שומר הראש המסוכן

היו שאמרו שפאלקו אורסיני עשיר מדי, חתיך מדי, יהיר מדי.

פאלקו היה מסכים איתם שהוא עשיר, שהוא מן הסתם יהיר, ושאם שופטים את מראהו לפי הזרם האינסופי של נשים יפהפיות שביקרו במיטתו, טוב, אז כנראה יש בו משהו שנשים אוהבות.

היו גם כאלה שטענו שהוא אכזרי. עם זה הוא לא היה מסכים.

הוא לא היה אכזרי. הוא היה גלוי לב. למה להניח למתחרה לקנות בנק השקעות רווחי אם הוא יכול להשיג אותו קודם? למה להניח למתחרה ליהנות מיתרון בעסקה אם הוא יכול לזכות ביתרון ראשון? למה להמשיך להעמיד פנים שהוא מעוניין באישה כשהיא חדלה לעניין אותו?

הוא הרי לא גבר שמשמיע הבטחות שאין לו כוונות לקיים.

גלוי לב, לא אכזרי. ובשיא חייו.

כמו שלושת אחיו, פאלקו היה גבוה. מטר ותשעים. פנים קשות, גוף קשה. בנוי לתלפיות, בפי נשים. זה היה נכון, אבל לא היה לזה שום קשר ליהירות. הוא היה שרירי כפי שאמור להיות אדם שיודע שזה ההבדל בין חיים למוות.

אף שהוא לא המשיך לחיות ככה.

על כל פנים, לא לעתים קרובות.

אף שהוא לא נהג לדבר על זה.

פאלקו בן השלושים ושתיים כבר הספיק לחיות חיים שבעיני רבים היו נחשבים למעניינים.

בגיל שמונה-עשרה הוא תפס תרמיל ויצא לטייל בעולם. בגיל תשע-עשרה הצטרף לצבא. בגיל עשרים הפך ללוחם בכוחות המיוחדים. אי שם לאורך הדרך רכש מספר תארים אוניברסיטאיים, מיומנות בהימורים ולבסוף גם אהבה להשקעות.

הוא חי לפי חוקים משלו. כך היה מאז ומתמיד. הדעות של אחרים לא עניינו אותו. הוא האמין בכבוד, בחובה וביושרה. אנשים ששירתו איתו, אנשים שבאו איתו במגע, לא תמיד חיבבו אותו – הוא היה אדיש מדי, אמרו חלקם – אבל הם כיבדו אותו כמעט באותה מידה שנשים חשקו בו.

או שנאו אותו.

זה לא הזיז לו.

המשפחה היתה הדבר החשוב היחיד.

הוא אהב את אחיו באותה מידה שהם אהבו אותו, בלהט שהפך את ארבעתם למאיימים בכל היבט, גם בעסקים. הוא היה מוסר את חייו למען אחיותיו, והן היו שמחות להשיב לו באותו מטבע. הוא אהב מאוד את אמו, שהעריצה את כל בניה כפי שרק אולי אמהות איטלקיות יכולות.

אביו...

למי אכפת ממנו?

פאלקו, כמו אחיו, התנער מצ'זארה אורסיני לפני שנים. ממה שהיה ידוע לאשתו ולבנותיו, צ'זארה החזיק בחברת הובלות, בחברת בנייה ובכמה מהנכסים היקרים ביותר בעיר ניו-יורק.

בניו ידעו את האמת.

אביהם עמד בראשו של ארגון שאליו התייחס רק כ"לה פמיליה".

במילים אחרות, הוא לא היה שונה מהבריונים שצצו בסיציליה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. דבר לא יכול היה לשנות זאת, לא החליפות של בריוני, לא האחוזה העצומה בגודלה במנהטן, בגריניץ' וילג', שכונה שנקראה פעם איטליה הקטנה. אך למען אמם, היו פעמים שפאלקו ואחיו העלימו עין מעובדה זו והעמידו פנים שמשפחת אורסיני היא בסך הכול עוד משפחה סיציליאנית-אמריקנית גדולה ומאושרת.

כמו היום. בשעות אחר-הצהריים של יום בהיר זה, בשלהי הסתיו, דנטה התחתן.

פאלקו עדיין התקשה לעכל עובדה זאת.

קודם רייף. ועכשיו דנטה. שני אחים עם רעיות. ומסתבר שדנטה לא היה רק בעל, הוא היה גם אב.

ניקולו ופאלקו חייכו כל היום, נישקו את הגיסות החדשות שלהם ושלחו חיוכים אל דנטה ורייף. הם עשו את מיטב המאמצים לא להרגיש כמו אידיוטים כשגרגרו אל האחיין הפעוט שלהם – לא שזה היה קשה, כי הילדון היה ללא ספק התינוק הכי חמוד ואינטליגנטי בעולם. הם רקדו עם אחיותיהם ואטמו אוזניהם לרמיזות הלא כל-כך דקות של אנה ואיזבלה על חברות שיוכלו להיות להם רעיות מושלמות.

לקראת ערב הם כבר השתוקקו לחמוק משם ולשתות בירה קרה לחיי הרווקות שלהם במקום שהיה בבעלות ארבעת האחים. לא חברת ההשקעות שלהם. המקום הזה נקרא בפשטות רבה "הבר".

צ'זארה עצר אותם לפני שהספיקו להגיע אל הדלת. הוא אמר שהוא רוצה לדבר איתם.

לא שוב, חשב פאלקו בעייפות. די היה לו לנעוץ מבט אחד בפניו של ניק כדי לדעת שאחיו חושב כמוהו. כבר חודשים שהדון נשא באוזניהם את נאום "אחרי מותי". הצירוף של הכספת שלו. השמות של עורך-הדין ורואה החשבון שלו. המיקום של מסמכים חשובים. נתונים שלא עניינו אף אחד מהאחים; אף אחד מהם לא רצה אגורה מכספו של אביהם.

האינסטינקט הראשוני של פאלקו היה להתעלם מצ'זארה ולהמשיך ללכת.

אך הוא וניק החליפו מבטים. אולי היום הארוך ריכך אותם. אולי זו היתה השמפניה. שיהיה, אמרה הבעתו של ניק, ופאלון הגיב באנחה שאמרה בבירור, כן, למה לא.

אביהם התעקש לשוחח איתם בנפרד. פליפה, הקאפו של צ'זארה, החווה בראשו כדי לסמן לפאלקו לצעוד ראשון.

פאלקו שקל רגע ללפות את צווארו הכחוש של הקאפו, להרים אותו באוויר ולהגיד לו שהוא ממזר מגעיל משום שבילה את כל חייו ככלב השמירה של הדון, אבל האירוע המשפחתי עדיין היה בעיצומו בחממה שבירכתי הבית.

לכן במקום זה הוא חייך, חיוך שאדם כמו הקאפו ללא ספק הבין, חלף על פניו ונכנס לחדר העבודה של צ'זארה. פליפה סגר אחריו את הדלת...

ופאלקו מצא את עצמו במלחמת סבלנות.

אביו, שישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו כשהווילונות הכבדים שמאחוריו סגורים כך שהחדר הגדול עם הרהיטים הגדולים נראה אפלולי מהרגיל, נשא מבטו, הנהן, החווה ביד מטופחת על כיסא – תנועה שממנה פאלקו התעלם – וחזר לעלעל בתכולתו של תיק מסמכים.

לפי שעון המהגוני העתיק שהיה תלוי על הקיר, כמעט הולך לאיבוד בין תצלומים של פוליטיקאים, בני דורות קודמים מהמולדת איטליה וציורים דתיים שהצהיבו עם הזמן, ארבע דקות נקפו.

פאלקו עמד דומם, רגליו פשוקות קמעה, ידיו שלובות, עיניו הכהות נעוצות בשעון. מחוג הדקות המשיך בתנועתו, מחוג השעות ביצע את הקפיצה הכמעט לא מורגשת שלו. פאלקו שחרר את ידיו השלובות, הפנה את גבו לאביו וניגש אל הדלת.

"לאן אתה הולך?"

פאלקו לא טרח להסתובב. "צ'או, אבא. כמו תמיד, היה לי לעונג."

הכיסא חרק. פאלקו ידע שהדון קם משולחנו.

"עוד לא ניהלנו את השיחה שלנו."

"השיחה שלנו? אתה זה שביקש לקיים את הפגישה הזאת." פאלקו הסתובב במהירות אל אביו. "אם יש לך משהו להגיד, תגיד את זה – אבל אני מבטיח לך, אני זוכר את הדברים המרגשים שאמרת בפעם האחרונה שנפגשנו. אולי אתה לא זוכר את התגובה שלי, לכן אני אזכיר לך אותה. לא אכפת לי מהכספת שלך, מהמסמכים שלך, מהאינטרסים העסקיים שלך–"

"אז אתה טיפש," אמר הדון בנועם. "הדברים האלה שווים הון."

חיוך קר עיקם את זוויות פיו של פאלקו. "וכך גם אני, במקרה שלא שמת לב." חיוכו התפוגג. "וגם אם זה לא היה המצב, לא הייתי נוגע בשום דבר שלך. אתה כבר אמור לדעת את זה."

"כל-כך הרבה דרמה, בני."

"קווסטה וריטה, אבא. כל-כך הרבה אמת, אתה מתכוון."

צ'זארה נאנח. "בסדר. השמעת את הנאום שלך."

"ואתה השמעת את שלך. להתראות, אבא. אני אגיד לניקולו ל–"

"מה עשית באתונה בחודש שעבר?"

פאלקו עמד ללא זיע. "מה?"

"זו שאלה פשוטה. אתה היית באתונה. למה?"

המבט שפאלקו נעץ באביו היה גורם לכל אדם אחר לסגת לאחור.

"איזה מין שאלה זאת?"

צ'זארה משך בכתפיו. "שאלה פשוטה. שאלתי אותך–"

"אני יודע מה שאלת." עיניו של פאלקו הצטמצמו. "הצבת אחרי מעקב?"

"לא מדובר במשהו ערמומי שכזה." צ'זארה הזיז את כיסאו לפנים ושלח יד אל תיבת עץ מגולפת. "סיגרי הוואנה טהורים," אמר בעודו פותח את התיבה וחושף תריסר סיגרים עבים. "הם עולים הון. קח אחד."

"תסביר את דבריך," אמר פאלקו בחדות מבלי להעיף מבט בתיבה. "איך אתה יודע איפה הייתי?"

משיכת כתף נוספת. "יש לי חברים בכל מקום. אתה בטח כבר יודע את זה."

"אז אתה יודע גם שביקרתי באתונה בענייני עסקים מטעם 'השקעות האחים אורסיני'." פאלקו חייך שוב, חיוך קר אפילו יותר. "אולי שמעת עלינו, אבא. חברה בבעלות פרטית שהוקמה ללא שום עזרה מצדך."

צ'זארה הסיר בנשיכה את קצה הסיגר שבחר, הפנה את ראשו הצדה וירק את החתיכה אל הפח.

"אפילו בתקופה הכלכלית הקשה הזאת המשקיעים שלנו התעשרו. ועשינו את זה ביושר, מושג שאתה בכלל לא מבין."

"הוספת בנק פרטי לחברה שלך כשהיית באתונה," אמר צ'זארה. "כל הכבוד."

"המחמאות שלך חסרות חשיבות מבחינתי."

"אבל לא עסקת שם רק בבנקאות," אמר הדון ברכות. הוא נשא מבטו; עיניו פגשו בעיני פאלקו. "המקורות שלי סיפרו לי שבמשך אותם ימים, ילד כבן שתים-עשרה שהוחזק תמורת כופר בידי המורדים בהרים הצפוניים של טורקיה הוחזר באורח פלא לחיק משפח–"

פאלקו הקיף את השולחן בן רגע. ידו לפתה את חולצת אביו, והוא משך אותו בגסות לעמידה.

"מה זה אמור להיות?" נהם.

"תוריד את הידיים שלך ממני!"

"לא לפני שאקבל תשובות. אף אחד לא עקב אחרי. אף אחד. אני לא יודע מאיפה שמעת את כל החרא הזה אבל–"

"לא הייתי טיפש מספיק כדי לחשוב שמישהו יכול לעקוב אחריך ולהישאר בחיים כדי לספר על זה. תעזוב את החולצה שלי ואולי אני אתן לך תשובה."

פאלקו הרגיש שלבו דוהר. הוא ידע היטב שאיש לא עקב אחריו; הוא היה טוב מכדי להניח לזה לקרות. וכן, אף שהוא לעולם לא יודה בכך, הביקור שלו באתונה כלל יותר מרכישה של בנק. היו פעמים שהכישורים הישנים שלו הביאו תועלת, אבל הוא שמר את החלק הזה של חייו בסוד.

פאלקו הזעים פנים אל אביו וקילל את עצמו חרש על טיפשותו.

הוא לא הניח לצ'זארה לעצבן אותו כבר שנים. חמש-עשרה שנים, למען הדיוק. מאז אותו לילה שבו עושי-דברו של אביו תפסו אותו מתגנב בחזרה לבית הנתון תחת שמירה כבדה בשתיים לפנות בוקר.

הדון רתח אז מזעם, לא משום שלא ידע איפה בנו בן השבע-עשרה מסתובב, לא משום שהנער נטרל את האזעקה, אלא מפני שפאלקו הצליח להתגנב על פני המאבטחים שעמדו על המשמר בצללים שמחוץ לדלת הכניסה והסתתרו בגינה המוקפת חומה.

פאלקו סירב לספק הסברים. כמו לא די בכך, הוא גם חייך בזחיחות כפי שרק נער מתבגר פורק עול יכול לעשות.

צ'זארה סטר לו בחוזקה.

זו היתה הפעם הראשונה שאביו הכה אותו, ולמען האמת, זו היתה הפתעה. לא המכה; ההפתעה היתה שזה לא קרה לפני כן. תמיד היתה אלימות מרומזת באוויר בין האב ובנו; התחושה התעצמה כשפאלקו הגיע לגיל ההתבגרות.

ובאותו לילה היא סוף-סוף התפרצה.

פאלקו עמד דומם וספג את הסטירה הראשונה. הסטירה השנייה גרמה לו להתנדנד לאחור. השלישית פצעה את פיו, וכשצ'זארה שב והרים את ידו, פאלקו לפת את מפרק ידו של הדון וסובב את זרועו גבוה מאחורי גבו. צ'זארה היה חזק, אבל בגיל שבע-עשרה, פאלקו כבר היה חזק יותר.

כמו כן, הוא היה מתודלק משנים של שנאה.

"אם תיגע בי שוב," אמר בלחישה, "אני נשבע שאהרוג אותך."

שינוי קל חל בארשת פניו של אביו. לא פחד. לא כעס. משהו אחר. משהו מהיר וחמקמק שלא היה אמור להופיע בעיניו של גבר חזק שזה עתה הפסיד בקרב, הפסד פיזי וגם סמלי.

פניו של פאלקו היו חבולות קשות למחרת. אמו הציגה לו שאלות, וכך גם אחיותיו. הוא אמר שנפל במקלחת. השקר עבד, אבל בניקולו, רפאל ודנטה לא היה קל כל-כך לשטות.

"זו כנראה היתה נפילה ממש מסובכת," אמר רייף, "אם הצלחת לקבל גם פנס בעין וגם שפה נפוחה."

נכון, אמר פאלקו בשלווה.

הוא מעולם לא סיפר לאיש את האמת. האם היה מושפל מכדי לדבר על המכות? האם היה מזועזע מהעוצמה של הזעם שכמעט השתלט עליו?

בסופו-של-דבר הבין.

הכוח החליף ידיים באותו לילה. הוא עבר מצ'זארה אליו... ואז חזר אל צ'זארה. מעיני אביו ניבטה הידיעה שלמרות האיום של פאלקו, הוא, צ'זארה, היה זה שניצח במאבק, מפני שפאלקו הניח לרגש להשתלט עליו. הוא איבד שליטה על רגשותיו, ומשום מה, לא היה לו מושג איך או למה, אובדן השליטה הזה העניק כוח ליריבו.

ועכשיו, כעבור חמש-עשרה שנים ארוכות, הוא שוב איבד שליטה.

הוא שחרר בזהירות את ידו הקפוצה והרפה מחולצתו הלבנה המעומלנת של צ'זארה. צ'זארה צנח בחזרה בכיסאו, פניו השמנות סמוקות מכעס.

"אם לא היית הבן שלי..."

"אני לא הבן שלך משום בחינה משמעותית. לא די בזרע כדי להפוך אדם לאב."

שריר התכווץ בלסתו של הדון. "הפכת לפילוסוף? תאמין לי, פאלקו, במובנים רבים אתה הבן שלי יותר מהאחים שלך."

"מה זה אמור להביע?"

"זה אומר שהדבר שאתה טוען בצדקנות שאתה שונא אצלי הוא מה שנמצא גם בתוכך. הפיתוי של כוח מוחלט. הצורך בשליטה." עיניו של צ'זארה הצטמצמו. "הנכונות להקיז דם כשאתה יודע שזה הכרחי."

"לעזאזל איתך!" פאלקו גהר מעל השולחן והביא את פניו הכעוסות אל מרחק סנטימטרים מפני אביו. "אני בכלל לא דומה לך, אתה שומע? בכלל לא! אם הייתי, אלוהים, אם הייתי..."

הוא הצטמרר, נסוג והתיישר. מה הוא עושה? הוא מניח לאביו למשוך אותו עמוק יותר לתוך הבוץ.

"על זה רצית לדבר? להגיד לי שמצאת לעצמך כפרה בכך שאתה מעמיד פנים שהגנים שלך הם הגורל שלי? זה לא יעבוד. אני זה לא אתה. והדיון הזה–"

צ'זארה הוציא משהו מהעוטפן שעל שולחנו ודחף אותו לעבר פאלקו. זה נראה דף מבריק, פרסומת שנתלשה ממגזין.

"אתה מכיר את האישה הזאת?"

פאלקו כמעט לא טרח להביט בתמונה.

"אני מכיר המון נשים," אמר בקור. "המרגלים שלך בטח אמרו לך את זה."

"תזרום איתי. תסתכל עליה."

מה זה משנה? פאלקו הרים את התצלום. זו היתה פרסומת למשהו יקר. בושם, תכשיט, בגד – היה קשה לקבוע.

עם זאת, המוקד של הדף היה ברור למדי.

זו היתה האישה.

היא ישבה על כורסה כשרגל ארוכה אחת מונחת על הרצפה והאחרת תלויה על זרוע הכורסה. נעל עם עקב שהיה צריך להיחשב לקטלני התנדנדה מבהונותיה. היא לבשה תחרה. תחרה אדומה. תחתונית. קומבינזון. לא היה לו מושג במה מדובר, רק שהבגד חשף את שדיה לא פחות מאשר את רגליה.

גוף עוצר נשימה. פנים עוצרות נשימה לא פחות. סגלגלות. עדינות. שיא הנשיות. עצמות לחיים גבוהות, עיניים ענבריות כעיני חתול, ריסים ארוכים וסמיכים באותו צבע שחור כמו שערה החלק והארוך.

היא חייכה אל המצלמה. אל הצופה.

אליו.

זו היתה אשליה מכוונת, הבין. ואשליה יעילה ביותר. החיוך שלה, זווית ראשה, אפילו תנוחת הגוף שלה, פיתו גבר לחשוק בה. להיות טיפש מספיק כדי לחשוב שהוא יכול לזכות בה. זה היה חיוך שהציע את כל העונג המיני שגבר יכול לרצות.

משהו חם ומסוכן התפתל בבטנו של פאלקו.

"נו? אתה מזהה אותה?"

הוא נשא מבטו. עיניו של צ'זארה פגשו בעיניו. פאלקו השליך את התצלום על השולחן.

"אמרתי לך שלא. בסדר? סיימנו כאן?"

"קוראים לה אל. אל ביסט. היא היתה דוגמנית. עכשיו היא שחקנית."

"יופי לה."

צ'זארה הוציא מהעוטפן דבר מה נוסף. עוד פרסומת? הוא הושיט את הנייר לפאלקו, אבל פאלקו לא זז.

"מה העניין? אתה מצפה ממני לבלות את השעה הבאה במשחק 'זהה את הסלבריטאי'?"

"פר פאבורה, פאלקו. אני מבקש ממך. תסתכל בבקשה על התמונה."

גבותיו של פאלקו נזקפו. בבקשה? גם באיטלקית וגם באנגלית. הוא מעולם לא שמע את אביו משתמש במילים האלו או במשהו דומה להן. הוא שלח ידו אל התצלום.

קבס עלה בגרונו.

זו היתה אותה פרסומת אך מישהו סימן איקסים בעט אדום על עיניה. צייר קו גס של תפרים על שפתיה. מתח קו עבה על צווארה וסימן נקודות אדומות מצווארה אל שדיה. הקיף את שדיה באותו צבע ארגמני עז ומרושע.

"מיס ביסט קיבלה את זה בדואר."

"מה אמרו השוטרים?"

"כלום. היא מסרבת לפנות אליהם."

"היא טיפשה," אמר פאלקו בבוטות, "אם היא מסרבת לפנות לרשויות."

"ההורים של הילד הטורקי פנו אליך, לא לרשויות. הם פחדו לבקש עזרה מגורמים רשמיים."

"אנחנו נמצאים באמריקה."

"פחד הוא פחד, פאלקו, לא משנה איפה האדם חי. היא פוחדת או אולי היא לא בוטחת במשטרה. לא משנה מה הסיבה, היא מסרבת לפנות אליהם." צ'זארה עשה אתנחתא. "מיס ביסט משתתפת בסרט בהוליווד. המפיק הוא, בוא נאמר, חבר ותיק."

"אה. עכשיו אני מבין. החבר שלך דואג להשקעה שלו."

"זה מדאיג אותו, כן. והוא זקוק לעזרתי."

"תשלח לו קצת מכספי הדמים שלך."

"לא לעזרתי הכספית. הוא זקוק לעזרתי כדי להגן על מיס ביסט."

"אני בטוח שהבריונים שלך יאהבו את לוס אנג'לס."

צ'זארה גיחך. "אתה יכול לראות את האנשים שלי בבוורלי הילס?"

פאלקו כמעט צחק. הוא היה מוכרח להודות שהרעיון משעשע – ופתאום הכול הסתדר לו. אזכור מה שקרה בטורקיה, השיחה על אל ביסט.

"בסדר."

"בסדר?"

פאלקו הנהן. "אני מכיר כמה חבר'ה שעובדים כשומרי ראש של סלבריטאים. אני אעשה בירורים, אקשר אותך אית–"

"אני כבר בקשר," אמר צ'זארה בעדינות. "איתך."

"איתי?" הפעם פאלקו באמת צחק. "אני משקיע, אבא, לא שומר ראש."

"לא אמרת את זה לאנשים שעזרת להם בטורקיה."

"זה היה שונה. הם פנו אלי, ועשיתי את מה שהייתי חייב לעשות."

"כמו שאני פונה אליך, מיו פיליו, ומבקש ממך לעשות את מה שחייב להיעשות."

פניו של פאלקו התאבנו. "אם אתה רוצה שמות ומספרי טלפון, בסדר. אם לא, אני מתחפף."

צ'זארה לא ענה. פאלקו נחר, סב על עקביו ועשה שוב את דרכו אל הדלת. הוא נמלך בדעתו והחליט לצאת דרך דלתות ההזזה החבויות מאחורי הווילונות הכבדים. בהתחשב במצב רוחו הנוכחי, הדבר האחרון שרצה היה להסתכן במפגש עם אמו או אחיותיו.

"חכה." אביו מיהר אחריו. "תיקח את העוטפן. כל מה שאתה צריך נמצא בפנים."

פאלקו תפס את העוטפן. זה היה פשוט יותר מאשר להתווכח.

עד שהתקרב אל ביתו שנבנה בשנות הששים, הוא כבר חשב על ארבעה אנשים שיוכלו לבצע את המשימה הזאת, ולבצע אותה היטב. כשהגיע הביתה, מזג לעצמו ברנדי, לקח את העוטפן ואת הטלפון הנייד שלו ויצא אל הגינה המגודרת שלו. שעת השקיעה היתה קרובה. האוויר היה צונן אבל הוא אהב לשבת בחוץ, מוגן מפני הרעש של מנהטן.

העוטפן לא הכיל מידע מועיל רב. פרטים על הסרט; מכתב מהמפיק אל צ'זארה.

והתמונות. התמונה שהיא לובשת תחרה. השכפול המסומן. ותצלום נוסף שאביו לא הראה לו, תצלום של ביסט עומדת על החוף ומביטה מעבר לכתפה אל המצלמה. בלי תחרה. בלי עקבי סטילטו. היא לבשה חולצת טי ומכנסיים קצרים.

פאלקו הניח את שלוש התמונות על שולחן הזכוכית והעביר עיניו ביניהן.

התמונה שבה היא סקסית ומסתורית היתה מגרה למי שאהב דברים כאלה. הוא לא אהב. כן, הוא אהב תחרה אדומה ועקבי סטילטו; היה גבר שלא? אבל התנוחה היתה מזויפת. החיוך היה מלאכותי. האישה שהביטה במצלמה היתה נטולת עומק. היא יכלה באותה מידה להביט במיליון גברים אחרים מלבדו.

התמונה שהושחתה כיווצה את קרביו. היא ביטאה איום בוטה, גס אך יעיל.

התצלום השלישי הוא שמשך אותו. הוא היה נטול מודעות עצמית. טבעי. תצלום פשוט של אישה יפהפייה שמטיילת על החוף מבלי שתזדקק לתחבולות כדי להיראות יפה.

אך זה לא היה הכול.

היא הרגישה שמישהו צופה בה. הוא שימש כצופה פעמים רבות מספיק בחייו הקודמים כדי לדעת איך נראים אנשים כשהם חושדים בנוכחות לא רצויה של מתבונן מהצד. הוא ראה זאת בעיניה. בזווית לסתה. באופן שבו הרחיקה את שערה מפניה. חשדנות. פחד. מצוקה.

ויותר.

נחישות. התרסה. גישה שאמרה למרות הכול, היי, בחורצ'יק, אל תתעסק איתי.

"לעזאזל," נהם פאלקו.

אחר-כך אחז בטלפון הנייד שלו וארגן שמטוס חכור יטיס אותו על הבוקר לחוף המערבי.