שימורי אהבה
ענבר אשכנזי
₪ 30.00
תקציר
האהבה בחייה של עינת, גיבורת הרומן, עשויה מחומרים נרקוטיים; היא ממכרת, הרסנית ומסמאת. אבל במרחב האלים שבו היא מתקיימת מופיעים חרכים להנאה, תשוקה אדירה, נחמה ואושר.
ספרות מקור, ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: פרדס
קוראים כותבים (1)
ספרות מקור, ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: פרדס
פרק ראשון
זין! הכפית האחרונה נבלעה לי עקום לגמרי. השתעלתי נוראות בניסיון המוכר שלא להיחנק. רסס העיסה השחורה של המילקי ניתז מפי למניפה מצומצמת אך ברדיוס גדול. כל גופי נדרך והתרוממתי מהרביצה הנוחה בספה ובו בזמן המשכתי בשיעול הקצוב — עד שעלתה צריבה של חיכוך יתר בגרוני. השבתי את הכפית למיכל, ובכף שהתפנתה לי מיהרתי ואספתי את קערת החרסינה ושאריות הקרקרים המלוחים. בדילוגים גדולים בכפות יחפות הגעתי אל מול הכיור שבמטבח. השלכתי את תכולת שתי הידיים לפח האשפה. שבתי במהירות לסלון עם מטלית הלבד הצהובה כדי להשמיד עדויות.
שמעתי את הפסיעות הרכות שלו במסדרון הכניסה. אני שונאת שהוא נכנס לדירה בלי להודיע. בלי לפחות לחוס עליי ולתת לי את השהות המינימלית של דפיקה בדלת או צלצול פעמון. יותר מדי שיחות ניהלנו סביב הנושא והוא עדיין סירב להבין או להפנים או להשלים.
בחרתי בדרך העקיפה כדי שלא ניפגש כשאני ככה. לא יכולתי לעמוד שוב מול מבטי התוכחה והביקורת. לא עכשיו. ממש לא.
נסגרתי בחדר הרחצה. חדר מקלט של ממש, והיחיד בין חדרי הדירה שמנעול פנימי נמצא בדלתו. מיהרתי לפרום את שיערי ממלכודת האטב רב השיניים שאסף אותו לפקעת מהודקת. הסטתי את המגבת והבטתי — לראשונה מזה יומיים — בהשתקפות העצמית. הקצפתי במהירות את הסבון הקשה והשקוף בידיי וקרצפתי את פני הרכות והדביקות. הסתרקתי במהירות. שמעתי אותו קורא בשמי אבל ניסיתי להרוויח עוד קצת זמן וסירבתי לענות.
על פני מברשת השיניים הטבעתי זלף קטן של משחה וצחצחתי. וצחצחתי וצחצחתי. הרעש בתוך פי עלה והחריש את אוזניי. ידעתי, למרות שכבר לא שמעתי, שהוא ממשיך לקרוא בשמי. המשכתי בצחצוח. התנועות מהירות יותר, הלחץ מתגבר. קצף רב וחריף מילא את חלל הפה. סיבי המברשת פצעו את גבעות החניכיים; אלו הדקות, שבמעלה השן. הבטתי במראה. נשקפו משם עיניים מפוחדות ורעות. קצף הפה הפך ורוד מדם. כשנטפה טיפה מוקצפת ואדומה לתוך הכיור — הפסקתי.
הוא עמד בצדה השני של הדלת.
"עינת? מה קורה אתך, למה את לא עונה?" דפק על הדלת.
"אבא, הכול בסדר. אני מצחצחת שיניים. מה דחוף כל כך?"
ידעתי ששום דבר לא דחוף. הוא נכנס לדירתי כי זו ברירת המחדל שלו. לא בכל יום — רק כשדירתו ריקה. אם יש בה אורחת — ובמיוחד בשבועות הראשונים לאירוח — הוא לא מופיע בדירתי, בקושי עונה לטלפונים, ולעתים אפילו מתעלם מהודעות שאני משאירה לו. כשטוב לו הוא נעלם מהשטח.
סירקתי את הגבות הפרועות. החלפתי את הגופייה המוכתמת בחולצה השחורה שתלויה על הקולב לאוורור. הכתמתי את שפתיי בשפתון האדום כדי שלא להיקלע לדיון הארור על חיוורוני המוגזם, על טיבה של התזונה שלי ועל הנטייה הסוציומטית שלי להימנע מהזולת. נמאסו עליי הנושאים הללו כמו גם כמעט כל הנושאים שממתינים לנו, פרט לאלו הענייניים של חשבונות, אפיקי חיסכון והשקעה, נתיבי קידום ורווח, מעשי בנקים, עיריות, מדורי שכר, והתקדמותו האטית והמייסרת של המחקר שלי.
בעצם על הנושא האחרון אני הכי לא מעוניינת לדבר. לא אתו. לא עם האלוף שהוא. לא עם העידוד הזחוח. לא עם הדוגמה והמופת שהוא. לא עם סיפורי הגבורה שלו על התארים המתקדמים שלו, על הציונים לשבח, על מלגות ההצטיינות, על הפרסים, על הקולגות שרבו עליו, על המעבדות שהמתינו לו. אין לי כוח לכל זה. למעשה, ברגעים האחרונים של התענגות על המליחות הפריכה של הקרקר והמתיקות המוגזמת של המילקי; ממש באותם הרגעים — חשבתי שהגעתי להחלטה שאני עוזבת את הקומה המקוללת הזו, את החיבור המופרע הזה, את העיר, את המדינה, את כדור הארץ.
קומה שלמה עומדת לרשותנו. עברנו אליה כשאמי חלתה. אז נועד צימוד הדירות לאחד את המשפחה הקטנה שאנחנו. אבי העתיק את המרפאה לדירה אחת ואנחנו העתקנו את דירתנו הקודמת לזו הצמודה. מצד אחד נשמר המרחק הרשמי בין שתי הדירות — במסדרון חדר המדרגות הרחב והמואר. מצד שני, נחצב בקיר הסלון שלנו פתח לדלת שחיברה את שתי הדירות. כך צוות מרפאה שלם — שכלל שישה רופאים במשמרות, שתי מזכירות, סייעות ואחיות למכביר — נכנס ויצא מדירת משפחתנו רק להפסקת קפה. רק לנהל שיחה פרטית בשקט. רק להביא חלב. רק להוציא קרח. רק לבדוק מה שלומי. רק להתנשק במטבח. לא עברה שעה אחת משעות היום שלא נשמעה טריקתה של הדלת לפחות שלוש פעמים. למסוף נוסעים שלם הפך ביתנו. במרכזו, בחדר ענק במיוחד, שכנה מיטת חולייה ומותה של אמי. ולמרות שהמוות שכן בקומפלקס, ולמרות שהפך לתחנת מעבר, חיבבתי את צמד הדירות הזה הרבה יותר מדירתנו הקודמת והרבה יותר מצימוד הדירות שהפך להיות. עם מותה של אמי העתיק שוב אבי את פעילות המרפאה לרחוב אחר ומרוחק. המולת מרפאתו נדדה שלושה קילומטרים מאתנו, ובדירה הנותרת מיקם את משכנו. כך הפך אותנו לסיאמיים שחוברו בבטן רכה וחולקים מערכת עיכול משותפת.
בדירת ילדותי, דרום ומזרח היו המפנים של המטבח שלנו. ואם לא די במפנים עצמם, הרי שחלונות ענק ותריסי גלילה ישנים תפסו כמעט את מלוא הקירות.
הקיץ הכה במטבח שלנו — מזריחה ועד לשעות אחר הצהריים. בחום ההולך והגובר; באור הצורב והמוגזם; ברוח שבאה מוקדם, עמדה מלכת, ונעה לאטה כמו רפאים בשעות הערב. בדרום הזכוכית משוריינת. היא נבחרה כך כי הוריי חשבו שטוב יהיה לעמעם את שקיפות החלון ולהקטין את מידת הנצפות מהרחוב אלינו. הקיץ אהב את השמשה המחוספסת וניפץ את אורו בהפרזה של נתזי זוהר נוצצים. עשר בבוקר הייתה שעת הקרב. אז כבר נפגם יופיו של מופע היהלומים הזה בלהט המסנוור של יום מתעצם, ונדרשו הפעולות הקבועות והסדורות של משיכה, הצמדה, כיוון וקיבוע של תריסי הגלילה.
שנאתי את התריסים האלו. שנאתי את המאבק המסוכן עם החבל הרחב, המתיחה המדויקת, חריקת הגלגול להרמה, רעם ההתרה להנמכה, מנגנון הנעילה ופתחי האור המלוכסנים. שנאתי אותם. אמי שנאה אותם יותר. וכחלק ממטלות הקיץ הקבועות שנועדו למלא את ימי החופשה הגדולה נועדתי אני לרקד במועדים קבועים במחול מוקפד של הצללה ואוורור: בשביל הזריחה — המתינו כל הלילה התריסים כשהרבע התחתון שלהם פעור ופתוח והרוב הנותר מתוח ומלכסן את פתחיו השטוחים. בשביל עשר בבוקר — כשהתגבר היום — הורד לאט התריס עד למגע קל של שולי הפלסטיק עם אדן האבן של החלון. אז התמלא המטבח בנקודים מוארכים של אור בוהק ומסנוור וכל צעד מהבהב לתוך העיניים. בשביל שנת הצהריים — הוגפו עד תום התריסים. צריך היה למשוך באטיות את החבל ולשחרר כלפי מעלה במנות קטנות של חושך. בשביל הקפה של ארבע אחר הצהריים — הורמו התריסים עד לחצי. בשביל ארוחת הצהריים המאוחרת של אבי — הורמו עוד קצת כדי לתת לאוויר להיכנס מחדש. בשביל הערב — וכנגד כל החרקים המעופפים הקטנים, החומדים את תאורת הניאון המרכזית — הוגפו שוב התריסים והמתינו לכיבוי האורות כדי לשוב ולהיפתח לקראת הלילה הארוך.
למרות שנהוג לכנות אותו לב הבית, המטבח שלנו לא היה כזה. אולי היה לבו המואר של הבית אבל לא לב הפעילות, לא מקום המפגש. אולי זה העניין העונתי. אולי שכחתי מה היה בחורף. אבל בקיץ הדרנו את רגלינו מתחומו וביצענו עיקופים וחדירות בודדות, וגם אז בתשומת לב מודגשת לשעות היממה. כשנדרש ממש — נניח בעת הכנת קפה — אחד מאתנו נכנס פנימה בצמצום עפעפיים ודמעה של סנוור בקצה עין. את פנינו קיבלו הארונות התחתונים הירוקים וכפתורי הידיות המוכספות. מדי פעם נתפסה קרן שמש בפני השטח המבריקים של דסקית הידית והחזירה הבהק כואב לתוך האישון. מעל אלו, בתואם מושלם, העיקו מלמעלה ארונות ירוקים, ארוכים וכבדים שהנמיכו לנו את המבט. התנועות שלנו היו יעילות ומהירות. עיקר הפעילות חגה סביב המקרר: פתחנו, חטפנו, שטפנו, נגסנו. הקיץ פלש בנגיסת אפרסק, פגיעתו של חרצן דוקרני ומלוא הפה דם ועסיס.
את האכילה ייעדנו לחדרים אחרים. חדרים אחרים כמו נניח החדר המכונה "החדר הנוסף" או "חדר העבודה" או "חדר האורחים", ומה שהיה למעשה חדרו הנטוש של אחי. שם עמד מקפיא. ממנו ניזונתי רוב הקיץ. גרעינים קפואים של תירס ואפונת גינה, תפרחות קשות של ברוקולי ונקניקיות דקות — לעסתי אותן כך, קפואות — וקינחתי בשבבי קרח או קרחונים מתוקים מדי. לא ברור לי מי אמור היה לעבוד בחדר העבודה הזה, ואיזו עבודה בדיוק אמור היה לבצע, או מהי התוספת שהחדר הביא כדי לכנותו כך, או יותר גרוע — מי הם האורחים שהתכוננו ללון בו. וכל הכינויים האלה נועדו שלא לציין את שמו של אחי בקול או לפתוח שוב בדיון המייסר על הנטישה, חפציו המאוחסנים ולוחות הזמנים לפינויו.
בחדר היה שולחן. שולחן מלוח עץ כבד ומלא. שולחן הנגרים הישן של סבי ועליו זכוכית שקופה. ביניהם, בין העץ הסדוק והמבוקע והזכוכית השרוטה השקופה, הונחו לראווה תצלומים ישנים של אנשים שאני לא מכירה. גלויות ממקומות בהםמעולם לא ביקרתי. מכתבים בשפה זרה לי. כרטיסי רכבת שלא נסעתי בה. שוברי כרטיסי הופעות שלא נכחתי בהן, וקבלות חשובות מאוד שכבר מזמן דהה בהן הדפס המספרים, שמות הפריטים והסכום הכולל.
על השולחן נערמו פריטי הלבוש היבשים שנקטפו מהחבל כמו ערימת גזם פרועה. המתינו פזורי איברים גופיות, שרוולי מכנס, תחתונים ומגבות לסוהר המשמעת שיבוא לתת בהן סדר קיפול וגיהוץ וישנע למדפים ולמגירות המתאימות. על הכיסא היחידי שבחדר ערימת עיתוני השבוע, מדריכי הטלוויזיה, שבועון הנשים הנצחי וחוברת התשבצים התורנית.
ארון הבגדים של אחי נעול. נעול מבחוץ. נקרא לשם כך נגר של ממש והותקנו משני צדי הדלת לוחות ולולאות בריח, ומנעול הושחל ביניהן, ננעל ונקשר. אני לא יודעת אצל מי הוצפן המפתח, ואולי בכלל נשטף בחמת זעם מכוונת באסלה.
בחדר הנוסף לעבודת האורחים לא ניתן לארח איש. ולא היה שום סיכוי לעשות בו עבודה. הספרייה העמוסה של אחי שלטה בכל הקיר הדרומי. כל המדפים מלאים, כריכה מהודקת לשכנתה כך שאפילו גלויה לא יכלה לחדור פנימה. שורות הספרים עמדו זקופות ושלמות ומלאות, כמו סכר בפני זליגת מים אפשרית. פעמיים ניסיתי להוציא משם ספר. הניסיון הראשון כשל כשנקרע קרע בחלקו העליון של גב הספר הדק. לא המשכתי לנסות ולמשוך אותו משם, ובטיפת דבק פלסטי מיהרתי לתקן את הפיסה שנותרה בין אצבעותיי לטלאי מושלם ככל שניתן. בניסיון השני נעזרתי בכף נעליים; זו שניצבה בסמוך לשורת קופסאות הנעליים מתחת למיטה שבחדר. בכל כוחי ואצבעות ימין משכתי את שורת הספרים ימינה. את הכף ניסיתי להחדיר לצדו השמאלי של הספר — אבל הלחץ הרב רק שיגר את הכף לחבטה בתנופה ולשריטה עמוקה בדופן הפנימית של ספריית העץ הכבדה. הפסקתי לנסות.
על המיטה הונח כיסוי שחור, רקום באדום־ירוק־לבן. דוגמאות פירמידות מדורגות משולשים וריבועים חלולים. אני יודעת שאמי נהגה לישון שם לעתים קרובות, אבל הכיסוי חף היה מכל סימן או עדות שיסגירו זאת.
היה זה החדר החביב עליי לאכילה.
פרץ מתוק קפוא וקר של אפונה מתפצחת ותלישת דם משפתיים.
לחדר של ההורים כמעט ולא נכנסתי. גם אם אתאמץ לא אזכר ביותר משלוש פעמים בודדות שביקרתי שם. גם כשהייתי לבד, ובוודאי כשנציגות הורית נכחה בבית. החדר הזה היה ארץ אויב. מקטנות נמנעתי מכניסה אליו. אני לא זוכרת היום את הנסיבות המפורטות שהביאו לרתיעה, אבל זו המשיכה להתקיים, להתחזק ולשלוט.
החדר שלהם היה דרומי בלבד. ועל אף המפנה החם והמואר — החדר חשוך תמיד. התריס מוגף. גם החלון. ושתי מערכות וילון — אחד כבד ואפור להאפלה, השני לבן ורקום לנוי; שתיהן פרושות לחזית אטומה של טקסטיל יציב. המיטה הזוגית שלהם יוצרה לפי מידה מיוחדת. רגילה באורכה, שהרי מדובר בזוג רגיל כל כך, אבל רחבה במיוחד למרות מידותיו הצנומות של הזוג — שבטווח ביניהם נבנה כל לילה מתרס הדוק של כריות וגלגולי שמיכה. כל מרכיב בבריקאדה נושא תירוץ רשמי, אפילו הוראת רופא: הכרית הגדולה נדדה, שכן מה שתמך את מנח הקריאה של אמי לא היה יכול להישאר בזמן השינה. הכרית הקטנה נועדה להפריד ולתמוך בברכיים בתנוחה הצדית כדי למנוע מגע של העצמות הבולטות זו בזו. השמיכה המגולגלת הייתה תוצר החימום העצמי. מה שהיה כיסוי נוסף לשעת הקריאה הפך למיותר עם שקיעתה של אמא בחלומות הרותחים שהלהיטו את לילותיה. אבי הוסיף משלו: את הכרית הקטנה של תחילת ההירדמות הסיט עם התבססותה של השינה למתרס, ואז התמסר לפרישה על הבטן של האיברים ונרדם סופית בתצוגה של הספרה ארבע. יוצא שאת הסדר הקבוע והמקופל של מיטתם המשותפת תפס מערך לוחם של התבצרות עמדות וחיץ מובנה גבוה ורחב ביניהם.
בחדר השינה של הוריי עמדו שני שולחנות. אחד צר ומוארך ומולו מראה בעלת מסגרת עבה שזורה בנורות מולבנות קטנות — כמו כתר של אור לדמות המבקשת להשתקף בה. עליו הונחו דאודורנט, צנצנות קרמים, תיקים המכילים שמנים טיפוליים, תיק מניקור, משקפי קריאה ומגבונים לחים. השולחן השני — לכתיבה. רגיל ומלבני ורחב, ועליו עמדו שתי קערות זכוכית עבה ומקלעת קש מלבנית. אחת הכילה מפתחות, מטבעות, עטים, פנקסים, שני שפתונים ליובש — משומשים, טמפון במעטפת וסוגר הצלופן, מפתח מזוודה, טיפות עיניים, מסטיק במעטפת האלומיניום בלבד, עיפרון ובובת בד קטנה מטיול בארץ רחוקה. בשנייה הייתה ערימת סוכריות מנטה אליפטיות, קורצות מתוך המעטפת השקופה המרשרשת. את הסל המרובע מילאו חשבונות ששולמו ולא תויקו, אלו שטרם שולמו, הודעות מהבנק, מחברת הביטוח, מקרן הפנסיה ומוסדות נוספים. אמי כתבה כל הזמן; כתיבה עיקשת, ממורמרת, מלאת תלונות. דרישה להסברים, מבואות של קיפוח, השגות ואיומים על דרישות תשלום — תכתובות ארוכות ומלאות דיווח פרטני ונוקדני של בדיקות, טבלאות, השוואות ודרישות תיקון. כתבה להנהלות בנקים, לחברות הביטוח, לאגפים שונים ומשונים ברשות המקומית, למדורי השכר שלה, לרואה החשבון של אבי. את המכתבים הללו לא כתבה על השולחן שבחדרם אלא בחדר הנוסף לעבודת האורחים על גביו של אטלס העולם שלא הצליח בשל קומתו לחדור לספרייה הדחוסה של אחי, וכריכתו הרכה הפכה לחרוטה בסימני כתב — קווים נחרצים ונקודות סוף משפט. העבודה היחידה שהחדר הזה ראה אי פעם הייתה עבודת הבילוש, העיקוב והתלונה שאמי עסקה בה כנגד כל מוסדות השירותים לאזרח.
לחדר שלי לא הייתה דלת. איבדתי אותה סופית באחת מהתפרצויות הזעם. תחילה נפל בה פגם כשהוסרה מציריה לצורך צביעה, ובעת התקנתה מחדש הוסט הציר העליון והדלת כבר לא נסגרה עד תום. כך שנים — סגרתי אותה, והיא בתגובה נעצרה עשרה סנטימטרים לפני שפגשה את המשקוף לנעילה. יצא שהתפשטתי והתלבשתי בחטף, הקשבתי למוסיקה חרש, ואת החוברות הפורנוגרפיות שהשגתי טמנתי בכלל בחדר הנוסף לעבודת אורחים. לא אירחתי בחדרי חברות לסודות, לא התלחשתי עם בחורים, לא התנשקתי, לא חיבקתי, לא מזמזתי זין ולא אוננתי מעולם בחדר הזה. חרפת נצפות המיטה הגבילה את כל הילוכיי. מה שלא היה — שינה קלה, שקידה למבחנים או קריאה — לא התקיים בחדר שלי.
החלון בחדרי פנה מזרחה ושני אשנבים בתריס היו עקומים בצירם, כך שהבוקר נכנס לתוך העיניים אלכסוני, נמוך ועיקש וניתק אותי מוקדם ממה שהיה קרום קליל של שינה דלה. תמונות ילדות של אחי ממוסגרות בעץ אדום וכחול נתלו מעל שולחן כתיבה נקי מכל פירור או חפץ. מדפים עליונים שקובעו בקיר נתנו צל של נחמה מעל המשטח הקר. למיטת הנוער לא היה גב ולא חזית, כולה מסגרת עץ חורקני. תומכות המזרן יוצבו כסולם בין הצלעות הארוכות, וכל תזוזה על המזרן ניקזה גניחה, חריקה או חבטה, כתלות במרכז הכובד והלחץ שהופעל. על כן אין לשבת על המיטה. היא שימשה ללינה בלבד, וגם לזו הותרה רק תנוחה אחת שמזערה את קולות הרטינה של הרהיט הישן. כמו גווייה בארון מתים הנחתי את גופי למנוחה על הגב, ידיי אוחזות בספר ואחר כך שלובות על חזי. לא שיניתי את התנוחה כל הלילה שכן כל חריקה הובילה לתלונת השומעים. בימים ולילות של כאב יש לשמור על איפוק וריסון. יפחות או אנחות היו מחוץ לתחום.
מחדר האמבט הצלחתי לחמוק. מקלחות יומיות ערכתי בסיומן של ארבעים בריכות. דווקא שם — במקלחות הציבוריות, בתאי השירותים הצמודים, בשאון ההמולה הנשית, באדי החום הקבועים. שם הסתובבתי עירומה כולי. לא הייתה מבוכה באיבריי. שם חרבנתי, שם החלפתי טמפונים לתחבושות, שם חפפתי את הראש. הארכתי בסיבון, קרצפתי את שיער הפות ולעתים אוננתי בזרם המים. בעירום מלא, כשאני פשוקת רגליים ונשענת על מחיצת הפלסטיק שבין התאים. שם הרוויתי קרם על גופי. בקפדנות, באטיות. בניגוד גמור להילוכיי בחדר האמבטיה המשפחתי.
בבית צחצחתי צחצוח מהיר, שטיפת ידיים מהירה, והשתנה בלבד. ולמרות שדובר בחדר מפואר, בארונות גדולים ומרווחים, בתכשירים רפואיים טבעיים ומיטיבים, הרי שכל החלל, כל המים, כל הסבון — הכול היה של אמי. ואסור היה להשאיר סימני משחת שיניים או יריקה בכיור. ואסורות היו עקבות השיער באגנית המקלחת, וחובה הייתה לסגור את הפקק הלחיץ בדיוק מרבי במיכל הסבון הנוזלי. ואין להרטיב את הספוג שלה או להשאיר שלולית אקראית על גלזורת הריצוף. ויש הכרח לאוורר את החדר ולהסיר ולהספיג את האדים מן המראה, ולתלות את המגבות בקיפול קבוע ולפי הסדר המותר.
קיפלתי באטיות ובתשומת לב את הקיפול המשולש האורכי הנהוג. דייקתי בצימוד הפינות וסרקתי שוב את המשטחים והכלים הסניטריים שמא הותרתי עקבות שימוש באתר המדויק. בשרוול זרוע ימין ניגבתי את שפת הכיור ליתר ביטחון. פסעתי לאחור ליציאה. כיביתי את האור ונותרתי במקומי. שיחה שלא נועדה לי החרישה דרך לאפרכסת דרוכה.
יגאל: "תפסיקי כבר לרדת עליה. את ממררת לכולנו את החיים."
מלכה: "יגאל, זה בלתי נסבל. הפרזיטיות הזו עולה לי על כל העצבים."
יגאל: "נו, בחייך, מלכה. כל דבר עולה לך על העצבים. מה היא כבר עשתה הפעם?"מלכה: "זאת לא השאלה. היא כבר חמורה גדולה ומגודלת. שתצא לעבוד, שתחסוך,שתפסיק להסתובב פה עם המבט המושפל והרזון הנורא הזה. ואתה, אתה רק מעודד את זה. כל הימים רק פוצי מוצי, כמה את יפה, כמה את מוכשרת, וכן, כן, בטח. וכספים בלי סוף. תסתכל עליה — עור על עצם, חיוורת כמו סיד, כל היום בספרים שלה, לא מוציאה הגה מהפה. אין נפש חיה בעולם הזה שתתקשר אליה או תצא אליו. כלום. גועל נפש."
יגאל: "מלכה, תפסיקי לצעוק. היא עוד תשמע..."
מלכה: "שתשמע! גם אם תשמע, מה תעשה? שום כלום. אתה חושב שתלמד מזה? אתה חושב שתסיק מכך מסקנות? שתבוא להודות לנו על ההקרבה הבלתי נגמרת הזו? שכל היום אנחנו לא חיים רק כדי לא לפגוע ברגשותיה? שאנחנו לא מדברים כי אני מייד צועקת, ואוי ואבוי מה יקרה אם היא תשמע! שתשמע מה, יגאל? תשמע שאתה בורח מהבית? תשמע שלא שכבנו כבר שנתיים וחצי? תשמע שאחיה לא מוכן לדבר אתי בטלפון? מה, יגאל? מה יקרה אם היא תשמע את האמת?"
יגאל: "אבל מה הקשר שלה לכל זה? למה את צריכה לפנקס לה כל יום את כל הטעויות? למה את מתערבת לנו בתוך השיחות? למה זה עסקך אם שילמתי לה את הקאנטרי או לא?"
מלכה: "סליחה, יגאל! נדמה לי שאתה מתבלבל! מה זאת אומרת עסקי! הכול עסקי! הבית הזה, הילדים האלו. הכסף הזה. ההערצה הבלתי נגמרת שלך אליה. החסות האין־סופית שאתה מעניק לה, הפינוק המתיילד הזה. הפחדנות לצאת לחיים האמיתיים, התלות הנוראה הזו. הפרעות האכילה האלו. מה זה הרזון הזה, יגאל? תגיד לי, מה זה אם לא אנורקסיה?"
יגאל: "כשאת מתחילה עם הדיאגנוזות אני לא יכול להמשיך לדבר אתך. היא לא אנורקטית. היא פשוט לא אוהבת לאכול, זה לא מעניין אותה. גם גברים לא מעניינים אותה. בכלל, יש לה עולם פרטי עשיר ומלא. היא לא זקוקה לתמיכה או הפרעות חיצוניות. היא יפה. את יודעת את זה; היא עוצרת נשימה. היא חד־פעמית. את יודעת טוב מאוד מה קורה לבחורות יפות כל כך. ולמרות שהיא נורא חכמה היא נעבעך. אין בה מילימטר של חכמת חיים. יטרפו אותה. את יודעת את זה. יותר טוב שתישאר בבית מוגנת מאשר תגלה את האמת על החיים המחורבנים האלה."
מלכה: "אתה לא רואה את האמת גם כשהיא מהבהבת באורות ניאון. היא אנורקטית לגמרי. בטוח. אנורקטית ונוירוטית. וגם אין לה טיפת מסוגלות חברתית. גועל נפש..."
יגאל: "מלכה, היא לא אנורקטית. יש לה וסת סדירה."
מלכה: "אלוהים אדירים! איך אתה יודע שיש לה וסת? אני נשבעת לך, יגאל, משהו לגמרי לא נורמלי אתכם. אני לא מכירה אפילו אב אחד מכל החברים והמכרים שלנו שיודע שלבת שלו יש וסת, ובטח אם היא סדירה. שאני אמות!"
יגאל: "די, מלכה, רק אל תמותי. גם כך את ממיתה אותנו. לא שאני צריך להזכיר לך, אבל אברי לא קם ועזב סתם כך. ולא רק עזב — ירד מהארץ. ולא רק ירד, אלא ליבשת הכי רחוקה מכאן. ולא סתם הוא מסרב לדבר אתך. ולא סתם את היחידה שלא מקבלת ממנו מילה כתובה. אני מתחנן, מלכה, תרדי מהצוואר שלה. אחרת נאבד גם את הבת."
מלכה: "לא נאבד אותה. היא אולי יפהפייה משגעת אבל סתומה גמורה בכל הנוגע לעצמאות. הדבר היחידי שיכול לצאת מהעגלה הזו זה ליווי צמוד שלך עד ליום מותך. אני בכלל לא אתפלא אם כל זה היה מכוון מצדך. שתהפוך לצל שלך. עם המבט העגול ומעריץ. בחיי! בא לי להקיא כשאני רואה את שניכם ביחד. גועל נפש, חולני."
כיווץ חדרי הלב. הקשת לסתות. יובש בנרתיק ובפה.
סיגי –
שימורי אהבה
מונולוג מיוסר ומזוויע הוא הספר ‘שימורי אהבה’ הבוקע מפי עינת רווקה מתוסבכת שגדלה בצילה של אם חולת שליטה, שכפתה על ילדיה אברי הבכור ובתה עינת משמעת קשה ונוקשה בילדותם צמצום אוכל והצרת צעדים מה שחרך את נשמתם לכל חייהם. בית נורמטיבי לכאורה, היה לעינת אב אהוב שהוא רופא שיניים בכיר, אם רואת חשבון במקצועה ואח בכור שבוחר לשתוק במשך כל ילדותם עד שגם הוא נעלם ביום אחד. ‘אברי הפך את השתקנות ליצירה נשגבת. בדבקות של אמן קודח וחדור השראה – שתק. בבואו, בלכתו, בחדרו ובחדרים האחרים, בנוכחותה ובהיעדרה, בארוחות ובאימוני הנגינה, בנסיעות המשותפות באירוחם הנדיר של חברי המשפחה, בטיולים הקטנים עם הכלבה, כשנשרך לאימוני הכדורסל, כשחזר מהם.’
עינת גדלה בבית בו האם תפקדה כבלש פרטי. שקראה ביומן הפרטי שלה, חיטטה בפח הזבל של אחיה, עקבה אחריו למפגשים וביקשה לקבל פלט מפורט של הטלפון במרפאתו של האב. את בני הבית מכנה עינת בעצב ‘כל ארבעת המסדר הסודי שהיינו.’היה הרבה מה להסתיר בתוך המסכות שעטה של אחד מבני הבית