וארץ ישראל מיוחדת לאלוקי ישראל, והמעשים לא ישלמו אלא בה, והרבה ממצוות ישראל נחסרות ממי שאינו דר בארץ ישראל. והכוונה לא תזך והלב לא יטהר כי אם במקומות אשר מאמינים שהם מיוחדים לה', אפילו היה זה בדמיון ובמשל, קל וחומר כשזאת אמת. (ספר הכוזרי, מאמר חמישי, כג, מהדורת שילת, עמ' קסד).
הנחתי את הספר שבו קראתי מידי, הסתכלתי על מארחי המכובד - אדם עטור זקן קצר ומטופח, לבוש גלימה ארוכה וצבעונית - וחיכיתי לתשובתו. "מה כבוד הרב חושב על הקטע הזה?"
"אנא ממך, חסוך ממני את הדיבור בגוף שלישי. גינוני הכבוד נאים הם כלפי חוץ, אך כשבאים אורחים לביתי אני מנסה לדבר איתם בנחת, כשווה בין שווים. 'הרב יהודה' זה בסדר".
בקשתו אינה נוחה לי. אני מרגיש שישנה חומה מסוימת בין רבי יהודה הלוי לביני, מעין מרחק. ספרו, "הכוזרי", הוא ספר מיוחד במינו, אך הוא מהווה את תרומתו הכמעט יחידה של רבי יהודה הלוי לארון הספרים היהודי. הרגשתי כי אין אנו מכירים כלל, והסגנון הנוח והפתוח הפתיע אותי וגם קצת הרתיע: שמא מתוך הנוחות שהרב מנסה להשרות, אעבור את גבול המותר והראוי בסגנון הדיבור אל אחד מגדולי ישראל? עד היכן ניתן יהיה למתוח את חבל סבלנותו של רב דגול זה?
"ובכל זאת, כבוד הרב, אשמח להבין את הפסקה שציטטתי בפניך. האם כבוד הרב לא חושב -"
"האם תרצה משהו לשתות? תה? קפה? או שמא סתם מים? אשמח לכבדך בעוגה".
רבי יהודה קירב לעברי את העוגה שהיתה מונחת על השולחן, ומזג לי כוס מים תוך כדי דיבור.
"כבוד הרב, לא בשביל זה באתי. יש לי דברים חשובים לשאול, להבין, לומר..."
"נו, הסיבה שבגינה באת, כבודה במקומה מונח. למדת תורה הרבה, בחור יקר? אתה מהנהן בביטחון רב מדי. אם למדת תורה הרבה - אל תחזיק טובה לעצמך. למד לשונך לומר איני יודע - אין ולאו ורפיא בידיה. סליחה - קצת סטיתי ממה שרציתי לומר, אתה יודע, כדרכם של אנשים לעתים קרובות שקופצים בשיחתם מפה לשם...
מכל מקום, אם למדת תורה, הרי מכיר אתה משנה מפורשת במסכת אבות: שבעה דברים בחכם, וחילופיהן בגולם. אמנם, מכלל הן אתה שומע לאו: יש רק שבעה דברים כאלו, ומכאן שישנם דברים רבים אחרים השווים בחכם ובגולם. אחד מאותם דברים הולך אתה ללמוד היום, והוא: פעמים רבות, מה שמחפש אדם בתחילת דרכו, אינו מה שהוא מוצא בסוף דרכו. אף אתה, ייתכן שתמצא, וייתכן שלא, וייתכן שמה שתמצא יהיה שונה ממה שחיפשת, ואולי אף תחליט להפסיק לחפש ולנטוש את מטרתך המקורית. מי יודע? המסע משנה את האדם...".
בהמשך דיבורו התחלתי לאכול מן העוגה הביתית שאשתו של הרב הכינה. היה בה מן הפשטות וגם מן המוּכר. אף שלא אכלתי מעוגה זו בעבר, היה בה מעין הד, מעין זיכרון ילדות. לאחר הנגיסה השנייה הנחתי את השארית וחזרתי לשאלותיי.
"כמובן, אני מכבד מאוד את מה שאומר כבוד הרב. אולם, אין אני רואה את הדרך פרושה לפנַי. לוקח אני אותה צעד אחר צעד, והצעד הבא, מבחינתי, הוא הבנת אותה פסקה שכתב הרב בסוף הספר בנוגע לחשיבותה של ארץ ישראל. פסקה זו נכתבה לפני כ-900 שנה, והנה עתה יושבים אנו בארצנו, עם חופשי השולט במדינתו, ואני שואל את עצמי - האם דברי ספר הכוזרי המהדהדים באוזניי נכונים? האם דברי הרב הם שיקוף נכון של המציאות?"
"ודאי. מה השאלה?"
"האם דבֵק כבוד הרב בטענה כי המצוות אכן נחסרות ממי שאינו גר בארץ ישראל, וכן ש'המעשים לא ישלמו אלא בה'? וכי יש הבדל בין המניח תפילין בארץ ישראל למניח תפילין בחוץ לארץ?"
"לא לזה כיוונתי שם, ידידי, אלא לדברים הרבה יותר פשוטים. כוונתי היתה שבארץ ישראל ביכולתנו לקיים מצוות רבות יותר, כגון מצוות התלויות בארץ או מצוות שתלויות במקום המקדש וכו'. המשפט שציטטת כוון לנושא זה, ולו בלבד".
הרמתי לפי את הכוס שמזג לי הרב ולגמתי תוך כדי הרהור בדבריו. ידעתי שביאורי בדברי רבי יהודה הלוי שבכוזרי אינו הביאור היחיד האפשרי בדבריו עוד לפני ששמעתי את דחייתו, ומכל מקום רציתי לחדד לעצמי את שיטתו בנושא. החלטתי לחדור לעומק דבריו בצורה אחרת.
"כבוד הרב, אולי אשאל את השאלה מכיוון אחר. כחמישים שנה לאחר שהרב נפטר נולד חכם אחר, רבי משה בן נחמן שמו, אשר כתב ספרים הרבה והפך לאחד מגדולי..."
עצרתי את שטף דיבורי למשמע צחוקו של בן-שיחי, צחוק שקט בשילוב נצנוץ שבעין. רבי יהודה הלוי הביט בי בחיבה רבה, וניכר בו שדבר-מה אשר אמרתי מצא חנו בעיניו.
"שמא טעיתי בדיבורי באופן זה או אחר?" שאלתי כלא מבין.
"אדרבה, אזכורו של הרמב"ן גרם לי להנאה רבה. ודאי שאני מכיר את הרמב"ן, שאף שלא נפגשנו בעולם הזה, מכל מקום, בעולם שכולו טוב ישבנו יחד, ועטרותינו בראשינו, זה בונה וזה סותר, זה מביא ראיה וחברו מביא דחייה, וגדולה היתה השמחה. הרמב"ן אדם גדול הוא, וזכורני שדיברנו בינינו בכמה עניינים הנוגעים גם בארץ ישראל. באיזה רעיון של רבנו הגדול הרמב"ן רצית לדון?"
"ובכן, הרמב"ן טוען שהמצוות בחוץ לארץ אינן אלא בבחינת 'הציבי לך ציונים', כלומר: מעין מנהגים שנוהגים כדי שלא לשכוח כיצד לקיים את המצוות, וכל זאת כדי שכשנגיע סוף-סוף לארץ ישראל נוכל לקיים את המצוות במובנן השלם והאמתי. כלומר: הרמב"ן מרחיב את מה שכבוד הרב אומר, ולא זו בלבד שישנן מצוות שלא ניתן לקיימן בארץ ישראל אלא יותר מכך - ארץ ישראל עצמה מיוחדת היא מכל הארצות, שאפילו מצוות שאינן תלויות בה מתקדשות על ידה, כך שמבחינה איכותית הן שונות ושלמות יותר. האם הרב מסכים לדברים אלו?"
"ובכן, ידידי - שפיל לסיפיה דקרא, רד לסוף דבריי ותראה את הדברים מפורשים. הלא כתבתי כי הכוונה לא תזך והלב לא יטהר כי אם במקומות שהם מיוחדים לה', כך שיש משהו בדברי הרמב"ן. אמנם, זוכר אני שפעם ישבתי ושוחחתי על כך עם הרמב"ן, ובאמת שלא הסכמנו בינינו בנושא זה. הוא סבר כי העניין הוא משהו בעצמותה של ארצנו הקדושה, שבמובן זה או אחר המצוות כולן תלויות בארץ, ברגבי האדמה, שכך עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא כשנתן את המצוות שבאמת קיומן המלא הוא בארץ ישראל. לא הסכמתי לדעתו כלל, ואף הקשיתי עליו כמה קושיות ממקורות רבים, וגם בעצם הסברה - הייתכן כי בעולם כולו לא יכול אדם לקיים מצווה כראוי, אלא רק בארץ ישראל?! הדבר תמוה בעיניי מאוד. ומכל מקום, אתה ודאי מכיר את הרמב"ן מתוך כתביו - תקיף ובקי, וגבורתו ההלכתית כארי המגן על גוריו. ובכן, מה שאתה חווה בכתביו, הוא פי כמה וכמה במפגש פנים אל פנים..."
"ומה ענה הרמב"ן לכבוד הרב? כיצד יישב את הסברה?"
חיוך קל עבר על פניו של רבי יהודה הלוי, אך לפתע הרצין.
"הרמב"ן ענה לי כך: 'רבנו יהודה, סוד עמוק הוא זה, תכלית כל הווייתו של האדם. אומר לך כך: המצוות בחוץ לארץ הן חלק שאינו מרכיב את השלם. רק בשלמות יכולה להתקיים עבודת ה' אמתית ושלמה. השלמות וההרמוניה בין החלקים הן עיקר העיקרים ויסוד היסודות. וכי מה יעשה הסופר אם יביאו לו דיו, וקסת אין?' אמר והלך. סתם ולא פירש. ודאי מכיר אתה את הרמב"ן, המגלה טפח ומכסה טפחיים. ואף שאני זקן ממנו, הרי ידעתי את כוחו כי רב הוא, וחשבתי רבות על אודות דבריו. האם אתה רואה כוונה ברורה בהם? עצור וחשוב. אין אני ממהר".
עצרתי וחשבתי. העברתי במוחי ידיעות שונות שהצטברו אצלי לאורך השנים מתורתו של הרמב"ן, אך לא ראיתי ביניהם ובין דברים אלו הקבלה מסוימת או פתח שיתיר לי להבין את חידתו. שמא דחה הרמב"ן את רבי יהודה בקש? לא, לא ייתכן. שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא-יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וודאי הרמב"ן, שהוא תלמיד חכם ישר כסרגל היה מודה על האמת, למרות תקיפותו. לדחייה סתמית אין לחשוש. כיוון שהעליתי חרס בידי, החלטתי לקדם את השיחה בינינו מכיוון אחר.
"איני מצליח עדיין להבין את כוונת הרמב"ן, אך שמא כוונת הרב עצמו תתבהר. כבוד הרב אמר שנחלק הוא על הרמב"ן, ובכן אשמח להבין, מהי שיטתו של הרב? ובמה שונה היא משיטתו של הרמב"ן?"
"שיטתי? שיטתי פשוטה. הכול תלוי בכוונתו של האדם. אמנם כן, מבחינה הלכתית יכול אדם לקיים מצוות בחוץ לארץ אשר איכותן אינה נופלת מהמצוות שמקיים אדם בארץ ישראל. ואף על פי כן, שונה אדם העומד בארץ ישראל מאדם העומד בחוץ לארץ, באותו אופן ששונה אדם המתפלל בספינה או ברוכבו על החמור מאדם המתפלל בבית הכנסת. כשאדם שרוי במצב כזה שבו כל חושיו מלאים הרגשת מציאותו של ה', הרי ברור שכוונת הלב ואיכות עשיית המצווה עולות פי כמה וכמה. אין אני אומר שהבחינה ההלכתית משתנה, אך אומר בבירור שאין לי כל ספק שמבחינת ההשפעה על נפשו של האדם יש הבדל אם עומד הוא בארץ אשר בחר ה', או בארץ שאליה גלו אבותיו שלא מרצונם".
"אם כך, ההבדל הוא שאצל הרמב"ן מדובר בהבדל ממשי, ואילו אצלך ההבדל הוא נפשי-פנימי?"
"אכן, זהו ההבדל".
"זאת יכול אני להבין", אמרתי תוך כדי מחשבה, "אולם, דברים אלו מביאים אותי חזרה לשאלתי שבה התחלתי. הרי הרב טוען שארץ ישראל מהווה מקפצה רוחנית לעם ישראל, ושאת המצוות ניתן לעשות כאן ביתר כוונה וביתר שלמות רוחנית-נפשית. אולם, מה שאני רואה הוא הפוך לגמרי. אין אני מתכחש לכך שדור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, דור ודור והאתגרים שלו. ודאי שלא תמיד נכון להשוות מה שקורה בזמן אחד למה שקרה בזמן אחר.
ובכל זאת, אין אני יכול להימנע מלשאול: האם אוירא דארץ ישראל באמת מחכים? האומנם הקמנו ישיבות והוצאנו מתוכנו גדולי תורה במידה מרובה יותר משהיו במקומות אחרים? האם העובדה כי מדינתנו היא מדינה חילונית שאינה פועלת על פי ההלכה אינה מורה דווקא על ההיפך - על דיכוי רוחה של היהדות? במה מתבטאת מעלתה של ארץ ישראל? לאותן תוצאות אנו יכולים להגיע גם בכל ארץ אחרת, הלא כן? איני מבין כיצד אפשר להמשיך ולהאמין בסגולתה של הארץ, בין מבחינה אישית-פנימית ובין מבחינה עובדתית-חיצונית. האם המציאות לא טופחת השכם והערב על פניה של גישה מעין זו? בקיצור: אין אני רואה ואין אני מבין במה תורמת הישיבה בארץ לקיום המצוות".
רבי יהודה הביט בי בחוסר שביעות רצון והפטיר: "אינך שואל את השאלות הנכונות... נקודת הפתיחה שלך פגומה".
קודם שיכולתי להגיב לדבריו, הניח סנטרו על כף ידו הימנית, עיניו נעצמו, והוא שקע בהרהורים. שלוש דקות ישבנו שם, ללא אומר, והזמן כאילו עצר מלכת. לפתע ננער, נעץ בי עיניו הטובות ושאל: "מדוע אנחנו יושבים כאן? מדוע יושב אתה עמי, מבלה את זמנך בשאלות?"
"איני מבין את השאלה", עניתי, "הלא להחכים באתי..."
"ולכשתצא מביתי ותשובותיי בידיך, מה תעשה בהן?"
"אחשוב על הדברים, אהרהר בהם, אהגה בהם - עד שאבינם".
"ומדוע כך תעשה", הקשה רבי יהודה, "וכי אינך בוטח בי שהתשובות נכונות? מה יש להרהר, מה יש לחשוב? שאלת - עניתי! או שתקבל דבריי, או שלא. האם באת לבזבז את זמני, שאשב עמך עכשיו זמן רב והכול בשביל כולי האי ואולי?".
"רבי יהודה", הקשיתי חזרה, "חס ושלום, לא באתי לבזבז את זמנך, אבל אינני רוצה לקבל את דבריך כתורה מסיני, בבחינת נעשה ונשמע, ללא מחשבה וללא ניתוח. רצוני לעיין בדברים, הפוך בה והפוך בה דכולא בה, עד שייכנסו הדברים ויתיישבו על הלב. התורה נקנית - אומרת המשנה במסכת אבות - בארבעים ושמונה דרכים, ואמנם התלמוד ושמיעת האוזן הם השניים הראשונים המוזכרים, אולם, לאחריהם מוזכרים בינת הלב וְשִׂכְלוּת הלב, ואף אני רוצה לקנות את הדברים לא רק בלימוד החיצוני ובשמיעת האוזן אלא גם בקליטת הדברים בלב פנימה. האם לא כך ראוי לנו?"
"יפה אמרת!" שמח רבי יהודה הלוי, "אם כן, ענית בדברים אלו לקושיית עצמך".
"הכיצד?" השבתי בתמיהה, "איני רואה בדבריי תשובה לשאלתי הקודמת".
רבי יהודה התרווח בכיסאו, הביט על ספרו - ספר הכוזרי - שהיה מונח על השולחן שעמד בינינו, והחווה בידיו כלפיו.
"ידידי הטוב, ניכר שמכיר אתה את ספרי. ובכן, הנח לי לבאר נקודה אחת מתוכו, וכמדומני שנקודה זו תוכל להאיר לנו את הדרך לבירור דבריי. מן הסתם ידוע לך כי הספר מתחיל בשיחה עם הפילוסוף, עם הנוצרי ועם המוסלמי. שמא הבחנת בכך שהדיונים עמם היו קצרים וממוקדים? הקורא בספרי ודאי יתרשם מכך שכלל לא דנתי בכובד ראש בקבלת הפילוסופיה, הנצרות והאסלאם כדרך חיים, אלא דחיתי אותם במהירות וביעילות בהתבסס על נקודה זו או אחרת. האומנם יש כאן דברים משכנעים לדחיית אפשרויות אלו? מה דעתך?"
"יסלח לי הרב, אך באמת לא ראיתי בדברים שכתובים שם דחייה מוכחת של הפילוסופיה, הנצרות והאסלאם מכול וכול, אלא דיון מקוצר שנראה שכל כוונתו היא להגיע לשיחה עם היהודי. לו רצה הרב באמת ובתמים לעסוק בטעויותיהם של בעלי גישות אלו, לכאורה היה צריך לכתוב ספרים שלמים על כל אחד ואחד".
"אין על מה להצטער", הרגיעני הרב, "צדקת כמעט לגמרי בדבריך. אכן, לא היתה כוונתי לנתח שלוש תורות אלו ולדחותן דחייה גמורה, והקורא דבריי בדקדוק מיד רואה כי לא ניסיתי לטעון כן. אמנם, לא כמו שאתה סבור אני סבור, ואני לא התכוונתי להביאם אך ורק כדי 'לצאת ידי חובה', אך אין זמן כעת להאריך בכוונתי ולפרטה.
ומכל מקום", הוסיף רבי יהודה הלוי, ורכן קדימה לעברי וקולו נמך במקצת כממתיק סוד, "אף כי יש באותן שיחות מה ללמוד ולהבין, באמת לא התכוונתי להתמודד עם טענות הדתות האחרות! וזאת מפני הסיבה הבאה: אמונה היא החלטה, היא לא תולדה של היקש שכלי. אמונה היא תוצאה של מסורת, דבר המועבר מאב לבנו, נקודת התחלה שמושלכת על האדם בבת אחת ולא מתגנבת לה אל תוך לבו קמעה קמעה. גם האמונה בהתגלות אלוקית, בכוחה ובאמתותה, מהווה בסיס לספרי, 'הכוזרי'.
'הכוזרי' נכתב כספר למי שכבר מאמין ביסודות מסוימים, ולכן גם מובא סיפור הרקע על מלך כוזר שחולם חלום והמלאך מדריך אותו בכיוון מסוים לחפש לא רק כוונה רצויה אלא אף מעשה רצוי. הדרישה למעשה רצוי באה משמים, כביכול, ולא נוסף לה כל הסבר. היא לא חלק מהדיון! מה שביטלתי את שאר הכתות נובע מנקודת אמונה קיימת וקודמת, ונקודה זו מובילה את מלך כוזר לזנוח את שאר התורות שהוצגו לו, כי הרי לא התאימו עם אותה נקודת התחלה אשר הכיר וידע, ובה האמין. רק מי שיש לו אותה נקודה אכן יכול להתחיל במסלול שהתוויתי בספר".
שכחתי לרגע את העניין המקורי שהוביל לנקודה זו, והרהרתי בו. מצד אחד - אמרתי לעצמי - דבריו נכוחים, אך האם מצד שני אין לחשוש כאן לגלישה להסתכלות פוסט-מודרניסטית מסוימת? האומנם אמתות היהדות תלויה בנקודת המבט של החוקר והדורש? ולולא חלם מלך כוזר את אותו החלום, האם היה המלך חסר אונים במאבק אל מול כתות אחרות? תוך כדי מחשבה נזכרתי בקו המקורי של השיחה, והחלטתי להסתפק בשאלה אחת בלבד:
"האומנם אותה אמת המוזכרת בספר הכוזרי היא תלוית החלום המקורי של המלך? האם אומר אתה כי הדברים שנכתבו בספר הם אישיים בעבורו, ולו בלבד?"
"מבחינה מסוימת, כן, בוודאי!" ענה הוא לי, "יש ממד מאוד אישי שחייב להימצא כנקודת פתיחה להבנה ולקבלה של הדברים הכתובים בספר. הנקודה האישית שבה האדם מתחבר לבוראו ומאמין מתוכה בדרך חיים מסוימת, היא שמדריכה אף את השכל בתעותו במרחבי ההוויה. החיפוש של כל אדם הוא אישי. ראה שוב מה שכתבתי בסוף הספר על אודות השכינה הכללית והשכינה הפרטית. אמנם השכינה הכללית הגלויה חופפת עלינו כיום, כעם, אך השכינה הנסתרת והאישית מזומנת היא לכל אשר יחפצו בה. כל אחד - ברצותו - מסוגל ליצור חיבור עם הקדוש ברוך הוא בכל עת ובכל שעה. אין הדבר תלוי אלא בנו. כל התגלות אלוקית היא תלוית-אדם".
הבטתי בשולחן שעליו נחה העוגה שממנה טעמתי בתחילת שיחתנו. לקחתי את השארית וסיימתי אותה - הטעם של העוגה היה מוכר יותר מאשר בתחילה. תובנה מסוימת הלכה והתבהרה במוחי, אולם עדיין היתה מעומעמת מכדי שאוכל לשים את אצבעי במדויק על מהותה של זו.
"אם כן", המשכתי בזהירות, "מהי התשובה לשאלתי המקורית?"
"עדיין אינך מבין? לא אגלה הכול. אדם לעמל יולד. אם אגלה הכול לא תהיה זו האמת שלך אלא האמת שלי. ומכל מקום, אומר זאת, ואדום: השפעתה של ההתגלות תלויה בהנחות יסוד מסוימות, ואתה אמרת כי תובנותיך משיחתנו זו תהיינה תלויות בבינת הלב ושכלות הלב ובקבלת הדברים לתוך לבך. אם כן, אשאל: מדוע זה לא תבין שאף מעלתה של ארץ ישראל בקיום המצוות תהיה תלויה ועומדת עד שיבוא מי שזכאי לה בהכנות הראויות?"
מקורות
ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ה, אות כג.
משנה אבות ב, ח.
בבלי ברכות ד ע"א.
משנה אבות ה, ז.
רמב"ן על התורה, ויקרא יח, כה.
משנה אבות ו, ה-ו.
ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר א, אותיות א-י.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.