הקדמה
הכול התחיל במכתב. בראשית 2012 שהיתי כעמית מחקר באוֹל סוֹלס קולג' באוקספורד, ויום אחד, בשובי למשרד מארוחת הצהריים, חיכה על שולחני מכתב שהשוער השאיר שם. הוא היה כתוב בכתב יד וממוען אלי, והכתובת מעברה האחר של המעטפה זיהתה את השולח כג'וזף ששון מקֶרקדבּרַייט, סקוטלנד. מימי לא שמעתי על העיירה והנחתי שמדובר במתיחה או בטעות, אך כשפתחתי לבסוף את המכתב, גיליתי שאין זה כך. האיש הנושא את שמי קרא מאמר שכתבתי על משטרים סמכותניים שהתפרסם ב"לה מונד דיפלומטיק", ואף שהוא עורר בו עניין, הסיבה שכתב לי היתה שמנו המשותף. הוא הציג את עצמו כצאצא של שייח' ששון בן סאלח ששון ומכיוון שחשב שייתכן שגם אני צאצא שלו, קיווה מאוד לשמוע ממני.
מעולם לא גיליתי עניין מיוחד בתולדות משפחת ששון. כילד בבגדד, התעלמתי מאבי בכל פעם שניסה להרחיב את ידיעותי באשר לאבותי המהוללים, עד כדי כך שכיסיתי את אוזני בידי כדי להרגיז אותו. שנים רבות אחר כך, כשהתחלתי בפרויקט הזה, לא פעם התאוויתי להאזין לסיפוריו ולשאול אותו שאלות אחדות ולו לכמה דקות, אך למרבה הצער, איחרתי את המועד בשני עשורים. כל זאת תואר כדי להסביר מדוע אותו מכתב נשאר על שולחני בלא מענה, עד שבת זוגי הלן שמעה על כך, גערה בי על גסות הרוח ואמרה לי להשיב לו.
עשיתי זאת והצעתי לג'וזף ששון האחר שנדבר בטלפון. כעבור יומיים נבוכותי עד עמקי נשמתי כשהשוער יידע אותי בגאווה שחסם את מה שהיה לדעתו שיחת מתיחה מ"ג'וזף ששון". כשסוף־סוף הצלחתי לדבר עם ג'וזף בסקוטלנד, הוא סיפר לי על אביו, בן דודו של המשורר סיגפריד ששון, ועל סבו, שנישא לבת משפחת גינצבורג מרוסיה. אלמלא עידודו, ספק אם הפרויקט הזה היה יוצא לדרך.
הנושא לא היה קשור כהוא זה לספר שסיימתי לכתוב זמן קצר לפני כן, על ארכיוני מפלגת הבעת' של סדאם חוסיין, או לעניין שהביא אותי לאוקספורד, מחקר משווה של מערכות סמכותניות ברפובליקות ערביות, אך תיאבוני התעורר. ביקרתי בארכיונים הלאומיים בקיוּ ובספרייה הבריטית בלונדון כדי לקרוא על המשפחה, וגם נסעתי לסקוטלנד ונפגשתי עם ג'וזף (המכונה ג'ואי). הוא שיתף אותי בידיעותיו ובאוצר התמונות שהועברו אליו לאורך הדורות. הוא גם הפנה אותי לסיבּיל ששון, היסטוריונית נוספת של המשפחה והיוצרת של עץ משפחה מסועף, ששורשיו מגיעים עד 1830. אילן היוחסין הזה היה עתיד להתגלות כמועיל במיוחד להבחנה בין אנשים שנשאו שמות זהים (לדאבונו הרב של החוקר, המשפחה העדיפה שמות פרטיים בודדים שחוזרים על עצמם דור אחר דור) ולמעקב אחר הדמויות שעה שחצו יבשות בעידן האימפריה ואימצו לעצמם שמות לפי הצורך.
לא היה לי מושג לאן יובילו הגישושים הראשוניים הללו. בניגוד לסיבּיל, נולדתי מאוחר מכדי להכיר מישהו מן האנשים שעליהם מספר הספר, לרבות גיבוריו מאמצע המאה ה־20. ואף על פי שגם אני צאצא של שייח' ששון, כפי שקיווה ג'וזף, הוא היה האב המשותף האחרון שלנו. כשנמלט מבגדד ב־1830 מאימת השלטונות והצטרף לבנו הבכור, שאר ילדיו נשארו בעיר. אחדים מהם עזבו את עיראק בהמשך, אך אבותי נותרו במקומם עד שגם אנחנו אולצנו לברוח, מסיבות דומות לאלה שכפו את מנוסתו של שייח' ששון. לאחר מלחמת ששת הימים נעשו חיי היהודים בעיראק בלתי אפשריים. שנה אחר כך, עם עליית מפלגת הבעת' לשלטון, המצב החמיר, וכעבור שנה נוספת, ב־1969, החלו לתלות יהודים בפומבי. כשהצלחנו להימלט לבסוף, כעבור שנתיים, לא היה איתנו אלא תיק קטן, והדלת מאחורינו נסגרה לא רק על ביתנו אלא גם על הארץ שמשפחתי חיה בה מאות בשנים. אם כך, ספר זה לא נועד לספר היסטוריה משפחתית אלא את תולדותיה של משפחה, ובעיקר של אחד מענפיה, שיש ביכולתי לטעון לקשר אליו, אך שבסופו של דבר אינני חלק ממנו.
בכובעי כהיסטוריון, מה שבאמת הכריע את הכף היה גילוי אוצר בלום של חומרי ארכיון. זמן מה לאחר שהקריאה גלשה באין יודעין לכדי מחקר, נסעתי לספרייה הלאומית בירושלים, שבה שמורים רוב ארכיוני המשפחה. הם מכילים אלפי מסמכים מן השנים 1949-1855; הכול מכול, החל במכתבים אישיים, עבור בספרי חשבונות וכלה בתפריטים לארוחות ערב — נדמה שכל פיסת נייר נשמרה בקפידה. המכתבים בין בני המשפחה נוטים להיות כתובים במבנה אחיד: רשמיים בתחילתם ובסופם, קופצים מנושא לנושא באמצעיתם ונושאים לא פעם ביקורת עוקצנית, אם המסחר לא היה רווחי או אם אחד מבני המשפחה קנה סחורה במחיר שהיה לתפיסתו של בן משפחה אחר גבוה מדי. רוב התכתובת העסקית היתה בניב יהודי בגדדי — ערבית שנכתבה באותיות עבריות — כדי למנוע מזרים לקרוא את המכתבים (יש המכנים את הניב ערבית־יהודית, אך זהו מונח חדש יחסית). התוצאה אינה ניתנת לפענוח אלא בידי מלומדים מעטים, אך למרבה המזל אני שולט בערבית, בעברית ובניב היהודי הבגדדי. בזמן כתיבת הספר הרגשתי לפעמים כאילו ההיסטוריון, המהגר והיהודי הבגדדי שבי, כולם מתחרים על מקומם. תקוותי היא שבסופו של דבר הם התמזגו זה עם זה ולא מנעו בעדי לחקור את ההיסטוריה באופן אובייקטיבי ומנוטרל מרגשות.
לאחר מכן באה תקופת מחקר בארכיונים נוספים — בלונדון, בדלהי, בדאלאס, בשנגחאי ובאיסטנבול — ובסיועם של כמה ארכיונאים וחוקרים נהדרים גיליתי חומרים מרתקים רבים שנכתבו בידי המשפחה ועל אודותיה. תיעודן של שנים אחדות נעדר מן הארכיונים, וכדי למלא את החסר הסתמכתי על עיתונים מסין, מהודו, מאנגליה, מארצות הברית ומאיי בהאמה ועל מסמכים רשמיים של מועצות ולשכות הסחר הרלוונטיות. היקף החומר היה עצום — אך הולם, בהתחשב בעובדה שמשפחת ששון חיה בנקודת המפגש של שלוש אימפריות: ביתה המאומץ, בריטניה, ושתי הסחורות שהיא השתלטה על הסחר בהן: כותנה ואופיום.
המורשת נמצאה לא רק בקופסאות מאובקות בחדרי אחסון חשוכים. בעצתו של רוברט קארוֹ, הביוגרף הנפלא של לינדון ג'ונסון שממליץ להיסטוריונים לקבל "מושג על מקום",1 נסעתי למעונות העבר של בני משפחת ששון במומבאי, בפונה ובעיירה ההררית מָהָבּלֶשוואר, לבתי הכנסת שבנו בהודו ובסין, למטה שלהם בשנגחאי, לאחוזותיהם באנגליה ואפילו לקבריהם.
הפרישה הגיאוגרפית מרשימה. נראה שמשפחת ששון סחרה עם בני כל כת ודת על פני כדור הארץ והרבתה בנסיעות לא רק למטרות עסקיות אלא גם כדי לפתוח אופקים חדשים. בניה הרגישו בבית בכל מקום שהתיישבו בו, למרות היותם מיעוט זעיר הן מבחינת דתם והן מבחינת מעמדם כמהגרים. בכל הקשור בצבירת הון ובהעפלה למרומי הסולם החברתי, הם לא היו יוצאי דופן לזמנם. אך בניגוד לבני דורם המפורסמים מהם, משפחת רוטשילד ומשפחת ונדרבילט, הם גישרו בין מזרח למערב. לפיכך, סיפורם אינו רק סיפורה של משפחה יהודית־ערבית שהתיישבה בהודו, סחרה בסין ושאפה להיות בריטית, אלא גם צוהר לעולם שבו חיה המשפחה ושגשגה ולהתפתחויות המרכזיות בו — למן מלחמת האזרחים בארצות הברית, עבור בפתיחת תעלת סואץ והמצאת הטלגרף, וכלה במיכונה של תעשיית הטקסטיל. את העידן הזה הניעה בראש ובראשונה גלובליזציה חובקת־כול, שמשפחת ששון ומשפחות סוחרים אחרות הפיקו ממנה תועלת והשפיעו עליה, והיא שעיצבה את העולם המוכר לנו כיום.
שלא כמו בעולמנו המשוסע, בני משפחת ששון לא התעניינו באתניות או בדת של עמיתיהם. עניין אותם דבר אחד ויחיד: האם אפשר לסמוך עליהם? הם נהגו כך לא משום שלא דבקו במצוות היהדות ובמסורותיה המחמירות ביותר, אלא מפני שאמון ומוניטין היו המאפיינים המכריעים שבידלו סוחרים מצליחים מאחרים בעולם שבו מכתבים הגיעו ליעדיהם בתוך שלושה עד חמישה שבועות. אפילו עם בואו של הטלגרף, מברקים היו יקרים וסוחרים חששו שכל מאן דהוא עלול לקרוא את הודעותיהם. משפחת ששון קיימה קשרים עם סוחרים בכל העולם: הודו וסין, פרס והאימפריה העות'מאנית, אפריקה ובריטניה.
משפחת ששון מייצגת את האופן שבו יכולה הגירה להשפיע על אזורים שונים בעולם. בפיקחות ובעמל רב עלה בידי דור המייסדים ושני הדורות הבאים לא רק להתעשר, אלא גם לתרום לערי מגוריהם ולקהילותיהם. בני ששון חיו בשלושה מרכזים עיקריים: בומביי, לאחר מכן שנגחאי ולבסוף לונדון. נקודות הציון שהותירו בערים אלה ניצבות עד היום, במיוחד בבומביי (אני משתמש לאורך הספר בשמה הקולניאלי של העיר, ולא במומבאי).
אני מתחיל את הספר בבגדד העות'מאנית לפני עזיבת השייח' ועובר עם בנו דוד ששון לבומביי, שם הקים בהדרגה את עסקיו. למשפחה היתה חשיבות עצומה בעיני דוד, וזו שבורך בה היתה גדולה לפי כל קנה מידה. לכן הספר מתמקד בבני המשפחה שמילאו תפקידים מרכזיים בהבאת עסקיו של דוד אל שיאם המסחרי ולהפיכתם לגלובליים ממש. הם התפרשו על ערים ונמלים באסיה, באירופה ובמזרח התיכון, וסחרו לא רק בכותנה ובאופיום, אלא כמעט בכל סחורה חשובה אחרת — החל בתה ובמשי וכלה בתבלינים ובפנינים. כמו כן נהנה העסק מרשת אנשי קשר ומודיעים שעוררה את קנאתם של סוחרים באשר הם. שש דמויות תופסות את קדמת הבמה בזו אחר זו: דוד, מייסד השושלת; בניו עבדאללה (בהמשך אלברט), שיתפוס את מקומו לאחר מותו, אליאס, שפיתח את העסק בסין לפני שפרש והקים עסק מתחרה, וסולימאן, שניהל את העסקים באסיה לאחר שתשומת לבו של אלברט נמשכה מערבה; אשת סולימאן, פַרחה (בהמשך פלוֹרה), שנטלה את השליטה לאחר מות בעלה והיתה, למיטב ידיעתי, האישה הראשונה שניהלה עסק גלובלי במאה ה־19; ולבסוף ויקטור, שחלש על העסקים ב־25 השנים האחרונות לקיומם. אליהם מצטרפים אחרים מבני ששון, בין היתר משורר המלחמה סיגפריד, הפוליטיקאי ואספן האמנות פיליפ והאישה הראשונה בבריטניה שמונתה לתפקיד עורכת ראשית בעיתון ארצי, רייצ'ל ביר.
מצודד פחות לעינינו הוא אחד מתחומי הסחר של המשפחה וגורם משמעותי בהצלחתה: אופיום. ניסיתי להבין את הדבר בהקשרו, לאור האופן שבו נתפס הסם בשעתו, ולהימנע משיפוט מוסרי. תחת זאת, אני מראה כיצד רכשה המשפחה בהדרגה את השליטה בחלק גדול מן הסחר באופיום בין הודו לסין, איך התעלמה מרוחות השינוי שנשבו ברחבי העולם ככל שהשפעותיו ההרסניות של הסם התבהרו וכיצד השתמשה בהשפעתה הפוליטית בבריטניה כדי לעכב את הטלת האיסור על הסחר בו.
ספר זה עוקב לא רק אחר עלייתם של בני משפחת ששון, אלא גם אחר נפילתם: מדוע זה קרה, כיצד החל הסדר העולמי הכלכלי והפוליטי שעודד את עלייתם להשתנות אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואיך מימוש שאיפותיהם להצטרף לשורות האריסטוקרטיה הבריטית הסיט את תשומת לבם מעסקיהם ומנע את הסתגלותם לנסיבות החדשות, מה שהוביל לחיסול חברותיהם לאחר מלחמת העולם השנייה. רישומיהן של היסטוריות משפחתיות מלאים בסיפורים על הון בל ישוער שנצבר ובוזבז לאורך שלושה דורות. המפורסם שבהם הוא "בית בודנברוק", הרומן הראשון של תומאס מאן. מאן מתאר בו בדייקנות כמעט תיעודית את שקיעתה של משפחת סוחרי תבואה גרמנית על פני ארבעה דורות באמצע המאה ה־19.2 אלא שלמשפחת ששון לא היו שורשים הנטועים בברית ערי הָנזֶה. כמהגרים, היה עליהם לבסס את עצמם במקום כלשהו ולכרות ברית עם מדינה כלשהי. הם בחרו בבריטניה, המעצמה השלטת בעולם בראשיתו של ספר זה אבל לא בסופו, ולכן נזקקו ורצו, כנראה יותר מכל דבר אחר, להתקבל כאנגלים. הם נחלו הצלחה — בני ששון שנולדו בבגדד הצטרפו למעמד האנגלי הגבוה והתחברו אפילו עם בני מלוכה — אבל המטמורפוזה הזאת חרצה את גורל הונם לא פחות מהטעויות בשיקול הדעת ברומן של מאן.
אלברט טיישב (בעלים מאומתים) –
תיאור הסטורי שטחי, עלילה משעממת, גיבורים אמורפיים. הספר הזה בהחלט לא שייך לספרות יפה, אבל גם בתור מחקר הסטורי לא נראה לי שיש לו ערך.
אלברט טיישב (בעלים מאומתים) –
תיאור הסטורי שטחי, עלילה משעממת, גיבורים אמורפיים. הספר הזה בהחלט לא שייך לספרות יפה, אבל גם בתור מחקר הסטורי לא נראה לי שיש לו ערך. קראתי כחמישית מהספר, חבל לי על הזמן האבוד.