0
0 הצבעות
9

שטום

ג'ם לסטר

 40.00

תקציר

בן ואמה ג’ול כורעים תחת נטל הטיפול בבנם האוטיסט, ג’ונה, ונאחזים בתקווה שיצליחו להכניס את ג’ונה לבית ספר בתנאי פנימייה, שתואם את מצבו ואת צרכיו. אלא שאותו מוסד נמצא, לרוע המזל, מחוץ לגבולות המחוז שבו הם מתגוררים. כדי להגדיל את סיכוייהם לנצח במאבק משפטי בלתי נמנע, מציעה אמה לזייף פרידה ולהציג בפני בית המשפט תמונה של אב יחידני הנאבק לגדל את בנו הנכה לבד. החלטה אסטרטגית זו מחזירה את בן להתגורר בבית אביו המזדקן, גיאורג. וכך, בבית קטן בצפון לונדון מוצאים את עצמם יחד שלושה דורות של גברים לא מתקשרים – אחד שאינו מסוגל ושניים שאינם רוצים.

בספר הביכורים שלו מגולל ג’ם לסטר סיפור על אבות ובנים, על אוטיזם בתפקוד נמוך ועל מערכות יחסים בתפקוד נמוך עוד יותר. “שטום” הוא רומן ביכורים מלא עוצמה, משעשע, מריר ושובר לב, ומעל לכל זהו ספר על היכולת למחול ולמצוא קרן אור באפלה החשוכה ביותר.

ג’ם לסטר עבד כעיתונאי במשך תשע שנים, במהלכן חזה בנפילת חומת ברלין בשנת 1989. אף שנכח במקום, הוא מתנער מכל אחריות למעשה. לסטר הוא אב לשני ילדים, אחד מהם אוטיסט בתפקוד נמוך, ועליהם הוא נוטל אחריות מלאה. כיום הוא מתגורר בלונדון עם בת זוגו וילדיה, מלמד ספרות אנגלית ותקשורת בבתי ספר תיכוניים ועמל על הרומן הבא שלו.

קוראים כותבים (9)

  1. נופר

    שטום

    לג’ם לסטר,הסופר,יש בן אוטיסט והספר נכתב מתוך צורך ורצון לנפץ סטיגמות ולספר סיפור כן ולעיתים מצחיק (כמו בנו) על ילדים שאין להם קול לספר את סיפורם בעצמם ועל האנשים מסביבם שעסוקים רב הזמן בלנסות ולהבין אותם בלי מילים.

  2. Sam

    שטום

    שטום הינו ספר נפלא, רומן משעשע ומרגש כאחד. כאשר חשיבותו הרבה היא בהציגו את את חייו של זה שאינו יכול לתקשר עם העולם שסביבו ואת קשייהם של סובביו.

  3. לימור

    שטום

    ספר נפלא, והסיפור שעומד מאחוריו נפלא לא פחות, על ילד אוטיסט שמתקשה לתקשר עם הסביבה ואיך הסביבה רואה זאת.

  4. יובל

    שטום

    זה ספר מאוד לא קל, הוא כתוב נהדר, מאוד זורם ולא יכולתי להניח אותו.
    אבל אני חייב להודות, ולא קל לכתוב את זה על ספר שנוגע בנקודות מאוד רגישות, שהספר הזה הוא גם קצת מסחטת רגשות, מרגיש לעיתים שהסופר בחר בכוונה נקודות רגישות והקצין אותן כדי לגעת בעצבים רגישים (והוא בהחלט הצליח בזה) ובעוד הדמות הראשית מוצגת לרוב בתיאורים מאוד שליליים הרגיש לי שיתר הדמויות צוירו באור חיובי מידיי לפעמים, כאילו מדובר במלאכים על פני האדמה שתמיד יודעים לעשות את הדבר הנכון ברגע הנכון

  5. תמי (בעלים מאומתים)

    שטום

    בן ואמה הם הורים לג’ונה, בן עשר, אוטיסט בתפקוד נמוך. הוא לא מדבר, לא שולט על צרכיו, וחייב השגחה צמודה 24 שעות ביממה. הם כורעים תחת הנטל ומחליטים שהפתרון היחיד הוא להעביר אותו לפנימיה מותאמת לצרכיו. אבל הרשויות מחליטות שהכי טוב לו להשאר במשפחתו האוהבת וללכת לבית ספר יום (כלומר ללא לינה), שלדעתם של הוריו לא יתאים לו.
    הפתרון שהם מצאו הוא להוציא את “המשפחה האוהבת” מהמשוואה, ולהעמיד פנים שהם גרושים ושבן מטפל בג’ונה כהורה יחיד.
    כך בן וג’ונה עוברים לגור עם גיאורג, אביו של בן, שהיחסים עמו מאד בעיתיים.
    אם חשבתי שהספר מתמקד בלספר איך זה להיות הורים לאוטיסט בתפקוד נמוך, אז למרות שיש תאורים מלאי הפרשות של העניין, זה לא הנושא המרכזי בספר, אלא יותר בן עצמו, והבעיות שלו, והילדות שלו, והיחסים עם אביו, ועם אשתו, ואיך הוא מתמודד עם קשיים בחייו עוד הרבה מלפני שג’ונה הופיע. מבחינה זו, הספר די נדוש ולא ממש מעניין.
    לי אישית מאד הפריע הפתרון של להוציא את הילד מהבית. ילד שלא מדבר, חסר אונים, שכל כך קל להתעמר בו, מי יותר מההורים שלו יהיה דורש טובתו ויוכל להשגיח שלא יאונה לו כל רע? ברור שהמצב שמתואר של לדאוג לו ולטפל בו בעצמם הוא בלתי אפשרי, ועוד במקביל לעבודה כדי להתפרנס, והעלות של מטפלים סביב השעון לא ראלית לזוג עובד כדי לשאת בה בעצמם. כך שאין כאן שיפוט של ההורים על כך שהם לא מסוגלים לתפקד במצב הזה. וייתכן גם שמדובר בעניין תרבותי בבריטניה, שם מקובל לשלוח לפנימיה, הרי הארי פוטר היה מחכה כל הקיץ להגיע כבר להוגוורט, ואפילו חבריו שלא גדלו עם דודים מרושעים אלא עם הורים אוהבים עדיין נהנו מבית הספר… ועדיין זה נראה לי פתרון די מזעזע לילד חסר אונים כזה, להיות רחוק מההגנה וההשגחה של הוריו. בסיפא של הספר המחבר מספר שגם את הבן שלו, אוטיסט בתפקוד נמוך, הם שלחו לפנימיה כזו. כך שיש בספר איזו תחושה של נסיון להצדיק את ההחלטה הזו בכל מחיר ובניית הנסיבות ככה שזו באמת נראית כמו ההחלטה היחידה האפשרית.
    היו בספר עוד דברים שצרמו לי לא מעט, אבל לא אפרט כדי לא לספלייר. בסופו של דבר לא התלהבתי מהספר.

  6. מיכל (בעלים מאומתים)

    שטום

    מבחינתי בספר שטום ג’ם לסטר מביא לקדמת הבמה את ההורים ואת הקשיי ההתמודדות עם קבלת והפנמת השוני בין הילד שפנטזו עליו לבין הילד שנולד, דבר שביום יום הורים מצליחים לגשר עליו אך כאשר נולד ילד אוטיסט עם תפקוד נמוך הוא הרבה יותר קשה להפנמה וקבלה. רואים את השינוי שקורה אצל כל אחד מההורים. כמו גם ככל שההורה מפנים ומתחבר לילד שלו הוא יכול להוות עבורו קול ולהלחם על מקום טוב עבורו. כתוב ברגישות ובהומור המקל על הקורא להזדהות עם הרגשות, התסכולים והכאבים של הדמויות. מומלץ

  7. איילת

    שטום

    ספר המתאר התמודד’ות עם ילד אוטיסט בתפקוד נמוך. זה בניגוד לספרים רבים העוסקים באוטיסטים, ומתארים אדם הנמצא על הרצף אך בתפקוד גבוה. התאור של הסופר הוא ריאלי ונכון, ולקוח מנסיונו האישי עם בנו.
    ספר לא קל אך מעניין מאד ומומלץ בחם!

  8. yaelhar

    שטום

    לסטר – שבסוף הספר מוסיף מכתב בשם “למה כתבתי את שטום?” לקוראיו, נראה לי מחפש הצדקות וטפיחות על השכם לבחירה שבחר – להפסיק להיות אדם ולהיות רק אבא. הבחירה הזו כל כך מוחלטת, השחור כל כך שחור והלבן כל כך לבן, שהתחשק לי לנער אותו ולהגיד לו “אתה לא צריך להפוך לאוטיסט בעצמך כדי לטפל יפה בילד שלך. יש עוד דברים בחיים ועוד אנשים לאהוב ולהתחשב”. כי לסטר משעבד את חייו – ואת חיי הסובבים אותו – להקרבה מלאת ההוד של חיי כולם על מזבח גידול בנו. על המזבח הזה הוא מקריב את כל האנשים הקרובים לו, ואני הרגשתי שהוא מדבר אלינו, הקוראים, מעל לראש סיפורו ואומר “ראיתם את האמא? איזו חסרת מצפון שמעיפה את בעלה האב המסור ואת בנה האוטיסט כדי לקבל קצת חופש מהם” וגם “ראיתם איזה מין אב הוא הסב של בני? כזה אגואיסט שלא תומך בבן שלו, למרות שהבן הזה הוא כזה אב מסור…”
    בצד הזכות – יש בו חלקים יפים, כתיבה כנה ואמינה. הנושא, כמו שאומרים, “חשוב”.
    בצד החובה – הוא מלא רחמים עצמיים, הצדקות, מרוכז בעצמו וטרחני לעייפה.

  9. איריס

    שטום

    תארו לכם מה היה לו הילד שלכם לא היה מדבר, והיה נזקק לחיתולים עד גיל שמונה או תשע או עשר או עד בכלל. אי אפשר היה להבין מה הוא רוצה, רק אפשר היה להבין אם הוא מרוצה או לא. אם היה, כאות לכך שאינו מרוצה, דופק את הראש בקיר או מכה את עצמו, או נושך את עצמו ואחרים, או חונק. אם הוא מרוצה הוא קופץ ורץ ורוקד בהתלהבות בלתי מרוסנת. כזהו ג’ונה. אוטיסט בתפקוד נמוך.

    לא, לא כריסטופר, הילד ב”המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה” או וילו צ’אנס ב”החיים חלקי 7″, אף לא פרופסור דון טילמן ב”פרויקט רוזי”, כולם בשלבים הגבוהים של תסמונת אספרגר, אלא ילד יפה שאי אפשר כמעט להבין מה הוא רוצה. אפשר רק לנחש.

    וצריך להשגיח, כל הזמן להשגיח, כל שעות הערות, אסור לעזוב לרגע, או להסיר את העיניים.

    “…כל הורה טרי מקריב קורבנות – רובם בשמחה – ומחליף את מה שהוא תפס כחופש בגאווה הורית אמיתית או מדומיינת, כי זה מה שמצפים ממנו לעשות. ועד כמה שזה קשה בהתחלה, ישנה גם הידיעה הוודאית שזה ילך וייעשה קל יותר. השינה של לילה מלא תחזור, החיוכים והתגובות יגיעו, וה”א-בא” הבלתי נמנע. …” (*)

    אבל לא ג’ונה. ג’ונה נולד ילד שנראה “רגיל” לגמרי, יפה במיוחד, אבל רגיל. ובהתחלה, כמו כל תינוק, הוא בכה ואכל וגיהק. אחר כך הוא גדל קצת ועוד קצת ומתישהו התחיל לפגר אחרי בני גילו, מתישהו הצעדים שכבר עשה, המלים המעטות שכבר ידע להגיד, נשכחו. והוא נסוג. נסוג לדרגת מודעות של ילד בן שנה ומשהו.

    עכשיו, זמן כתיבת הספר, כשג’ונה עוד מעט בן אחת עשרה, מגיעים הוריו למסקנה כי עליהם להוציאו מן הבית, למסגרת טיפולית הולמת לילדים כמותו, או משום שכשל כוחם, או משתי הסיבות גם יחד. ג’ונה עתיד לעבור בסוף שנת הלימודים לבית ספר אחר, והם מאתרים עבורו מקום מצוין, בית ספר בתנאי פנימייה, שמתאים לו בדיוק.

    בית הספר הזה מקבל אך ורק ילדים שהרשות המקומית משלמת עבורם, דהיינו, אי אפשר לקנות לג’ונה מקום שם, ומאחר שהמקום אינו זול, הרשות המקומית מחפשת חלופות זולות יותר, אף אם אינן מתאימות.

    אֶמה, אמו של ג’ונה, הוגה רעיון גאוני: אם ייפרדו ההורים, והאב יהפוך לאב יחידני, יקל עליהם לקבל את אישורה של הרשות להשמה המבוקשת. וכך הם עושים. האב וג’ונה עוברים לבית הסב. האם יוצאת מן התמונה, נוסעת בנסיעת עבודה.

    ומכאן מתחילה הסאגה, מתחיל הסיפור. סיפור ההתמודדות היומיומית של האב והסב עם ג’ונה, התמודדות שיש בה אהבה גדולה, ומשא כבד. קשר מיוחד שנוצר עם הסב, המצליח להגיע, כמעט בלי מלים (למעשה, עם מלים, מצד אחד בלבד), לגעת בנפשו של הילד.

    “… אבל ג’ונה רק צריך להסתכל לי ישר בעיניים, או להזמין מגע גופני כלשהו, ובן רגע הוא יגלה לי איך הוא באמת מרגיש, בלי מלים, ואני אאמין לו. המילים מאבדות משמעות אם אתה לא מספר את האמת, והן הופכות לכלי נשק אם אתה מנסה לספר למישהו אחר את האמת שלו. מבעד לשתיקתו, ג’ונה מאפשר לי להקשיב לו – אין חומה של מילים שצריך לטפס עליה, המציאות של קיומו לא זקוקה להגנה עצמית. …” (*)

    יחד אנו מלווים אותם, את ג’ונה, את אביו ואת סבו, במסע הזה, במאבק נגד הרשויות, במאבק היומיומי לשמור על שפיות, על שגרה, להשתדל עוד קצת.

    זה לא היה הספר שחיכיתי לו. כל ששמעתי עליו היה שזהו סיפור על ילד אוטיסט במשפחה, וציפיתי לכריסטופר, או וילו צ’אנס. ילדים מתפקדים, עם ייחוד מסוים, איזה כישרון מיוחד. ציפיתי למשפחה מתפקדת, להורים שהם דוגמה למשפחה מתפקדת למופת, למרות הקשיים.

    אבל לא מצאתי את אלה. מצאתי משפחה מתפרקת, אב ואם על סף התמוטטות, ילד שאי אפשר לדעת מה הוא רוצה, ילד שהוא סוג של נטל, וקושי.

    ומצאתי ספר מרתק ומהפך דפים, כזה שמתאר את החיים עצמם, באמת, כפי שהם, אולי משום שלסטר הוא עצמו אב לילד אוטיסט, ומכיר את הקשיים מקרוב. ספר שאינו מוותר על הריחות הלא נעימים ועל הקשיים הכרוכים בגידול ילד שכזה, ועל היכולת לפעמים לתקשר, ועל התקווה.

    לסקירה המלאה: https://irisganor.com/3633/