שח ומט

פרק 1

כעבור שנתיים

איסטון חכמה, כי היא מפתה אותי לצאת בעזרת הבטחה לבאבל טי חינם. אבל היא גם טיפשה, כי היא לא מחכה עד שאלגום מהבאבל טי שוקולד־שמנת שלי לפני שהיא אומרת, "אני צריכה שתעשי לי טובה."

"לא." אני מחייכת אליה. שולפת שתי קשיות מהצנצנת. מציעה לה אחת, והיא מתעלמת ממני.

"מל. לא שמעת אפילו מה —"

"לא."

"זה קשור לשחמט."

"אה, אם ככה..." אני מחייכת בתודה לבחורה מאחורי הדלפק שמושיטה לי את ההזמנה שלי. יצאתי איתה פעמיים או שלוש בקיץ האחרון, ויש לי זיכרונות עמומים ונעימים ממנה. שפתיים עם שפתון לחות פטל; להקת בון איבר מגרגרת ביונדאי אלנטרה שלה; יד רכה וקרירה מתחת לגופייה שלי. למרבה הצער, השם שלה לא מופיע באף אחד מהזיכרונות הנ"ל. אבל גם היא כתבה מלאני על כוס הבאבל טי שלי, אז הכול בסדר.

אנחנו חולקות בינינו חיוך חשאי קצר, ואני פונה אל איסטון. "אה, אם ככה, אז ממש לא."

"חסר לי שחקן אחד. לטורניר קבוצתי."

"אני לא משחקת יותר." אני בודקת את הטלפון שלי. השעה 12:09 — אני צריכה להיות במוסך בעוד עשרים ואחת דקות. בוב, הבוס שלי, הוא לא בדיוק אדם נחמד וסלחני. לפעמים אני אפילו לא בטוחה שהוא אדם. "בואי נשתה את זה בחוץ, לפני שאני הולכת לבלות את אחר הצהריים שלי מתחת לשברולט סילברדו."

"תעשי לי טובה, מל." היא נועצת בי מבט זועם. "זה שחמט. את עדיין משחקת."

כשהמורה של דארסי, אחותי שלומדת בכיתה ו', הודיע שהוא עומד לשלוח את השרקן של הכיתה ל"חווה בצפון", דארסי, שלא הצליחה לקבל אישור ודאי על קיומה של החווה הזאת, החליטה לחטוף אותו. את השרקן, לא את המורה. אני חיה כבר שנה עם גוליית החטוף — שנה שבמהלכה סירבתי לתת לו שאריות מארוחות הערב שלנו מאז שהווטרינר שאין לנו כסף לממן ירד על הברכיים והתחנן בפנינו לעשות לו דיאטה. למרבה הצער, לגוליית יש יכולת על־טבעית לגרום לי לציית לו בעזרת מבטים בלבד.

בדיוק כמו איסטון. הבעות הפנים של שניהם משדרות את אותה עקשנות טהורה ובלתי מתפשרת.

"לא ולא." אני יונקת מהבאבל טי שלי. אלוהי. "שכחתי את החוקים. תזכירי לי מה בדיוק עושה הסוס הקטן החמוד הזה?"

"מצחיק מאוד."

"לא, באמת, תזכירי לי מה זה שחמט? כשהמלכה כובשת את קטאן בלי לעבור בכלא — ?"

"אני לא מבקשת ממך לעשות את מה שעשית פעם."

"מה עשיתי פעם?"

"זוכרת כשהיית בת שלוש־עשרה וניצחת את כל הילדים האחרים במועדון השחמט של פטרסון, ואז את כל הנוער, ואז את כל המבוגרים? והביאו אנשים מניו יורק כדי שתוכלי להשפיל גם אותם? אני לא צריכה את זה."

למען האמת, הייתי בת שתים־עשרה כשזה קרה. אני זוכרת את זה היטב, כי אבא עמד לידי, כשידו החמימה נחה על כתפי הדקיקה, והכריז בגאווה, לא ניצחתי את מלורי במשחק מאז יום הולדת אחת־עשרה שלה בשנה שעברה. נכון שהיא מדהימה? אבל אני לא מציינת את זה, ובמקום זה צונחת על פיסת דשא, ליד ערוגה מלאה צמחי ציניה שבקושי מחזיקים מעמד. ניו ג'רזי באוגוסט זה לא מקום שמישהו רוצה להיות בו.

"זוכרת מה קרה באמצע משחקי הראווה שלי? כשכמעט התעלפתי, ואת אמרת לכולם להתרחק —"

״— ונתתי לך את המיץ שלי." היא מתיישבת לידי. אני מסתכלת על האייליינר שלה, המושלם, ואז על הסרבל המוכתם בשמן מנועים שלי, וזה נחמד איך יש דברים שאף פעם לא משתנים. איסטון פֶּניה הפרפקציוניסטית, שתמיד יש לה תוכנית פעולה, והסיידקיק המבולגנת שלה מלורי גרינליף. היינו יחד באותה כיתה מאז כיתה א', אבל לא ממש נוצר בינינו קשר עד שהיא הצטרפה למועדון השחמט של פטרסון בגיל עשר. במובן מסוים היא כבר היתה מגובשת לחלוטין. היא כבר היתה האדם המדהים והעקשן שהיא היום.

את באמת נהנית לשחק בשיט הזה? היא שאלה אותי כשציוותו אותנו יחד למשחק.

את לא? שאלתי בחזרה, מזועזעת.

ברור שלא. אני פשוט צריכה שיהיה לי מגוון גדול של תחומי עניין. המלגות לקולג' לא יגיעו אלי סתם ככה. ניצחתי אותה במט תוך ארבע דקות והערצתי אותה מאותו הרגע.

זה מצחיק שאיסטון אף פעם לא אהבה שחמט כמוני, אבל המשיכה לשחק הרבה אחרַי. איזה משולש אהבה מוזר אנחנו יוצרים שלושתנו.

"טוב, אז את חייבת לי על המיץ — בואי לטורניר," היא פוקדת עלי. "אני צריכה קבוצה של ארבעה. כולם או נסעו לאנשהו או שהם לא יודעים את ההבדל בין שחמט לדמקה. את אפילו לא צריכה לנצח — וזה גם למטרות צדקה."

"איזו צדקה?"

"זה משנה?"

"ברור. זה בשביל צוות חשיבה של מפלגה ימנית? הסרט הבא של וודי אלן? מגפה מומצאת, כמו היסטריה או רגישות לגלוטן?"

"רגישות לגלוטן זאת לא המצאה."

"באמת?"

"כן. והטורניר הוא בשביל —" היא מקישה בקדחתנות על הטלפון שלה. "אני לא מוצאת את זה, אבל אפשר להתקדם לסוף השיחה? שתינו יודעות שאת הולכת להגיד כן."

אני מביטה בה בזעף. "אנחנו ממש לא יודעות את זה."

"אולי את לא."

"יש לי עמוד שדרה, איסטון."

"בטח." היא לועסת את כדורי הטפיוקה שלה בתוקפנות, בתעוזה, ונראית פתאום הרבה יותר דומה לדובת גריזלי מאשר לשרקנית.

היא פשוט זוכרת את כיתה ט', כשהיא שיכנעה אותי להיות הסגנית שלה במרוץ לתפקיד נשיאת הכיתה (הפסדנו. אבל ממש). ואת כיתה י', כשמיסי קולינס הפיצה שמועות והיא גייסה אותי לפרוץ לה לטוויטר. וגם את כיתה י"א, כשכיכבתי בתפקיד גברת בנט במחזמר גאווה ודעה קדומה, שהיא כתבה וביימה — בניגוד לרצוני ולמרות שיש לי מנעד של חצי אוקטבה. בטח הייתי מסכימה לעשות בשבילה עוד משהו אידיוטי גם בכיתה י"ב, אם המצב בבית לא היה... בואו נגיד, לא מדהים מבחינה כלכלית, ואם לא הייתי מנצלת כל שנייה פנויה כדי לעבוד במוסך.

"כולנו יודעים שאת לא מסוגלת להגיד לא," מציינת איסטון. "אז פשוט תגידי כן."

אני בודקת את הטלפון שלי — יש לי עוד שתים־עשרה דקות עד לסיום ההפסקה. חם היום כמו מרק, חיסלתי בשנייה את הבאבל טי שלי, ואני מביטה בעניין בשלה. בטעם מלון טל דבש: הטעם השני הכי אהוב עלי. "אני עסוקה."

"עסוקה במה?"

"בדייט."

"עם מי? הבחור של הצמחים הטורפים? או זאת שדומה לפריס הילטון?"

"לא ולא. אבל אני אמצא מישהו."

"נו, תעשי טובה. ככה נוכל להיות יחד לפני הקולג'."

אני מזדקפת ותוקעת בה מרפק. "מתי את נוסעת?"

"בעוד פחות משבועיים."

"מה? הרגע סיימנו את הלימודים, כאילו —"

"כאילו לפני שלושה חודשים? אני צריכה להיות בקולורדו באמצע אוגוסט למפגש היכרות."

"אה." זה כמו להתעורר משנת צהריים מוקדמת ולגלות שכבר ערב. "אה," אני אומרת שוב, קצת בהלם. ידעתי שזה עומד לקרות, אבל איכשהו עם מחלת הנשיקה של אחותי, השבוע שאמא שלי היתה מאושפזת בבית חולים, מחלת הנשיקה של אחותי השנייה, וכל המשמרות הנוספות שלקחתי, איבדתי כנראה תחושת זמן. זה מבעית: אני ואיסטון תמיד גרנו באותה עיר. תמיד נפגשנו לפחות פעם בשבוע כדי לשחק דרגון אייג', או לדבר על דרגון אייג', או לצפות באנשים אחרים משחקים דרגון אייג' ביוטיוב.

יכול להיות שאנחנו צריכות תחביבים חדשים.

אני מנסה לחייך. "כנראה הזמן טס כשנהנים."

"זה נכון, מל? את נהנית?" העיניים שלה מצטמצמות כלפי, ואני צוחקת.

"אל תצחקי. את כל הזמן עובדת. וכשלא, את הנהגת של האחיות שלך או שאת לוקחת את אמא שלך לתורים אצל רופאים, ו —" היא מעבירה יד בתלתליה הכהים ופורעת אותם — מד כעס די ברור אצלה. שבע מתוך עשר, אני מעריכה. "את היית מספר אחת בכיתה שלנו. את גאונה במתמטיקה ואת זוכרת בעל פה הכול. קיבלת שלוש הצעות למלגות — ואחת מהן בבולדר, איתי. אבל החלטת לא לבוא, ועכשיו נראה שאת תקועה כאן, והסוף לא נראה באופק ו... את יודעת מה? זאת הבחירה שלך, ואני מכבדת אותך על זה, אבל לפחות את יכולה להרשות לעצמך לעשות דבר כיפי אחד. דבר אחד שאת נהנית ממנו."

אני מביטה בלחיים הסמוקות שלה במשך שנייה אחת, שתיים, שלוש, וכמעט פותחת את הפה כדי להגיד לה שמלגות מממנות את שכר הלימוד שלך בקולג', אבל לא את התשלומים של המשכנתה על הבית ולא את קייטנת הרולר דרבי של אחותך וגם לא את המזון המועשר בוויטמין סי של חיית המחמד החטופה של אחותך השנייה, או מה שזה לא יהיה שצריך כדי להמס את האשמה שנדבקת לך לתחתית הבטן. כמעט. ברגע האחרון אני פשוט מסיטה את המבט, ובמקרה הוא נופל על הטלפון שלי.

השעה 12:24. שיט. "אני חייבת ללכת."

"מה? מל, את כועסת? לא התכוונתי —"

"לא." אני מחייכת אליה בזריזות. "אבל ההפסקה שלי נגמרה."

"הרגע הגעת לפה."

"כן. בוב לא בעניין של מערכת שעות הומנית ואיזון בין עבודה לחיים. יש אולי סיכוי כלשהו שאת לא מתכוונת לסיים את הבאבל טי הזה?"

היא מגלגלת עיניים כל כך חזק, שתכף ייתפס לה שריר, אבל מושיטה לי את הכוס שלה. אני עושה איתה כיף אגרופים בעודי מתרחקת ממנה.

"תודיעי לי בקשר לטורניר," צועקת איסטון אחרי.

"כבר הודעתי לך."

רטינה. ואז קריאה רצינית ומודגשת, "מלורי," שגורמת לי להסתובב למרות הפחד שהנשימה המסריחה של בוב תצעק עלי שאיחרתי. "תקשיבי, אני לא רוצה להכריח אותך לעשות כלום. אבל שחמט היה פעם כל החיים שלך. ועכשיו את לא רוצה לשחק אפילו למען מטרה טובה."

"כמו רגישות לגלוטן?"

היא מגלגלת עיניים שוב, ואני צוחקת ומתחילה לרוץ לעבודה. אני מגיעה ברגע האחרון. אני אוספת את כלי העבודה שלי, ורגע לפני שאני נעלמת מתחת לסילברדו, הטלפון שלי מזמזם. זה צילום מסך של עלון. כתוב בו: טורניר קבוצתי אולימפי של מועדונים. אזור ניו יורק. בשיתוף עם רופאים ללא גבולות.

אני מחייכת.

מלורי: אוקיי זאת באמת מטרה טובה

ברט איסטון אליס: אמרתי לך. כמו כן:

היא שולחת לי קישור לעמוד באתר רפואה על רגישות לגלוטן, ומתברר שהדבר הזה באמת קיים.

מלורי: או־קיי, אז באמת יש דבר כזה

ברט איסטון אליס: אמרתי לך

מלורי: את מבינה שאת כל הזמן אומרת את זה, כן?

ברט איסטון אליס: לא. מה שאני אומרת כל הזמן זה "צדקתי." אז תשתתפי בטורניר?

אני נוחרת בלעג וכמעט מקלידה לא. אני גם כמעט מזכירה לה בדיוק למה אני כבר לא משחקת שחמט.

אבל אז אני מדמיינת אותה נוסעת לקולג' למשך חודשים — ואת עצמי כאן, לבד, מנסה לנהל שיחה על המשחק האחרון של דרגון אייג' שראיתי עם איזה דייט שרק רוצה להתמזמז. אני חושבת עליה חוזרת הביתה לחג ההודיה: אולי היא תגלח חצי ראש, תהפוך להיות טבעונית, תהיה בקטע של הדפס עור פרה. אולי היא תהיה בן אדם אחר. ניפגש במקומות הרגילים שלנו, נצפה בסדרה הרגילה, נרכל על האנשים הרגילים, אבל זה לא יהיה אותו הדבר, כי היא כבר תכיר חברים חדשים, תראה דברים חדשים, תיצור לעצמה זיכרונות חדשים.

פחד דוקר את החזה שלי. פחד שהיא תשתנה, ותפרח, ולעולם לא תהיה שוב אותו הדבר. אבל אני כן אהיה. אני אשאר כאן בפטרסון, ואדרוך במקום. אנחנו לא נגיד את זה, אבל נדע את זה.

אז אני מקלידה:

מלורי: קיי. פעם אחת אחרונה לפרידה

ברט איסטון אליס: את רואה? צדקתי.

מלורי:

מלורי: את תחזירי לי בזה שתסיעי את האחיות שלי לקייטנה בשבוע הבא כדי שאני אוכל לקחת עוד משמרות

ברט איסטון אליס: מל, לא.

ברט איסטון אליס: מל, בבקשה. כל דבר רק לא זה.

ברט איסטון אליס: מל, אני מתה מפחד מהן.

מלורי:

"הי, גרינליף! אני לא משלם לך בשביל שתהיי באינסטגרם או תקני סנדוויץ' אבוקדו. תחזרי לעבודה."

אני מגלגלת עיניים. בלב. "טעית בדור, בוב."

"מה שתגידי. תחזרי. לעבודה. עכשיו."

אני מחליקה את הטלפון לתוך הסרבל, נאנחת ועושה בדיוק את זה.

***

"מל, סבינה צבטה אותי ביד ואמרה שיש לי פה מסריח!"

"מל, דארסי פיהקה לי בפרצוף עם הפה הדוחה והמסריח שלה!"

אני נאנחת, וממשיכה להכין לאחיות שלי את דייסת שיבולת השועל שלהן. קינמון, חלב דל שומן, בלי סוכר או ש"אני אדקור אותך, מל. שמעת פעם על דבר כזה שנקרא בריאות?" (סברינה); חמאת בוטנים, חיקוי נוטלה, בננה ו"את יכולה לשים לי עוד קצת נוטלה, בבקשה? אני מנסה לגבוה בשלושים סנטימטרים עד כיתה ח'!" (דארסי).

"מלורי, דארסי הפליצה עלי עכשיו!"

"לא — סברינה היא חתיכת סתומה שנכנסה לטווח התחת!"

אני מלקקת בהיסח הדעת נוטלה זולה מהכפית, ומפנטזת לשפוך מסיר לק לתוך שיבולת השועל. רק טיפה. אולי שתיים.

יהיו כמה חסרונות, כמו מותם בטרם עת של שני היצורים שאני הכי אוהבת בעולם. אבל היתרונות? אי אפשר להתעלות מעליהם. לא עוד נשיכות חולות כלבת בבהונות הרגליים באמצע הלילה מגוליית. לא עוד התעללות מילולית מרושעת בגלל שכיבסתי את החזייה הוורודה של סברינה, בגלל שלא שמתי את החזייה הוורודה של סברינה במקום הנכון, בגלל שלכאורה גנבתי את החזייה הוורודה של סברינה, בגלל שלא התעדכנתי מספיק מהר במקום הימצאה של החזייה הוורודה של סברינה. לא עוד פוסטרים של טימותי שאלאמה ששולחים אלי מבטים קריפיים מהקירות.

רק אני, משחיזה את הסכין המאולתרת שלי בדממה המבורכת של תא כלא בניו ג'רזי.

"מלורי, דארסי מתנהגת כמו קקי מרוח —"

אני שומטת את הכפית ומתגנבת לחדר הרחצה. זה עניין של שלושה צעדים בערך — אחוזת גרינליף לא בדיוק רחבת ידיים.

"אם אתן שתיכן לא סותמות," אני אומרת בקול הכי קשוח שאני מצליחה לגייס בשמונה בבוקר, "אני הולכת לקחת אתכן לשוק האיכרים ולהחליף אתכן תמורת ענבים מתוקים."

משהו מוזר קרה בשנה שעברה: כמעט בן־לילה שתי הסופגניות הקטנות והמתוקות שלי, שהיו החברות הכי טובות, הפכו לשתי מפלצות רפש יריבות. סברינה הגיעה לגיל ארבע־עשרה והתחילה להתנהג כאילו היא מגניבה מדי בשביל להיות קשורה אלינו גנטית; דארסי חגגה שתים־עשרה, ו... טוב. דארסי דווקא נשארה אותו הדבר. תמיד קוראת, תמיד מפותחת יותר מכולם, תמיד חדת הבחנה באופן שלא פועל לטובתה. ואני חושבת שזאת הסיבה שסברינה השתמשה בדמי הכיס שלה כדי לקנות מנעול חדש ולהעיף אותה מהחדר שהן חלקו (אני הענקתי לדארסי מקלט בחדר שלי — וזו הסיבה לעיניים־עם־אפקט־מונה־ליזה של טימותי שאלאמה ולכלבת הצפויה לי).

"אוי אלוהים." דארסי מגלגלת עיניים. "תירגעי, מלורי."

"כן, מלורי. שחררי את התחת הקפוץ שלך."

אה, כן: ומהו המקרה היחיד שבו שתי כפויות הטובה האלה מצליחות להסתדר? כשהן חוברות נגדי. אמא אומרת שזה גיל ההתבגרות. אני דווקא נוטה יותר לעבר דיבוק, אבל מי יודע? מה שאני יודעת בוודאות זה שלהתחנן, להזיל דמעות או אפילו לנסות לדבר איתן בהיגיון הן לא טכניקות אפקטיביות. כל הפגנה של חולשה מצדי מביאה לניצול ושימוש לרעה, ותמיד מסתיימת בזה שהן סוחטות אותי עד שאני קונה להן דברים מגוחכים, כמו כריות גוף של אד שירן או כובעי סיום לימודים לשרקנים. המוטו שלי הוא למשול באמצעות פחד. לעולם לא לנהל משא ומתן עם הכרישות ההורמונליות, הקיצוניות וצמאות הדם האלה.

אלוהים, אני אוהבת אותן כל כך שבא לי לבכות.

"אמא ישנה," אני מסננת. "אני נשבעת לכן שאם לא תהיו בשקט, אני הולכת לכתוב לכן על המצח בטוש בלתי מחיק, פה מסריח וחתיכת סתומה ולשלוח אתכן ככה לעולם."

"כדאי לך לשקול את זה טוב טוב," מציינת דארסי ומנופפת לעברי במברשת השיניים שלה, "או שאנחנו נשסה בך את המועצה לשלום הילד."

סברינה מהנהנת. "ואולי אפילו את המשטרה."

"יש לה כסף לשלם לעורכי דין?"

"אין מצב. שיהיה לך בהצלחה עם הסנגור השחוק שמקבל משכורת רעב שימנה לך בית המשפט, מל."

אני נשענת על המשקוף. "עכשיו שתיכן מסכימות על משהו."

"תמיד הסכמנו שדארסי מסריחה מהפה."

"אני לא — אבל את ילדה זין."

"אם תעירו את אמא," אני מאיימת, "אני הולכת להוריד את שתיכן באסלה —"

"אני ערה! אין צורך לסתום את הצנרת, מותק שלי." אני פונה לאחור. אמא מתקרבת אלינו לאט במסדרון, בהליכה מתנודדת, והבטן שלי צונחת בדאגה. הבקרים היו קשים בחודש האחרון. בעצם, הם היו קשים במשך כל הקיץ. אני מחזירה את המבט לדארסי ולסברינה, שלפחות יש להן מספיק הגינות כדי להיראות אכולות חרטה. "עכשיו כשהתעוררתי עם קריאת התרנגול, אני יכולה לקבל חיבוק מהבבושקות האהובות עלי?"

אמא שלי אוהבת להגיד שהאחיות שלי ואני — עם השיער הבלונדיני־לבן שלנו, העיניים הכחולות הכהות והפרצופים הסמוקים הסגלגלים — פשוט גרסאות מוקטנות מעט אחת של השנייה. יכול להיות שדארסי קיבלה את כל הנמשים, וסברינה אימצה לחלוטין את המראה של ילדת קליפורניה נטולת דאגות, ואני... אם לא היו כל כך הרבה תלבושות בסגנון בוהו שיק בחמישה דולר בחנויות יד שנייה, לא הייתי נראית כמו מישהי שמתחפשת לדמות של אלכסיס רוז מהסדרה שיט'ס קריק. אבל אין בכלל ספק ששלוש הבנות לבית גרינליף נוצרו בעזרת חותכן עוגיות — ולא חותכן ששייך לאמא, בהתחשב בשיער שלה שהיה פעם כהה ועכשיו הוא מאפיר ובעור השזוף שלה. אם מפריע לה שאנחנו דומות כל כך לאבא, היא מעולם לא אמרה את זה.

"למה אתן ערות?" היא שואלת כשהמצח שלה צמוד למצח של דארסי לפני שהיא עוברת לסברינה. "יש לך אימון?"

סברינה נדרכת. "אני מתחילה רק בשבוע הבא. והאמת היא שאני לא אתחיל אף פעם אם מישהו לא ירשום אותי לאיגוד הרולר דרבי של כיתות ח', וההרשמה נסגרת ביום שישי הבא —"

"אני אשלם את דמי ההרשמה עד יום שישי," אני מבטיחה לה.

היא שולחת אלי מבט ספקני וחשדן. כאילו שברתי את לבה פעם אחת יותר מדי עם משכורת המכונאית העלובה שלי. "למה את לא יכולה לשלם עכשיו?"

"כי אני נהנית להשתעשע בך, כמו עכבישה עם הטרף שלה." וכי אני אצטרך לקחת משמרות נוספות במוסך כדי לממן את זה.

העיניים שלה מצטמצמות. "אין לך כסף, נכון?"

הלב שלי מחסיר פעימה. "ברור שיש לי."

"כי אני בעיקרון אדם בוגר. ומקנזי עובדת בפרוזן יוגורט, אז אני יכולה לבקש ממנה ל —"

"את לא אדם בוגר." המחשבה שסברינה תדאג לגבי כסף מכאיבה לי פיזית. "למעשה, השמועה אומרת שאת ילדה זין."

"אם כבר אנחנו מבקשות ומקבלות דברים," מתערבת דארסי בפה מלא במשחת שיניים, "גוליית עדיין בודד ומדוכא וצריך בת זוג."

"מממ." אני מהרהרת לרגע במספר הגללים ששני גולייתים יכולים לייצר. איכס. "בכל מקרה, איסטון הציעה ברוב נדיבותה להסיע אתכן לקייטנה בשבוע הבא. ואני לא הולכת לבקש מכן להתנהג יפה או כמו ילדות נורמליות, או אפילו בצורה מכובדת כלפיה, כי אני נהנית להשתעשע גם בה. אין בעד מה."

אני יוצאת מחדר האמבטיה וסוגרת את הדלת מאחורי, אבל לא לפני שאני מבחינה במבט פעור העיניים שהאחיות שלי מחליפות ביניהן. האהבה שהן רוחשות לאיסטון היא היסטורית ועזה.

"את נראית יפה היום," אמא אומרת לי במטבח.

"תודה." אני מראה לה את השיניים שלי. "השתמשתי בחוט דנטלי."

"השקעת. התקלחת גם?"

"וואה, בואי נירגע. אני לא משפיענית אופנה."

היא מצחקקת. "את לא לובשת את האוברול שלך."

"קוראים לזה סרבל עבודה — אבל תודה על העמדת הפנים." אני משפילה מבט אל חולצת הטריקו הלבנה שהכנסתי לתוך חצאית רקומה בצבע צהוב בהיר. "אני לא הולכת למוסך."

"דייט? זה לא קרה מזמן."

"שום דייט. הבטחתי לאיסטון שאני..." אני עוצרת את עצמי.

אמא מדהימה. היא האדם הכי טוב לב וסבלני שאני מכירה. בטח לא יפריע לה אם אני אגיד לה שאני הולכת לטורניר שחמט. אבל היא משתמשת במקל הליכה הבוקר. המפרקים שלה נראים נפוחים ומודלקים. ואני לא אמרתי את המילה שמתחילה ב־ש' ונגמרת ב־ט' כבר שלוש שנים. למה לשבור את הרצף?

"היא עוברת לבולדר בעוד שבועיים, אז אנחנו עושות יום כיף בניו יורק."

פניה נופלות. "הלוואי שהיית שוקלת מחדש את הלימודים שלך —"

"אמא," אני מייללת בטון הכי פגוע שאני מצליחה לגייס.

אחרי כמה ניסויים והרבה טעיות, בסוף גיליתי מהי הדרך הטובה ביותר להוריד את אמא מהגב שלי: לרמוז שאני כל כך לא רוצה ללמוד בקולג', שבכל פעם שהיא מעלה את הנושא, אני נפגעת באופן טרגי מחוסר הכבוד שלה לבחירות שאני עושה. זאת אולי לא האמת, ואני לא בדיוק שמחה לשקר לה, אבל זה לטובתה. אני לא רוצה שאף אחת במשפחה שלי תחשוב שהיא חייבת לי משהו, או תרגיש אשמה על החלטות שאני קיבלתי. הן לא צריכות להרגיש אשמה, כי שום דבר ממה שקורה פה הוא לא באשמתן.

הכול באשמתי באופן בלעדי.

"או־קיי. כן, מצטערת. טוב, אז איזה כיף שאת מבלה עם איסטון."

"באמת?"

"ברור. את מתנהגת כמו נערה. עושה דברים שבת שמונה־עשרה צריכה לעשות." היא מסתכלת עלי במבט עגום. "אני פשוט שמחה שלקחת לעצמך יום חופשי — את יודעת, יאלוֹ וכל זה."

"אומרים יוֹלוֹ, אמא."

"את בטוחה?"

אני צוחקת כשאני לוקחת את התיק שלי ונותנת לה נשיקה על הלחי. "אני אחזור בלילה. תסתדרי כאן לבד עם כפויות הטובה? השארתי שלוש אפשרויות לארוחה במקרר. וגם סברינה כבר ממש הגזימה בשבוע שעבר, אז אם מקנזי או חברה אחרת מזמינות אותה, אל תרשי לה ללכת."

אמא נאנחת. "את יודעת שגם את הילדה שלי, נכון? ושאת לא אמורה להיות תקועה בהורות משותפת איתי?"

"הי." אני מזעיפה פרצוף בכאילו. "מה, אני לא עושה עבודה טובה? אני צריכה לרסק יותר כדורי שינה לארוחות הבוקר של המפלצות הקטנות?"

אני רוצה שאמא תצחקק שוב, אבל היא רק מנידה בראשה. "אני לא אוהבת את זה שאני מופתעת לראות אותך נפגשת עם חברה. או את זה שסברינה מסתכלת עלייך כשהיא צריכה כסף. זה לא —"

"אמא. אמא." אני מחייכת הכי בכנות שאני יכולה. "אני מבטיחה לך שזה בסדר."

מן הסתם זה לא. בסדר, הכוונה.

יש משהו ממש לא בסדר בעובדה שהמשפחה שלי יודעת בעל פה את הערך בוויקיפדיה על דלקת מפרקים שיגרונית. שאנחנו יכולות לדעת אם הולך להיות יום רע לפי הקמטים סביב הפה של אמא. שבשנה שעברה נאלצתי להסביר לדארסי שכרוני פירושו לנצח. ללא מרפא. שלא ייעלם לעולם.

לאמא יש תואר שני בביולוגיה, והיא עוסקת בכתיבה רפואית — ועושה את זה מעולה. היא כתבה חומרי לימוד בנושאי בריאות, מסמכים של מִנהל המזון והתרופות, בקשות מענקים מתוחכמות שבזכותן הלקוחות שלה קיבלו מיליוני דולרים. אבל היא פרילנסרית. כשאבא היה בסביבה, וכשהיא יכלה לעבוד על בסיס קבוע, זה לא יצר בעיה מיוחדת. אבל לצערנו, היא כבר לא יכולה לעבוד על בסיס קבוע. יש ימים שהכאב חזק כל כך שהיא בקושי מצליחה לצאת מהמיטה, ובטח שלא לקחת על עצמה פרויקטים, והבקשה המסובכת באופן בלתי אפשרי לקבלת קצבה מהביטוח הלאומי נדחתה כבר ארבע פעמים. אבל לפחות אני כאן. לפחות אני יכולה להקל עליה.

אז אולי, רק אולי, זה כן יהיה. בסדר, הכוונה.

"תנוחי, טוב?" אני חופנת את הפנים שלה. יש בערך שבעה עיגולים אפורים מתחת לעיניים שלה. "תחזרי למיטה. היצורות ימצאו לעצמן מה לעשות."

כשאני יוצאת, אני שומעת את סברינה ודארבי מתלוננות על דייסות שיבולת השועל שלהן במטבח. אני מזכירה לעצמי להצטייד במסיר לק, וכשאני רואה את המכונית של איסטון מעבר לפינה, אני מנופפת לה ורצה בכיוונה.

וזאת, כנראה, ההתחלה של שארית חיי.