפניה הריק למחצה על מגש שנשא אחד מתוך המלצרים המסתובבים הרבים. "אני תכף פורשת."

"ידעתי שהעקבים האלה קטלניים." אמלי דיברה בשביעות רצון צוהלת. היא רצתה לנעול את נעלי הכסף עם עקב הסטילטו בגובה שנים-עשר הסנטימטר שנראו על המסלול בתצוגת האופנה הפריזאית של הסתיו/חורף במרץ האחרון. "ארש", החנות היוקרתית שבה עבדו שתיהן כעוזרות לקניינית, תמכור אותן בלעדית בסתיו הנוכחי.

נואל משכה בכתפיה בפילוסופיות. "הכול חלק מהעבודה." החנות אהבה לשלוח את הקנייניות הזוטרות שלה להתרועע בסצנה החברתית של פריז כשהן מדגמנות את האופנה של ארש ונראות זוהרות. אחרי חמש שנים נמאס לנואל למלא את התפקיד של בובת הראווה הצעירה והיפה, אבל היא ידעה שעליה למלא את חובותיה. בעוד חודשים אחדים היא תהיה מועמדת לקידום לתפקיד של קניינית בכירה של בגדי נשים, במקום להתמקד רק בנעליים ובאביזרים.

"את לא יכולה לעזוב עדיין," מחתה אמלי בשפתיים משורבבות, "בסך הכול אחת-עשרה עכשיו."

"ויש לי עבודה מחר. גם לך, אם יורשה לי להוסיף."

"מה עם המעריץ האכזרי שלך?"

"הוא פשוט יצטרך להעריץ מרחוק." הבזק של סקרנות עבר בה – ראש מגולח וצלקת? באמת? בקרב הקהל הזה של אנשי חברה מגונדרים זה לא נשמע מתקבל על הדעת. עם זאת, כל מה שהיא רצתה עכשיו היה להיכנס למיטה עם שתייה חמה וספר טוב. למחזר המפחיד שלה נכונה אכזבה.

היא נופפה לשלום לאמלי שכבר עברה לקבוצה הבאה של מטפסים חברתיים. נואל עמדה לבד באמצע הקהל וחשה פתאום דקירה חדה של בדידות מהסוג שהיא ניסתה לא להרגיש בעשר השנים שחלפו מאז עזבה את נישואיה ושיקמה את חייה – חיים שהיא בחרה לעצמה, גם אם הם לא דמו כלל לחיים שהיא ציפתה פעם לחיות. היא אהבה את אמליה ואת כל חברותיה האחרות, אבל הן לא היו חברות נפש. מצד שני, היא ויתרה על המושג הזה לפני שנים.

היא נאנחה כשדחקה לפינת מוחה את ההאשמות ואת דקירת הבדידות המעצבנת. היא רצתה רק ללכת הביתה. כשתשכב במיטה עם ספר ומשקה חם היא תרגיש טוב יותר. ולפחות היא תוכל להיפטר מהנעליים המגוחכות האלו.

לקח לה רבע שעה לפלס את דרכה בין ההמון כי היא ידעה שעליה לעצור ולחייך או לפטפט עם כל מיני אורחים. בדיוק כשהגיעה למבואה הנטושה של המלון, היא שמעה קול מאחוריה.

"כמעט לא זיהיתי אותך."

נואל קפאה. היא לא היתה צריכה להסתובב כדי לדעת מי מדבר אליה. היא לא שמעה את הקול הנוהם הנמוך הזה כבר עשר שנים. היא שמה לב בהיסח הדעת שהוא עדיין דיבר באיפוק זהיר של אדם שבוחר את המילים שלו בקפידה ולא מכביר בהן.

היא הסתובבה לאט לעבר בעלה לשעבר. המראה שלו במבואה האפלולית זעזע אותה עד לשד עצמותיה. שערו היה קצוץ, כמעט מכוסח. צלקת ארוכה וסמוקה של בשר אדום בולט חצתה את לחיו הימנית, מתחילה בקו שערו ומתפתלת עד לסתו. באותו רגע היא הבינה שהוא היה המעריץ האכזרי שעליו דיברה אמלי. עמאר. היא היתה צריכה לשקול את האפשרות הזאת, שיערה, אבל לאמיתו של דבר היא לא ציפתה שעמאר יחפש אותה. הוא מעולם לא חיפש אותה עד כה.

"ואני כמעט לא זיהיתי אותך," היא אמרה בקול צלול אף שברכיה כמעט קרסו למראהו. הוא נראה גבוה וכהה וגדול יותר משבעבר, אף שזו בוודאי היתה אשליה. היא פשוט שכחה איזו השפעה היתה לנוכחותו עליה, איך הוא עמד כה דומם ועם זאת כה סמכותי. איך פיו נחשק ועיניו התכווצו – כה שונה מהאיש שהיא חשבה שהכירה. האיש שבו התאהבה. היא נתנה בו מבט יציב ככל שיכלה. "מה אתה רוצה, עמאר?"

"אותך."

לבה הלם בחוזקה בתגובה לקביעה פשוטה זו. היא כבר שאלה אותו פעם מה הוא רוצה, אם הוא רוצה אותה. בזמנו התשובה היתה לא מהדהד והרסני. אפילו עכשיו, עשר שנים אחר-כך, הזיכרון גרם לה לבעור מהשפלה כואבת, מהספיחים של שברון הלב המוחלט שהרגישה אז. "כמה מעניין," אמרה בקרירות, "בהתחשב בעובדה שלא דיברנו כבר עשר שנים."

"אני חייב לדבר איתך, נואל."

היא נענעה בראשה. הפריע לה שהוא נשמע אריסטוקרטי כל-כך. עדיין. "אין לנו מה להגיד זה לזה."

מבטו היה ממוקד בה, שליו ופראי. "לי יש משהו להגיד לך."

היא הרגישה כיווץ פתאומי ובוער בחזה שלה, בעירה מאחורי עפעפיה. עמאר. לפני זמן רב היא אהבה אותו בכל לבה. הטריד אותה מאוד לגלות שהיא מרגישה עכשיו אפילו שריד של אותו רגש. ולא משנה מה הוא רצה לומר לה... היא לא רצתה לשמוע את זה. היא כבר נפתחה אליו פעם. היא לא תעשה זאת שוב.

הוא התקרב אליה, והיא ראתה כמה כחוש הוא. הוא היה בנוי לתלפיות, כל איבר משורג שרירים, אולם ניכר היה שהוא איבד במשקל במידה משמעותית.

"שמעת על התאונה שלי?" שאל, והיא קלטה שלטשה בו עיניים בצורה גלויה מדי.

"כן. אבא שלי סיפר לי. גם על ההינצלות הפלאית שלך."

"את לא נשמעת מרוצה כל-כך מזה ששרדתי."

"להפך, עמאר, דווקא שמחתי. לא משנה מה קרה בינינו, בחיים לא איחלתי לך רע." במשך זמן רב מדי היא רצתה שיחזור אליה. אבל היא לא התכוונה להיכנע עכשיו לפיתוי המגוחך הזה, אפילו לא לרגע. "צר לי על האובדן שלך," אמרה בנוקשות. "על אבא שלך." עמאר רק משך בכתפיו.

נואל לטשה בו עיניים ותהתה איך בדיוק הוא התגלגל לרגע הזה. היא ידעה את העובדות הבסיסיות: לפני חודשיים אביה התקשר כדי לספר לה שעמאר נהרג בהתרסקות מסוק יחד עם אביו. הוא לא רצה שהיא תגלה זאת דרך אמצעי התקשורת, ואף שנואל היתה אסירת תודה על כך, היא לא ידעה איך להגיב. כעס? צער? חלפו עשר שנים מאז שנישואיהם בוטלו, וזמן רב עוד יותר מאז ראתה אותו, אולם הכאב של כישלון יחסיהם הכאיב לה במשך שנים.

היא הרגישה בעיקר קהות חושים, ואז עם חלוף השבועות היא פשפשה בסבך הרגשות האפל שמתחת לקהות החושים המנחמת שלה וגילתה שהרגש העיקרי באותה ערבוביה מבלבלת היה חרטה, תחושת אובדן על מה שהיא האמינה פעם שיכול להיות להם יחד, על האושר שנגזל ממנה באכזריות פתאומית כזאת.

ואז לפני מספר שבועות התקשר אביה שוב וסיפר לה שעמאר בחיים. הוא חולץ מאי נטוש על-ידי מספר אנשים בסירת דיג וחזר להנהיג את העסק של אביו, טאנוס אנטרפרייזס. החרטה שאיתה נואל החלה להשלים התגבשה פתאום לכעס שהיא טיפחה במשך זמן כה רב. ארור יהיה עמאר. ארור יהיה על ששבר את לבה, על שהדף אותה מעליו לפני כל אותן שנים, ויותר מכול, על שחזר עכשיו כדי לעורר בה את הרגשות המכאיבים שהיא חשבה שקברה.

עכשיו היא הדחיקה הכול ונעצה בו מבט זועם קשה. "כמו שאמרתי, אין לנו מה להגיד זה לזה." היא חלפה על פניו בראש מורם.

עמאר שלח יד אל זרועה. אצבעותיו הקיפו את מפרק ידה, וחומו צרב את עורה. נואל התאבנה כי ידעה שהוא חזק מכדי שהיא תוכל להתנתק ממנו.

"חכי."

"נראה שאין לי ברירה."

עמאר נשף. "אני רק רוצה לדבר."

"אז תתחיל לדבר, כי יש לך שלושים שניות לפני שאני אעשה סצנה רצינית." היא הביטה בהפגנתיות באצבעות השחומות הרזות שעדיין הקיפו את מפרק ידה. "ואני אשמח אם לא תישאר לי חבורה."

עמאר שחרר את מפרק ידה בפתאומיות כה רבה עד שזרועה נשמטה בחזרה אל צד גופה. היא הרגישה כאילו יישאר עליה סימן ממגעו, חבורה אדומה מכאיבה, אבל לא היה שום סימן. "זה ייקח יותר משלושים שניות," אמר לקונית. "ואין לי שום כוונה לקיים שיחה במבואה של המלון."

"ולי אין שום כוונה ללכת איתך לאיזה שהוא מקום."

עמאר שתק ורק התבונן בה, ראשו מוטה, מבטו הענברי המכווץ סוקר אותה מכף רגל ועד ראש. "את כועסת," אמר לבסוף כהערה, והיא פלטה צחוק מהיר חף מכל הומור. בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו, היא השתופפה במיטה בחדר המלון שלו, כובשת את יפחותיה, לבושה רק בלבנים. הוא אמר לה בקור רב לעזוב. אולם אף שקרביה התפתלו מהזיכרון הזה, היא מיהרה למחוק מראשה את התמונה. זה היה שייך להיסטוריה. היא לא כעסה; לפחות היא לא היתה אמורה לכעוס. היא בהחלט לא היתה אמורה להרגיש עדיין את שטף המרירות והעלבון הזה.

היא ידעה כעת שמה שהיא היתה צריכה לעשות הלילה היה להתנהג באדישות קרירה ומנומסת. אולי אפילו בידידותיות מסויגת. היא היתה צריכה להתייחס אל עמאר כאל מכר, לא כאל הגבר ששבר את לבה ורמס אותו תחת עקבו. אסור היה לה להראות לו עד כמה עדיין אכפת לה.

כי לא היה לה אכפת.

"אני לא כועסת," שיקרה. "אבל אני גם לא מוצאת טעם לשוחח איתך."

"את לא מגלה שום עניין במה שאולי יש לי לומר?" שאל עמאר כשהמילים שורטות את גרונו.

היא לטשה בו עיניים וראתה את פיו מעוקם במרירות, אולי אפילו בצער. הוא נראה שונה, ולא היה מדובר רק בצלקת או בראש הכמעט מגולח. היה מדובר במשהו שקרן ממנו, החל בתנוחת כתפיו הקשות וכלה בצללים העמוקים מתחת לעיניו הענבריות ובעיקום פיו. הוא נראה כמו אדם שסבל יותר מדי, אדם שכמעט התפרק בגלל כל זה.

לרגע קצר נשימה היא הרגישה את פיתול הערגה הפראי הישן אורב רדום מתחת לכעס האינסטינקטיבי. היא נתקפה דחף מוזר אך מוכר עד כאב לנחם אותו, לגרום לו לחייך. להקשיב ולהבין-

לא. עמאר טאנוס כבר עורר פעם את סקרנותה ואת חמלתה. היא התאהבה בו, או במה שהיא חשבה שידעה עליו, ואז הוא עזב ולא רק שבר את לבה, אלא ניפץ את כל קיומה. נדרשו לה שנים –שנים – כדי לבנות לעצמה את החיים החדשים האלה, את נואל החדשה הזאת. היא לא היתה תמיד מרוצה ממה שיש לה, ממי שהיא הפכה להיות, אבל לפחות היא היתה אחראית לכול. היא היתה אחראית לעצמה; היא היתה חזקה, ממוקדת ולא זקוקה לאיש. ושיחה של מספר דקות לא תשנה את זה. היא לא תאפשר לזה לקרות.

"לך לעזאזל, עמאר," אמרה וחלפה על פניו, מועדת פעם אחת על עקבי הסטילטו המגוחכים שלה לפני שהתיישרה ויצאה בנוקשות אל הלילה.

עמאר ליווה במבטו את גבה המתרחק של נואל – כה ישר ונוקשה – והרגיש פעימה של זעם בדמו. איך היא יכולה להתרחק ממנו ככה? היא לא הקדישה לו יותר משתי דקות, והוא בסך הכול רצה לדבר-

ולהגיד לה מה, בדיוק? לעג מוחו. הוא מעולם לא היה טוב במילים, הוא שנא לדבר על רגשות. אולם מאז ההתרסקות הוא ידע שהוא זקוק לנואל בחזרה בחייו. מהרגע שהוא חזר להכרה, שרוע בודד ופצוע על פיסה זעירה של חוף נטוש, הוא חשב עליה. הוא זכר את חיוכה השובב, את הטיית הראש שלה כשהקשיבה לו – לא שהוא הכביר אי פעם במילים. כשהוא קדח מחום, הוא חלם עליה, על שפתיה הרכות, על מלמול ההסכמה הצרוד שלה כשסיבכה את ידיה בשערו ונצמדה אליו. הוא אפילו דמיין את עצמו מחליק לתוך חמימותה ומרגיש אותה סוגרת עליו ושמחה על האיחוד של גופיהם. זה בהחלט היה לקוח רק מההזיות שלו, כי התעלסות עם נואל היתה עונג שהוא מעולם לא חווה.

ובקצב הזה לעולם לא יחווה.

עמאר גידף בקול.

הוא הבין כעת שניהל את הפגישה ביניהם באופן כושל. אסור היה לו לדחוק אותה לפינה, לבוא בדרישות. עם זאת, מה עוד הוא יכול היה לעשות? הוא היה איש של פעולה וסמכותיות. הוא לא נזהר בלשונו. לרוב הוא אפילו לא אמר בבקשה.

ונואל היתה אשתו. זה בוודאי עדיין אמור להיות משמעותי בעיניה; בעיניו זה היה משמעותי. עם זאת, מעזיבתה הכועסת הוא חשד שלא כך הוא.

ועם זאת... לרגע, לשנייה, היא הביטה בו כפי שהוא זכר. עיניה החומות-ירקרקות מנצנצות מרגש, פניה מתרככות בחיוך. הוא ראה לשבריר שנייה הבלח של אושר. המחשבה הפיחה בו תקווה קלושה ושברירית. אבל איך הוא יכול לדבר איתה? לגרום לה להקשיב?

קח את מה שאתה רוצה. אף פעם אל תבקש. לבקש זו חולשה. רק תדרוש.

הוא שמע את קולו הצורמני של אביו מהדהד בתוכו, כאילו הוא עדיין בחיים ועומד לצדו. מסרים שהוחדרו בו מילדות, מילים שנכתבו על לוח לבו.

הוא שמע את צווחת הצמיגים של המונית שלה שהחלה בנסיעה והרגיש שמתח והחלטיות מתפשטים בו. הוא אמר לאחיו קאליס שהוא רוצה למצוא את אשתו ולשקם את טאנוס אנטרפרייזס. סוף-סוף הוא רצה לבנות משהו טוב ונכון הן מחייו והן מעבודתו. הוא לא יניח לזה להיגמר כך כשנואל מתרחקת ממנו בכעס. הוא יזכה בה בחזרה. הוא יחזיר לעצמו את העסק שלו, את אשתו, את נפשו. בכל מחיר. בכל דרך.

ברגע שנואל הגיעה למדרכה, היא עצרה מונית. היא התיישבה במושב העור הכהה ושמה לב שהיא רועדת. קרסולה פעם מהמעידה שלה. היא חלצה בבעיטה נרגזת את נעלי העקב שלה ומסרה לנהג את כתובתה באיל סן לואי.

עמאר. היא לא יכלה להאמין שראתה אותו. שהוא רצה לדבר איתה. למה? לא, עדיף ככה. עדיף לא לדעת, או אפילו לתהות. אין לה מה להגיד לו יותר וזה כל מה שחשוב.

אבל פעם היה לה כל-כך הרבה מה לומר לו. נואל עצמה עיניים והשעינה את ראשה על המושב. היא ראתה את עצמה בגיל שלוש-עשרה, עם רגליים דקות וארוכות וחיוך חסר שיניים, מודעת במבוכה לפצעון שעל סנטרה. הוא הגיע עם אביו לאחוזה של משפחתה מחוץ לליון כדי לדבר על עסקים עם אביה. הוא היה בן שבע-עשרה ארוך-רגליים וזעפני שהתעלם ממנה בעקביות עד שנואל שמה לעצמה למטרה לגרום לו לחייך.

נדרשו לה לשם כך עשרים דקות ארוכות. היא ניסתה הכול: לספר בדיחות, לעשות צחוק, לחרוץ לשון, אפילו לפלרטט קצת. הוא נותר קפוא פנים ושותק, משקיף על נהר הרון העצל שזרם למרגלות הגנים המעוצבים שלהם.

בהתקף של רוגז ילדותי הסתובבה נואל בעצבנות כדי להתרחק ממנו – ונפלה על הפרצוף. כשהיא התרוממה על ידיה וברכיה, פניה בוערות מהשפלה, היא ראתה יד גדולה ומיובלת נשלחת אליה. היא אחזה ביד, ואצבעותיו סגרו על אצבעותיה והעבירו רטט לאורך זרועה ועל פני כל גופה, חום נפלא מתפשט שכמותו מעולם לא חשה. היא הרימה את עיניה אל פניו של עמאר וראתה את שפתיו מתעקלות בחיוך זעיר, לא יותר מהבהוב, חיוך שנעלם כשהיא מצמצה.

"את בסדר?" שאל, נראה כבורר את המילים שלו בקפידה רבה.

נואל התרוממה במאמץ ומשכה את ידה מידו כדי לסלק את העפר והחצץ מברכיה. המבוכה הציפה אותה שוב והיא הרגישה כמו ילדה קטנה. "אני בסדר," אמרה בנוקשות, אבל עמאר שלח יד ונגע בברכה.

"יורד לך דם."

ברכה נשרטה, רק קצת, וטיפות דם אחדות נטפו במורד שוקה. היא ניגבה אותן בקוצר רוח. "אני בסדר," חזרה ואמרה, עדיין נבוכה.

לתדהמתה הרבה, עמאר אמר בדרכו המאופקת והזהירה, "תספרי לי שוב את הבדיחה הזאת."

הם דיברו בצרפתית, השפה היחידה שהיתה משותפת לשניהם, ועכשיו נואל חזרה בצייתנות על הבדיחה.

עמאר הקדיר רגע פנים ומצחו התקמט כאילו מעולם לא שמע בדיחה, ואז הוא חייך. חיוך אמיתי.

החיוך שינה לא רק את פניו, אלא את כל כולו. גופו איבד את המתח הנוקשה שלו, עיניו הוארו בזהב, שיניו הלבנות הבזיקו – כל אלה יחד גרמו לנואל בת השלוש-עשרה להיות מודעת מאוד לנער המבוגר ממנה והנאה להפליא.

היא הסבה מבטה, סמוקה שוב. "זו בדיחה די טיפשית," רטנה.

"אהבתי אותה. מצחיקה מאוד."

הם שקעו בשתיקה מביכה, וכעבור מספר דקות אביו יצא מהאחוזה. הוא קרא לעמאר פעם אחת בערבית, והיא צפתה בו בדכדוך משונה כשהנהן ועשה את דרכו אליו.

"אני אהבתי," קראה ברגע האחרון, "לראות אותך מחייך."

הוא העיף מבט לעברה, ומבטיהם נפגשו במה שנראה לנואל כמו שותפות מתוקה לדבר עברה, ובאותו רגע היא חשבה בהבזק פתאומי של ודאות, אני אתחתן איתו כשאהיה גדולה. אני אגרום לו לחייך כל הזמן.

היא לא ראתה אותו או דיברה איתו שוב כמעט עשר שנים. דרכיהם הצטלבו בלונדון, והם התחילו לצאת. מהלך החיזור היה עדין, והזיכרון עדיין הכאיב לנואל.

עם זאת, בתוך יום אחד – יום כלולותיהם – הוא הפך לזר קר וקשה. ועשר שנים לאחר מכן היא עדיין לא הבינה למה. עכשיו, כשאורות פריז חלפו בטשטוש מחוץ לחלון, היא אמרה לעצמה שטוב שהיא עזבה את המלון לפני שהוא הספיק לומר משהו. לפני שהוא הספיק לפגוע בה שוב.

עם זאת, למחרת בבוקר, כשאור השמש שטף את חדר השינה שלה בצבע זהוב חיוור, התעורר בנואל זיכרון נוסף. היא היתה בת עשרים ושלוש וטיילה עם עמאר בפארק ריג'נט בלונדון כשאור השמש מסתנן דרך העלים. היא פטפטה בלי סוף כהרגלה, ופתאום השתתקה במבוכה, הרכינה את ראשה ואמרה, "אני בטח משעממת אותך למוות."

"לעולם לא," אמר עמאר, וטון קולו היה כה רציני וכן עד שנואל האמינה לו לגמרי. הוא חפן את לחייה בידו, ונואל עצמה עיניים והתמוגגה על המגע הקטן והפשוט. אלא ששום דבר בו לא היה קטן או פשוט; הם יצאו במשך שבועיים, והיא אהבה אותו, היתה מאוהבת בו כבר שנים, והיא חשבה שהוא אולי אוהב אותה אף שהוא מעולם לא אמר זאת. הוא מעולם אפילו לא נישק אותה. אולם כשהם היו יחד, העולם התמוסס, והדבר היחיד שהעסיק את נואל היה שהיא מאושרת בחברתו ושהיא רוצה לגרום לו לחייך, אז ולתמיד.

פתאום הוא חייך חיוך זהיר ונגע בלחייה. היא היתה כה מאוהבת עד שעצמה את עיניה והטתה את פניה מעלה. היא יכלה באותה מידה להחזיק שלט ניאון שאומר תנשק אותי. והוא עשה זאת. חיכוך קל שבקלים של שפתיו בשפתיה, אבל המגע היה מחשמל. נואל רכנה לעברו וידיה לפתו את דשי מעילו, והוא השעין את מצחו בחטף על מצחה בתנועה עדינה אך מהולה בצער מתוק-מריר שהיא עדיין לא הבינה. היא התנודדה לעומתו והוא ייצב אותה והרחיק אותה ממנו.

היא היתה צריכה לדעת כבר אז. היתה צריכה להבין שגבר גברי ומושך כמו עמאר טאנוס לא היה קוטע נשיקה. יוצא איתה בלי לשכב איתה. מתחתן איתה ומפנה את גבו לליל כלולותיו.

האמת הפשוטה – האמת היחידה – היתה שהוא בעצם מעולם לא חשק בה, ובוודאי לא אהב אותה, והוא התחרט לגמרי על מערכת היחסים שלהם. הוא פשוט לא הואיל בטובו להגיד לה את זה לפני שכבר היה מאוחר מדי.

הוא התגלגלה אל צדה, קיפלה את ברכיה אל חזה וכעסה על התעוררות כל הזיכרונות המכאיבים האלה. היא חדלה להיזכר בהם לפני שנים, אף שהדבר הצריך המון מאמץ מודע. שבת אחת, כשלוש שנים אחרי שנישואיה בוטלו, היא יצאה עם הוריה לארוחת צהריים במסעדה מפוארת שהשקיפה על הסיין ואמרה בתקיפות, "התגברתי עליו. אבל בואו לא נדבר עליו שוב לעולם."

הם נענו לבקשתה. ניכר היה שהוקל להם לדעת שהיא סוף-סוף ממשיכה הלאה, אף שהם היו כעוסים ושבורי לב בשבילה כשהנישואים הסתיימו. כנקמה חתך אביה את כל קשריו עם טאנוס אנטרפרייזס, וברוגז ילדותי למדי נואל שמחה על כך. איש מעולם לא הזכיר באוזניה שוב את עמאר טאנוס; אף אחד מעמיתיה ומחבריה לא ידע בכלל שהיא היתה נשואה לו פעם. זה היה לפני זמן כה רב, וגם משפחתה וגם משפחתו של עמאר לא היו מעוניינות בפרסום שכזה. נואל בהחלט לא התכוונה לנדב את המידע. זה היה כאילו הנישואים מעולם לא התקיימו. היא כמעט הצליחה לשכנע את עצמה בכך, עד עכשיו.

עד שעמאר מת בהתרסקות המסוק שבה נספה אביו, ואז חזר לחיים. לא רק הוא קם לתחייה, אלא גם כל הזיכרונות והרגשות שהיא חשבה שקברה לגמרי.

היא שנאה להרגיש משהו כלפיו עכשיו, גם אם היה מדובר רק בכעס. עם זאת, באורו החיוור של הבוקר היא הצטערה גם שהתנהגה בלילה הקודם כמו ילדה שחטפה התקף זעם. הוא היה על סף מוות, למען השם, ונפצע קשות. והיא אהבה אותו פעם, או חשבה שהיא אוהבת אותו. היא לא יכלה להקשיב לדבריו מתוך הבנה חומלת ואדיבה? זה בוודאי היה מוכיח לו שכבר לא אכפת לה ממנו. ומי יודע? אולי הוא רק רצה להתנצל בפניה על מה שקרה לפני כל אותן שנים? התנצלות שלא היה לה ברור אם תקבל, אבל בכל זאת. אולי היה נחמד לשמוע אותה.

נואל נאנחה כשקמה מהמיטה. אם עמאר יפנה אליה שוב, החליטה, היא תקשיב לו. בקצרה. אולי שיחה תהווה סגירת מעגל למערכת היחסים האומללה שלהם, כי היא היתה מוכרחה להודות שעדיין לא שכחה מזה, למרות כל ניסיונותיה הנואשים. היא בוודאי לא היתה מרגישה כה חסרת מנוחה ומתוחה כעת אילו שכחה מזה.

כעבור חצי שעה, לבושה בשמלה אפורה צרה ובנעלי עקב שחורות מלק, שערה אסוף ברישול מתוחכם, יצאה נואל בחיפזון מדירתה בקומה העליונה של אחוזה מהמאה השמונה-עשרה ועשתה את דרכה אל המטרו. היא עמדה לאחר, והיא כמעט לא נתנה דעתה לרחוב הצר הריק ברובו. היתה בו רק אישה מבוגרת שניקתה לאט במטאטא את מרפסת הכניסה שממול.

פתאום היא הרגישה יד לופתת בחוזקה את כתפה, משהו כהה הושלך מעל ראשה, חוסם כל מראה וקול, ולפני שהיא יכלה אפילו לחשוב לצרוח, היא נדחפה לתוך מכונית ונלקחה משם במהירות.