שומר הנשיאה

סוף נובמבר, לונדון

נשיאת אליז הסתתרה בשירותי הנשים.

ורוניקה סנט ג'רמיין הרימה את ראשה והחמיצה פנים לעבר בבואתה שבמראה. היא באמת היתה צריכה לחזור לשם, אך היא עייפה מחיוכים, עייפה מלחיצות ידיים ומשיחות חולין, עייפה מלהרגיש נואשת ומוצפת וכל כך לא בתחום שלה.

אך היא ידעה שיש עבודה שעליה לבצע.

למען אליז. בני עמה נזקקו לה והיא לא תאכזב אותם. הם הפקידו בידיה את רווחתם, והיא לא תשוב בידיים ריקות.

היא לא היתה יכולה לעשות זאת.

לעת עתה היא תחזור אל אולם הנשפים במלון ותדביק על פניה חיוך. ברגע שתצליח להירגע.

היא לא הצליחה להגדיר מה בדיוק עורר בה את הצורך להימלט. אולי זו היתה הצפיפות האדירה של פנים סקרניות, המבטים המרמזים של כמה מהגברים, או אפילו הידיעה שהיא היתה מוקפת גברים בחליפות שחורות שיעקבו אחרי כל צעד שלה בשנתיים הקרובות בחייה.

זה מה שהיא שנאה יותר מכול – אובדן העצמאות שלה. למען האמת, זה הצית זיכרונות לא נעימים שהיא העדיפה לשכוח. עד גיל שמונה עשרה היא חיה תחת שליטה כה קפדנית, שלא היתה לה ולו חברה אחת.

ורוניקה נשמה עמוק והוציאה אודם מארנקה. עוד רגע אחד ואז יהיה עליה לחזור למסיבה האלגנטית.

היא נסעה בשבועיים האחרונים, ניסתה למשוך השקעות בארצה. זו לא היתה משימה קלה. אליז היתה יפה, היו בה חופים וקווי חוף ורוחות נעימות, אך היא היתה גם ענייה לאחר שנים רבות כל כך של ניהול כושל. משקיעים רצו לדעת האם הכספים שישקיעו במדינה לא ירדו לטמיון.

היא הגיעה לכאן כדי לשכנע אותם שאליז היא הימור טוב.

וזה היה קשה הרבה יותר משהיא העריכה. במובנים רבים כל כך היא לא היתה מוכנה למשרה הזו. היא סירבה לרוץ בבחירות, אך פול דוראן – ידיד ותיק של אביה – שכנע אותה שהיא האדם שיוכל לתקן את המצב.

היא צחקה לרעיון – מי היא שתהיה נשיאה של אומה? היא היתה מפורסמת באליז, אך היא היתה ידועה לשמצה בעולם כולו. היה הבדל בין השניים, אך פול לא הקשיב.

הוא דיבר בלהט רב, בביטחון רב, ושכנע אותה שהיא האדם שיועיל ביותר לאליז. השם הרע שלה, שלא היה בלתי נחשק, הוא נכס בזירה הציבורית.

היא הזכירה זאת עכשיו לעצמה. היא עשתה דברים רבים בחייה לא נכון, אך את זה היא תעשה נכון. אליז נזקקה לה, והיא לא היתה אותו אדם שהיתה כשברחה מבית אביה עשר שנים קודם לכן.

אז היא היתה עקשנית, אנוכית ונאיבית מעט.

היא חיפשה הרפתקאות, וכשנמלטה משליטת אביה היא עשתה הכול כדי להפריז בכך. באופן בלתי נמנע היא הפכה לילדה רעה, לדיווה, לצעירה מושחתת. היו כאלה שהוסיפו לרשימה זו גם מפתה חסרת מוסר, אך היא אמרה שהיא העניקה לעצמה את החופש לקחת מאהבים כשהדבר התאים לה.

דקירת כאב ננעצה תחת עצם החזה שלה. מערכת היחסים האחרונה שלה לא הסתיימה באופן נעים כל כך – אף שלא הגבר הוא שגרם לכאב שאפילו עכשיו איים לכלות אותה.

אם היא תפסיק להיאבק ולו לרגע אחד, הכאב ינצח. משום שהדבר קרה באשמתה, אשמתה שלחיים הזעירים שצמחו בתוכה לא היה מעולם כל סיכוי.

היא תמיד הרגישה בלתי מושפעת, כאילו איש לא יכול היה להכאיב לה, משום שהיא סירבה להניח להם, אך היא למדה שיש סוגים רבים של כאב. כאבים מסוימים מתגנבים אליך כמו עקרב בלילה ומותירים אותך מתנשף וסובל ותוהה כיצד מעולם לא ידעת שזה עלול לקרות לך.

ורוניקה העבירה יד תחת עיניה.

לא עכשיו. היא לא תחשוב על כך עכשיו.

האורות מעליה הבהבו. שלג כבד ירד כבר שעות. אולי זרם החשמל ייפסק אחרי הכול. היא נשמה עמוק בהחלטיות וגחנה לעבר המראה כדי למחות כל סימן לדמעות בזוויות עיניה. ואז היא הזדקפה והחליקה בידה על שמלתה.

מסיבת הרחמים שלה נגמרה, הגיע הזמן לשוב לאולם הנשפים לפני שהזרם ייפסק והיא תישאר לבדה בחשכה.

ורוניקה החניקה צעקה כשדלת שירותי הנשים נפתחה לפתע פנימה. איש לא אמור היה לעבור את שומר הראש שניצב בחוץ.

אך הפולש היה גבר לבוש בחליפה שחורה מוכרת.

היא הסתובבה בכעס. זה היה יותר מדי. היא לא תסכים שרגעי הפרטיות שלה יופרעו על ידי צוות האבטחה שלה.

אלא שהגבר הזה לא היה השומר שלה, והוא גם לא לבש את החליפה הטיפוסית של אנשיה.

"מי אתה?" היא פלטה, לבה מתחיל להלום בגרונה כשהיא עמדה מולו.

הגבר היה גבוה ולבוש טוקסידו שנראה תפור בהזמנה. הבד נראה יקר, עם רמז לברק שנוצר מצפיפות האריגה. שערו הכהה הסתלסל על צווארונו, עורו זהוב כל כך, אקזוטי ויפה.

היא ראתה את הגבר הזה ליד הבר, מדבר עם ידידה הוותיק בריידי טומפסון. היא נרגעה לגמרי. אם הוא הכיר את בריידי...

"אני ראג'ש ואלא."

השם לא אמר לה דבר.

ידיו היו תחובות בנינוחות בכיסי מכנסיו. הדלת נסגרה מאחוריו ואז היו רק שניהם במבוא הקטן של חדר האיפור. שלושה קירות בחדר היו מצופים במראות, ונוצר הרושם שיש איתה בחדר יותר מגבר אחד.

היא בלעה, הדופק בצווארה פעם בקצב שהוא ללא ספק יכול היה לראות.

הוא לא אמר דבר, כאילו הוא מחכה שהיא תדבר. היא הצליחה רק לבהות. הוא היה יפה ככוכב הוליוודי, בעל עור שזוף ועיניים בצבע זהוב, והיא גילתה שהיא חושבת על נמרים. ערמומיים, נפלאים, קטלניים.

לבה פעם שוב והיא מצאה את קולה. "מה עשית לשומר הראש שלי?"

הלעג שלו לא היה מבטיח. "האבטחה שלך לוקה בחסר, לצערי, גברתי הנשיאה. הפושע הטיפש ביותר יכול להגיע אלייך בקלות. וזו בעיה."

"האבטחה שלי בסדר..."

הוא פסע צעד אחד קרוב יותר, ידיו החליקו מכיסיו כבעל חיים השולף את טפריו. היא נעה אינסטינקטיבית לאחור, אחוריה נתקלו במדף שעליו היא הניחה את ארנקה רק מספר דקות קודם לכן.

הוא הרים את ידיו. "לא באתי כדי לפגוע בך."

"אם כך, זוז הצידה ותן לי לצאת."

שפתיו החושניות נפשקו בחיוך לעגני. לבה דילג על פעימה, ואז שב לקצבו. יפה וראוותני מדי. מסוכן מאוד מאוד.

לא היה לה מה לעשות עם גברים כאלה. לא היה לה מה לעשות עם שום גבר, היא תיקנה בשקט, כבר זמן רב. מאז שהיא הבינה שהיה לכך מחיר.

"אני חושש שעדיין איני יכול לעשות זאת, גברתי הנשיאה."

"סליחה?" אמרה ורוניקה, בקור הגדול ביותר שהצליחה לגייס. עם השנים היא למדה לפלס בשעת הצורך את דרכה בחוצפה. לפעמים נדרשה רק חזות של סמכות כדי להפגין סמכות. "לא אתה מחליט על כך."

העוצמה המרוכזת של נמר קשור השתקפה שוב בעיניו. "אה, דווקא כן."

צינה חלפה במורד גבה כתחילתה של מפולת שלגים. ההבנה פשטה בתוכה. היא ראתה את הגבר הזה עם בריידי, אך לא היה לה מושג מי הוא באמת.

לְמה הוא מסוגל.

מדוע הוא פה, עכשיו.

הדופק שלה פעם מהר עוד יותר. "מה עשית לשומר הראש שלי? אם פגעת בו..."

הוא הטה את ראשו. "האם הוא חשוב לך במיוחד?"

ורוניקה לקחה את ארנקה הזעיר בשתי ידיה ואחזה בו מול גופה כמגן. דחף פתאומי כובש ללכת ולמחוק את המבט המתנשא מפני הגבר הזה שטף אותה. אך היא לא פעלה על פיו.

"הוא מבני ארצי, והוא עובד שלי. כן, הוא חשוב לי."

"אני מבין. מרשים מצִדך, גברתי הנשיאה. אבל אמרי לי, מדוע את כל כך לא זהירה בקשר אלייך, לעצמך?"

ורוניקה ניערה מעט את ראשה. היא הרגישה כאילו היא שתתה, כשלמעשה היא לא לגמה דבר מלבד מי סודה, עד כדי כך הגבר הזה בלבל את חושיה. "סליחה?"

"עוד תחנונים? אני מופתע. הבנתי שאת הרבה יותר נועזת."

זרם של חמת זעם ננעץ בבטנה. "אני חוששת שאתה מקדים אותי, מר ואלא. נראה שאתה יודע כל כך הרבה עלי, ואני איני יודעת עליך דבר, מלבד שראיתי אותך מדבר עם בריידי טומפסון בבר."

"אז כן שמת לב."

ורוניקה חרקה בשיניה מתסכול. "אני אעריך זאת מאוד אם תפסיק לדבר אלי כאילו אני בת שנתיים ותאמר לי מה אתה רוצה."

ראג'ש ואלא צחק. הצליל הבהיל אותה. הוא היה עשיר, עמוק. סקסי. הוא הסתלסל סביבה, החליק דרכה. הוא בלבל אותה.

"יפה מאוד, ורוניקה. לא פלא שהם בחרו בך. את מקרינה סמכות, בין אם זה נכון ובין אם לאו."

היא סירבה לבלוע את הפיתיון, אף שתולעת של עלבון כרסמה בקור הרוח שלה. אך למה היא ציפתה? היא היתה במשך שנים הטיפוס שאיש אינו מתייחס אליו ברצינות.

"אם אתה באמת מכיר את בריידי, אתה יודע שאינך מרשים אותי ברגע זה. מה הטעם בתרגיל הזה, מר ואלא?"

עיניו הזהובות נצצו. השפתיים החושניות האלה התעקלו. היא מצאה את עצמה מתמקדת בהן, חושבת מהי ההרגשה כשהן צמודות לשלה.

המחשבה הכתה אותה בהלם. היא לא הרגישה ברמז הקטן ביותר של עניין או משיכה לגבר כלשהו כבר יותר משנה. היא פשוט לא היתה מוכנה לכך.

לומר שזה היה עיתוי לא מוצלח לשובן של התחושות האלה היתה לשון המעטה.

"שום טעם מלבד לבדוק כמה טובה האבטחה שלך. היא לא טובה." הוא נשען על הקיר, זרועותיו שלובות על חזהו. זו היתה תנוחה נינוחה.

אך היא היתה מטעה. היתה לה הרגשה שהוא כלל לא נינוח. שהוא מסוגל בכל שנייה לזנק לפעולה. שהוא מסוגל להכות ללא כל אזהרה.

כמו עקרב בלילה.

"השומר?" היא תבעה שוב.

"הוא בסדר. הוא אולי אפילו מגיע לגן העדן שלו בערך ברגע זה. תלוי בסְבולת שלו, כמובן."

היא הרגישה שפניה מאדימות והפנתה את מבטה. ממתי היא מסמיקה לשמע רמז? היא היתה ורוניקה סנט ג'רמיין, אושיית אופנה ידועה לשמצה. היא השתתפה פעם במסיבה בסן-טרופה בשמלה שהותזה על גופה. היא היתה לגמרי עירומה, מלבד הצבע.

"היה קל למדי להסיח את דעתו, דרך אגב. נראה שקשה מאוד לעמוד בפני קסמיה של תמי היפה, נערה אירית מקורק."

"אתה נבזה."

"לא. אני יסודי. ודי מיומן בהשהיה."

אוזניה להטו. היא כבר לא היתה בטוחה על מה הם מדברים. אבטחה? סקס? מוחה נטה לכיוון הסקס וגופה הגיב לרעיון.

חלף זמן רב מדי מאז שהיא קיימה יחסים. זו היתה ללא ספק הסיבה היחידה לכך שהוא הצליח לגרום לה להסמיק כבתולה תמימה.

"איני מאמינה שבריידי תומך בשיטות שלך." היא אמרה בקרירות. זה היה הדבר הראשון שעלה בדעתה לומר, שאולי יחזיר את השיחה אל המסלול.

"לא תמיד. אבל הוא יודע שאני הטוב ביותר."

היא רצתה לשבת. החום עלה לראשה וגרם לה חולשה. או אולי שמלתה היתה צמודה מדי. בכל מקרה, היא היתה לחה מזיעה. היא שקעה על הספסל, לא היה לה אכפת מה הוא יחשוב, והידקה את ידיה בחיקה. אף שמה שהיא באמת רצתה לעשות היה לקחת אחת מהמגבות הלבנות הרכות שהונחו בערימה בפינת השידה ולטפוח בה על מצחה.

"הטוב ביותר, מר ואלא?" מחשבה פתאומית עלתה בה. בריידי אמר רק בבוקר שהיא היתה מתוחה מדי – אבל הוא לא ישכור ג'יגולו כדי להרגיע אותה, נכון? ג'יגולו שהערים על שומר הראש שלה ולכד אותה בשירותי הנשים? בועת צחוק נפלטה לפני שהיא הצליחה לעצור אותה.

אלוהים, זה היה מגוחך. ואולי, רק אולי, בריידי באמת היה משוגע עד כדי כך.

"אני... יועץ אבטחה." הגבר אמר, מביט בה בסקרנות.

האם הוא חשב שהיא תטפח על המושב ותציע שהם ישבו יחד בנוחות? האם בריידי היה מטורף עד כדי כך שהוא חשב שיש לה פנטזיות על שומר ראש? שנמר יפה, סקסי מדי, בטוקסידו יכול לטלטל את עולמה בחדר האיפור של מלון יקר והיא תהיה לפתע רגועה ומוכנה להתמודד עם האתגרים המצפים לה?

אין ספק שבעבר זה היה נכון, אבל עכשיו היא היתה אדם שונה. היא היתה חייבת להיות כזאת.

היא מצאה את הכוח לעמוד שוב. "אני לא במצב הרוח לזה, מר ואלא, אבל אני מודה לך על הבידור. אם תואיל לסור מדרכי, אומר עכשיו לילה טוב ואשוב לאולם הנשפים."

גבותיו נטו מטה. היתה לה הרגשה שהיא פגעה בו, איכשהו.

"אולי לא שמעת מה אמרתי." הוא ענה, צועד צעד אחד לעברה.

"הו, שמעתי אותך, ואיני יודעת בביטחון מה אתה ובריידי רקחתם יחד, אבל אני לא נואשת עד כדי כך. או טיפשה עד כדי כך."

הוא עמד עכשיו כל כך קרוב, כל כך קרוב שאם היא היתה מושיטה יד יכלו קצות אצבעותיה להחליק במורד דש הבגד החלק שלו.

ניחוחו הגיע אליה. חד וברור, כמו גשם ותבלינים חמים, כמו לילה הודי לוהט.

האורות התעמעמו לרגע ארוך לפני ששבו ובהקו. הנמר לא נזקק ליותר מכך, מבטו מעולם לא עזב את פניה. היא חשה לכודה – ובטוחה, באופן פרדוקסלי.

"קרוב לוודאי שזרם החשמל ייפסק." הוא אמר. "אנחנו צריכים להחזיר אותך לחדרך. זה המקום הבטוח ביותר."

"המקום הבטוח ביותר למה?" היא שאלה, קולה רק מעט יותר מלחישה סדוקה, שכן דמיונה השתולל ועורה התלהט וסמר.

שוב, הוא הביט בה בסקרנות. "בשבילך, גברתי הנשיאה."

נחשי קוברה. יש להם נחשי קוברה בהודו. נחשי קוברה שמהפנטים את טרפם לפני התקיפה. האם הוא היה פחות נמר ויותר נחש קוברה? האם היא היתה מהופנטת? האם זו הסיבה לכך שהיא הרגישה כל כך חסרת מרץ וחמה, לכך שהיא רצתה לעצום את עיניה ולהישען עליו? לכך שהיא רצתה לקבל את מה שהיא חשבה שהוא מציע ואז להעמיד פנים שזה מעולם לא קרה?

היא צעדה בכוונה צעד אחד לאחור, שוברת את הכישוף. זה היה מטורף. והיא היתה חייבת לשים לכך קץ. יותר מדי דברים היו על כף המאזניים.

"אני בטוחה שאתה טוב למדי, אבל יש לי תפקיד ואין לי זמן לסקס מקרי על דלפק חדר רחצה. בבקשה, אמור לבריידי שהגעתי לסיפוקי בשמחה אם זה מה שאתה צריך לעשות כדי לקבל תשלום. אמצא בעצמי את דרכי חזרה לחדרי."

הוא הביט בה רגע ארוך – ואז הוא זרק את ראשו לאחור, קול צחוק חד עלה מגרונו. היא נבהלה כל כך, היא לא הצליחה לזוז. ואז היא חשה את דקירת הלהט שוטפת אותה שוב. הפעם דקירה מסוג שונה.

"זה בהחלט משהו חדש," הוא אמר, ההומור נראה בפניו היפות. זה שינה אותו איכשהו, זה גרם לו להיראות פחות מפחיד ויותר אמיתי. יותר אנושי. " אני יכול להבטיח לך שאני פה לא בשביל, אה, הסיפוק שלך."

מסיבה כלשהי ההצהרה הזאת הרגיזה אותה. כאילו הוא מעולם לא שקל דבר כזה איתה. כאילו המחשבה היתה דוחה, כשגברים תמיד זעקו בקול כדי לזכות בתשומת לבה.

היא הרימה את עצמה ונעמדה. "אתה נכנס לפה ומדבר ברמזים ובחצאי אמת – מה אתה מצפה שאני אחשוב?"

היא נצמדה לכעס משום שהחלופה היתה להתמוסס לשלולית של מבוכה. קרוב לוודאי שהיתה לו אישה ועשרה ילדים בבית, גם אם הוא היה מושלם מדי להגדרה במילים והוא לא ענד טבעת נישואין.

דקירה חדה פתאומית של משהו – כאב, ורוניקה.

כאב – חדר לחזה וללבה. היא ידעה שהיא אינה מסוג הנשים שמעוררות חזיונות של גדרות עמודים, מטבחים חמימים ותינוקות צוחקים.

וזה מעולם לא הטריד אותה עד לאחרונה, עד שהיא כמעט ילדה תינוק משל עצמה.

תינוק.

מוזר כיצד המילה הזאת התגנבה לפעמים וסחטה את האוויר מחזה. היא עצמה את עיניה לרגע ובלעה את הגוש שעלה בגרונה.

אני מצטערת, תינוק מתוק...

"את מרגישה לא טוב?" הוא שאל.

היא הניפה את ידה באוויר בחוסר סבלנות, דוחקת את הכאב עמוק לנשמתה. "אני בסדר."

האורות הבהבו שוב. הוא הביט מעלה, מקמט את מצחו. "אנחנו באמת חייבים לחזור לחדרך לפני שהזרם ייפסק."

"אנחנו לא הולכים לשום מקום." היא ירתה.

הוא הביט בה כאילו הוא מרחם עליה. "זו אינה החלטה שלך."

ורוניקה נעצה בו מבט במשך רגע, בלי להחליט, בשעה שהזעם הפך לקיר מוצק בתוכה. איך הוא מעז? איך הוא בכלל מעז?

האנרגיה שהתפוצצה בתוכה כגל נשבר שגולש לעבר חוף, שלחה אותה בצעידה נמרצת קדימה בכוונה לדחוף ולחלוף על פניו אם יהיה צורך.

הוא ציפה לה, אחז בזרועה החשופה ביד חזקה אחת. הלם המגע של עור בעור צרב בתוכה, וורוניקה שאפה אוויר. זה היה יותר מדי, יותר מדי רגשות חשופים עלו בבת אחת אל פני השטח. היא לא היתה יכולה לעמוד בכך, היא לא היתה יכולה לסבול שהוא נוגע בה.

היא הסתובבה בתנופה, ידה הפתוחה מתנופפת כדי ליצור מגע עם לחיו.

היא החטיאה. באותו רגע גופה הסתובב ואיבד שליטה – ואז היא היתה צמודה אליו, גבה אל חזהו, זרוע חזקה אחת אחזה בשני פרקי ידיה מאחורי גבה כשהאחרת התגנבה סביב מותנה ואחזה בה בחוזקה.

זעם גאה בה כשהיא נאבקה לשווא בכבלי אחיזת הברזל שלו.

הוא היה כל כך מוצק, כל כך חמים וקשה. נדרש לה רגע כדי להבין שאחוריה נלחצים לשקע בירכיו, שגופו הגיב לדרך שבה היא התפתלה כנגדו. אם היא לא היתה נועלת נעלי עקב, היא לא היתה גבוהה מספיק.

אך ברגע זה, היא היתה.

עורה היה חם, כה חם. היא רצתה להיצמד אליו לאחור, רצתה לחוש בחומו מחלחל אל גופה הקר.

המחשבה הפחידה אותה כל כך שהיא דחפה לפנים באחיזתו, מנסה נואשות לצמצם את המגע ביניהם. גבה התקמר, שדיה נלחצו אל שמלתה כאילו הם יצאו לחופשי בכל רגע.

"תן לי ללכת." היא נאנקה.

"אני פה כדי להגן עלייך." הוא אמר, נשימתו החמה לחשה באוזנה. רטט עבר לאורך עמוד השדרה שלה. לא היה לה כל ספק שהוא חש בכך.

"להגן עלי ממה? ממך?" היא הטילה את עצמה עליו כשהעדות לזקפתו גדלה כנגדה.

הוא הצליח לשים ביניהם מרחק מה, אך לא הרבה. אובדן המגע בלבל אותה באופן שלא אמור היה לקרות. מה קרה לה?

"מעצמך," הוא נהם באוזנה. "מחוסר הכשירות של הצוות שלך."

"יש לך דרך מוזרה לעשות זאת." היא פלטה, מנסה כל כך להתרכז במה לא בסדר בתמונה הזאת במקום במה שהעניק תחושה נכונה.

המגע שלו. נשימתו באוזנה. התחושה המוצקה שהוא עומד מאחוריה. ורוניקה נאבקה על שליטה. "יש לי אבטחה, למרות מה שאתה אולי חושב. האיש הזה יפוטר מיד. במקומו יבוא אחר."

"כל הכבוד, ורוניקה. חשבתי שתהיי רכה כלפיו."

"לעולם איני רכה," היא אמרה כשרעד נוסף חולף בה. אצבעותיו החלו להחליק לאט לרוחב בטנה.

"האם את בטוחה לגמרי?" קולו היה מפתה ויפה באוזניה. במיוחד במשפט הזה. עד כדי כך שהיא לא הצליחה לדבר.

"אתה יכול להניח לי ללכת." היא שבה ואמרה.

"איני בטוח כל כך." אצבעותיו נעו לאט, כל כך לאט. הלחץ שלהן על גופה היה קליל, אך היא חשה בהן כאילו היא היתה עירומה והוא ליטף אותה כמאהב.

היא עצמה את עיניה, בלעה בקושי. אלוהים...

האורות הבהבו שוב...

ואז כבו, והותירו אותם בחשכה.