שיחות עם השכן שלי

”מה את כותבת במחברת הכחולה שלך?” שאל אותי השכן שלי, שהגיח מעבר לגדר עם כוס קפה וביסקוויט. ”את מוכנה להקריא לי בקול את המילים של היום ואת המילים של אתמול?” סגרתי את המחברת והשענתי עליה את כפות ידיי. ”לא אקרא לך לא את המילים של אתמול ולא את אלה של היום,” עניתי לשכן הסקרן שלי, ”הן לא מיועדות לך, הן גם לא מיועדות לכוס הקפה שלך. אלה המילים שלי, של דמי הזולג מגופי.” ”מילים לא יכולות להתייתם במחברת כחולה,” אמר לי השכן שלי וטבל את הביסקוויט היבש בכוס הלבנה, ”הן מוכרחות לצאת מהדפים ומהשורות, הן מוכרחות לעוף.” ”לאן עליהן לצאת?” הסתכלתי על שפתיו הכהות של השכן שלי. ”ומי יקבל את פניהן? מי יאחז בידן? ומי יערטל את בואן?” השכן שלי שתק לרגע ואחר כך הניח את גופו בתוך הכיסא הלבן לצידי והניח את ידו על ידי. ”המילים של אתמול ושל היום הן לא המילים של מחר, הדם שזלג מגופך כבר נדם, אז השליכי את מה שכתבת ביני ובינך, קִרעי את הדף ושברי עפרונך.” צחקתי ומשכתי את ידי מיד השכן. ”אל תבקש לא את מילותיי הסדוקות ולא את ידיי הכבדות. קח ממני את צחוקי ואת שקרי עיניי המחייכות, אך אל תיקח אותיות זולגות מידיי.”