שיעור בפרספקטיבה

הם נפגשו בקורס "מדרקונים ועד תכנון ערים בסין" בתוכנית הבינתחומית במדעי הרוח. הוא נרשם כדי להשלים נקודות לתואר השני בתכנון אורבני, וגם, יש להודות, בזכות נוכחותן המרובה של בנות בקורס, כמו ברוב הקורסים במדעי הרוח. אצלה זה היה אחד מהקורסים האקדמיים שהיוו חלק מתוכנית לימודי הצילום, אבל גם תחליף חלקי לטיול הגדול במזרח, שטרם התממש לה.

טמיר נכנס באיחור לאולם המדורג, סקר במבט זריז את היצע הסטודנטיות הפזורות לפניו וקבע את מושבו לא הרחק ממנה בשורה מעליה. לרגע אחד הצטלבו מבטיהם והסתמן ביניהם חיוך הדדי, אך מיד היא שבה וצללה אל נבכי המחברת העבה שהיתה מונחת לפניה על השולחן. השיעור היה ארוך והוא מצא את עצמו חסר ריכוז, מציץ לעברה מדי פעם ומחשבתו נודדת משם לכאן והלאה. מדי פעם היא הרימה את ראשה כדי להביט על המרצה שעל הבמה, ובמהרה חזרה לרכון אל המחברת שלפניה כשהעיפרון שבידה מרקד בכוריאוגרפיה תזזיתית.

השיעור הסתיים והמרצה סיכם את דבריו, והוסיף המלצה על חומר קריאה ועוד כמה פרטים טכניים על המבחן הסמסטריאלי. היא אספה את כלי הכתיבה אל תוך תיק קנווס גדול ודלתה ממנו שקית ובה קלמנטינה תפוחה ועסיסית, שלפה ממנה את הפרי והחלה במלאכת הקילוף הריחנית, כששמעה קול מאחוריה:

"היי, סליחה!?" והרגישה נגיעה קלה בכתפה. היא הפנתה את מבטה לאחור היישר אל חיוכו הרחב המתנחמד.

"מקווה שזה בסדר לבקש... אפשר לקבל את המחברת שלך כדי להעתיק את מה שהחסרתי בתחילת השיעור? ואם זה בסדר איתך, אשמח גם להעתיק את סיכום השיעור של שבוע שעבר..." אמר והמתיק אליה עוד חיוך מהסוג שאמור להקסים בחורות ולמוסס התנגדויות. היא שלחה אליו מבט תמה.

"סיכומי ההרצאה?"

הוא הנהן. חיוך משועשע התפשט על פניה.

"זה בלתי אפשרי!" ענתה.

"למה?" העז ושאל, סקרן להבין.

"ולמה בכלל אתה בטוח כל כך שיש לי סיכומים? כי אני בחורה?"

"אה, לא... מה פתאום? פשוט ראיתי שכתבת במרץ במחברת לאורך כל השיעור."

היא בהתה בו לרגע ואז פרצה בצחוק. עכשיו היה תורו להיות המום.

"טוב, לא צריך. את לא חייבת..." אמר והשפיל מבט ככלבלב מסורב ליטוף.

"אוקיי, אראה לך את הסיכומים שלי אם אתה מתעקש," אמרה ושלתה את המחברת ממעמקי התיק הגדול, הניפה אותה מעלה ובתנועה מתגרה פערה אותה מול עיניו.

"הנה הם!" הכריזה. "הסיכומים שרצית!"

מול עיניו השתרעה כפולת עמודים גדושה בציורים רשומים בעיפרון. בעמוד אחד היה רישום של דמות בתנועה, שנעשה כולו בקו אחד רציף, ארוך ומתפתל. עברו כמה שניות עד שזיהה את דמות המרצה, בתנוחה שבה עמד לפני דקות אחדות על הבמה. בעמוד הצמוד היה רישום מופשט יותר עשוי המוני קווקווים קטנים, כמו גשם של פסיקים הזורמים למטה אל תחתית הדף ומתנקזים שם לתוך שלולית קטנה אפרפרה. עכשיו גם הבחין שכרית כף ידה האוחזת במחברת מוכתמת בגרפיט. אפקט ההפתעה גרם לו לאלם זמני. פתאום לא נמצאו לו מילים. דווקא לו. הרי עצירות מילולית לא היתה אצלו עניין שגור. מצד אחד חש מאותגר ומלא סקרנות ומוחו חיפש בקדחתנות אחר משהו חכם ומחוכם לומר לה, ומצד שני חש הקלה כשהבין שזו לא הדחייה שממנה הוא חושש בכל פעם שהוא פונה לבחורה שאינו מכיר, אף שברגיל הוא זוכה לתגובות אוהדות. בסך הכול הוא האמין בכישורי ההקסמה שלו, עם יתרון התלתלים והעיניים הכחולות, ובכל זאת תמיד היה מבליח בו היסוס קל לפני שהחל בגישוש ראשוני.

"אז זה מה שאת עושה בזמן ההרצאות?" חייך אליה, מנסה להישמע קליל וזורם. "אפשר לראות עוד סיכומים?"

היא רפרפה על פני עמודים נוספים והוא גילה שהמחברת שלה מלאה ברישומים, מהם עמוסים ומסוכסכי קווים, מהם בהירים ועדינים. הוא רצה להתעכב עליהם יותר, ואולם הדפדוף החפוז שלה לא אפשר זאת ומשום מה הוא היסס לבקש. מה שבטוח, לא היה שם אפילו דף אחד עם טקסט מסודר. את סיכומי השיעור הוא לא ימצא אצלה, זה היה ברור כשמש.

"מצטערת לאכזב!" אמרה משועשעת. "אני מניחה שזה לא בדיוק מה שחיפשת." היא טמנה את המחברת חזרה בתיק, והטילה עוד פלח של קלמנטינה לפיה. הוא חשב שיש לה חיוך נעים ורעננות לא מצויה, וגם, מסתבר, כישרון ציור לא מבוטל, וחיוך שמשי, ושיער חום שופע, והקווים המקווקווים עוד זרמו לנגד עיניו על הנייר... וניחוח מתוק־חמצמץ של קלמנטינה...

הוא מצא את עצמו בוהה בה בלי מילים, בלי תוכנית מבצעית. בפעם הראשונה בחייו התושייה שלו נטשה אותו כליל. אפילו הנוהל הפשוט לשאול אותה לשמה נשמט ממוחו.

עוד הוא בוהה והיא קמה, נטלה את התיק, זרקה לו "ביי" והלכה.

מקץ כמה דקות בהייה הצליח להיזכר שעדיין לא השיג את סיכומי השיעור שחיפש, וכנראה יצטרך לקושש אותם במקום אחר. בדרך כלל זה קורה בזכות אחת הבחורות השקדניות שיושבות בשורות הראשונות של האולם ורושמות כל מילה. בימים טובים במיוחד גם הרוויח כך הזדמנות לשעשוע של סוף שבוע. אבל הפעם משום מה לא פנה לאף בחורה אחרת. במקום זה הלך לשבת בקפטריה, מהורהר ומבולבל, ספל אספרסו מונח לפניו וקלמנטינה מחייכת בראשו. פתאום עבר בו רטט, ומשב של רחש לחש לתוך ראשו: ואולי דווקא מצאתי את מה שחיפשתי...