שיטת הערבה: אנתרופולוגיה של טבע, תרבות וחקלאות

פרק א אנשים שיצרו ארץ: התפתחותה של החקלאות בערבה

החקלאות בערבה היא הדבר האופטימי ביותר בישראל, דווקא במקום שאמור היה להיות הפסימי ביותר. חקלאי הערבה ניצחו את איתני הטבע, ומפריחים את המדבר מדי יום. אתם ניצחתם את השממה ויצרתם את החקלאות הטובה בעולם ועל כך אני גאה בכם. זה לא ארץ שיצרה אנשים, אלא אנשים שיצרו ארץ.13

שמעון פרס, נשיא המדינה דאז, ציין את חגיגות ט"ו בשבט של שנת 2014 בביקור ב"יום הפתוח בערבה" - התערוכה החקלאית בערבה, מהתערוכות החקלאיות הגדולות בישראל. לאחר סיור בין מאות דוכני התערוכה וביקור בחממות הניסויים של המרכז למחקר ופיתוח (מו"פ) של הערבה התיכונה, עלה פרס לנאום את נאום הפתיחה. זו הייתה הפעם החמישית שהוא ביקר בתערוכה זו, וגם הפעם ציין בנאומו את התפעלותו כיצד דווקא בערבה, אזור סביבתי וגאוגרפי קשה כל כך התפתחה חקלאות משגשגת. לתפיסתו, המשותפת גם לרבים אחרים, האנשים תושבי הערבה הם שיצרו את הפלא: "אנשים שיצרו ארץ".

החקלאות בערבה לא הייתה מובנת מאליה בתחילת הדרך. ראשוני המתיישבים היהודים בערבה הגיעו בעקבות חזונו של בן־גוריון "להפריח את השממה" ולפתח את הנגב, אף כי רוב המומחים שבחנו את תנאי המקום לא האמינו שאפשר להקים בו התיישבות, ודאי לא חקלאות רווחית. בשנת 1943 הגיש יוסף וייץ, איש הקרקעות והיערות של קרן קיימת לישראל, לבן־גוריון שבהנהלת הסוכנות הציונית, דו"ח סיכום מסיור בערבה בן שישה ימים שהוא יזם עם מומחים שונים. בדו"ח הוא כתב בין השאר: "הקרקע והאקלים של הערבה כיום, משוללת היא בשבילנו כל אפשרות להיאחזות מיידית מבחינה חקלאית באיזו צורה שהיא, אפילו בצורת נוודים, רועי גמלים וצאן" (נבון 2012: 157). גם בסיורים שהתקיימו לאחר הקמת המדינה הייתה ההתרשמות דומה.

בספרו האוטוביוגרפי מספר פרופ' יצחק ארנון, ממומחי החקלאות בראשית ימי המדינה, על סיור שערך מיד בתום מלחמת העצמאות באזורי הערבה התיכונה: "כאשר ביקש ממני שר החקלאות דאז תשובה לשאלתו האם יתכן ייצור חקלאי בערבה השבתי בשלילה מוחלטת [...] ללא קרקע וללא מים, לא הייתה כל אפשרות לקיים חקלאות" (ארנון 2000: 138). ארנון מסיים פרק זה באוטוביוגרפיה בתיאור ה"פשלה" המקצועית שלו, וציטוט זה הופיע מאז כמעט בכל סקירה היסטורית על ההתיישבות בערבה: "אני מודה ומתוודה שאני מאושר שההערכה המוטעית שלי הפכה ל'פשלה' המקצועית העיקרית בקריירה שלי, וחקלאות משגשגת התפתחה בערבה למרות תחזיותיי הקודרות" (שם: 140).

רוב הקרקעות בערבה הצפונית הן קרקעות רג או בשמן הנפוץ יותר אדמות חמאדה, אשר אינן טובות לחקלאות בעיקר בגלל כמות המלחים והחרסית שבהן. אך להבדיל מהקרקעות במרכז דווקא הקרקעות החוליות התגלו כמצע מצוין לחקלאות. קרקעות כאלה נמצאו בעיקר בשפכי הנחלים ועל הדיונות. כדי להגדיל את שטחי החקלאות החלו בערבה בציפוי קרקעות החמאדה בחול אשר הונח על האדמה המקורית בשכבה שגובהה 30-50 סנטימטר. מניפולציה אחרת הייתה שטיפתן של אדמות הערבה במים כדי לנקז את המלחים שנאגרו בהן. לפעולה זו נדרש שימוש במים רבים, והמים המלוחים שנוצרו בתהליך חלחלו בסופו של דבר אל מאגרי מי התהום והמליחו אותם. על כן, לחקלאות בערבה נדרש בעצם שינוי של הטבע.

על פי ההיסטוריוגרפיה המקומית, בסוף שנות החמישים ביקשו שני צעירים שהכירו בכפר יהושע - שי בן אליהו וחגי פורת - להקים יישוב חדש בנגב למימוש ערכי החלוציות וההגשמה שעליהם גדלו. פנייתם לתמיכת הצבא ולמוסדות ההתיישבות נתקלה בזלזול וחוסר אמון. לבסוף הם פנו לבן־גוריון עצמו באופן לא רשמי, בעזרת קשרים אישיים, והוא התרשם מרצינותם של הצעירים הנלהבים והתערב אישית לאשר הקמתה של היאחזות נח"ל בעין יהב ולתמיכה ביישוב בהמשך (בן אליהו 2012). בן אליהו ופורת הצליחו לגייס כמה חברים שעזרו להם להכין את השטח לבואם של גרעיני הנח"ל, שאכן הגיעו כמה חודשים אחריהם. שניהם נשארו בהיאחזות כמדריכים.

הנח"ל (נוער חלוצי לוחם) היה אחד ממנגנוני המדינה להקמת יישובים חדשים ומטרתו לשמור על גבולות המדינה ועל אדמות הלאום. כמעט כל היישובים הראשונים בערבה החלו כמאחזים צבאיים. למרות הסתייגויות הצבא והגורמים המיישבים התפתחו המאחזים הצבאיים והיו ליישובי קבע חקלאיים אזרחיים. אך מושבי הערבה, להבדיל מיישובים אחרים שהוקמו בשנים אלה ואוכלסו בעיקר במהגרים חדשים, אוכלסו בצעירים חדורי מוטיבציה משכבות ההגמוניה ששלטה בישראל באותה התקופה - בעיקר בני מושבים וקיבוצים ותיקים מאזורי עמק יזרעאל והשרון, וחניכי בתי ספר חקלאיים. הסוציולוג אבי שניידר, שחקר את ההתיישבות בערבה, סבור כי הגופים המיישבים האמינו כי אוכלוסיות אלה יתמודדו טוב יותר עם הבידוד והקושי הפיזי שבהתיישבות באזור (שניידר בדפוס). העובדה שאנשי הגרעינים הראשונים באו משכבות ההגמוניה תרמה ליכולתם לקבל תמיכה ממוסדות המדינה וליצור מערכת יחסים רשמית ולא־רשמית עם בכירים בהנהגה, אשר רובם אהדו את הצעירים חדורי המוטיבציה וחלקו אתם אידאולוגיה, הון חברתי וזהות תרבותית.14 אבל כיצד "מפריחים" את השממה? איך הופכים את אותו נוף בראשית, "מרחב ענק שומם", לנוף שלנו? כיצד יוצרים "מקום"?

תחושת המקום (sense of place) היא אחד המושגים המרכזים בדיון על הקשר שבין האדם למרחב. מחקרים אנתרופולוגיים על יצירת ה"מקום" מראים כי הדבר כרוך בשינוי ניכר של הנוף לשם שינוי הזהות הקודמת שלו ויצירת זהות מקומית חדשה. ארג'וּן אפדוראי, אחד מהאנתרופולוגים שהגדירו והנחילו את המושג "תחושת מקום" באנתרופולוגיה, כתב כי "יצירת תחושת מקום מקומית היא לרוב יצירת משהו שהוא ההפך מהטבע" (Appadurai 1996: 183). התפתחות של תחושת מקום כוללת פיתוח של זהות מקומית שאינה נשענת על המרחב הקיים מסביב, אלא נטועה בתפיסות אחרות של זהות מהעבר או מהעתיד, ונשענת על פעולת האדם ליצור סביבה אחרת. במילים אחרות, מדובר בהשלטת התרבות על הטבע.

אנשי הערבה משקיעים מאמץ רב בשינוי סביבת ביתם כך שתתאים לתפיסתם את הנוף הנכון ליישוב - נוף ירוק עם הרבה פרחים. הדרך להפוך את המדבר לבית היא להפוך אותו לירוק, לשנות את הטבע בעזרת טבע אחר, "מתורבת" יותר.15 ראיית הטבע כנוף, בעיקר נוף ירוק, אופיינית לתפיסות הנוף הראוי בחשיבה המערבית המודרנית. הנוי ביישובי הערבה כולל פרחים וצמחים תרבותיים שאינם מקומיים ואינם בהכרח מותאמים למדבר, אך הם בעלי גוון ירוק חזק וצבעוניות עזה: בוגנוויליות, פרחי נוי, עצי תמר16 וכדומה. לא לחינם הססמה של חגיגות השלושים באחד המושבים בערבה היה "נקודה ירוקה בלב הערבה". ההתיישבות בערבה היא נקודה ירוקה ופורחת בשממה הצהובה שמסביב, נווה מדבר פורח.

הנוי באחד המושבים בערבה. צלם: יהל אבני, 2011

אבל הנציגה הבולטת ביותר של התרבות בערבה היא החקלאות - רתימת הטבע לטובת האדם, החלפת עץ השיטה בפלפל. פיתוח החקלאות בערבה נחשב לניצחון האדם על איתני הטבע, יצירת "ירוק מבצבץ" בלב "ארץ חרבה".

חקלאי הערבה מתארים מערכת יחסים מורכבת עם הגידולים שהם מטפחים בשדות. "אני לא חושב שאני קשור רגשית לשיח הפלפל עצמו", ניסה להסביר לי רועי שרון, שכבר 20 שנה מגדל פלפלים במושב פארן. בעודי מתלווה אליו לעבודה בחממת הפלפלים שלו בינואר 2014, המשיך רועי ותיאר: "הפלפל, כמו רוב הגידולים שלנו, הוא פרי עונתי שעוקרים בסוף העונה. אבל אני כן מתחבר לפלפל באופן כללי [... ] ויותר מזה אני קשור לאדמה, לעיסוק החקלאי, לשתילה, למעקב אחרי הצמח, לניסיון להבין אותו, לעזור לו לגדול, להצליח להבין מה מציק לו, מה גורם לו להרגיש רע או להרגיש טוב".

13. ) נאום שמעון פרס בפתיחת התערוכה החקלאית בערבה, 16.1.2014.

14. ) השימוש בקשרים וביחסים לא–רשמייים הוא מרכיב מרכזי ביחסים שבין המתיישבים בערבה ובין המדינה מראשית ההתיישבות ועד היום, כפי שאראה בהמשך.

15. ) יש כאן גם הדהוד לתפיסה מערבית אוריינטלית של תִרבות המדבר לצד המשיכה לפראיות, לסכנה ולאותנטיות שלו. מכאן הרצון לכבוש ולשנות אותו.

16. ) תמר הוא הגידול היחיד שהוא גם חקלאי וגם נוי בערבה. למרות היותו סמל המדבר, התמרים הראשונים שגודלו בערבה היו ייחורים שהוברחו בשנות השלושים של המאה הקודמת מעיראק לעמק הירדן. בהמשך הוברחו בשנות החמישים זנים נוספים מאיראן, ויובאו גם זנים מקליפורניה.