שיגעון ההמון

אנחנו חווים טירוף המונים אדיר. בפרהסיה ובמרחב הפרטי, ברשת ובמציאות, אנשים מתנהגים בדרכים שהולכות ונעשות חסרות היגיון, נסערות, עדריות ופשוט בלתי־נעימות. דיווחי החדשות לאורך היום מציגים לראווה את התוצאות. ובכל זאת, אף שהתסמינים גלויים לעין כול, איננו מבחינים בסיבות.

לתופעה ניתנו כמה וכמה הסברים. הם נוטים לטעון שהשיגעון כולו הוא תוצאה של מערכת בחירות לנשיאות, או של משאל עם. אך אף לא אחד מההסברים נוגע בשורש ההתרחשויות. תחת אירועי היומיום הללו רוחשים אירועים גדולים יותר ותנועות רחבות יותר. בשלה העת להתמודד עם הסיבות האמיתיות למה שהשתבש.

רק לעיתים רחוקות מכירים במקורו של המצב הזה: העובדה הפשוטה שבמשך למעלה מרבע מאה קרסו כל סיפורי־העל שלנו. בזה אחר זה הנרטיבים שהיו לנו הופרכו, או שההגנה עליהם נעשתה בלתי־פופולרית, או ששימורם נעשה בלתי־אפשרי. ההסברים שסיפקה הדת לקיומנו נפלו ראשונים. דעיכתם החלה כבר במאה ה־19. ואז, התקוות שעוררו כל האידיאולוגיות הפוליטיות של המאה החולפת הלכו בעקבותיה של הדת. בשלהי המאה ה־20 באנו בשערי העידן הפוסט־מודרניסטי, שהגדיר את עצמו והוגדר ביחסו החשדני לכל סיפורי־העל.1 עם זאת, כפי שכל תלמידי בית הספר לומדים, הטבע מתעב רִיק, ואל הריק הפוסט־מודרניסטי פלשו רעיונות חדשים, שביקשו לספק הסברים ומשמעות משלהם.

היה זה בבחינת בלתי־נמנע שרעיון כלשהו יתקע יתד בארץ הנטושה. בני הדמוקרטיות העשירות של המערב בימינו לא היו יכולים פשוט להישאר האנשים הראשונים בדברי ימי העולם שאין להם כל הסבר למעשיהם על פני האדמה, ושום סיפור אינו מעניק תכלית לחייהם. על אף כל חסרונותיהם, סיפורי־העל של העבר לפחות נתנו משמעות לחיים. משהו היה חייב לענות על השאלה מה בדיוק עלינו לעשות עכשיו, חוץ מלהתעשר כמיטב יכולתנו וליהנות מכל שעשוע שמוצע לנו.

התשובה שהגיחה בשנים האחרונות היא לצאת לקרבות חדשים, לפצוח במסעות נועזים יותר ולקדם דרישות שוליות יותר. למצוא משמעות במלחמה מתמדת נגד כל מי שנראה כאילו הוא ניצב בצד הלא נכון של שאלה שאך זה נוסחה מחדש, והתשובה לה השתנתה לא מזמן. המהירות הבלתי־תיאמן של התהליך הזה נגרמה בעיקר מכך שקומץ חברות בעמק הסיליקון (ובהן בולטות גוגל, טוויטר ופייסבוק) לא רק אוחזות עתה בכוח להכווין את מה שרוב האנשים בעולם יודעים, חושבים ואומרים, אלא אף מאמצות מודל עסקי שמסתמך, כפי שתואר היטב, על איתור "לקוחות שמוכנים לשלם כדי לשנות את התנהגותו של מישהו אחר".2 עם זאת, אף שמתקיף אותנו עולם טכנולוגי שרץ מהר יותר משנושאות אותנו רגלינו במאמץ לעמוד בקצב, המלחמות החדשות אינן נטולות מטרה. הקרבות חותרים תמיד לכיוון מסוים. ולכיוון הזה יש תכלית רחבה. התכלית — בלי דעת אצל אחדים, במכוון אצל אחרים — היא להטמיע בחברה שלנו מטפיזיקה חדשה: דת חדשה, אם תרצו.

היסודות לשינוי הזה נוצקו במשך כמה עשורים, אך רק מאז המשבר הכלכלי של 2008 זכו לחדור אל תוך הזרם המרכזי רעיונות שהיו עד אז נחלת השוליים הסהרוריים של האקדמיה בלבד. כוח המשיכה של ערכת האמונות החדשה הזו ברור למדי. לא ברור מדוע דור שאינו יכול לצבור הון נדרש לרחוש אהבה גדולה לקפיטליזם. ולא קשה להבין מדוע דור המאמין שלעולם לא יצליח לגור בדירה בבעלותו יימשך להשקפת עולם אידיאולוגית המבטיחה לתת מענה לכל עוולה, לא רק בחיי חבריו אלא לכל עוולה עלי אדמות. פירוש העולם מבעד לעדשות של "צדק חברתי", "פוליטיקה של קבוצת הזדהות" ו"שילוב מִצָּבִים" (אינטרסקציונליות), הוא ככל הנראה מפעל יצירת האידיאולוגיה הנועז והמקיף ביותר מאז תום המלחמה הקרה.

עד היום התקדם "הצדק החברתי" משום שהוא נשמע מושך, ובגרסאות מסוימות שלו הוא אכן כזה. אפילו המונח עצמו בנוי להרתיע מתנגדים: "אתם מתנגדים לצדק חברתי? מה אתם רוצים שיהיה במקומו, אי צדק חברתי?"

הצדק החברתי מגייס את תומכיו באמצעות "פוליטיקת הזהויות". היא מנתצת את החברה לרסיסי קבוצות אינטרס לפי מין (או מגדר), גזע, העדפה מינית ועוד. ההנחה היא שהמאפיינים הללו הם התכונות הרלוונטיות העיקריות או היחידות של בעליהן, ושהם מניבים לבני הקבוצה תגמול נוסף. לדוגמה (בניסוחו של הכותב האמריקני קולמן יוז), ההנחה שאישה, שחור או הומוסקסואל מחזיקים מתוקף זהותם ב"ידע מוסרי מועצם".3 זו הסיבה לנטייה של אנשים לפתוח שאלות או הכרזות באמירה "אני מדבר בתור...". וזהו דבר שאנשים חיים כמתים צריכים להימנות עם הצד הנכון שלו. לכן נשמעות קריאות להפיל את פסליהם של אישים היסטוריים שנחשבים למי שניצבו לצד הטועים. לכן גם יש לשכתב את העבר למען כל מי שאתם מבקשים להציל. בשל כך טבעי לגמרי שסנאטור מטעם מפלגת שִׁין פֵיין האירית טוען ששביתות הרעב של המחתרת האירית בשנת 1981 נערכו למען זכויות הלהט"ב.4 בפוליטיקת הזהויות קבוצות מיעוט נקראות בו־זמנית לפצל את החברה, להתארגן ולהתבטא.

המרכיב המושך פחות בשילוש הקדוש של הדת החדשה הוא המושג "שילוב מִיצבים". זו הזמנה לכלות את שארית חיינו בניסיון לפענח כל זהוּת או טענה לפגיעוּת, ואז להתארגן לפי כל מערכת צדק שנובעת מההיררכיה הנזילה והמשתנה תמידית שאנו חושפים בפענוח המתמשך הזה. זו שיטה בלתי־ישימה, המטמטמת את הדעת בהציבה דרישות שאין לעמוד בהן בדרך ליעדים שאין להשיגם. אך שילוב המיצבים פרץ בשנים האחרונות מתחום גידולו המקורי, בחוגים למדעי החברה של מכללות מדעי הרוח. כעת הוא זוכה ליחס רציני מצד דור של אנשים צעירים, וכפי שנראה בהמשך, גם הוטמע בחברה באמצעות חוקי תעסוקה (ובמיוחד באמצעות "מחויבות לגיוון") בכל החברות הגדולות וארגוני הממשל.

כדי לכפות על אנשים לבלוע את ההנחות החדשות נדרשו כללי חשיבה חדשים. קצב השתלבותם בציבור עוצר נשימה. המתמטיקאי והכותב אריק ויינסטין ציין (וחיפוש ב"גוגל ספרים" מוכיח) שמונחים כמו "להטב"ק", "פריבילגיה לבנה" או "טרנספוביה", שלא שימשו כלל בעבר, זינקו לפתע לזרם המרכזי של השיח. כפי שכתב על הגרף המציג את התובנה הזו, "מונחי המודעות (woke)" המשמשים כעת את דור המילניום ואחרים כדי "לרסק אלפי שנים של דיכוי ותרבות... הומצאו בערך לפני עשרים דקות". והוא המשיך וכתב כי אין שום רע בטעימה מרעיונות חדשים ומשימוש בביטויים חדשים, אך "נדרשת פזיזות רבה כדי להסתמך במידה כזאת על כללי חשיבה שלא נבחנו, שההורים שלכם המציאו בשדות חקר שלא נבחנו ושאפילו לא מלאו להם חמישים שנה".5 ברוח דומה, גרג לוּקִיאָנוֹף וג'ונתן הַיידְט (בספרם פינוקה של הרוח באמריקה משנת 2018) הצביעו על כך שאמצעי השיטור והאכיפה של כללי החשיבה הללו נוצרו זה מקרוב. ביטויים כמו ״מוּפעל״ (triggered) או ״מאוים״ (feeling unsafe) והטענה שמילים שאינן תואמות את הדת החדשה הן "פוגעניות" החלו לגאות ממש רק משנת 2013 ואילך.6 נדמה כאילו לאחר שפענחה את תכליתה, המטפיזיקה החדשה הקדישה עוד חצי עשור כדי להבין איך להחדיר את חסידיה באיומים אל תוך הזרם המרכזי. אך היא עשתה זאת, ובהצלחה עצומה.

את התוצאות אפשר לראות בחדשות מדי יום. המטפיזיקה הזאת מסתתרת מאחורי הידיעה שהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה חשה צורך לייעץ לחבריה כיצד להכשיר נערים וגברים להימלט ממלתעותיה של "גבריות מסורתית" מזיקה.7 היא העילה לכך שג'יימס דָמוֹר, מתכנת אלמוני לחלוטין בגוגל, פוטר ממשרתו כי טען בתזכיר שחיבר שחלק מהמשרות בתחום הטכנולוגיה מושכות גברים יותר מנשים. ובגללה מספר האמריקנים הרואים בגזענות "בעיה גדולה" הוכפל בין 2011 ל־2017.8

ברגע שהתחלנו לבחון הכול מבעד לעדשות החדשות שסופקו לנו, כל דבר הפך לנשק פוטנציאלי, והתוצאות מטורפות ומטריפות את הדעת. משום כך החליט הניו־יורק טיימס לפרסם מאמר פרי עטו של כותב שחור, שכותרתו: "האם ילדיי יכולים להיות חברים של אנשים לבנים?".9 לכן מאמר שכתבה אישה על מוות בתאונות אופניים ברחובות לונדון מוּסגר בכותרת "כבישים שתכננו גברים הורגים נשים".10 רטוריקה כזאת מחריפה כל מחלוקת קיימת, ויוצרת שוב ושוב מחלוקות חדשות. ומה המטרה? במקום להראות לנו איך כולנו יכולים לחיות יחד, נדמה שלקחי העשור שעבר מחריפים את התחושה שלמעשה איננו מסוגלים ממש לחיות זה עם זה.

בקרב רוב האנשים, חלק מהמודעות למערכת הערכים החדשה הזו התבהרה לא בעקבות ניסוי אלא בטעייה פומבית מאוד. משום שדבר אחד שהכול החלו לחוש בשנים האחרונות הוא שמערך קווי תַּיִל ממעיד הותקן ברחבי התרבות. בין שהונחו בידי פרטים, קבוצות או סאטיריקנים נעלים, המלכודות הללו המתינו לבני אדם שימעדו עליהן. לעיתים רגלו של אדם מתחה בבלי דעת את התיל הממעיד והוא התרסק מיד לחתיכות קטנות. במקרים אחרים הציבור צפה במטורף אמיץ שפסע הישר אל ארץ זרועת מוקשים במודעות מלאה למעשיו. אחרי כל התפוצצות כזו היה ויכוח כלשהו (כולל המיית הערצה חרישית לפרקים) ואז העולם המשיך הלאה, משלים עם כך שעוד גולגולת מוסמרה לחגורתה של מערכת הערכים המוזרה, המאולתרת לכאורה, של ימינו.

נדרש זמן כדי שתיחשף מפת קווי התיל הממעיד, אך כעת היא ברורה ומובהקת. אחד הקווים הראשונים הוא כל מה שקשור להומוסקסואליות. במחצית השנייה של המאה העשרים נערך מאבק מוצלח מאוד למען שוויון זכויות להומואים, שהביא על תיקונו עוול היסטורי חמור. אז, כשהמלחמה הסתיימה בניצחון, התברר שהיא לא נעצרה. היא שינתה צורה. ראשי התיבות הל"ב (הומואים, לסביות, "בי" או דו־מיניים) נעשו ללה"ב (לסביות, הומואים, "בי" או דו־מיניים), כדי לא למעט בערכן של הלסביות. ואז נוספה טי"ת (שעוד ידובר עליה בהמשך). ואז נוספה קו"ף (קוויר) ואחריה שלל כוכבים וכוכביות. וככל שהאלפבית ההומואי התפתח, משהו החל להשתנות בתוך התנועה. בניצחונה, היא החלה להתנהג כפי שנהגו יריביה בעבר. את המגף נעלו עתה אנשים אחרים, אך הדחף הקלגסי לא השתנה. לפני עשור לא תמך איש כמעט בנישואים חד־מיניים. אפילו ארגונים למען זכויות ההומואים כגון הארגון הבריטי סטונוול לא תמכו בכך. חלפו כמה שנים והנושא הפך לערך יסוד בליברליזם המודרני. מי שנכשל במבחן הנישואים החד־מיניים היה למצורע, שנים ספורות בלבד לאחר שכולם כמעט נכשלו בו (כולל קבוצות למען זכויות הלהט"ב). אפשר להסכים עם הטענה לזכות הזאת או לחלוק עליה, אבל שינוי מהיר כל כך בקוד המוסרי צריך להתחולל ברגישות מרבית ואחרי חשיבה מעמיקה. אך דומה שאנו שמחים לדהור קדימה, בלי רגישות ומחשבה כלל.

בנושאים אחרים ניכר דפוס דומה. זכויות הנשים, כמו זכויות ההומואים, התחזקו בהדרגה במשך כל המאה העשרים. גם כאן נראה שהושג הסדר כלשהו. אך בדיוק כשנדמה שהרכבת הגיעה אל היעד הנחשק היא האיצה לפתע את מהלכה, ירדה מהפסים ונעלמה באופק. מה שאתמול היה מקובל כמעט ללא עוררין נעשה היום סיבה להחריב חייו של אדם. קריירות שלמות נזרו לרוח בנתיבה של הרכבת הדוהרת.

קריירות כמו זו של פרופ' טים הַאנְט, חתן פרס נובל בן ה־72, הוחרבו בגין בדיחה צולעת אחת בוועידה בקוריאה הדרומית, על גברים ונשים שמתאהבים במעבדה.11 ביטויים כמו "גבריות רעילה" נעשו שגורים על כל לשון. מה התועלת בהפיכת היחסים בין המינים לטעונים עד כדי כך שנוהגים במחצית הגברית של המין האנושי כאילו הייתה גידול סרטני? ומה תוחלתו של הרעיון שלגברים אין זכות לדבר על המין הנשי? מדוע דווקא עכשיו, כשנשים שוברות תקרות זכוכית יותר מאי פעם, חלחל השיח על "פטריארכיה" ו"הסגברה" מהשוליים הפמיניסטיים אל ליבם של מקומות כמו הסנאט האוסטרלי?12

באופן דומה, תנועת זכויות האזרח בארצות הברית, שראשיתה בניסיון לתקן כמה מהעוולות החמורות ביותר בתולדות האדם, נראתה כאילו היא מתקרבת ליעדה. אבל גם כאן, לקראת הניצחון נדמה שהכול התקלקל. ברגע שהמצב נראה טוב מאי פעם, הרטוריקה טענה שהוא גרוע מתמיד. לפתע הכול נעשה עניין של גזע, אחרי שרובנו קיווינו ששאלת הגזע הפכה לזניחה. כמו בנושאי תיל ממעיד אחרים, רק מטורף או שוטה יעז אפילו להרהר על המפנה הזה בסדר הדברים, ובוודאי לא לערער עליו.

ואז תעינו כולנו, תוהים, אל ארץ נוכרייה ממש. זו הייתה הטענה שחיים בינינו אנשים לא מעטים שגופם אינו הגוף הנכון, ושכתוצאה מכך כל ודאות ששרדה בחברה שלנו (כולל ודאות המעוגנת במדע ובשפה) צריכה ניסוח מחודש, מן השורש. במובנים מסוימים, הדיון בשאלת הטרנס מלמד אותנו יותר מכל דיון אחר. אף ששאלת הזכויות החדשה ביותר נוגעת לשיעור קטן בהרבה של אנשים מכל סוגיה אחרת, המלחמה ניטשת בזעם ובלהט שאין כמותם. נשים שנקלעו לצד הלא נכון של הנושא נרדפו בידי אנשים שהיו פעם גברים. הורים שביטאו בקול את האמונה הרווחת עד אתמול בבוקר ניצבו מול פקפוק במידת כשירותם ההורית. בבריטניה ובמקומות אחרים המשטרה מטלפנת לאנשים שאינם מוכנים להודות שגברים יכולים להיות נשים (ולהפך).13

אחד המאפיינים המשותפים לכל הנושאים האלה הוא שהם היו בראשיתם מסעות לגיטימיים למען זכויות אדם. לכן הושגה בהם התקדמות רבה כל כך. אך בשלב מסוים כולם פרצו את מעקה הבטיחות. לא נחה דעתם ב"שווה", והם החלו לחתור להשגת יעדים שאינם בני קיימא כמו "טוב יותר". יהיו שיטענו שהמטרה כאן היא פשוט להגיע לזמן מה לדרגת "טוב יותר" כדי לאזן את העוולות ההיסטוריות שנותרו. תחושות כאלה בוטאו פעמים רבות בעקבות תנועת "מי טוּ" (MeToo). כפי שאמרה מגישה בריאיון ברשת CNN, "ייתכן שיש כאן תיקון יתר, אבל זה בסדר. מזמן היה צורך בתיקון".14 איש לא הסביר עד כה מתי יושג תיקון היתר, ומי יהיה מוסמך להכריז על כך.

הכול יודעים מה הכינויים שיוענקו לאנשים שרגלם תמתח קלות את התיל הממעיד שהונח זה עתה. "חסר סובלנות", "הומופוב", "סקסיסט", "שונא נשים", "גזעני" ו"טרנספוב" הם רק ההתחלה. מאבקי הזכויות של תקופתנו התמקדו בנושאים הרעילים והנפיצים האלה. אך תוך כדי התהליך הפכו נושאי הזכויות האלה מתוצר של מערכת חשיבה ליסודות של מערכת חדשה. כדי להפגין את הזדהותם עם המערכת נדרשים אנשים להוכיח את כישוריהם ואת מחויבותם. ואיך אפשר להפגין טוהר מידות בעולם החדש הזה? ברור ופשוט: דרך מאבק בגזענות. דרך עמידה לצד להט"בים. דרך הדגשת תשוקתך הלוהטת, בין שאתה גבר ובין שאת אישה, למוטט את הפטריארכיה.

הדבר יוצר בעיית מבחני כניסה, שבה שבועת אמונים פומבית ורהוטה למערכת החדשה היא הכרח, בין שיש בה צורך ובין שאין בה צורך. זוהי הרחבה של בעיה מוכרת בליברליזם (במובנו השגור בארה"ב ובבריטניה), שמכירים בה אפילו מי שלחמו בעבר במאבק אצילי. זוהי נטייה שהפילוסוף המדיני האוסטרלי המנוח קנת מִינוֹג הגדיר כתסמונת "גאורגיוס הקדוש בגמלאות". אחרי שקטל את הדרקון, הגיבור האמיץ מוצא את עצמו סובב על פני האדמה ותר אחר קרבות אפופי תהילה נוספים. הוא זקוק לדרקונים שלו. בסופו של דבר, כאשר הוא מתייגע מהמרדף המתמיד אחר דרקונים קטנים והולכים, הוא עשוי אפילו להיתפס מנופף בחרבו באוויר ומדמיין שלפניו דרקונים.15 ואם גאורגיוס הקדוש עלול להתפתות לנפנוף חרבות כזה, דמיינו מה גורלו של אדם שאולי אינו קדוש, אין לו סוס ורומח ואיש אינו מקדיש לו תשומת לב. כיצד יוכל אדם כזה לשכנע את הציבור שאם תיקרה בפניו ההזדמנות גם הוא יהרוג את הדרקון בלי שמץ היסוס?

עדויות לניסיונות שכנוע כאלה ולרטוריקה הנלווית אליהם תוכלו למצוא בשפע בציטוטים לכל אורך הספר הזה. חיינו הציבוריים שופעים אנשים המפגינים ברבים את להיטותם להתייצב על המתרס זמן רב אחרי שתמה המהפכה. חלקם סבורים בטעות שמתרסי המהפכה הם ביתם, ולאחרים פשוט אין בית לשוב אליו. בשני המקרים, מפגן טוהר המידות תובע הפרזה בחומרת הבעיה, שגורמת לפיכך להעצמתה.

אך צרות נוספות מתעוררות מכל זה, ולכן אני מתמודד עם בסיסי המטפיזיקה החדשה לא רק ברצינות אלא בזה אחר זה. בכל אחד מהנושאים האלה יש מספר רב והולך של אנשים אשר, מאחר שהחוק ניצב לצידם, מעמידים פנים שהנושא שהם עוסקים בו ולמעשה כל הנושאים האלה הם עניין גמור ומוסכם. למעשה המצב הפוך. איננו יכולים להסכים על טיבו של מה שאנו מתבקשים להסכים עליו. הנושאים מורכבים יותר ויציבים פחות משהחברות שלנו מוכנות להודות בעת הזו — ומשום כך, כאשר מציבים אותם כאבני יסוד לבניין מוסרי חדש ולמטפיזיקה חדשה, הם מניחים יסוד לטירוף כללי. אכן, קשה להעלות על הדעת בסיס יציב פחות להרמוניה חברתית.

שוויון גזעי, זכויות מיעוטים וזכויות האישה הם כמה מהתוצרים המשובחים ביותר של הליברליזם, אך הם מניחים יסודות מעורערים מאוד. הניסיון לנהוג בהם כיסודות דומה לניסיון להפוך כיסא בר על ראשו ואז לאזן עליו חפצים. תוצרי המערכת הזו אינם יכולים לשחזר את היציבות של המערכת שיצרה אותם, ולו מפני שכל אחד מהנושאים האלה הוא רכיב נטול יציבות כשלעצמו. אנחנו מציגים כל אחד מהנושאים כעניין מוסכם שהמחלוקות בו יושבו. אף שמגוון הסתירות, הבדיות והפנטזיות הכרוכות בהם גלוי לעין כול, ההצבעה על הבעיות הללו אינה רק מדוכאת, אלא נתונה לשיטור פשוטו כמשמעו. אנו מתבקשים להסכים על דברים שאיננו יכולים להאמין בהם.

זוהי הסיבה המרכזית לכיעורו של הדיון ברשת ובעולם האמיתי. אנחנו מתבקשים לעשות סדרת קפיצות ודילוגים שאיננו יכולים לעשות, וייתכן שלא טוב לעשותם. אנחנו מתבקשים להאמין בדברים שאי אפשר להאמין בהם, ומורים לנו לא להתנגד לדברים שרובנו חשים התנגדות עזה אליהם (כמו מתן תרופות לילדים כדי למנוע מהם להגיע לבגרות מינית). יש כאב עצום הנובע מכך שמצפים מאיתנו לשתוק בכמה נושאים חשובים, ולדלג דילוגים בלתי־אפשריים באחרים, במיוחד משום שהבעיות (כולל הסתירות הפנימיות) בולטות כל כך. כפי שיעיד כל אדם שחי תחת משטר טוטליטרי, יש משהו משפיל, וממוטט נפש בסופו של דבר, בציפייה שנשתף פעולה עם טענות שאיננו מאמינים בהן ואיננו יכולים להאמין בהן. אם האמונה היא שיש לנהוג בכל בני האדם כשווי ערך ושווי כבוד, זה טוב ויפה. אם אתם מתבקשים להאמין שאין כל הבדל בין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות, בין גברים לנשים, בין גזענות לאנטי־גזענות — עם הזמן תשתבש דעתכם. אנו נמצאים בעיצומו של שיבוש הדעת הזה — טירוף ההמונים — ועלינו למצוא את הדרך להיחלץ ממנו.

אם לא נצליח לעשות זאת, הכיוון שאנו נעים אליו ברור. אנחנו ניצבים לא רק בפני עתיד של התפוררות, זעם ואלימות הולכים ומתעצמים, אלא בפני עתיד שבו האפשרות של תגובת־נגד שתחריב זכויות קיימות — כולל הזכויות הטובות — נעשית סבירה יותר. עתיד שבו לגזענות מגיבים בגזענות, וללעג המבוסס על מגדר מגיבים בלעג המבוסס על מגדר. ברמת השפלה מסוימת, לקבוצות הרוב אין שום סיבה לא לשחק במשחק שפעל ביעילות כזו נגדן.

בספר שלפניכם עולות כמה דרכים להיחלץ מהמצב הזה. אך הדרך הטובה ביותר להתחיל אינה רק להבין את הבסיס למה שקורה כרגע, אלא גם לחוש חירות לדון בו. תוך כדי כתיבת הספר גיליתי שלצבא הבריטי יש מתקן לפינוי מוקשים המכונה כיום "הפיתון", אך בשלבים קודמים של פיתוחו נקרא "הצפע הענק". כשהמערכת המובלת על גבי משאית יורה לעבר שדה מוקשים, היא משחררת רקטה ששובל דמוי צינור נגלל מאחוריה, באורך של מאות מטרים, ולכל אורכו חומרי נפץ. ברגע שהדבר כולו נח על פני שדה המוקשים (וכמו כל דבר אחר בעולם, אתם יכולים לראות זאת בסרטונים ברשת) הוא גורם למה שמכונה "פיצוץ הדדי". כלומר, כל העסק מתפוצץ, ומפעיל את המוקשים ברדיוס ניכר מהטיל ומזנבו. הטיל אינו מפנה את שדה המוקשים כולו, אך יכול לטהר בשדה המוקשים נתיב שיאפשר לאנשים, למשאיות ואפילו לטנקים לעבור בבטחה בשטח שהמעבר בו היה בלתי־אפשרי קודם לכן.

בדרכי הצנועה אני חושב על הספר הזה כנשק הפיתון שלי. אני לא מתכוון לטהר את שדה המוקשים כולו, וגם לו רציתי לא יכולתי לעשות זאת. אבל אני מקווה שהספר יסייע בטיהור נתיב שאחרים יוכלו לפסוע בו בבטחה רבה יותר.