שורד

אהבת חיי,

לפני שהכרתי אותך חשבתי שאהבה בלתי אפשרית. האמנתי שנותנים לה יותר מדי קרדיט. לא הכרתי בכוחה וחשבתי שהיא הרגשה רגעית, פנטזיה מוצלחת מאוד כשמשתמשים בה בתעשיית הסרטים ולא הרבה מעבר לזה, אבל אז נכנסת לחיי בסערה וכבשת אותי. גרמת לי להתמכר להרגשה הזאת של להיות נאהבת, מחוזרת, שייכת לך.

כלום לא הכין אותי לאהבה שלך. נגעת בי במקומות שבהם אף אחד לא נגע לפניך. הקסם, השקט שלך. היכולת להכיל אותי בדיוק כפי שאני.

ביום שישי האחרון הפתעת אותי עם הפרחים האהובים עליי, וכשישבנו יחד על החוף וצפינו בשקיעה, דיברתי על חתונה ועל ילדים. דמיינתי אותנו זקנים, יושבים יחד על ספסל בגינה. אמרתי לך שאתה מספיק לי, אבל כנראה אני לא מספיקה לך.

אני זוכרת לילות של ריקודים לצלילי שירים שאף אחד כבר לא שומע. אני זוכרת את המכתבים שכתבת לי. אני מתגעגעת לאיתן הזה, לאיתן שהתאהבתי בו.

אני שומעת אותך מתהפך במיטה בלילה ומבינה שמשהו מטריד אותך. אני מנסה להבין מה מונע ממך להיות שלי עד הסוף. אני תוהה אם מדובר בנו, אם אתה לא מרגיש כמוני.

אני כותבת לך את המכתב הזה בעיניים דומעות. כבר שלושה ימים שאני לא מפסיקה לבכות. אני לא מבינה מה קרה לך בחודש האחרון ולמה אתה לא מדבר איתי. השקט שאופף אותך הורג אותי, ובכל פעם שאתה נעלם, אני חוששת שאולי לא תחזור.

מה לא בסדר? הפסקת לאהוב אותי?

איתן, אני אוהבת אותך ומקבלת אותך עם כל המטען, עם כל השריטות, הסודות והפחדים, אבל אתה מוכרח לענות לי על שאלה אחת. האם אני מבזבזת את הזמן? האם אי פעם תהיה מוכן להתחתן איתי?

אני רוצה אותך, את כולך, ואני חייבת לדעת אם זה הדדי.

אני מקפל את הדפים ומחזיר אותם למעטפה, נשען לאחור ועוצם לרגע את עיניי.

מה, לעזאזל, אני עושה לאישה הזאת?

אני יודע למה היא מתכוונת. אם במהלך כל השנה אני משתדל להתעלם מהקושי ומהזיכרונות, בחודש שמתקיימת בו האזכרה השנתית אני לא מוצא לנפשי מנוחה.

נקישות נשמעות על חלון הרכב. אני פוקח את עיניי בבהלה אל יונתן, חברי הטוב ביותר מהצבא, שעומד ממש מחוץ לדלת. מאז השתחררנו יוצא לנו להתראות רק באזכרות של חברים טובים ובטקסי ימי הזיכרון.

״מה קורה, אח שלי?״ הוא שואל בחיוך רחב.

אני יוצא מהרכב ומחבק אותו, מנסה להבין למה בכל פעם מחדש אני מאפשר לכל־כך הרבה זמן לחלוף בין הפגישות שלנו. למה אני לא מרים אליו טלפון ושואל מה שלומו.

״יותר מדי זמן לא נפגשנו,״ אני אומר בחיוך עצוב ומסתכל על האנשים הנכנסים לאולם, הלחץ שבחזי גובר, ״איך החיים באילת?״

״אני כבר לא שם. עברתי לפני חודש,״ הוא מספר. ״כרגע אני גר אצל אחותי במרכז. בקרוב אני טס לתאילנד.״

״רציני? לכמה זמן?״

״אין לי מושג אם אי פעם אחזור."

הוא לא צריך להסביר לי למה. ברור לי שהוא, כמוני, מעוניין לברוח מהמטען שהוא סוחב על הגב. המדינה הזאת חונקת אנשים כמונו, אנשים שראו וחוו בתקופת הצבא כל מיני דברים שהם היו רוצים לשכוח. ״ניכנס?״ אני מסתכל בשעוני. טקס האזכרה כבר אמור להתחיל.

״אתה בסדר?״ הוא מוודא.

אני לא מגיב על כך ומתחיל לצעוד. הוא מצטרף אליי ולא אומר כל דבר נוסף. כרגע המילים מיותרות. חמש־עשרה שנה ושלושה ימים חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה. הטקס השנתי לנופלי היחידה הוא אירוע סגור לתקשורת ולקהל הרחב מפני שגם אחרי כל הזמן הזה, אסור לחשוף את זהות הלוחמים. הנוכחים היחידים בטקס הם בני המשפחות השכולות ומפקדי היחידה, כמובן.

מדי שנה יש ירידה בכמות המשתתפים בטקס. אנשים שוכחים, או שאנשים פשוט לא רוצים להיזכר. אולי זו פשוט תגובה להלך הרוח הציבורי, לפוליטיקאים שמעדיפים להתעלם מהעובדה שהמלחמה הנוראית הזאת קרתה, אבל לנו, ליונתן ולי, קשה להדחיק את הכאב על אף כל הזמן שעבר. המראות והריחות לעולם לא יישכחו. יונתן ואני היינו היחידים שחזרו מהיום הנורא ההוא, ולא עובר יום בלי שאשאל את עצמי למה הם ולא אנחנו.

"עוד שנה עברה,״ יונתן אומר בטון כבד.

״עוד שנה,״ אני ממלמל.

״גוסט, אתה לא היחיד שמתמודד עם החרא הזה.״ הוא מתבונן בי.

יונתן הוא היחיד שיודע לקרוא אותי בלי שאצטרך להסביר במילים מה אני מרגיש. ביחידה היו מתבדחים על כך שאנחנו מרגישים זה את זה. ״מספיק עם הגוסט הזה,״ אני מבקש. מאז השתחררתי מהצבא, אני כבר לא מסוגל לשמוע את הכינוי הזה.

״חמש־עשרה שנים ואני עוד מנסה להתרגל לקרוא לך איתן.״ הוא מחייך.

״תתיישב באחת השורות מאחור,״ אני לוחש כשאנחנו נכנסים לאולם. יונתן נעצר ובוחן את הכיסאות. אני סורק בזהירות את חלל האולם. מהמקום שבו אני עומד אני רואה את ההורים השכולים, היושבים בשורות הראשונות. את כולם אני מכיר, אם כי את חלקם אני לא מזהה כרגע. אנשים משתנים, מזדקנים.

״בוא נשב.״ יונתן מוביל את הדרך למושבים פנויים, ״אל תיצור קשר עין עם אף אחד,״ הוא מבקש, מנסה להצניע את נוכחותנו ככל האפשר.

לאחר כמה דקות הטקס מתחיל. שנינו יושבים זה לצד זה בשתיקה, כל אחד אבוד במחשבותיו, בזיכרונותיו. מדי שנה אנחנו מתבקשים לשאת דברים, מדי שנה אנחנו מסרבים. קשה לנו עדיין להתמודד עם מה שקרה. קשה להתמודד עם האשמה שכרוכה בכך שאנחנו חזרנו בעוד כל האחרים לא.

״הערב אני עומדת פה במקום הוריי,״ אומר קול נשי מוכר. אני מרים את ראשי ופוגש בעיניה. ״הזמינו אותם לדבר, אך הם סירבו. הם אולי מבוגרים מדי. כששמעתי על כך, יצרתי קשר עם מארגני האירוע וביקשתי לבוא לפה במקומם. חשוב לי שכל אחד שיושב פה באולם ידע שהכאב לא חלף. שמעולם לא שכחנו איך אחי ננטש בשדה הקרב.״

היא שותקת לרגע ועיניה משוטטות על הקהל עד שהן נעצרות על עיניי.

״היה חשוב לי לעמוד כאן הערב, כדי לומר שעל אף הזמן שחלף, הכעס והכאב לא חלפו. אחי נפל במלחמה, אבל מבחינתי הוא נרצח על ידי הממשלה, על ידי מפקדי הצבא."

אני רואה את המבט שלה. היא מכוונת את דבריה אליי. ליבי מתנפץ למיליון רסיסים.

״המוטו שלכם תמיד היה שלא משאירים חייל בשטח, אך ברגע האמת אחי ננטש. הוא האמין במערכת בעיניים עצומות.״ היא מחייכת חיוך מלא בדמעות. ״כבר חמש־עשרה שנים שאין להורים שלי קבר לבכות עליו. כשלתם, ולעולם לא נסלח לכם על כך."

״עשינו כל מה שאפשר,״ יונתן לוחש לי בקול חנוק.

״ברור שלא מספיק.״ אני בקושי מזהה את קולי, ומתקשה להרגיע את הסערה המשתוללת בתוכי. היא ממשיכה לדבר, אך אני לא שומע אף מילה, עוצם את עיניי ורואה אותו קורא לעזרתי, מתחנן בפניי שלא אשאיר אותו לבד. ״אני לא יכול עוד,״ אני לוחש ליונתן.

״גם אני,״ הוא משיב. ״לא משנה בכמה מבצעים השתתפנו מאז וכמה תרמנו למדינה המחורבנת הזאת, לעולם לא ישכחו את מה שקרה בלבנון, ואת העובדה שאנחנו חזרנו חיים. נמאס לי להצטער על כך שאני חי והם מתים.״

אני משפיל את מבטי, מתקשה להתבונן בה, והמכתב של ויקטוריה עולה בראשי. אם היא הייתה יודעת עד כמה אני דפוק, היא לא הייתה רוצה להתחתן איתי או להביא איתי ילדים לעולם. אין לי זכות להמשיך לעכב אותה. היא מבזבזת את הזמן איתי. אני הרוס מדי מכדי לחשוב על עתיד איתה.

״שמענו מספיק. רוצה לעוף מפה?״ יונתן שואל בחוסר סבלנות ובלי להמתין לתשובה הוא נעמד ופוסע לעבר הדלת. אני קם ויוצא מהאולם אחריו. יונתן שולף מכיסו חפיסת סיגריות ומדליק אחת.

״אתה איתן בן דוד, לא?״ שואל אותי גבר במדים בחיוך רחב מדי לטעמי, לאחר שהתנתק מקבוצת לובשי המדים שבחברתה עמד והתקרב אלינו. יתר החיילים מתקרבים אלינו ומקיפים אותנו.

״אתה גוסט,״ אומר חייל אחר ביראת כבוד. ״אני מזהה אותך מהתמונות אצלנו ביחידה. אתה הגיבור שלנו.״

״גיבור?״ אני שואל בחוסר אמון. הוא לא שמע את הדברים שנאמרו בטקס?

״קיבלת שלושה אותות גבורה ומופת אחרי מלחמת לבנון השנייה,״ הוא אומר בהתלהבות, עיניו בוהקות, ״הכתירו אותך ביחידה ללוחם הגדול של לבנון השנייה.״

הכעס גואה בי. ״אותות הגבורה לא מעניינים אותי. הסיטואציות שבגללן קיבלתי את האותות האלה היו שלוש הסיטואציות הנוראיות בחיי."

איך אותות גבורה עוזרים לי להתמודד עם מה שקרה? איך אותות הגבורה עוזרים לכל אלה שקיבלו אותם לאחר מותם? מה הם יעשו בהם? הם ישוויצו בהם בגן עדן? הם זכו להיקרא גיבורים, אך הילדים שלהם גדלים בלי אבא.

החיילים מסתכלים עליי במבוכה. אני טופח ליונתן על הכתף וצועד בצעדים מהירים אל הרכב. הלוואי שהייתי יכול לחזור בזמן ולמצוא דרך להציל אותם.

״איתן!״ יונתן קורא.

אני נעצר ונושם עמוק לפני שאני מסתובב ופוגש את עיניו הדואגות.

״אתה צריך לברוח מפה, כמוני. להתחיל מחדש במקום אחר,״ הוא אומר.

מילותיה של ויק רודפות אותי. אם אשאר בארץ, לא אצליח להתרחק ממנה, לא אצליח לעשות את המעשה הנכון.

היא ראויה לגבר טוב ממני. לגבר בריא. אני לא יכול להמשיך להרוס את חייה. ״מתי אמרת שהטיסה שלך יוצאת?״