שיחות מהמטבח

פרק 1: ארוחה משפחתית: השפה שמעל ומתחת לשולחן

תיקי, אם יחידנית לשני ילדים מתבגרים, ביקשה להגיע למפגשים טיפוליים משפחתיים במטבח. היא חווה קשיים רבים בקשר עם הילדים, הרגישה שהם אינם מסייעים כלל במטלות הבית, והיא נאבקת לשאת את עומס הפרנסה והבית ללא כל סיוע. דרישותיה מהם מסתיימות בריבים ובטריקת דלתות.

תיקי העידה על עצמה כי היא שונאת לבשל, לו יכלה היתה מזמינה אוכל או שוכרת שירותי בישול ונמנעת מהמטלה הזו. בהעדר אפשרות כלכלית, תיקי מכינה מספר מנות מצומצם שאמור לספק ארוחת צהריים לכמה ימים לילדים. הילדים מתלוננים על האוכל שלה ומשווים אותו תוך ביקורת תמידית לתבשילים בבתי חברים, נרתעים מאוכל שעמד במקרר וכועסים על כך שהמשפחה ממעטת לאכול בחוץ.

תיקי סיפרה שהיא עובדת שעות ארוכות כדי לספק למשפחה כל מה שנחוץ. היא משאירה לילדיה ארוחת צהריים וכאשר היא מגיעה בערב הביתה הם עסוקים בענייניהם, ולכן לאורך השבוע אין להם מפגשים משותפים סביב שולחן האוכל. בהעדר משפחה מורחבת, גם בסופי שבוע הם אינם אוכלים יחד.

המפגשים במטבח הטיפולי הוגדרו, אם כך, כמרחב יחיד לאורך השבוע שבו ייפגשו כולם, יבשלו יחד ויאכלו ארוחה משותפת. המתבגרים הביעו התנגדות נחרצת לרעיון, ותיקי נאלצה לכפות עליהם להגיע.

המפגשים הראשונים במטבח מתאפיינים בבלגן גדול. כל אחד מהילדים מביע רצונות שונים לאוכל, אף מנה לא מתכתבת עם רעותה והן לא משתלבות לכדי ארוחה אחת (נסו לשלב בין מוקפץ לפלאפל למשל). כל אחד מכין מנה לעצמו, הם לא מציעים אחד לשני לטעום וגם לא מבקשים זאת. תיקי עומדת בתווך ולא מצליחה להתחבר להתרחשות בעצמה, לסייע להם או לחבר ביניהם.

באחד המפגשים בוחר רועי, האח הצעיר, להכין מנת קבבונים ואני מציעה לו להוסיף לה רוטב טחינה. כששומע זאת עומר, האח הבכור הוא מביע עניין ברוטב ומתברר שרוטב טחינה יכול להתאים גם למנת התפודים הצלויים שלו. אני מזהה הזדמנות נדירה של חיבור. גם תשומת הלב והעירנות אחד למעשים של השני, גם המוכנות לחלוק רוטב משותף, וגם החיבור שייווצר דרכו בין המנות מסמנים לי שנוצר פה פתח.

לכן, כשהשניים עוסקים בהכנות קדחתניות, אני תופסת את תיקי לשיחה בצד ומסמנת עבורה את הרגע. תיקי מתנדבת מיד להכין את הרוטב לשניהם. היא מתחילה לערבב בחשש מה, אך ככל שתנועות הערבוב שלה הופכות נמרצות יותר אני שמה לב שהיא טועמת, מוסיפה עוד טיפה לימון, קורט מלח, מעט מים ושוב מערבבת. כשהיא מגישה לבנים את הרוטב הם קצת חשדנים אך לאחר שטועמים את הטחינה הם מרוצים. אנו יושבים סביב השולחן בשלב הארוחה, לכל אחד מהם יש מנה אחרת בצלחת אך היא מונחת על רוטב משותף.

העדר המרחב המשותף והזמן המשותף של ארוחה משפחתית יצרו סיטואציה דו־כיוונית. מחד גיסא הם משקפים, כסימפטום, את העומס של תיקי והקושי של המשפחה ליצור זמן ומרחב משותפים. מאידך גיסא, העדר הזמן והמרחב המשותפים ערער מאוד את חוסנה של משפחתה של תיקי, פגע באינטימיות ובקרבה בין בני המשפחה וצמצם את התקשורת והשיח בין בני הבית. לנוכח אתגרי חיים יומיומיים והתמודדות עם עומסים נותרו להם בעיקר ריבים וכעסים ללא תשתית קשר חיובית לפתרון של בעיות או קשיים. חיבורים קטנים שנוצרו סביב שולחן הארוחה המשפחתית במטבח הטיפולי, מחוות הדדיות של קשר ותקשורת התרחבו לאורך השבועות הבאים והפכו את הכנת הארוחה והאכילה המשותפת למרחב של קשר.

שם העצם "משפחה" מקפל בתוכו שורה ארוכה של פעולות שגורות ויומיומיות כמו הסעות, כביסה, חוגים, ניקיון, רחצה, האכלה, מפגשים חברתיים ועוד. לכאורה מדובר בפעולות טכניות, אך למעשה נמזגים בהן הערכים התרבותיים והחברתיים של בני המשפחה, והן קשורות קשר ישיר למערכת הרגשית הנטווית ביניהם. השאלה "מה נאכל לארוחת ערב?" מגדירה את היום בבתים רבים. ארוחה זו מסמנת את הזמן שבו בני הבית מתכנסים לאחר פעילות של עבודה או לימודים בחוץ. במובן מסוים הארוחה משמשת מסגרת לחיי המשפחה. המסגרת הזו מאפשרת לכל בני הבית לדמיין את החזרה הביתה, את הארוחה ואת האינטראקציה שתתרחש בה. המחשבה אודות הארוחה הצפויה מספקת לבני הבית מצע דרכו הם מבנים את מחשבותיהם ורגשותיהם כלפי שאר בני המשפחה. ארוחה משפחתית אינה מייצגת רק שגרה של אספקת מזון, אלא טקס שבונה מערכות יחסים ומעצב את המשפחה. הארוחה משקפת זהות משפחתית ותחושת שייכות משפחתית.

מחקרים מתחום התזונה והחינוך, בעיקר בארצות הברית ובבריטניה, מביעים דאגה ממצבה ההולך ומתדרדר של הארוחה המשפחתית, תכיפותה ההולכת ופוחתת ושלל התחלואים הרבים שהמצב הזה מביא איתו. בספרו, ״קיצור תולדות הבישול״, מתאר מייקל פולאן את יתרונותיה של הארוחה המשפחתית: "מסביב לשולחן אנחנו לומדים לחלוק, להמתין לתורנו, להתווכח בלי להעליב. זה ערש הדמוקרטיה — מסביב לשולחן לומדים את הכללים החברתיים הבסיסיים." לטענתו ולטענת חוקרים נוספים, המצאת הבישול היא בעצם רגע לידת הציוויליזציה, ולכן חוקרים רבים מוטרדים מהאפשרות שמשפחות רבות יוותרו על ארוחות משפחתיות ושהן יעברו מן העולם. נתונים מלמדים כי 46% מהארוחות באמריקה נאכלות לבד, ו־20% מהאוכל שאוכלים מבוגרים נאכל במכונית. פיחות זה במעמדה של הארוחה המשפחתית המשותפת הוא אחד הגורמים המשפיעים על תופעות כמו שיח אלים, הקצנה פוליטית ועלייה בתחושת הבדידות. למשל, נמצא קשר מובהק בין תדירות הארוחות המשפחתיות לבין התנהגויות סיכון אצל בני נוער; ככל שתדירות הארוחות קטנה, כך גובר הסיכון לשימוש בחומרים ממכרים, פעילות מינית סיכונית, דיכאון ואובדנות, אלימות, קשיים בבית הספר והפרעות אכילה. מחקרים רבים מצאו גם קשרים בין תדירות הארוחות המשפחתיות לבין תזונה בריאה בקרב ילדים, מתבגרים והורים.

המבנה המשפחתי הישראלי, כמו גם הקרבה הגיאוגרפית במדינה הקטנה, והשפעתם של טקסים דתיים ומסורתיים בשבת, מייצרים עדיין אצל רוב המשפחות בישראל לפחות ארוחה משפחתית אחת בסופי השבוע, לרוב עם המשפחה המורחבת, בנוסף לשתי ארוחות משותפות המתקיימות באמצע השבוע עם המשפחה הגרעינית (עם הורה אחד לפחות). על פי הסקר הלאומי למצב בריאות ותזונה שנערך על ידי משרד הבריאות, מחקר שעקב אחרי משפחות של בני נוער בין השנים 1991 ל־2010 הראה שבאוכלוסייה הכללית בישראל בשנים הללו לא היה שינוי משמעותי בתכיפות הארוחות המשפחתיות, אך כאשר ערכו ניתוחים על פי חתכי אוכלוסייה ובדקו תת־אוכלוסיות בהתאם לפרמטרים שונים, נמצאה ירידה בתכיפות הארוחות המשפחתיות בקרב משפחות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, לעומת עלייה בתכיפות ארוחות אלו בקרב מעמד סוציו־אקונומי גבוה.

בסקר מצב בריאות ותזונה לאומי מלידה עד גיל שנתיים (מב"ת לרך) שערך משרד הבריאות בישראל בין השנים 2012-2009, ניתן לראות כי בקרב משפחות בהן ילדים בגילֵי שנתיים, גיל הנחשב כמשמעותי ליצירת הרגלים של אכילה חברתית במסגרת ארוחה משפחתית, 72.1% מהאוכלוסייה ציינו שהם אוכלים ארוחה משפחתית כל יום או כמעט כל יום, בעוד 11.5% ציינו כי הם אוכלים ארוחה משפחתית בעיקר בסופי שבוע או בשבתות. אלו נתונים מעודדים יחסית לגבי נוכחותה של ארוחה משפחתית בישראל, וממצבים אותה כחלק מרכזי בהוויה המשפחתית הישראלית, וככזאת הראויה להתבוננות מעמיקה.

ארוחות סוף השבוע וארוחות חג ראויות להתייחסות רחבה בפני עצמן, אך פרק זה מתמקד בבחינת הארוחות השגרתיות במהלך השבוע, במסגרת המשפחה הגרעינית. כמו כן, כיוון שמרבית הילדים הצעירים (בגילֵי גן ויסודי) אוכלים את ארוחת הצהריים שלהם במסגרות החינוכיות או בבית ללא נוכחות הורה, הארוחה המשפחתית תהיה בדרך כלל ארוחת הערב.

ניתוח הדפוסים והתהליכים שהארוחה המשפחתית משקפת ומעצבת חייב להביא בחשבון היבטים תרבותיים המאפיינים משפחות שונות. כך, למשל, מערכות יחסים ודפוסי תקשורת בין הורים לילדיהם עשויים להיות מושפעים תרבותית, וגם פרקטיקות האכילה כגון אכילה בידיים מצלחת משותפת בתרבות אחת תיתפס אחרת לגמרי בתרבות שונה. לצד זאת, בכל תרבות קיימות נורמה וכן פתולוגיה או חריגה מהנורמה. לפיכך, כל מודל שמציע ניתוח של הדפוסים הללו, ראוי שיהיה רגיש תרבותית ומותאם למה שמקובל בתרבות של המשפחה הנבדקת.

סוציולוגים ואנתרופולוגים רבים הדגימו לאורך השנים כיצד נורמות חברתיות, ומערכות יחסי עוצמה ושליטה ברמת המאקרו מקודדות לתוך ארוחה משפחתית. גם סוגיות תזונתיות ואפיקים לשיפור התזונה המשפחתית קיבלו מקום והתייחסות רבה במחקר. הפרספקטיבה הטיפולית־רגשית של הארוחה, העומדת במרכז פרק זה, לא זכתה להתייחסות מספקת במחקר בארץ ובעולם. סוגיות משפחתיות כגון בעיות בקשר ובתקשורת המשפחתית, קושי בתפקוד הורי, דינמיקה מורכבת בין אחים, קשרים פתולוגיים עם בני משפחה מורחבת, טראומות או משקעים שלא עובדו מהעבר, מגיעות למטבח הטיפולי הן במפגשים של טיפול משפחתי והן בטיפול פרטני.

בפרק זה אבקש להציג מודלים לתצפית והערכה המספקים שתי מטרות מרכזיות בבואנו לדון בארוחה המשפחתית. הראשונה היא אבחונית. כלומר, המודלים מספקים כלים לביצוע תצפית מכוונת בארוחה משפחתית אשר יכולה להוות כר להיכרות עם המשפחה או לקביעת התערבויות טיפוליות במרחבים טיפוליים נוספים. הבחירה בארוחה משפחתית כזירה לבחינת הדינמיקה המשפחתית מחזירה את ההתמקדות מהקליניקה־מטבח אל הסביבה הטבעית של משפחות — הבית. ככזו היא יכולה להקל עליהן ולהפחית מתח, ואף להסיר הגנות או מצגי שווא, לגלות דפוסים משפחתיים חבויים ולטפל בהם. בנוסף, כאשר משפחה מגיעה לטיפול משפחתי, בקליניקה או במטבח, היא מגיעה משום שחבריה (כולם או חלקם) חווים קושי משפחתי, מצוקה, קשיים בתפקוד וסבל, ומבקשים שינוי בדפוסים.

בתיאורי המקרה שיובאו בפרק מתוארות משפחות שהגיעו לטיפול בבישול עקב קשיים בתפקוד ההורי, דינמיקה מורכבת בין בני המשפחה וקשיי תקשורת שונים. המודלים שיוצעו כאן מאפשרים לטפל במשפחות דרך הארוחה ב"כאן ועכשיו" כלומר, במה שמתרחש בפועל בטיפול תוך כדי הכנה ואכילה. ההנחה היא כי הארוחה היא ביטוי לנורמות והתנהלות של משפחות כפי שהן מופיעות בכל רובדי החיים. לכן ההתערבות או הטיפול דרך הארוחה ייעשו בנורמות המשפחתיות כמו מיומנויות התקשורת, הגבולות והמרחב הפיזי ולא בארוחה כמנותקת מהן. השאיפה הטיפולית היא ששינויים שיושגו בדפוסי המשפחה בארוחה, בשל היותה כה משמעותית ובשל התכיפות והנגישות הרבות שלה, ייושמו גם בתחומי חיים אחרים.

הניתוח שאציע כאן ייעשה על־פי מודל הסירקומפלקס של אולסון. מודל זה הוא מודל בסיסי המתמקד בשלושה ממדים מרכזיים בחייהן של משפחות: לכידות, הסתגלות ותקשורת. הלכידות מתייחסת לקשר הרגשי שיש בין בני המשפחה, והיא מתוארת על רצף של לכידות נמוכה = מנותקת (disengagement), לכידות נמוכה־בינונית = (separated), לכידות בינונית־גבוהה = מחוברת (connected), לכידות גבוהה מאוד = סבוכה (enmeshed). בשני קצוות הרצף נמצאות המשפחות בעלות הממדים הפתולוגיים, ובמרכז ממוקמות משפחות מתפקדות. הסתגלות מתייחסת ליכולת של המערכת המשפחתית לשנות את דפוסי היחסים, החוקים והתפקידים ביחס לדרישות הסביבה. ההסתגלות מתוארת גם היא על רצף שבין הסתגלות נוקשה (rigid), הסתגלות מובנית (structured), הסתגלות גמישה (flexible) והסתגלות כאוטית (chaotic). גם בציר הזה, דפוסי המשפחות המצויים בקצות הרצף הינם דפוסים פתולוגיים, ואילו במרכז הרצף, משפחות מתפקדות. תקשורת — בהקשר זה נבחנים מספר מדדים: ערוצי התקשורת, כבוד ואכפתיות, בהירות, חופש ביטוי, מיומנויות תקשורת ושיחה. התקשורת נמדדת על רצף שבין רמה פונקציונלית נמוכה, דרך תפקוד מאפשר ועד לרמה פונקציונלית גבוהה. אני מציעה בפרק זה פרשנות ותרגום של המודל הזה, המציע התבוננות על תפקודן של משפחות ושל מודלים נוספים בטיפול משפחתי, לארוחה משפחתית.

לכידות — הקשר הרגשי והקרבה בין בני המשפחה

בארוחה משפחתית ממוצעת נחשפים הדפוסים החזרתיים, המתמשכים והעקביים בעזרתם מתארגנת המשפחה, כך שניתן להתבונן בממדי הלכידות השונים ולהעריך אותם. פרטים שנראים טכניים לכאורה, כמו האם מתקיימת ארוחה כזו ומה התדירות שלה, באיזה מרחב פיזי היא מתקיימת וכמה זמן מושקע בהכנתה ובאכילה, האם בני המשפחה אוכלים כל אחד בחדרו, מול הטלוויזיה או סביב שולחן משותף, מספקים מידע רב אודות התשתית לקשרים רגשיים בין בני המשפחה. לאחר שכבר הסבו לשולחן, ניתן להתרשם האם לכל בני המשפחה יש מקום סביב השולחן והאם המקומות קבועים? גם האופן שבו הארוחה נאכלת, תוך רגישות תרבותית, יכול להעיד על מידת הלכידות של המשפחה. למשל, האם המשפחה חולקת את המזון בצלחות הגשה משותפות, או שכל אחד מקבל את המנה על צלחת אישית, האם מקובל במשפחה לאכול אחד מצלחתו של השני, או אפילו לחלוק מטבל משותף? ניתן יהיה להתרשם כי במשפחות מנותקות, המצויות בקצה הפתולוגי במודל, הארוחות המשפחתיות יהיו דלילות, ללא מרחב משותף, כל אחד יאכל בחדרו, במיקום נפרד.

התפתחויות טכנולוגיות בעת האחרונה מציגות מגוון רחב של פתרונות ממוחשבים לפעולות שנעשו בעבר על ידי שיחה או פעולה אנושית פנים אל פנים. יותר ויותר מסכים חודרים לתוך המרחב הביתי ומציעים תחליף לקשרים חברתיים, תחליף לשיחה, תחליף לתחביבי זמן פנוי ועוד. מבלי לבטל את היתרונות המשמעותיים של הטכנולוגיות הללו בהנגשת אפשרויות וידע, בבתים רבים, בעיקר בתים שיש בהם ילדים ובני נוער, עלול ריבוי המסכים לצמצם את האינטראקציה והיכולת לפתח קשרי חִברות משמעותיים ומיומנויות חברתיות שאינם דרך המסך. על פי המודל, משפחות בעלות מאפיינים של ניתוק בממד הלכידות, יחלקו אמנם מרחב פיזי משותף, אך מבלי לחלוק אותו באמת. כאשר כל אחד מהסועדים צופה במסך אחר, יכולתו של שולחן האוכל המשפחתי להוות מרחב של קשר וקרבה מצטמצמת. בעוד שבמשפחות סבוכות, המצויות בקצה השני של הרצף, כל הארוחות יתקיימו במשותף, רעב של אחד מבני הבית ייתפס כרעב של האחרים וככל הנראה יהיו על השולחן פחות כלי אוכל אינדיווידואליים ויותר כלים מרכזיים. המוכנות לחלוק מרחב פיזי משותף הולכת יד ביד עם השקעה של זמן, אחד המשאבים המשפחתיים יקרי הערך ביותר. מעבר לתדירותן של הארוחות נשאל, כמה זמן נמשכת ארוחת ערב ממוצעת באמצע השבוע? במשפחות מנותקות (על רצף מודל הסירקומפלקס) כאמור, ייתכן שלא תתקיים ארוחה שכזו או שתהיה מאוד קצרה ופונקציונלית, ואילו משפחות סבוכות יכולות לקיים ארוחה על פני זמן ממושך מאוד המכלה את מרבית הזמן הפנוי של בני הבית. מעניין לבחון גם את זמן הכנת הארוחה והאם קיימת התאמה בין זמן ההכנה לזמן הארוחה עצמה. פערים גדולים בין הזמן שהושקע בהכנה לבין האכילה עלולים ליצור תסכול ומצוקה בעיקר אצל מי שאמונים על הבישול. למעשה, הגורם המקשר בין ממדי הזמן והמרחב הינו איכות הנוכחות של המשתתפים בארוחה. האם הם באמת חולקים יחד מרחב משותף, מתפנים מעיסוקיהם עבור השהות יחד, מפנים מקום אחד לשני ואף תופסים מקום בתוך החלל המשותף. הנוכחות הזו מתבטאת דרך הגוף, אך בגופניות מוטמעת גם האיכות הרגשית.

הקשרים בין הפרטים במשפחה מושתתים על רצף של תלות ועצמאות, על נאמנות וקרבה. מנעד זה של תלות־עצמאות מחייב את בני המשפחה לרגישות רבה במיוחד במקרים בהם יש בני משפחה שזקוקים לעזרה באכילה ואשר תלויים באחרים לשם כך, בין שמדובר בתינוק או בילד צעיר שזקוק שיחתכו את המנה שלו ובין שמדובר באדם בוגר שצריך סיוע בשל לקות או זקנה. המבט במקרה זה לא צריך להיות מופנה רק לממד הטכני של היכולת לבצע את הפעולה, אלא גם אם היכולת תואמת את הגיל והמצב ההתפתחותי. כך, לדוגמה, במשפחות מנותקות בהן ילדים בגיל צעיר יחסית נדרשים להפגין עצמאות יתר, ולהכין את המזון בכוחות עצמם (או "לקחת לעצמם דבר מה מהמקרר" או לחמם ארוחה לעצמם ולאחרים), או במקרה ההפוך, בקצה השני של הרצף, הורים שמאכילים ילד המסוגל בקלות לאכול בעצמו, למשל, חותכים את השניצל לנער מתבגר. על פי ממד זה תיבחן גם עצם היכולת של כל אחד מההורים לדאוג לארוחה מזינה לבני הבית בכוחות עצמו. במשפחות סבוכות קיימת לרוב תלות משמעותית של אחד מבני הזוג בבן הזוג השני או באחד הילדים בבישול הארוחה או בהגשתה.

כשאורית נכנסה למטבח לראשונה שפת הגוף שלה ותוכן דבריה העידו על המתח העצום בו היא שרויה מעצם הכניסה למטבח. היא נשמה בכבדות, היתה חסרת שקט, נמנעה ממגע עם שולחן העבודה עשוי הנירוסטה לצדו ישבנו, היא פכרה את אצבעותיה ומבטה התרוצץ טרוד על פני צנצנות התבלינים המונחות לצד הכיריים. גם אני התחלתי להרגיש שאין לי אוויר ופתחתי את חלון הוויטרינה הגדול הפונה לחצר. אורית שאלה אם תוכל לצאת החוצה לכמה דקות. יצאתי איתה לחצר והתהלכנו יחד. הבטתי באורית, אישה קטנה, מקושטת בקעקועים צבעוניים, שיער מתולתל שברח מהקוקו, והיא נראתה כמי שעומדת להתפרק. הצעתי לה שנעשה תרגילי נשימה ואולי בכל כמה דקות ניכנס למטבח, נפתח את אחד הארונות, נכיר את המטבח לאט לאט ואם יהיה קשה מדי, שוב נצא החוצה. באחת הגיחות הללו פנימה, אל תוך ארונות המטבח, בעודה ספק מתבוננת ספק בוהה בכלי האוכל המעוטרים בארון, אמרה: "איזה כלים יפים יש פה, תראי אותי, אני שבר כלי."

המקרה של אורית, בת 35, אם לשניים המצויה בהליך גירושים מורכב מדגים את סוגיית התלות והעדר העצמאות כתולדה של מערכת זוגית אלימה ופתולוגית. במהלך הנישואים אורית חוותה, בנוסף לאלימות רגשית וכלכלית, גם אלימות תזונתית. אלימות תזונתית היא אלימות המכוונת לאוכל או לבישול של אישה או ילדיה. אלימות כזו מושתתת לרוב על יחסי תלות בין בני הזוג ויכולה להתבטא בביקורת קשה, הקנטה, האבסה או הגבלות על יכולתה של האישה לבשל ולהזין את עצמה או את ילדיה. אלימות תזונתית היא מושג שנטבע מתוך התנסויות בעבודה טיפולית במטבח במקלט לנשים נפגעות אלימות. אלימות מסוג זה בשילוב אלימות פיזית, מינית וכלכלית נמצאה אצל מרבית החוסות במקלט. זו אלימות קשה ונסתרת מן העין אשר מכוונת ללב הדינמיקה המשפחתית ומערכת היחסים בה.

אורית תיארה מצב שבו בן זוגה לא אִפשר לה להיכנס למטבח ומנע ממנה גישה לכרטיס אשראי על מנת לבצע קניות בסופר. הוא ביטא ביקורת קשה על ניסיונותיה להכין אוכל לעצמה ולילדים ודרש שהאוכל בבית יבושל רק על ידיו או על ידי אימו. לאחר שנים של דיכוי נוצרה אצל אורית תלות קשה הבאה לידי ביטוי בתחושת חוסר יכולת ממשית לבשל ולו ארוחה קלה. תלות זו לוותה בחרדה עצומה מהכניסה למטבח, עד כדי מצבים בהם לא יכלה להזין את ילדיה ולשבת לארוחה כל עוד בן זוגה לא חזר מהעבודה כדי לבשל.

בפגישותינו הראשונות במטבח אנו מנסות, אורית ואני, להגדיר את מטרות הטיפול. הקשיים שאורית מתארת רבים ונוגעים לשלל תחומי חיים, אך מכיוון שהצורך הבוער ביותר עימו היא מתמודדת כרגע הינו יכולות התפקוד שלה בבית כאישה עצמאית, שיצאה מזוגיות על דפוסיה האלימים והתלותיים, אנו בוחרות להתמקד בשלב הראשון ביכולתה להכין ארוחה באופן עצמאי, לילדיה ולעצמה. בשבועות הראשונים של הטיפול אנו עוסקות בחשיפה מדורגת של אורית למטבח. משמעותה של חשיפה כזו היא, למשל, הרחבת טווח הזמן בו אורית בכלל מסוגלת לשהות במטבח מבלי לחוש חרדה ורצון לצאת אל חצר הקליניקה, ופיתוח היכולת לגעת בחומרי הגלם וכלי המטבח. לאחר שביססנו יכולות בסיסיות אלו, ניתן להתחיל לבשל.

באחת הפגישות אנו מכינות ארוחת ערב בסיסית שכוללת סלט וחביתה. אנו עומדות יחד ליד הכיור לשטוף את הירקות לסלט. את חושבת שזה שטוף טוב? היא שואלת, זו סכין מתאימה לירקות? באיזו קערה להשתמש? את לא חושבת שהקוביות גדולות מדי? הופתעתי מכמות השאלות והתמיכה שנדרשה לאורית בהכנת מנה כל כך בסיסית. כשאני מבררת איתה אילו תבלינים היא מעדיפה בסלט היא מביטה בי במבט נפחד ואני מרגישה שאני מעמידה אותה במבחן שחייה תלויים בו. השאלות של אורית נראות טכניות לכאורה, אבל בהקשר של המטבח הטיפולי המענה להן אינו טכני. השאלות הללו משמשות לי בסיס אבחנתי דרכו אני מבינה שדברים שנראים לי טריוויאליים, מובנים מאליהם, יצטרכו להיבנות ממש מההתחלה. כדי להצליח להתקדם צעד נוסף לעבר תפקוד עצמאי במטבח, אני נדרשת לפרק עבור אורית את חוויית הבישול לאתגרים פשוטים: את מעדיפה להמליח במלחייה או עם האצבעות? חביתה מקושקשת או עין? תוספת אורז או פתיתים? באמצעות פירוק ההכנה לשלבים מוגדרים ובחירות ממוקדות פוחת האיום, ואורית חשה כי היא מסוגלת להכין את הארוחה באופן עצמאי.

רמת הקרבה בין בני המשפחה במהלך הארוחה מתבטאת בעיקר במחוות גופניות, דוגמת העברה של פרטי מזון בשולחן. קרבה שכזו תתבטא למשל, כשאחד מבני המשפחה מבקש שיעבירו לו את הלחם, האם מעבירים אליו פרוסה (תוך מגע ישיר עם הידיים) או לחלופין מעבירים את כל הסלסילה על מנת שלא לגעת? האם לגיטימי להכניס את הכף האישית לקערת הסלט המשותפת, או "לנגב" חומוס ישר מהקופסה ואפילו להעביר שאריות חביתה בין הצלחות? ביטוי נוסף של קרבה הוא נאמנות של בני המשפחה למנות מסוימות או לדרך ההכנה שלהן (רוטב בולונז עם תבלין מסוים, או קוסקוס משפחתי ייחודי). אלו למעשה מרכיבים נדבך משמעותי בתוך תחושת השייכות המשפחתית, ומהווים סוג של מסר לא מילולי ל"אצלנו עושים את זה ככה". הכנה של ארוחה מחייבת קבלת החלטות בכל שלב משלבי ההכנה והארוחה עצמה. ככזו היא מהווה ממד נוסף ברצף הלכידות של משפחות. במשפחות המתאפיינות בדפוס של ניתוק, כל אחד מבני הבית מקבל החלטות עבור עצמו באופן בלתי תלוי ובלי להתחשב בצורכיהם או ברצונותיהם של בני משפחה אחרים. למשל כאשר אחד מבני הבית מוזג לקערת דגני הבוקר שלו את כל החלב ולא משאיר לאחרים, או כאשר הורה מחליט על שעת הארוחה ללא התחשבות בלוחות הזמנים של שאר בני הבית. משפחות בהן הלכידות גבוהה יותר, הנורמה השלטת היא שמתקיים דיאלוג לגבי קבלת החלטות משותפות.

התא המשפחתי זקוק לארגון פנימי שיאפשר התמודדות עם שינויים פנימיים וחיצוניים ויבטיח מבנה יציב. לכן, סוגיה מרכזית בדינמיקה של משפחות עוסקת בגבולות הפנימיים והחיצוניים של המערכת המשפחתית. הגבולות מייצגים את המרחק הרגשי בין חברי המשפחה ואת מוקד ההשקעה של הזמן והאנרגיה שלהם בתוך או מחוץ למשפחה. השלב בערב בו מתאספים בני המשפחה לארוחה ומתפנים מעיסוקיהם יכול להוות מוקד למתח, ריבים ותסכול, אך גם מקור לחוסן או עוגן של אינטימיות. כאשר המחויבות לזמן משפחתי נמוכה ומוקד ההשקעה מכוון בעיקר מחוץ לבית, נמצא תדירות גבוהה יותר של אכילה בחוץ או הזמנה של אוכל קנוי, מתבגרים המעדיפים לאכול בחוץ עם חברים, או אחד ההורים המבכר לאכול בחוץ עם חברים או במקום העבודה (לא מדי פעם, אלא באופן רציף, במרבית הערבים בשבוע). לעומת זאת, במשפחות בהן הגבולות החיצוניים סגורים ומוקד ההשקעה מכוון לתוך הבית, יימצאו משפחות הממעטות לצאת וארוחותיהן, רובן ככולן, מבושלות ומתקיימות בבית. סוגיית הגבולות החיצוניים במשפחה משלבת פן הנלווה לחייהן של משפחות רבות, הפן החברתי, המתייחס לקשרי חברות שיש לבני המשפחה. ראשית יש לבדוק, האם יש בכלל חברים או שמצופה שבני המשפחה יהיו חברים אחד של השני, ללא צורך בחברים מחוץ למסגרת המשפחתית? האם חבר של אחד מבני המשפחה מוגדר כחבר של כל המשפחה או שלכל אחד החברים שלו? במקרים בהם לבני המשפחה יש קשרי חברות משמעותיים, והמשפחה מאפשרת כניסה של חברים למרחב הביתי ולארוחה, האופן בו חברים אלה מוכללים סביב השולחן דרך היכרות והתייחסות להעדפות ולצרכים התזונתיים שלהם, למעשה מגדיר את מידת גמישותם של הגבולות במשפחה. תצפית בארוחה תאפשר לנו לראות מנעד מצבים שנע בין משפחות בהן לא מקובל להזמין חברים להצטרף לארוחה כלל, לבין משפחות בהן בכל ארוחה ישתתפו תמיד אורחים. מצבים אלה יכולים לספק לנו תמונה אבחנתית אודות מערכת הקשרים של בני המשפחה עם גורמים מבחוץ.

דוגמה להתמודדות עם קשיים משפחתיים סביב הגבולות החיצוניים, ניתן למצוא במקרה של המשפחה הבאה:

משפחת לוי היא משפחה ממעמד סוציו־אקונומי בינוני־גבוה. במשפחה חמש נפשות, זוג הורים ושלושה ילדים: רעוּת בת 15, איתי בן 11 ואורן בן 8. שני ההורים עובדים מחוץ לבית בתפקידים בכירים. הם הגיעו לטיפול בבישול, לטענתם, כדי לשפר את היחסים במשפחה, וזאת לאחר מספר ניסיונות בטיפול משפחתי קלאסי שלא צלחו. עיקר הקושי בטיפולים הקודמים נבע, לטענת ההורים, מהעדר שיתוף פעולה מצד שני הילדים הגדולים. בשיחת האינטייק ביקשו ההורים לשפר את האווירה המשפחתית, אולם לאורך המפגשים בינינו, כפי שיובא במספר דוגמאות בפרק, נחשפו דפוסי הקשר המורכבים של המשפחה, ושלל דפוסים לקויים. התברר שהמשפחה ממעטת בארוחות משותפות. לטענת ההורים, האווירה סביב השולחן תמיד עכורה ומלאת ריבים ולכן המוטיבציה לקיים ארוחות משותפות, משימה קשה ממילא בתוך לוחות הזמנים האינטנסיביים של בני המשפחה נפגעת. תיאום הפגישות היה מאוד מורכב בשל הערמת קשיים מצד הבת הבכורה, שמיאנה להתאים את עצמה ללוחות הזמנים של שאר בני המשפחה.

כאשר משפחת לוי הגיעה למפגש הראשון במטבח הטיפולי, הם פרצו פנימה בסערה, ממשיכים ריב שהתחיל באוטו, מי מהילדים יֵשב במושב האמצעי. הזמנתי אותם לשבת סביב השולחן המרכזי. הניסיון להתיישב סביב שולחן משותף נמשך זמן רב, מפני שחברי המשפחה התקשו להתמקם. הם רבו ביניהם מי ישב ליד מי ונוצר משחק כיסאות ממושך ואגרסיבי. לבסוף התמקמו ההורים בצד אחד של השולחן ושלושת הילדים בצד הנגדי.

רעות ואיתי, שני הילדים הבוגרים, מתקשים מאוד להיפרד מהטלפונים הניידים שלהם לאורך כל תקופת הטיפול. תוך כדי מפגש הם מקבלים הודעות ושיחות מחברים, אשר פורצים את גבולות השיחה ומערערים את גבולות האינטימיות המשפחתית. סוגיית הטלפונים מעוררת במהלך הפגישות אינספור ריבים בין שני הילדים הבוגרים להוריהם. באחת הפגישות ראיתי את רעות שולפת את הטלפון הנייד ומצלמת את מנת המוס הטריקולורי שהכינה ושולחת לחברות בקבוצת וואטסאפ. אב המשפחה, שחר, מאוד לא מרוצה מכך, הוא מתנפל על רעות בכעס וצעקות ודורש ממנה למסור את הטלפון לידיו. רעות מסרבת בתוקף, והאב מאיים שיחסום את הגישה שלה לרשת, מפני שאינה מכבדת את הפגישה ואותי (המטפלת) ואת הזמן והמשאבים שכולם מקדישים לפגישות האלה.

לאחר שהרוחות נרגעות, אני מנסה לברר עם רעות, מהי נקודת מבטה על מה שמתרחש. היא לא רוצה לדבר ורק מראה לי את התמונה של המנה המצולחתת שלה והכיתוב שמצורף: אני והמשפחה שלי במטבח. עם אימוג'י של לב. רעות, ששלחה תמונה של המנה שלה בוואטסאפ, אולי פרצה את הגבולות החיצוניים של המפגש הטיפולי המשפחתי, אך דווקא המסר ששלחה ממחיש את המשמעות הסמלית שיש לאוכל בכמיהה שלה לנראות מצד אחד, ולקשר משפחתי משמעותי מצד שני.

את אופיים של הגבולות המשפחתיים הפנימיים (אלה המבדילים בין כל אחד מחברי המשפחה) נוכל לראות בארוחה המשפחתית במגוון צורות שעיקרן הנימה הנלווית לאוסף מחוות קטנות. למשל, במשפחות שיש בהן פעוטות המסתייעים במבוגר באכילה או הכוללות אדם עם צרכים מיוחדים הנזקק לסיוע באכילה, נתרשם מהאופן שבו האכלה זו מבוצעת, ובעיקר ממידת יכולתו של המאכיל לכבד את גבולותיו של הפעוט, את הקצב שלו, העדפותיו ומחוות התקשורת שהוא מביע תוך כדי האכילה.

דיפרנציאציה

נושא הגבולות הפנימיים עולה גם מן המודל המשפחתי של סו וולרונד סקינר. במודל משפחתי זה מוקדש מקום למרכיב הדיפרנציאציה כתחום ספציפי. הדיפרנציאציה מתארת את היכולת של בני המשפחה לזהות ברורה, מוגדרת ובטוחה, המאפשרת רמות גבוהות של קרבה ואינטימיות לצד רמה גבוהה של אחריות אינדיווידואלית. הילדים במשפחה נתפסים על ידי הוריהם בצורה מוגדרת וברורה ומורשים להתפתח כאינדיווידואלים. דיפרנציאציה זו מגדירה גם את היחסים עם המשפחה המורחבת. במשפחות מתפקדות עם דפוסי דיפרנציאציה מיטיבים קיימים גבולות ברורים ואפשרות לנוע על רצף של מעורבות קרובה, שתכלול למשל קופסאות אוכל מהסבתות, ושל נבדלות שתגדיר על מה מותר לדודים להעיר בשולחן ועל מה לא.

היכולת לגבש זהות ברורה ונפרדת מגדירה גם את מגוון המנות המוגשות בארוחה המשפחתית. האם המבשל.ת מגישים לכל אחד מבני המשפחה את המנה שהוא אוהב (למשל כמה סוגי ביצים), סירים נפרדים של מנות מועדפות, הכרוכות בבישול ארוך ומורכב, או שיש מנות כלליות המוגשות לכולם ללא התייחסות לצרכים נפרדים או לטעם אישי. במשפחות מתפקדות יעלו פתרונות יצירתיים, כמו הגשת סלט שחלק ממרכיביו נמצאים בקערה נפרדת לצורך התחשבות בהעדפותיו של בן משפחה מסוים, או מאפה שנאפה עם שומשום ובלעדיו כדי להיענות לטעם האישי ועדיין לשמור על המשותף. היבט נוסף הראוי להתבוננות הוא התייחסויות ספציפיות של ההורים לאכילה של ילדיהם. האם ניתנת לגיטימציה לטעם אישי ולהעדפות פרטניות או שהם מעוררים כעס וחוסר סובלנות. בתוך ההקשר של העולם המטריאליסטי־אינדיווידואליסטי שבו אנו חיים, עצם הדיאלוג בין מה ששלי (המחשב שלי, הבגדים שלי, הצלחת שלי) לבין הטעם המשותף המשפחתי שלנו, הוא משמעותי, והביטוי של הערכים המשפחתיים במובן הזה בארוחה, ניכר.

הארוחה המשפחתית היא מקום שבו סוגיות של תזונה ייחודית, בהקשר של שלב התפתחותי, בחירות ערכיות או בשל מצב בריאותי ורגישויות (נטולת גלוטן או סוכר וכו'), נבחנות דרך זווית ראייה נוספת. נקודת המבט של דיפרנציאציה משתקפת גם מעצם ההתייחסות המשפחתית לצרכים הזנתיים ספציפיים, וגם ביחס אליהם ואיך הם מתקבלים בשולחן. האם כל בני הבית מחויבים לתזונה זו? האם מתנהל תפריט ייעודי רק לבן המשפחה הרגיש ובאיזו מידה קיימת גמישות בנקודות הללו?

במסגרת הדרכת הורים, רני, בן 42 ואב לשניים, סיפר על התפתחות ביכולתו לראות את הצרכים הייחודיים של שני ילדיו. רני סיפר שבעבר היה חותך סלט לארוחת הערב, ובעוד שבתו הבכורה היתה אוכלת מהסלט בשמחה, הבן הצעיר היה נמנע ממנו בעקביות. רני מצא את עצמו כעוס ומתוסכל מבנו, ומלאה את יושבי השולחן בהרצאות מתישות על יתרונותיהם הבריאותיים של הירקות. ביקשתי מרני לספר לי קצת על זיכרונותיו מהארוחות המשפחתיות בבית הוריו. רני מתאר לי את ארוחת הבוקר לפני היציאה לבית הספר: "אמא היתה מתעקשת שאשתה שוקו חם אף ששנאתי את המשקה והוא עורר בי בחילה. שעות הבוקר היו תמיד לחוצות בבית, ההורים מיהרו לעבודה. אחי הגדולים אהבו מאוד שוקו חם והיתה ממני ציפייה להתאים את עצמי וליישר קו עם הטעם המשפחתי. באותו האופן הורי גם לא שאלו אותי אם מתאים לי לקבל את החולצות שהורישו לי אחי הגדולים, אם הן לטעמי בכלל. בעצם אף פעם לא שאלו אותי מה אני רוצה לשתות בבוקר. אם אמא היתה שואלת אולי הייתי מצליח לומר שאני אוהב שוקו. שוקו קר. זה היה מעצבן כשהייתי ילד, אבל היום אני מבין אותם, את הורי, זה גם עניין פרקטי, של תפעול לחוץ של הבוקר וגם איזו אחדות משפחתית כזו. כאילו כולנו יחד בזה." המשאלה הילדית שרני מביע בפגישה מעלה אצלו את ההבנה שגם הוא חוזר עייף וטרוד מהעבודה, ולמעשה מעולם לא שאל את בנו מה הוא רוצה לאכול בערב. בעקבות המפגש הזה, רני יוזם שיחה עם בנו על מנת לברר מה הוא רוצה לאכול בארוחת הערב. רני מספר לי שבנו המופתע ביקש פיצה, צ'יפס וואפל בלגי וגם ירקות חתוכים לרצועות. התברר שהבן הצעיר דווקא אוהב ירקות אך מעדיף אותם מופרדים ולא מעורבבים יחד לסלט. רני אמנם לא נענה לכל בקשותיו של הבן, אך החל להגיש את הירקות בשני אופנים: סלט קצוץ בקערה עבור הבת וצלחת עם אותם ירקות חתוכים לרצועות עבור בנו.

הדוגמה של רני מספרת לנו סיפור דו־כיווני. ראשית, סיפור ארוחות הבוקר שלו מציג את קיומם של דפוסים משפחתיים בין־דוריים המתגלגלים עד לפרטי החיים שנראים כטריוויאליים, כמו אופן חיתוך הירקות בארוחה. חשיפת דפוסי הדיפרנציאציה במשפחת המקור של רני במהלך מפגש ההדרכה הטיפולי והבאתם למודעות, סייעו לרני להתאים עצמו טוב יותר לצורכי הנבדלות של ילדיו. שנית, דרך אותו הסיפור ממש התגלה האופן שבו ניתן, כשנעשה שינוי באופן חיתוך הירקות והגשתם האחרת לשני הילדים, להעביר מסר, לא מילולי כי אם בישולי, של שינוי הדפוס ומוכנות לקבל ולהכיל צורכי דיפרנציאציה ונבדלות שונים של הילדים.

מעורבות רגשית — מודל מקמסטר

מודל מקמסטר, שפותח על ידי נייתן אפשטיין, דואן בישוף וסול לוין, עוסק במידת המעורבות הרגשית. ממד זה עוסק במידת העניין וההתייחסות שמפגינים בני המשפחה אלה באלה. מעבר לתחומי שיחה ועניין משותפים, או לשיח הרגשי ההדדי שמתקיים סביב השולחן, המעורבות הרגשית באה לידי ביטוי גם באכילה עצמה. כך, למשל, ניתן לראות ילדים שמתנסים במנות חדשות, מורחים מגוון ממרחים מתוקים על הפנקייק ומתפעלים מהמצאתם הטעימה. תגובת המשפחה לכך קשורה קשר ישיר למידת המעורבות הרגשית. אחים המסתקרנים אחד לגבי עולמו של השני ירצו לטעום את המנה המוצעת, לחוות את דעתם, לאמץ את ההמצאה או לדחות אותה. עצם ההתנסות משקפת חוויה של כניסה לעולמו של האחר והתנסות בו. זו הזדמנות להורים לעבודה נרחבת על כישורים חברתיים של ילדיהם, על העברת משוב דיאלוגי, יכולת אמפתית ועוד. גם הפניית תשומת לב ייחודית לבן משפחה מסוים במהלך הארוחה, כשמכינים תבשיל שהוא או היא אוהבים במיוחד, היא דרך לגילוי של מעורבות רגשית בשפה בישולית שלעיתים אינה מדוברת אך נחווית על ידי בני המשפחה כמשמעותית. לדוגמה, מתבגר שנתון בלחץ לקראת בחינה יקבל מנה שחביבה עליו במיוחד בארוחת הערב כביטוי של תמיכה, או היערכות קולינארית ייחודית של מזון עתיר בחלבונים לקראת תחרות ספורטיבית של אחת מבנות המשפחה, ועוד.

פוליטיקה משפחתית

טיב הקשרים בין חברי המשפחה אינו חד־ממדי, ומאופיין בבריתות וקואליציות בין חברי המשפחה השונים. דפוסי יחסים של קואליציה אינם מקריים או נקודתיים. אלה דפוסים קבועים וחוזרים. חלק מהקואליציות הללו טבעיות, כמו במקרה של קואליציה של ילדי המשפחה או קואליציה של בני הזוג. אולם מתחת לשולחן, נחשפות קואליציות נוספות, הן במערכת האחאית והן בין אחד ההורים לילד מסוים. הדפוס המזוהה כקואליציית הורה־ילד מתרחש כאשר הורה אחד וילד אחד יוצרים ברית קרובה וקשיחה כנגד ההורה השני. ברית כזו עשויה להוות אינדיקציה לבעיות עמוקות ביחסי ההורים, שכן הדיאדה המרכזית במשולש אמורה לרוב להיות בין ההורים. לפעמים, בניסיון למנוע קונפליקט בין ההורים, אחד הילדים יצדד באחד ההורים ויצא נגד השני בגלוי, או ינסה לבוא בברית עם אחד מהם, כדי שהקונפליקט בין ההורים יהיה פחות גלוי. במקרים כאלה, כשיצוץ לעיתים מתח סביב בישול הארוחה או אכילה של אחד ההורים, ילד יכול לקחת על עצמו את הכנת הארוחה במקום ההורה או להחמיא להורה שבישל ונתון לביקורת גלויה על התוצרים, או לחלופין, להצטרף במרץ להורה המבקר. קואליציות בין אחים עלולות להדיר אח דחוי, קואליציית הורה־ילד עלולה להביא לכך שהורה יגיש את החלק המשובח של המנה לאחד הילדים ולא לאחרים, יזמין פיצה עם תוספות המועדפות על אחד הילדים בלבד ועוד. ההתמקמות במרחב שולחן האוכל מעידה אף היא על הדינמיקה הבין־אישית, כאשר המקום של ילד מועדף נשמר לצד ההורה.

אבי הגישה המערכתית בטיפול משפחתי, מורי בואן, העשיר את השיח אודות קואליציות משפחתיות וטבע את המונח "משולשים משפחתיים" (שהם וריאציה ספציפית של קואליציה משפחתית). אינטראקציות משפחתיות כוללות לעיתים קרובות דפוסי יחסים בין שלושה אנשים במשפחה. לרוב, המשולש כולל שני הורים וילד, כאשר שאר בני המשפחה פחות מעורבים. כדי להבין את חשיבות המשולשים בחיי המשפחה, הכרחי להעריך את האינטראקציות החברתיות האינטימיות בין בני משפחה לאורך זמן, וארוחה היא מקום מוצלח להתבונן בהן. המשולשים נכנסים לתמונה כאשר המתח בין שני בני משפחה מגיע לרמה קריטית. הדוגמה הקלאסית היא מריבת אחים קולנית בשולחן האוכל. כשהריב מחריף או נמשך זמן רב, אחד ההורים עלול להתערב לטובת אחד מהשניים, וכך נוצר משולש. משולשים מאחדים שני אנשים לברית כנגד אדם שלישי. המשולש הנפוץ ביותר במשפחות הוא אמא־אבא־ילד. בארוחה המשפחתית משולש כזה ייחשף דרך מקרים בהם ההורים לא מסכימים וכועסים זה על זה, וחסרים את היכולת להציף את הדברים. כעס כזה יוכל לקבל ביטוי בצירופו של ילדם למשולש על ידי דאגה רבה ומופרזת להתנהגותו בשולחן או למה שהוא אוכל בארוחה. התמקדות בילד נותנת לזוגות הזדמנות להתאחד למען עניין משותף.

במשפחת לוי, שפגשנו בתחילת הפרק, ניתן היה להבחין במשולשים מורכבים שכאלה ובמגוון קואליציות. ההורים לא היו מתואמים בתגובות לבעיות התנהגות של הילדים, גלית (האם) הרגישה שתגובותיו של שחר (האב) נוקשות מאוד ועצבניות. היא העידה שהוא בעל "פתיל קצר". במהלך הפגישות שלנו קרה לא פעם שהיא גלגלה עיניים או כעסה לנוכח תגובות נזעמות שלו לילדים, אך הקונפליקט וחוסר ההסכמה ביניהם נותרו בלתי פתורים, שכן שחר סירב להצעותיה לפנות לטיפול זוגי, או פרטני עבורו, וביטל כל אפשרות לשינוי מצידו. כביטוי לקונפליקט בין ההורים נוצרו מספר משולשים מובחנים ומורכבים. באחד מהמשולשים הללו נמצאים ההורים והבן הצעיר, אורן. אורן ילד חמוד, מלא התלהבות לעשייה וניסיון להתחבר לאחיו הבוגרים. באחד המפגשים שלנו במטבח מתנהל ריב סוער בין רעות הבכורה, לאיתי, האח האמצעי, על מי יטגן את הלביבות שהכינו. שני האחים רוצים לעמוד ליד הכיריים ולטגן את הלביבות. ההורים מנסים להתערב בריב אך לא מצליחים לפשר בין האחים ויותר מכך, נכנסים לוויכוח בינם לבין עצמם אודות איך נכון להגיב. בסופו של דבר הם שולחים הצידה בתסכול את רעות ואיתי ומטגנים את הלביבות יחד עם אורן. אורן כלוא בתוך המשולש הזה. מצד אחד שמח על ההזדמנות שניתנה לו לטגן את הלביבות. מצד שני מבין שהוא מורחק ומופרד מחברת אחיו הגדולים ושהם יפנו את כעסם גם אליו.

משולש נוסף כלל את שלושת הילדים, משולש טבעי במשפחות רבות. במשפחת לוי, רעות ואיתי מכלילים את אורן בבחירות שלהם ובקבלת ההחלטות על המנות שיוכנו, אך רק למראית עין. למעשה, הם שולחים אותו להביא דברים מהמקרר, לשטוף, לנקות אחריהם ובעיקר מנצלים את הרצון שלו להשתייך ולהתחבר אליהם בכדי להפיל עליו משימות שהם אינם רוצים לבצע, במטבח ובכלל. באחד המפגשים שלנו מבקשים השלושה להכין עוגה. ההורים מתנגדים לרעיון, בטענה שהילדים אוכלים יותר מדי מתוק. שלושת הילדים מציגים חזית אחידה ולבסוף, לאחר משא ומתן, מתישים את ההורים, מתחילים בהכנת עוגה משותפת ואף מתכננים לקשט אותה. איתי בוחר להכין ציפוי שוקולד ורעות מכינה קרם לזלף פרחים מעל העוגה. אורן שרצה לקשט גם הוא בסוכריות צבעוניות נשלח על ידי איתי להביא מטלית לנגב את הרוטב שנזל, ואז נשלח על ידי רעות להביא מהמגירה צנתר זילוף שונה לקישוט. בסופו של דבר לא נותר מקום לסוכריות שבחר, ואיתי ורעות מבטלים את רצונו להוסיף אותן וטוענים שהעוגה כבר מוכנה.

במשפחת לוי משולש הילדים הוא משולש מתעתע, מחד גיסא, מדובר במשולש טבעי שאכן עובד ככה מבחינות מסוימות (למשל ביכולת לעמוד מול ההורים ולדרוש הכנת עוגה). מאידך גיסא, כשמעמיקים להתבונן בו מגלים שהברית האחאית כאן כרוכה בניצול ומניפולציה והיא אינה שוויונית וגם אינה מספקת צורך אמיתי בשייכות. ייתכן שאם היינו מסתפקים בשיחה בלבד, בחלק שבו הילדים היו מאוחדים מול הוריהם, הייתי מפספסת את המידע החמקמק הזה. במפגש המתרחש במטבח טיפולי, דרך הפעילות הבישולית, יכולים לעלות ניואנסים של קשר ואינטראקציה אשר מאפשרים למטפל לאסוף מידע חשוב מסוג זה. יחד עם זאת אני מבקשת להדגיש כי חשוב לנקוט זהירות ואחריות מקצועית ולא לבסס תיאוריות שלמות על סמך אירוע חד־פעמי. במשפחת לוי עלה הדפוס הזה במגוון מפגשים ופעילויות בישול שונות.

הסתגלות וגמישות

הציר השני של מודל סירקומפלקס הוא ציר ההסתגלות, המתאר את יכולתה של המשפחה להשתנות ולהתאים את עצמה לתנאים המשתנים של הסביבה. כאשר מתקיים איזון בממדי ההסתגלות, והמערכת המשפחתית מפתחת גמישות לנוכח דרישות המציאות, האפשרות לנוע במעגלי החיים ולצלוח משברי חיים אישיים ומשפחתיים משתפרת. ההסתגלות גם היא מתוארת במודל על ידי מספר ממדים מרכזיים המופיעים בארוחה משפחתית. התייחסות ראשונה ניתנת במודל לנושא השליטה. במשפחות בעלות דפוס הסתגלות נוקשה נפגוש הנהגה סמכותנית, לרוב של הורה אחד בעל בקרה נוקשה על הילדים. ממקומו בראש השולחן, מחליט ההורה מה ייאכל בארוחה וישגיח שהאוכל נאכל בצורה ראויה. הוא ההורה שיחליט מתי תתקיים הארוחה, מהן הכמויות המתאימות לאכילה ועוד.

במשפחות מתפקדות בעלות דפוסים מובנים או גמישים, קיימות אפשרויות שונות של מנהיגות שוויונית, ואפשרויות לשינויים שוטפים (זאת, כאמור, בכפוף למוסכמות התרבותיות של המשפחה). במשפחות אלה ישאלו את הילדים אם הם רוצים לאכול ויתחשבו ברצונם לסיים את המשחק או את הכנת השיעורים לפני הישיבה לשולחן, ובני המשפחה, גם הצעירים, יוכלו להחליט מה יהיו הכמויות והמגוון של המזונות שהם רוצים לאכול. במשפחות כאוטיות המצויות בקצה הרצף במודל, המנהיגות מוגבלת, משתנה או אפילו מקרית. לעיתים יכול הילד להחליט עבור ההורים מה יאכלו ומתי. במקרים אחרים, הורה נטול שליטה יאמר לילד, "תעשה מה שאתה רוצה," או יציע לו עוגיות או חטיף ואז יכעס שאכל אותם וכבר לא רוצה לאכול ארוחת ערב. מצב מורכב יותר עולה במשפחות בהן הדפוסים הכאוטיים נעים תדיר מנוקשות ומשליטה קיצוניות וחודרניות להעדר שליטה מוחלט.

אחד הביטויים של שליטה הוא במשמעת וחוקים המהווים במשפחות רבות גורם נפיץ ומאתגר באינטראקציה בין הורים לילדיהם. בתצפית על ארוחה משפחתית יעידו החוקים והמשמעת סביב השולחן רבות על מיקום המשפחה על גבי המודל. משמעת וחוקים נוקשים בארוחה יכללו חוקים וסדרים חד־משמעיים, הנכפים על בני המשפחה. הארוחה תתקיים תמיד בשעה קבועה, נימוסי השולחן יישמרו בקפדנות יתרה, סדר הארוחה יהיה ברור וקבוע ולא תתקבל כל סטייה ממנו. החוקים יישארו נוקשים וקבועים גם לנוכח שינויים התפתחותיים כגון התבגרות של ילדי המשפחה. משמעת וחוקים מובְנים יציעו תוצאות צפויות למקרה של מעבר על החוקים, אך רק לעיתים רחוקות ינכיחו אפשרויות של התנהלות גמישה יותר. לדוגמה, במשפחות רבות נגלה חוק המתיר לאכול חטיף אחד ביום, או קבלת קינוח רק אחרי שמסיימים את האוכל. במשפחות גמישות המשמעת לרוב תהיה דמוקרטית יותר. ניתן יהיה לנהל משא ומתן על זמני הארוחה או על הקינוח, על מי עורך או מפנה את השולחן בסיום הארוחה ומתי אפשר לקום כשגומרים לאכול. במשפחות כאוטיות המשמעת לרוב בלתי אפקטיבית או לא קיימת בכלל, כאשר במהלך הארוחה יכולים חברי המשפחה לבצע עבירות משמעת, אך לא ברור אם תהיה לכך תגובה או מאיזה סוג. מעצם קיומה כפעילות קבועה בעלת צורה ותכלית קבועות וממדים סמליים רבים, הארוחה המשפחתית היא גם מרחב טקסי, בו חלק מהטקסים הינם חיצוניים וחלקם טקסים פנימיים של המשפחה. במשפחות דתיות או מסורתיות יישמרו כללים או טקסים בעלי אופי דתי כגון שמירה על חוקי כשרות וחלאל, או ברכות שמקובל לשאת לפני הארוחה. אלה טקסים חיצוניים שאופיים מוכתב מבחוץ, אך הנימה והטון של כל משפחה גם בהקשר זה הם אישיים. לעומת טקסים אלה, ישנם גם טקסים פנימיים כמו, למשל, שטיפת ידיים לפני הארוחה, פנקייקים בשבת בבוקר, שהכנתם ואכילתם יכולות להפוך לטקס משפחתי, ארוחת בוקר טקסית ומיוחדת ליום הולדת של בן משפחה או מגוון משחקים ושירים שמשפחות מאמצות, ואלה הופכים להיות חלק מהווי הארוחה. אופיים של הטקסים, מידת החומרה שבה שומרים עליהם, יכולתם להשתנות עם חיי המשפחה ולהתאים את עצמם — כל אלה תלויים במיקומה של המשפחה על רצף ההסתגלות. טקסים קבועים ומשפחתיים שכאלה יכולים לשמש עוד גורם המחזק את המבנה המשפחתי ומייצב מעברים שהמשפחה חווה ביום יום.

במשפחת לוי כמעט לא היו טקסים. הם אנשים חילוניים ולכן טקסים הקשורים בקבלת שבת או בקידוש לא נכחו במרחב המשפחתי שלהם. כששאלתי על טקסים אישיים השייכים למשפחה לא עלה משהו ספציפי. טקס משפחתי מעניין נוצר במשפחת לוי באחד המפגשים הראשונים שלנו. בכל פעם שהמשפחה מגיעה למטבח אני מציעה להם משהו לשתות. כבר במפגש השלישי איתי מזנק ממקומו ושואל אם יוכל להכין את השתייה לכולם. הוא שוקד על ההכנות, מכין קפה להוריו (עם חלב סויה), מיץ תפוזים לאורן אחיו הצעיר, מים קרים לרעות ולעצמו פטל. הוא מגיש לכולם את השתייה ומקבל תגובה אוהדת מאוד. במפגש הבא ניגש להכין את השתייה ממש מרגע שנכנס למטבח, אפילו לפני ששאלתי. כשאני רואה את מעשיו ואת הדפוס שנוצר אני דואגת שלקראת כל מפגש יחכו לאיתי כל הדברים הנדרשים לו: תפוזים, תרכיז פטל וחלב לקפה. ואכן, בכל תחילת מפגש ניגש איתי להכין את השתייה לכולם והדבר הופך לטקס שלו. כשאני מציינת בפני איתי ששמתי לב לטקס שיצר לעצמו, הוא מסביר לי שהוא אוהב להכין את השתייה כי הוא תמיד מקבל תגובה אוהדת וכך מרגיש שייך. מה גורם לך להרגיש שייך? אני שואלת. זה שאני יודע מה להכין לכל אחד, אני מכיר אותם. אני מסבה את תשומת ליבם של איתי וההורים לכך שמרגע שהוא ניגש להכין את השתייה הוא הופך מרוכז יותר, נוכח ופחות תזזיתי, ונראה שהטקס מסייע לו במעבר מהחוץ אל תוך הטיפול. הטקס של איתי, והצורך בתחושת שייכות שהוא מבטא דרכו, מבהירים לי שממש כמו אורן, האח הצעיר שנותר בחוץ בתוך שלישיית הילדים, איתי מרגיש חסך בשייכות בהקשר המשפחתי הכולל.

לאורך ארוחה משפחתית מתנהל משא ומתן נרחב בין בני הבית. לעיתים משא ומתן גלוי וישיר דוגמת: כמה ירקות אצטרך לאכול כדי לקבל קינוח? כמה פרוסות לחם מותר? האם אפשר לקבל תוספת? אם אשב יפה ואסיים מהצלחת, אוכל לקבל פרס? האם מותר לי לקום לפני שכולם סיימו לאכול? לעיתים משא ומתן פחות ישיר דוגמת: אם אני בישלתי, את עושה כלים. או, אני הכנתי אוכל היום, אתה מכין מחר וכו'. במשפחות כאוטיות יתקיים משא מתן בלתי נגמר עם החלטות אימפולסיביות ושרירותיות, ואילו במשפחות גמישות ומובנות יתקיימו משא ומתן והסכמה מובנית או גמישה בהחלטות. ובמשפחות נוקשות נראה מעט מאוד משא ומתן בשולחן וההורים יכפו את ההחלטות ללא אפשרות לניהול שיח.

מוקד למתח וקונפליקט במשפחות רבות ואף לפנקסנות ארוכת שנים מתנהל סביב חלוקת התפקידים. ממד זה הוא ממד בו ניכרת השפעה תרבותית נרחבת מאוד גם בקשר של הורים וילדים וגם בהקשר מגדרי. סממן בולט זה בארוחה יסייע לברר אם יש תפקידים קבועים בקניית המצרכים לארוחה, בבישול, בעריכת השולחן, בהגשה ובפינוי, אם יש דמות קבועה שאמונה על האכלה של תינוקות או פעוטות בשולחן, או על שטיפת הכלים בסיום הארוחה. במשפחות נוקשות, נפגוש לרוב מספר תפקידים מצומצם, סטריאוטיפי ומוטה מגדרית, קושי בבקשת עזרה והימנעות מכך. במשפחות בעלות דפוס מובנה נראה תפקידים יציבים. ברור מי אחראי על מה, אך ניתן להשתתף ולעזור זה לזה בפעילות. למשל, גם אם הורה אחד אחראי על הכנת הארוחה והורה אחר אחראי על שטיפת הכלים והפינוי, הם עדיין יכולים לסייע זה לזה. גם ילדי המשפחה יכולים להצטרף להורה המבשל ולעזור לו להכין את הארוחה או לפנות את הכלים. במשפחות בעלות דפוס גמיש נראה השתנות שוטפת בתפקידים בהתאם לצרכים. לדוגמה, הורה שחזר יותר מוקדם מהעבודה הוא זה שמבשל, או ילד בוגר בבית יוכל להכין את הארוחה או חלקים ממנה אם ההורים מתעכבים. במשפחות כאוטיות התפקידים משתנים כל הזמן וקיים העדר בהירות לגביהם. יכול להיווצר מצב בו ילד צעיר מכין באופן קבוע ארוחות להוריו, מפנה ושוטף את הכלים.

במשפחת לוי שני ההורים עובדים מחוץ לבית ולשניהם קריירה דורשנית. כל זמן שהילדים היו צעירים הם אכלו את ארוחת הצהריים שלהם במסגרת הלימודית, בצהרון. מאז שהילדים בגרו ואינם נמצאים במסגרת בצהריים, נדרשה המשפחה לדאוג לארוחת צהריים שתחכה לילדים עם שובם מבית הספר. ההורים לא קיימו ביניהם דיאלוג או תכנון בנושא ועיקר נטל הארוחות באמצע השבוע נפל על אם המשפחה, גלית. לעיתים קרובות כאשר גלית לא הספיקה להכין מראש את ארוחת הצהריים, היא ביקשה מרעות להכין. לדבריה, משום שרעות אוהבת את המטבח מאוד וגאה ביכולות המצוינות שלה בבישול ואפייה. תפקיד כזה, לטענתה, מעצים אותה ונותן לה ערך רב. ייתכן שגלית נרתעה מהעימות עם שחר, אב המשפחה, סביב חלוקת התפקידים ביניהם והיה לה נוח יותר לגלגל את התפקיד לרעות מבלי לתאם את העניין או לקיים תקשורת אמיתית לגביו. העדר השיח והסדר בחלוקת התפקידים המשפחתית הוביל לכאוס שיצר אצל רעות, הבת הבכורה, דפוס של ילדה הורית, כזו שלוקחת על עצמה תפקידים שהם מעבר למקומה במבנה המשפחתי. הוואקום שיצרו ההורים שאב את רעות למקום בו עליה לקחת על עצמה תפקיד שאינו תואם את גילה ואת השלב ההתפתחותי בו היא נמצאת. על מנת לשאת תפקיד זה, השתמשה רעות במנגנוני הגנה תוקפניים ומניפולטיביים שנועדו לתת מענה לתחושת חוסר האונים שלה. הדפוס הקשה הזה בא לידי ביטוי באופן בולט באחד המפגשים בהם מגיעה גלית (האם) עייפה מאוד ועם כאב ראש. היא מבקשת לשבת בצד ולא להשתתף בבישול. שחר ניגש הצידה להכין קפה לעצמו ותה לגלית (שניהם לא שתו את השתייה שהכין להם איתי בתחילת אותו מפגש. גלית מפני שחשה ברע ושחר מפני שבאותו יום העדיף קפה שחור), ורעות מיד לוקחת על עצמה תפקידים נרחבים ומנהלת את ההכנות. תוך כדי קיצוץ נמרץ וחיתוך היא קוראת לאיתי להתקרב ובחיוך קליל אומרת: "אם אתה לא רוצה שאני אשים פטרוזיליה ברוטב של הפסטה, תגיד להורים שאתה רוצה לישון אצל סבתא כדי שיהיה לי בית פנוי להזמין חברות." אחר כך ניגשת רעות לאורן, הצעיר, כאילו לסייע לו בחיתוך הירקות, מניחה יד על כתפו וממתיקה: "אתה רוצה שאתן לך לגרד את הגבינה? אז אתה מוציא את הכלב בצהריים." אני משוכנעת שדבריה יעוררו ריב גדול בין האחים ושהם יתקוממו נגדה. למרבה ההפתעה, האחים נראים כעוסים אך משתפים פעולה עם ההוראות של רעות. בסיום הפעילות, אנו יושבים לארוחה ולעיבוד של מה שהתרחש במפגש. אני שואלת את איתי ואורן איך הרגישו עם ההוראות של רעות בזמן ההכנה. הבנים מספרים שכך זה מתנהל גם בבית בימים בהם רעות אחראית על ארוחת הצהריים. ההורים שנחשפים לראשונה לאירוע מופתעים ונבוכים לגלות שכך הדברים מתנהלים בהעדרם. מתברר להורים, שהאצלת הסמכות לארוחות הצהריים על רעות, נושאת מחיר. רעות, בהישאבה לוואקום שיצרו ההורים קיבלה לידיה כוח לא מווסת שאותו ניצלה באופן מניפולטיבי שפגע במרקם היחסים בין שלושת האחים ובינם לבין ההורים. הנסיגה של ההורים מהאחריות על ארוחות הצהריים והזנחת השיח אודות התפקידים בבית יצרו סיטואציה פרוצה ולא מוגנת עבור כל אחד משלושת ילדיהם.

חלוקת התפקידים ומבנה הכוח והשליטה במשפחת לוי היו לא יציבים, ובמובנים מסוימים כאוטיים. מצד אחד, שחר היה מאוד נוקשה ודרש מהילדים לבצע משימות תוך צעקות וגילויי חוסר סבלנות. מצד שני, העדר תקשורת וסדר לגבי התפקידים יצר ואקום ומצב בו תפקידים התגלגלו בין בני המשפחה בצורה לא מותאמת, עברו כתפוד לוהט מיד ליד ולא היה ברור באחריות מי הם. רעות קיבלה לידיה תפקידים הוריים לא מותאמים ועמם כוח רב שיצר פתח למניפולציות ושימוש בו לרעה.

חשוב לי להבהיר, מתבגרים בהחלט יכולים לקחת על עצמם תפקידים בבית. לסייע בבישול או קניות, שטיפת כלים וניקיון. מחקרים רבים מצביעים על התועלת הרבה שצומחת ממעורבות של ילדים ובני נוער במטלות הבית. אולם חלוקת תפקידים שכזו צריכה להיעשות לאחר תכנון, מחשבה ותוך דיאלוג משותף ופיקוח הורי.

תקשורת

חז"ל דרשו ש"אין משיחין בשעת הסעודה", אולם ידוע כי ארוחה היא כר פורה לתקשורת בין בני משפחה. יותר מכך, מחקרים רבים מצאו כי כישורי התקשורת של ילדים, כמו גם אוצר המילים שלהם ואפילו הישגיהם הלימודיים כרוכים במספר הארוחות המשפחתיות המתקיימות בביתם ובאיכות השיח המתקיים בהן. בבואנו לבחון את ממדי התקשורת המשפחתית במהלך הארוחה רצוי שנקשיב לערוצי התקשורת, למידת הכבוד והאכפתיות בשיח, לחופש הביטוי, וכמובן למיומנויות התקשורת והשיחה. עצם קיומה של שיחה במהלך הארוחה, בעידן הדיגיטלי, אינו טריוויאלי במשפחות רבות. במצב בו כל אחד מהפרטים בשולחן צופה באייפד משלו, מקשיב למוזיקה באוזניות או קורא עיתון, יתקשו הסועדים לנהל שיחה או תקשורת ביניהם. גם במשפחות בהן השולחן המשפחתי אינו כולל אמצעי מיסוך דיגיטליים, השיחה לא תמיד זורמת על מי מנוחות סביב שולחן האוכל. במשפחות מסוימות ייסוב השיח באופן קבוע למדי סביב נושאים ספציפיים כמו פוליטיקה או ספורט. הווליום והטון שבהם מתנהלת השיחה ורמת הלהט, כמו גם היכולת להאזין אחד לשנייה בתוך שיחה נלהבת מספקים מידע רב אודות התקשורת המשפחתית.

מודל הסירקומפלקס של אולסון, ממקם היבטים של תקשורת משפחתית על רצף שנע מפונקציונליות נמוכה דרך תפקוד מאפשר עד לפונקציונליות גבוהה ויותר מכך, מייצר ביטוי ומסגרת שמדגישים את ממדי הלכידות וההסתגלות שכבר הוזכרו גם פה. תצפית בארוחה אחת לא תוכל לספק פרטים אודות יכולות ההקשבה, הרצף וההמשכיות של השיחה, ולכן ההמלצה היא לפגוש את המשפחה לכמה ארוחות שיספקו רושם מהימן. לו יכולנו להיות זבוב על הקיר בארוחה משפחתית של אחרים, היינו ודאי שמים לב למגוון ניואנסים של שיחה המאפיינים משפחות רבות. תחילה, מעניין לבדוק מי הם הדוברים בשיחה, האם יש בן משפחה אחד אשר תופס את כל זמן הארוחה בסיפוריו או שכלל הסועדים שותפים לשיח? גם הזרימה של השיחה בין הסועדים תהווה מרכיב להתייחסות, דרך מידת יכולתם להקשיב זה לזה, לשאול שאלות ולהגיב אחת לשני. מיומנויות השיחה של בני המשפחה ייבחנו גם על פי המידה שבה הם נכנסים אחד לדברי השני תוך כדי השיחה, מצליחים לחבר את דעתם לדברי האחרים, להסב את תשומת הלב, לעניין את בני המשפחה האחרים ולשאת שתיקות הכוללות קרקוש מזלגות וקולות לעיסה. נושאי השיחה שיעלו על השולחן גם הם מרכיב משמעותי. בעוד יש משפחות בהן מתקיימת שיחת מבוגרים על ענייני דיומא, במשפחות אחרות מתנהלת שיחת ריאיון, או תחקיר עם הילדים על יומם במסגרות החינוך והחוגים. השאלה מי מגדיר את נושאי השיחה בארוחה ואיך הם נבחרים, או האם לגיטימי לבן משפחה לדבר במהלך הארוחה גם על עצמו ורגשותיו או שלשם כך נדרשת שיחה מסוג אחר במרחב אחר, מתחברת לממדי המודל המאפיינים קרבה ואינטימיות וכן שליטה ותפקידים. לבסוף, במהלך השיחה, הרשת העדינה של מערכות היחסים במשפחה, כפי שנרקמת בכל ממדי המודל, נפרשת כאשר אחת מבנות המשפחה מדברת בשם אחיה, או הורה במקום ילדיו. במשפחות מסוימות ברור לכולם ממי מצופה להגיב, באחרות האפשרות להגיב לשיחה פתוחה גם להורים וגם לבני משפחה נוספים ולאורחים, יש משפחות בהן קיימת ציפייה לאחידות ובאחרות מותר להביע דעה המנוגדת לדעתם של בני משפחה אחרים או סותרת דעה זו.

ההיבטים השונים של המודלים שהוצעו כאן לניתוח ארוחה משפחתית מתארים למעשה סוג של שפה, בלתי ורבלית אך מאוד סמלית, אשר שגורה בפיהן של משפחות רבות. התקשורת נעשית באופן גלוי על פני השולחן או באופן סמוי מתחתיו, ובאה לידי ביטוי גם דרך ההכנה, ההגשה והאכילה. מרכיבים מהעולם הרגשי של ההורים מיתרגמים לשפה הבישולית הזו באופן שבני הבית מבינים אותם בתת־המודע. צורך בפיצוי או רגשות אשם יכולים לקבל ביטויים במאכלים שונים שנכנסים לתפריט המשפחתי, או בהחלטה אם לקיים את הארוחה במרחב הביתי או במסעדה. צורך לפייס את אחד הילדים יכול גם הוא להתבטא בצורה של מנה אהובה במיוחד. גם היכולת לראות כל אחד מבני הבית כאינדיווידואל בעל צרכים ייחודיים, תוגש על צלחת הירקות באופן שבו ייחתכו על פי העדפות ייחודיות או בהחלטה אם להוסיף כוסברה לסלט אם לאו. באמצעות השפה הייחודית הזו נבנה אמון, כי גם אם בארוחה מסוימת לא הצליח המבשל לקלוע לטעמם של כל בני הבית, הטעם האישי יילקח בחשבון לעתיד לבוא. שפת הארוחה היא שפה תת־קרקעית ופרטית בכל משפחה, ורק בני המשפחה מבינים את הניואנסים הייחודיים שלה, במודע או שלא במודע.

לקריאה נוספת:

גביעון, ליאורה. (2012). אנחנו יותר משפחה עכשיו. אוכל אמהות ומשפחה בקיבוץ המופרט. גילוי דעת, גיליון 1, 119-99.

רופא, עדי. (2010). פרקטיקות של ריטואלים דתיים אצל משפחות ישראליות חילוניות: המקרה של ארוחה משפחתית בערב שבת. עבודת תזה שלא פורסמה, בהדרכת פרופ' זהר שביט, אונ' תל אביב.

סקר בריאות ותזונה לאומי מלידה עד גיל שנתיים (מב"ת לרך). 2016-2015. משרד הבריאות, ישראל.

סקר בריאות ותזונה לאומי מגיל 11-2 (מב"ת לילד) 2016-2015. משרד הבריאות, ישראל.

פולאן, מייקל. (2017). קיצור תולדות הבישול. תל אביב, ישראל: מודן.

Katherine, W, Bauer, Mary O Hearst, Kamish, Escoto, Jerica M Berge, Dianne, Newmark-Sztainer (2012). Parental Employment and Work-Family Stress: Associations With Family Food Environments. Social Science & Medicine, (75). 496-504.

Derek Hersch, Laura Perdue, Teresa Ambroz, Jackie L. Boucher. (2014). The Impact of Cooking Classes on Food-Related Preferences, Attitudes, and Behaviors of School-Aged Children: A Systematic Review of the Evidence, 2003–2014, Preventing chronic disease. Public Health Research Practice and Policy. Volume 11, E193

Olson, David, H. (1986). Circumplex Model 7: Validation Studies and Faces 3. Family Process, 25, 3 337-351.

Epstein, Nathan, B, Bishop, Duane S, Levin, Sol. (1978). The McMaster Model of Family Functioning. Journal of Marital and Family Therapy, Vol 4 (4), 19-31

Rabstejnek, HYPERLINK "https://www.researchgate.net/profile/Carl_Rabstejnek"Carl. (2009). Family Systems & Murray Bowen Theory. HOUD, 1-10

HYPERLINK "javascript:void(0);" Rockett, Helaine R.H. (2007). Family Dinner: More Than Just a Meal. Journal Of The Academy Of Nutrition And Dietetics, Vol 107 (9), 1498-1501

Fiese, B. H., Tomcho, T. J., Douglas, M., Josephs, K., Poltrock, S., & Baker, T. (2002). A Review of 50 Years of Research on Naturally Occurring Family Routines and Rituals: Cause for Celebration? Journal of Family Psychology, 16(4), 381–390.

Woodruff, S. J., & Kirby, A. R. (2013). The Associations Among Family Meal Frequency, Food Preparation Frequency, Self-Efficacy For Cooking, and Food Preparation Techniques in Children and Adolescents. Journal of Nutrition Education and Behavior, 45(4), 296-303.