שירים

תאריכים ואירועים בחייו וביצירתו של לאופרדי (מובאים מעקרם מתוך Canti בהוצאת Rizzoli, 1996)

1798. ב–29 ביוני ג'קומו לאופרדי נולד בעיירה רקנאטי בחבל מרקה (Marche) שבאיטליה לאביו הרוזן מונלדו ולאמו אדלאידה אנטיצ'י.

1807. מתחיל לימודים תחת הוראתם של סבסטיאנו סנקיני ווינצ'נסו דיוטלוי.

1809. מועד ראשית כתיבתם של כמה חיבורים פואטיים שמסמנים את תחילת הליכתו בדרך עצמאית למרות החינוך הנוקשה שניתן לו בבית הוריו, ביחוד מצד אמו שהייתה מחמירה בדתיותה וממעטת בגילויי חיבה ואהבה. בין אלה הסונטה "מותו של הקטור" (La morte di Ettore).

1811-1810. לאופרדי מרחיב את גבולות יצירתו ומלבד גילוייה הפואטיים הוא מוסיף עליהם פרוזה פילוסופית ואף כותב טרגדיה בשם "פומפאי במצרים" (Pompeo in Egitto).

1816-1813. מתחיל בכוחות עצמו ללמוד יוונית. מרחיב את לימודיו ומחקריו בספרייה העשירה שבאחוזת לאופרדי. שולח את ידו בתרגומן לאיטלקית של הקלאסיקות העתיקות וביניהן "הקרב של הצפרדעים והעכברים" (Batracomiomachia), פואמה סאטירית המיוחסת (בטעות) להומרוס, עליה יבסס בשנותיו המאוחרות את ה–Paralipomeni della Batracomiomachia (כלומר "תוספת דברים שנשמטו או נזנחו ב"'הקרב של הצפרדעים והעכברים'"). מפרסם את תרגומו לספר הראשון של האודיסאה. כותב את "התקרבותו של המוות" (Appressamento della morte) שקטע ממנו צרף לספר זה ("קטע" 39).

1817. מתפרסם בכתב העת Spettatore ה"המנון לנפטון" (Inno a Nettuno), המנון לאל הים, כביכול מתורגם מן היוונית. מתחילה התאהבותו–ספק–התאהבותו, בדודניתו ג'רטרודה קאסי (Gertrude Cassi). כותב את "האהבה הראשונה" (להלן 10). מתוודה בפני ידידו לחילופי מכתבים, פייטרו ג'ורדני, על דבר אי–אושרו שמקורו במצבו הנפשי והגופני הרעוע. מתחיל לארגן ולכתוב את הרהוריו הפילוסופיים, האסתטיים, הלשוניים ב–Zibaldone, מחברת–יומן מונומנטלית, מפעל שיתמיד בו עד שנת 1832.

1818. כותב את ה"נאום של איטלקי על אודות השירה הרומנטית", מסה מקיפה שלא פורסמה עד שנת 1906, ובה מבהיר לאופרדי מדוע הוא מסתייג מן התפיסות הרומנטיות החדשות של השירה ומחזיק ברעיון שדווקא המשוררים העתיקים, באשר נשענו על הדמיון, המאפיין את האדם בגיל ילדותו ונעוריו, הם יוצריה ונציגיה של השירה האמיתית. כזו ראויה להיות השירה גם בימיו. מתחדדת תפיסתו הפוליטית לכיוון היותו פטריוט, רפובליקני ודמוקרט. כותב את שיריו "לאיטליה" (להלן 1) ו"על האנדרטה של דנטה" (להלן 2) וכנראה, בעקבות שקיעתו של הקשר לג'רטרודה קאסי, הוא כותב את האלגיה המופיעה כאן כ"קטע" 38.

1819. בשל מצבו הבריאותי נאלץ לאופרדי להשהות את לימודיו בכמה חודשים. מתעצבים קווי אופיו; הבדידות, ה"שיממון" (noia) הפילוסופי שמקורו במעמדו של האדם אל מול אינסופיותו של היקום ואי יכולתו להיות מסופק מכל דבר שהוא ארצי בלבד, הפסימיזם. נבלמת שאיפתו לפרוץ את המסגרת המשפחתית הסוגרת עליו. כותב את "האין–סוף" (12), את "אל הלבנה" (14) ואת "קטע" 37.

1820. כותב את "לאנג'לו מאי" (3), את "הערב שאחרי יום החג" (13) ואת "החלום" (15).

1821. כותב את "חיי הבדידות" (16), את "בחתונת האחות פאולינה" (61), את "למנצח במשחק הכדור" (5) ואת "ברוטוס הצעיר" (6).

1822. כותב את "לאביב" (7), את "שיר אחרון של ספפו" (9), את "המנון לאבות הראשונים" (8). מתרגם מן היוונית את "מות האבות הקדושים על עדות האל" (il Martirio dè santi Padri). בנובמבר יוצא לראשונה מגבולות רקנאטי לרומא ואכזבתו קשה: הוא חסר את האמצעים למחייתו ואף אינו מצליח להתקבל למשרה בחסות הותיקן.

1823. לאופרדי חוזר לרקנאטי כותב את "אל גבירתו" (18). כמו כן כותב את מאמרו הגדול (שלא פורסם עד שנת 1906) על אודות "המצב הנוכחי של מנהגי האיטלקים" ובו ניתוח פילוסופי מדיני של המציאות האיטלקית מול התמורות שהתחוללו באירופה בזמנו. שני תרגומים של סימונידס מן היוונית רואים אור בסוף השנה ("קטעים" 40 ו–41).

1824. כותב את ה–Operette morali ("חיבורים קטנים בענייני רוח"), מלבד חמישה שיושלמו בשנים הסמוכות.

1825. נוסע למילנו, אחר כך לבולוניה. מנסה לשווא לקבל שם משרה.

1826. כותב את שירו "לרוזן קרלו פפולי" (19), מציע אותו להוצאת "סטלה" (Stella) שנענית לשלם לו קצבה חודשית. מתחיל לפרסם פירוש ל"שירים" (Rime) של פטררקה.

1827. דרך Stella הוא מוציא לאור אנתולוגיה של הפרוזה האיטלקית (Crestomazia italiana), בחירה, ניתוח וביאור של קטעים נבחרים מתוך ספרות הפרוזה האיטלקית. יוצא לאור ספרו Operette morali. ביוני הוא עובר לפירנצה ופוגש שם את מנצוני. לקראת סוף השנה מגיע לפיזה.

1828. יוצאת לאור, אף היא באמצעות Stella, אנתולוגיה שלו לשירה האיטלקית (Crestomazia italiana poetica). מחבר את "סקרצו" (36), את "התחיה" (20) ואת "לסילביה" (21). באין לו עוד אמצעים למחייתו שב לרקנאטי.

1829. מחבר את "הזכרונות" (22), את "השקט אחרי הסערה" (24) ואת "השבת של הכפר" (25).

1830. משלים את הכתיבה של "שיר לילה של רועה נודד מאסיה" (23). באפריל שב לפירנצה. בפירנצה מתחילה ידידותו עם איש נאפולי, אנטוניו רניירי, ידידות שתימשך עד מותו.

1831. יוצא לאור בפעם הראשונה ספר שיריו זה "שירים" (Canti). בספטמבר נמצא עם רניירי ברומא.

1832. במרס מגיע שוב לפירנצה. מתחיל בליקוט ה"מחשבות" (או "הרהורים") שלו — Pensieri, אוסף אמירות ואפוריזמים שרניירי, שלא בטובתו של המשורר, כנראה מטביע בו את חותמו. מסיים את כתיבת ה–Zibaldone, יומן–מחברת, עצום בהיקפו, של מחשבות פילוסופיות, פילולוגיות, ספרותיות שנוגע כמעט מכל תחומי הרוח.

1833. עובר יחד עם רעו רניירי לנאפולי בהותירו מאחור את אהבתו הנכזבת לפאני טרג'וני טוצטי. החל בכתיבת ה–Paralipomeni פואמה סאטירית המשלימה את ה–Batracomiomachia "הקרב של הצפרדעים והעכברים", המתאר באירוניה את האירועים הפוליטיים של השנים 1821-1820.

1834. יוצאת לאור המהדורה השנייה של ה–Operette morali.

1835. יוצא לאור בשנית ספרו "שירים" (Canti) שבנוסף על מה שהיה בהוצאה הראשונה מופיעים בו השירים "האנקור הבודד" (11), "חיקוי" (35) וכן שירי "מחזור אספסיה": "המחשבה השליטה" (26), "אהבה ומוות" (27), "קונסלבו" (17), "לעצמו" (28), ו"אספסיה" (29). כמו כן הופיעו בו השירים "על תמונת דיוקנה של אישה יפה" (31), "על תבליט קבורה שטוח עתיק" (30) וה"פלינודיה" (32).

1836. מופיעה המהדורה השלישית של ה–Operette morali. אלה ו"שירים" מוחרמים מצד הביקורת הבורבונית. כותב את "הרותם" (34), את "שקיעת הלבנה" (33) ואת "המאמינים החדשים" שלא נכלל בתוך "שירים".

1837. ב14 ביוני לאופרדי נפטר כאשר בנאפולי משתוללת (וללא קשר למותו) מגיפת כולרה. רניירי מביאו לקבורה בכנסיית San Vitale ברובע Fuorigrotta. בשנת 1936 הועתק מקום קבורתו אל פארק ורג'יליו (Parco Vergiliano di Piedigrotta).