שוד ושבר

שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה, נשאל פרנץ שטנגל, שפיקד על השמדתם של 875 אלף בני-אדם בטרבלינקה בין קיץ 1942 לקיץ 1943, מדוע בעצם נרצחו מיליוני יהודי אירופה. תשובתו היתה קצרה ופשוטה: "בגלל כספם, כמובן".1 דבריו אלה מצביעים על השוד לא כעל תוצאת לוואי של הרצח, אלא כעל מניע עיקרי לו.

הספר שלפנינו, שוד ושבר, מרחיק לכת עוד יותר בתיאור שוד רכושם של קורבנות השואה - מעבר להיותו מניע לרצח. תוך כדי התמקדות בשוד רכושם של יהודי ורשה, הקהילה היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה, מנסה המחבר לאשש את טענתו, ששוד הרכוש היה כלי מרכזי בביצועו של רצח עם. מאה אלף מיהודי גטו ורשה מתו במהלך השנתיים שחלפו מן הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 ועד לגירוש הגדול לטרבלינקה, שהחל ביולי 1942, מרעב ומחלות ואפיסת כוחות.

וכך לא רק בוורשה, אלא בכל הגטאות, בהם נשללה מן היהודים בהדרגה אפשרות הקיום, פשוטו כמשמעו. הם בודדו, נושלו מרכושם, האפשרות להתארגן ולקיים עזרה הדדית פחתה והלכה, הגוף והנפש הידלדלו והלכו. יתרה מזו: היהודים בעוניים ובבלואיהם נראו אז לגרמנים כמי שאכן אינם ראויים לחיים, והאידיאולוגיה הנאצית הגשימה בכך את נבואתה שלה.

"האם שוד הרכוש היהודי בגטאות בכלל ובגטו ורשה בפרט נבע רק ממניעים חומריים, או שמא היתה מטרתו גם (ואולי בעיקר) לשלול מהיהודים את אמצעי הקיום ובכך להחיש את מותם?", שואל המחבר, העיתונאי איתמר לוין, במבוא לספרו. תשובתו מבוססת על מקורות מן הצד היהודי ומן הצד הגרמני, ובעיקר על כ40- הכרכים שבהם תיעד הנס פרנק, מושלו של הגנרל-גוברנמן,2 את שנות שלטונו שם ועל יומנים שנכתבו בגטו ורשה, כמו אלה של אברהם לוין וחיים אהרון קפלן, וכתביו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. מכל אלה עולה תמונה אחת - מוות ברעב. המקורות שעליהם נשען המחבר כבר פורסמו, ואין הם בגדר חידוש. ואולם העמדתם ואופן ציטוטם בידי לוין בספר זה מעלים את אותה תמונת המוות ברעב בחריפות ובכוח, בצורה מרוכזת ושיטתית, המטלטלת את הקורא.

כאן נפרשים שלבי הדלדלותם של יהודי ורשה עוד לפני הכנסתם לגטו, ואחר-כך במהלך קיומו; שוד הרכוש שהביאו עימם לטרבלינקה וגזילת הנותר בגטו; ולהוסיף מכה על חבורה - הסירוב להחזיר את בסיס הקיום, את הבית, למי ששרדו ושבו אחרי השחרור; והדיונים על הרכוש, הפרטי והציבורי, הנמשכים עד ימינו ממש.

לוין הקדיש את מאמציו בשנים האחרונות לחקר שאלת שוד הרכוש היהודי במלחמת העולם השנייה ולאחריה, החל מפרשת הזהב השווייצי, שעלתה ב1995-. הוא היה בין חושפיה המרכזיים והקדיש לה את ספרו פיקדון אחרון (1998). אחר-כך התמקד בחשיפת נכסי קורבנות השואה שהוחרמו בבריטניה, פרשה שכתב עליה את אויבי הוד מלכותו (1999). ספרו הבא, שקיעה במזרח, דן בחיסול הקהילות היהודיות במדינות ערב ובשוד רכושן (2001). ועתה בא הספר שלפנינו, על שוד רכושם של יהודי ורשה.

ספריו של לוין הם חלק משורה של מחקרים שפורסמו מאז 1995, בארץ ובעולם, על-ידי מחברים וחוקרים יהודים כאחד, בשאלות אלה. האם אין לפנינו גל חדש בכתיבה על השואה, העלול להסיח את הדעת מן העיקר והוא הרצח עצמו, ומן המניע המרכזי שיצר את המסגרת שהתרחש בה הרצח והוא האידיאולוגיה הנאצית? ואם חשיבותו של שוד הרכוש כה מכרעת, מדוע עלה לדיון הציבורי והמחקרי רק באמצע שנות ה90-, כ50- שנה לאחר סיום המלחמה?

גורמים רבים חברו ודחקו הצידה את נושא הרכוש למשך שנים רבות: פתיחתם של הארכיונים שבהם נמצא התיעוד הנוגע לדבר, על-פי החוק, רק אחרי 50 שנה; ירידתו של מסך הברזל על האיזורים שהתגוררה בהם לפני המלחמה, ובהם נספתה במהלך השואה מרבית יהדות אירופה; פתיחתה של המלחמה הקרה, וגיבוש הדוקטרינה של ארצות-הברית ולפיה עליה לטפח את ארצות אירופה, וגרמניה בכלל זה, כתריס נגד הקומוניזם, ולא להענישן ולדרוש מהן תשלום וכפרה.

דוקטרינה זו שימשה, כך כותב ד"ר אבי בקר, מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, "קרקע פוריה לטיפוח המיתוסים במערב אירופה, שלא רצתה להתמודד עם פרשות אפלות של שיתוף פעולה עם הנאצים שכללו גם שוד של רכוש יהודי וסיוע להריגה".3 גם ההתרכזות בפרשת הפיצויים מגרמניה, וחולשתם של העם היהודי וארגוניו אחרי השוא, הביאו לדחיית הטיפול בנושא. ובעיקר - הניצולים התמקדו באבל על עולמם שחרב ויקיריהם שאינם ובשיבה לחיים חדשים, כשני שלישים מהם בארץ וכשליש בצפון אמריקה. העיסוק ברכוש נראה להם כעלבון למתים, לדבריהם, ואצל רובם לא עלה כלל על סדר היום, כנחוץ וכדחוף.

ספרו של לוין אינו דן בשאלה שפתחנו בה, מדוע נרצחו יהודי אירופה - שאלה ששורה ארוכה של חוקרים כבר ניסו לענות עליה, אלא מתמקד בשאלה איך נרצחו, ומצביע בתשובה על שוד הרכוש כעל אמצעי מרכזי, שהביא לדלדול גופני ונפשי, פרטי וקיבוצי. הוא מקבץ ומשרטט תמונה אכזרית ומקוממת, ובזה כוחו.

פרופ' דינה פורת

ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל

ראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות על שם סטפן רוט

אוניברסיטת תל-אביב

תמוז תשס"ב

1. Gitta Sereny, Into That Darkness (New York, 1974) (להלן: סרני), עמ' 101.

2. הגנרל-גוברנמן - איזור "המימשל הכללי", החלק המרכזי של פולין שבו רוכזו הגטאות ומחנות ההשמדה לאחר חלוקת פולין בין ברית-המועצות לגרמניה הנאצית, ולאחר סיפוח חלקה הצפון-מערבי של פולין לרייך השלישי.

3. אבי בקר, "רכוש יהודי באירופה והכבוד האבוד של מיתוסים לאומיים", בתוך: אנטישמיות ותנועות קיצוניות בעולם, נתונים, איפיונים והערכות, המכון לחקר האנטישמיות והגזענות ע"ש סטפן רוט באוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף עם הליגה נגד השמצה והקונגרס היהודי העולמי, 1997, עמ' 250.