שומר המגדלור

רק כשנכנסה למכונית היא קלטה שידיה מגואלות בדם. היא נשמה עמוק, הדחיקה את הגועל שהציף אותה, אחזה בהגה המרופד עור, הכניסה הילוך ותמרנה את המכונית בנהיגה לאחור. היא שמעה את החצץ ניתז מתחת לצמיגים כשהאיצה כדי לצאת מהחניה.

היא ידעה שצפויה להם נסיעה ארוכה. היא העיפה מבט אל המושב האחורי. סם ישן, עטוף בשמיכה. היא הייתה רוצה לחגור אותו, אבל לא רצתה להעיר את הילד. היא תצטרך לנסוע בזהירות. אינטואיטיבית, היא האטה.

השחר כבר עלה. שעות החושך בעונה זו היו מעטות כל כך, חלפו ביעף, אבל הלילה הזה היה בניגוד לאחרים כאילו נצחי באורכו. כי זהו הלילה שבו חייהם התהפכו. עיניו החומות והחלולות של פרדריק הניעו אותה לפעולה. היא הבינה שאין לה ברירה. שעליה להציל את עצמה ואת סם. לא לחשוב על הדם, לא לחשוב על פרדריק.

היה לה רק מקום אחד לברוח אליו.

הנסיעה ארכה שש שעות. כשהגיעו אל היעד, העיירה פילבקה כבר החלה להשכים. היא החנתה את המכונית ליד הביתן של שירותי ההצלה, והתלבטה כיצד להעביר את סם ואת התיקים. סם עדיין ישן. היא שלפה חבילת מגבונים מתא הכפפות וניסתה לנקות את ידיה, אבל הדם דבק בהן. לאחר מכן היא הוציאה בהיסוס את המזוודות מתא המטען האחורי וגררה אותן לרציף. היא חששה שסם יתעורר, ולכן נעלה את המכונית כדי שלא יוכל לצאת וליפול למים. במאמץ רב הורידה את המזוודות לסירה והתירה את המצוף הכבד. לאחר מכן מיהרה לחזור למכונית, ונשמה לרווחה כשראתה שסם עדיין ישן. היא הרימה את בנה ונשאה אותו מכורבל בשמיכתו אל הרציף. היא ניסתה לעקוב אחר כפות רגליה ולשמור על שיווי משקל כשהורידה אותו לסירה, הניחה אותו על הרצפה והתניעה. המנוע השתעל והשתנק. כבר שנים שלא השיטה סירה, אבל לא היה לה ספק שדרכה תצלח. היא ניווטה את דרכה בין הסירות העוגנות ויצאה מהנמל. השמש המוקדמת כבר זרחה, אבל קרניה עדיין לא חיממו. המתח שמילא את גופה החל להתפוגג בהדרגה, והיא חשה שאירועי הלילה המבעיתים הולכים ומאבדים את אחיזתם בה. היא העיפה מבט בסם. מה אם מה שאירע הלילה יותיר בו צלקות לעד? ילד בן חמש הוא יצור שברירי, כיצד תוכל לדעת אם יסודותיו התערערו? היא תעשה כל שבכוחה כדי לרפא אותו. היא תנשק את פצעיו ותעלים את הכאב בדיוק כמו שעשתה כשנפל מאופניו ושפשף את ברכיו.

המראות המוכרים הפשירו אותה. היא הכירה כל אי, כל רכס. היא ניווטה לכיוון וֶדֶרבּוּד והרחיקה אל שולי הארכיפלג. הגלים גבהו, והחרטום הכה בפני המים בכל פעם שנחתה. היא נהנתה מהמליחות שניתזה על פניה, ולכמה שניות הרשתה לעצמה לעצום עיניים ולהתמכר לתחושה. כשפקחה את עיניה ראתה את גרוֹשיֶיר מנצנץ על קו האופק. ליבה ניתר, כדרכו למראה הבית הקטן והמגדלור הלבן שהתנשא בגאון אל השמיים הכחולים. היא עדיין הייתה רחוקה מכדי להבחין בצבעו של הבית, אבל זכרה את הגוון האפור הבהיר ואת הפינות הלבנות המעוגלות. והיא זכרה את פרחי החוטמית הזיפנית שצמחו לאורך הקיר שהיה פחות חשוף לרוח. הנה גן העדן שלה, המקלט שלה. גרושייר שלה.

הכנסייה בפילבקה הייתה מלאה עד אפס מקום, והגומחה בבית המקהלה הייתה עמוסה בפרחים. זרים וסרטי משי יפים עם מילות פרידה. פטריק לא הצליח לשאת את מראה התיבה הקטנה והלבנה שניצבה בים הפרחים. בכנסיית האבן הגדולה שררה דממה משונה. להבדיל מלוויות של אנשים שנפטרו בשיבה טובה, שבהן אנשים אמרו זה לזה, "היא כל כך סבלה לקראת הסוף שיש במוות הזה הקלה," וציפו לכיבוד הקל מטעם הכנסייה בסוף הטקס, הרי שהיום לא עבר שום רחש ושום פטפוט בקהל. הנוכחים מילאו את הספסלים בלב כבד ובתחושת אי צדק. זו לא דרכו של העולם.

פטריק כחכח בגרונו וניסה להעלים את הדמעות שהציפו את עיניו. הוא הידק את אחיזתו בכף ידה של אריקה. חליפתו עקצה וגירדה, והוא משך בצווארונו בניסיון נואש לנשום. הוא הרגיש שהוא עומד להיחנק. לפתע פעמוני הכנסייה דנדנו, והצליל הדהד בין הקירות. חלק מהנוכחים בקהל נדרכו והביטו בתיבה הקטנה. לֶנָה הכומרה יצאה מחדר תשמישי הקדושה וניגשה למזבח. היא השיאה אותם בכנסייה הזו, במה שנחווה כעידן אחר, כמציאות אחרת. האווירה אז הייתה קלילה, עולמם היה בהיר ועליז. פניה של לנה היו רציניות. פטריק ניסה ללמוד את הבעת פניה. האם גם היא סבורה שנעשה כאן עוול? או שמא התערסלה באמונה שלכל דבר שקורה בעולם הזה יש סיבה? הדמעות שוב גדשו את עיניו, והוא ניגב אותן בגב כף ידו. אריקה הושיטה לו בחשאי ממחטה. כשצלילי העוגב נדמו, לנה המתינה מספר שניות ואז פצתה את פיה. קולה רעד מעט אך התייצב.

"החיים עלולים להשתנות בשנייה, אבל אלוהים איתנו, גם היום." פטריק עקב אחר פיה, אבל חדל להקשיב. הוא לא רצה לשמוע. מעט התום שעוד היה בו נעלם. מה שקרה היה לחלוטין חסר תכלית ומשמעות. הוא שוב לפת את ידה של אריקה.

"אני שמח להודיע שאנחנו עומדים בלוחות הזמנים. בעוד שבועיים נחנוך בפתיחה חגיגית את מלון הספא בפילבקה."

אֶרלִינג ו' לָארסוֹן הזדקף והעביר את מבטו בין חברי מועצת העיר כמי שמצפה לתרועות. הוא נאלץ להסתפק במספר הנהונים שבעי רצון.

"מדובר בהישג עצום למועצה," הבהיר במקרה שמישהו מהנוכחים החמיץ את גודל המאורע. "שיפוץ של מבנה שמור מהמסד עד לטפחות, והפיכתו לאחוזת בריאות. או מלון הספא, כמו שנהוג לקרוא לזה היום." הוא סימן גרשיים באוויר. "כעת נותרו לנו רק כמה ליטושים אחרונים. נציע למספר אנשים להתנסות בשירותים המוצעים טרם הפתיחה הרשמית, וכמובן עלינו לסיים את כל ההכנות לערב הפתיחה החגיגי."

"זה אכן נשמע נפלא. ברשותך, יש לי כמה שאלות." מַטס סוֶורִין, שמונה לפני מספר חודשים למנהל אגף התקציבים בעירייה, נופף בעט כדי למשוך את תשומת ליבו של ארלינג.

אבל ארלינג התעלם. הוא שנא את ההתעסקויות הקטנוניות באדמיניסטרציה. בזריזות הכריז על סיום הישיבה ונסוג למשרדו המרווח. איש לא האמין שיצליח להשתקם מהפיאסקו הצורב עם תוכנית הריאליטי 'פָקִינג טָאנוּם' שהוקלטה בעיירה, אבל בניגוד לכל התחזיות הוא חזר בשנית, והפעם עם פרויקט אפילו ראוותני יותר באמתחתו. הוא עצמו מעולם לא פקפק בכישוריו, גם כשהמבקרים כתשו אותו. הוא נולד מנצח, פשוט מאוד.

יש להודות שהמסע חזרה לזירה הציבורית והפוליטית אחרי ההתרסקות לא היה פשוט, ולכן טוב שנסע לאחוזת הבריאות ליוּסֶט בדָאלָרנָה בצפון שוודיה כדי להתאושש. מזל טהור, כי שם הוא פגש את ויוויאן. המפגש עימה היה נקודת מפנה בחייו המקצועיים והאישיים כאחד. היא הפנטה אותו כפי שאף אישה אחרת לא עשתה לפניה, ובשיפוץ הנוכחי הוא למעשה מימש את החזון שלה.

הוא לא הצליח להתאפק וחייג אליה שוב. זו אמנם הייתה הפעם הרביעית מהבוקר, אבל צליל קולה המס אותו. הוא עצר את נשימתו עם חלוף הצלצולים.

"ארלינג," אמרה בנימה שגרמה לו להרגיש כמו ילד טיפשון ומאוהב. "המצב לא השתנה מאז שהתקשרת לפני שעה."

"יופי," גיחך בהבעה מטופשת. "פשוט רציתי לוודא שטוב לך."

"אני יודעת, ואני אוהבת אותך בשל כך, אבל יש לנו עוד הרבה דברים לסיים לפני הפתיחה, ואני מניחה שלא תרצה שאעבוד גם בערבים."

"מובן שלא, אהובתי."

הוא החליט לא להתקשר אליה שוב. הערבים היו מקודשים.

"תמשיכי לעבוד, ואעשה כמוך." הוא נישק את השפופרת מספר פעמים וניתק. ואז הוא נשען לאחור בכיסא המשרדי, שילב את ידיו מאחורי ראשו והרשה לעצמו להפליג בדמיונו אל תענוגות הערב הצפויים.

בבית עמד ריח מחניק. אנני פתחה לרווחה את כל החלונות והדלתות והניחה לרוח הקרירה לנשוב ברחבי הבית. אחד האגרטלים נפל מהשולחן, והיא לכדה אותו ברגע האחרון. סם שכב בחדר הקטן מאחורי המטבח. החדר הזה כונה מאז ומתמיד חדר האורחים, אף שלמעשה היה החדר שלה. הוריה נהגו לישון בקומה השנייה. היא הציצה אליו, התעטפה ברדיד ונטלה את המפתח הגדול והחלוד שהיה תלוי על מסמר מאחורי הדלת. ואז היא יצאה לסלעים. הרוח פרעה את בגדיה, וכשהבית מאחורי גבה היא השקיפה אל האופק. המבנה היחיד באי פרט לבית המגורים עצמו היה המגדלור. בקתת הדיג ליד המזח הייתה קטנה כל כך שלא היה אפשר להחשיב אותה כמבנה. היא התקרבה למגדלור. גוּנָר כנראה שימן את המנעול, כי היא סובבה את המפתח בקלות מפתיעה. הדלת חרקה כשהיא פתחה אותה. היא טיפסה בגרם המדרגות המתפתל ואחזה במעקה. כרגיל, הוקסמה מהנוף עוצר הנשימה. עברו שנים רבות מאז שהמגדלור היה בשימוש. כעת עמד שם באי כתזכורת לעידנים שהיו וחלפו. הנורה כבתה, וחלקים מהמבנה החלידו לאיטם בהשפעת המים והמליחות. כילדה אהבה לשחק כאן. האשנב הצר היה מרוהט בחסכנות. הייתה שם מיטת יחיד, ששימשה את שומרי המגדלור למנוחה בין המשמרות הארוכות, וכיסא שעליו ישבו ותצפתו על הנתיבים הימיים.

היא נשכבה על המיטה. ניחוח עכור עלה מהמצעים, אבל הקולות מסביב לא השתנו. צווחות השחפים, הגלים שהכו בסלעים, החריקות והגניחות שהמגדלור עצמו פלט. הכול היה כל כך פשוט בזמנו. הוריה חששו שהיא, כילדה יחידה באי, תשתעמם. דאגתם הייתה מיותרת. היא אהבה את האי והיא מעולם לא הייתה בודדה, אבל את זה מעולם לא הצליחה להסביר להם.