שותף לדירה

הלב הוא שריר מוזר ומדהים. אי אפשר לחיות או לאהוב בלעדיו, אבל רוב האנשים לא חושבים על זה לעיתים קרובות. הם לא חושבים על האיבר היציב והנאמן שפועם מאה אלף פעמים ביום. סביר להניח שרוב האנשים לא יודעים שדופק הלב של אישה מהיר יותר משל גבר בכשמונה פעימות בדקה, או שארבעת חדריו מזרימים דם לכל תא בגוף, למעט קרניות העיניים.

אך הלב יכול להיות מטרד לא קטן לפעמים. הוא יכול לגרום לנו להרגיש דברים שאנחנו לא רוצים להרגיש, לומר ולעשות דברים שמעולם לא תכננו לעשות. ולאחרונה, הלב היה המקור לכל הבעיות שלי. אבל באותו רגע ממש, דווקא לא הייתי מרוכז בלב, אלא באיבר אחר, שנמצא דרומה ממנו. הרבה יותר דרומה.

אני אוהב ואגינות. באמת. אבל לבהות בוואגינה של מישהי שמבוגרת דיה להיות הסבתא שלי לא היה הרעיון שלי לערב מרגש. לא, תודה. "הכול נראה מצוין, גברת ת'ורסטון." הסרתי את כפפות הלטקס, קמתי על רגליי והשלכתי אותן לפח ואז עזרתי לה להתיישב על שולחן הבדיקה. היא יישרה את משקפיה וחייכה אליי חיוך מבויש.

"תודה שדאגת שזה יהיה לי נוח. צריך להוציא חוק חדש שכל רופאי הנשים חייבים להיראות כמוך."

צחקתי. "תודה, אבל אני לא רופא נשים. אני סטודנט לרפואה בסבב מיילדות וגינקולוגיה."

וזה עמד להסתיים למחרת, תודה לאל. בארבעת השבועות האחרונים הידיים שלי היו בתוך יותר ואגינות מכפי שהיו בכל ארבע שנות לימודיי לתואר הראשון גם יחד, וזה אומר הכול.

נראה שהסבב הזה יהיה הכי קרוב שאגיע לוואגינה כלשהי במשך זמן רב. לפני שלושה ימים, אחרי שהרומן הקצר האחרון שלי נגמר רע, נשבעתי להתנזרות למשך פרק זמן לא מוגבל.

העבר הפרוע שלה במיטה הפך אותה ליזיזה מצוינת, אבל התברר שמנת הטירוף הנוספת הייתה עמוקה יותר מכפי שחשבתי. היא נשבעה שאנחנו נפשות תאומות, אפילו שלא ידעתי מה שם המשפחה שלה או אילו קבוצות ספורט היא אוהדת. אמרתי לה שהיה לנו כיף יחד בשבועות האחרונים, אבל שזה נגמר.

יומיים אחר כך דירתי נפרצה וכל מה שהיה בבעלותי הושמד. אקונומיקה נשפכה על הספה, על המיטה ועל הבגדים שלי, והטלוויזיה הייתה מנופצת.

עכשיו היא הייתה במעצר ואני עברתי לישון על ספה של חבר בזמן שניסיתי לחשוב מה יהיה הצעד הבא שלי. בעל הדירה שלי החליט שאני בעייתי והגיש לי הודעת פינוי. עבודה במשמרות של שתים־עשרה שעות לא בדיוק אפשרה לי זמן לחפש דירות.

זין, זין טוב וראוי, הוציא נשים מדעתן. הוא הכניס את הלב שלהן לבלגן מטורף, גרם להם להינעל עליו ולהכריז על אהבתן הנצחית כלפיו. לא יכולתי להמשיך לתת לכאוס כזה להתחולל. הייתי מוכרח לשנס מותניים ולהתמקד בלימודים ובעתיד שלי. הייתי צריך לבחור התמחות ולהגיש בקשה למגורי סטודנטים לשנה הבאה, וכבר כמעט הגיע המועד האחרון לעשות את זה. אימי ואחותי הגדולה סמכו עליי והן היו החשובות באמת, לא הרדיפה אחר נשים. זה היה מובן מאליו. נגמרו הלילות שלי בתוך השלמות החמימה והמשיית, במקום הכי רך באישה. עד שאסיים את הלימודים ואתחיל לעבוד, בכל מקרה.

אימא ואלי הקריבו יותר מדי. עבדתי קשה מאוד, זכיתי במלגות ושמרתי על ציונים גבוהים. אני לא יכול לאבד את כל זה עכשיו, והייתה לי תחושה שזה בדיוק מה שעלול לקרות. האף שלי היה שקוע עמוק מדי בעניינים עם בחורות במקום בספרים.

נכון, לחשוב בעזרת איברי היה כיף לתקופה, אבל לא שווה להפסיד הכול בגלל זה. עכשיו אני מוכרח לשנס מותניים, לנצל את ההשכלה היוקרתית שלי למטרה טובה ולקוות שזה לא מאוחר מדי.

כן, קאנון רות' החדש הולך להיות מפוכח, שקול, בשליטה ובעיקר מתנזר. אצטרך להסתפק בלקיחת דגימות בעזרת מקלוני צמר גפן מנשים בנות שבעים כמו גברת ת'ורסטון. הרבה פחות מספק, אבל כך עומדים להיראות חיי מעתה.

התיישבתי על הכיסא מול המטופלת שלי והקלדתי כמה הערות במחשב הנייד. "לו רק כל החולות היו קלות כמוך, גברת ת'ורסטון."

"האם קראת לי קלה?" היא קרצה לי.

"היד שלי באמת הייתה בתוך החצאית שלך רק אחרי ברכת שלום קצרה," השבתי בחיוך. עיניו של הרופא המטפל התרחבו, אך גברת ת'ורסטון רק צחקה, צליל עמוק וגרוני שמשך חיוך על פניי.

"תודה לך." היא השיטה לעברי יד מקומטת. כשהנחתי את ידי בידה, היא לחצה עליה. "לא היה לי רופא שהקדיש את הזמן להתייחס אליי כמו אל אדם רגיל כבר הרבה זמן. אתה תהיה רופא נהדר יום אחד."

קיבלתי את המחמאה בחיוך. זו לא הפעם הראשונה שהיחס שלי למטופלות נתן להן להרגיש בנוח, ואם לא אוכל ליהנות עם המטופלות שלי, לא היה שום סיכוי שאשרוד את המשמרות בנות שתים־עשרה השעות ואת חוסר השינה. הדברים האלה יכולים להיות אכזריים לפעמים.

כשנכנסתי לחדר ההמתנה אחרי ד"ר האסלט, הוא אמר משהו על לקחת תרביות כדי לבצע סינון מניעתי, והנהנתי. ואז אחות חמודה קרצה אליי ומבטה נדד על חזית המדים שלי לעבר מכנסיי. הייתי בטוח שהבליטה שבמכנסיי גרמה לה לרייר. הייתי במרחק של שתי שניות מלמשוך אותה לאחד מחדרי האחסון לזיון מהיר כשמוחי נכנס לפעולה.

שיט. נדרתי נדר פרישות רק לפני חמש דקות וכבר התפתיתי להפר אותו. מה חשבתי לעצמי? ברור שזה רעיון שנידון לכישלון, משמע שאני צריך להחליף תוכנית. חייכתי וחלפתי על פני האחות, מתחיל לרקוח תוכנית חדשה במוחי.

יהיו שלושה כללים פשוטים שאצטרך לפעול לפיהם אם ארצה זיון. מערכת היחסים תוכל להימשך לילה אחד בלבד, לא יוחלפו שמות וגם לא מספרי טלפון. כללים אלה יבטיחו שזה יהיה חד־פעמי ושהאישה לא תתאהב בי לאחר מעשה. פירוש הדבר הוא שלא אוכל לזיין את האחיות היפות בבית החולים שבו עבדתי.

עכשיו הרגשתי קצת בשליטה. הנעתי את כתפיי ובדקתי מה השעה. עוד שעתיים לתום המשמרת הארוכה. בדיוק אז הטלפון שלי רטט. הושטתי יד לכיס והסתכלתי על המסך בזמן שהמשכתי לעקוב אחר ד"ר האסלט למטופלת הבאה שלנו. זו הייתה הודעה מאלי, שכתבה לי שהיא מצאה עבורי מקום לגור בו. חייכתי בהקלה. תודה לאל, לפחות אחת הבעיות שלי נפתרה.

ואז סיימתי לקרוא את ההודעה והחיוך שלי התרסק על הרצפה. אלי רצתה שאגור בביתה של פייג', החברה הכי טובה שלה. החברה הלוהטת והשווה שלה, שהייתה לגמרי מחוץ לתחום, ושבה חשקתי מהרגע שהגעתי לגיל בגרות.

אלוהים צחק על התוכנית שלי וטרף את כל הקלפים. דבר מה אמר לי שאני עומד להיות חבר טוב מאוד של היד שלי.