שירת חיי

יש חיים אחרי המוות יום שישי כשקמתי בבוקר ידעתי, ידעתי שהיום זה היום, בתוך ליבי ידעתי שהיום הגיע. זה או אני או אתה. אחרי שמונה־עשרה שנים של פחד מתמיד ידעתי... וצדקתי. שלושת החודשים האחרונים היו סיוט מתמשך, גיהינום עלי אדמות — אני יושבת וחושבת אם אקום בבוקר או אעבור את היום, עוד יום והמוות מרחף באוויר, המוות שלי, כי זה לא ייתכן שזה יהיה המוות שלך! שלושה חודשים של מכות, השפלות, קללות, שרמוטה, זונה, בוגדת, פח אשפה, מי את, את זבל, את מיץ של הזבל. ואני בשקט מפחדת לענות, מפחדת לספר, מתביישת, משתדלת לעשות הכול שהילדים שלך לא יראו, לא ישמעו מה אבא עושה לאימא... יום ראשון, אני מתעוררת אחרי לילה שאני בקושי ישנה בו, קמה ושואלת את אלוהים מה יהיה היום, מה מצפה לי היום, האם זה היום שבו הכול נגמר או שאני ממשיכה לחיות. קמתי וארגנתי את הילדים, שולחת את הגדולים לבית הספר ואת הקטנה לגן, לאחר מכן מארגנת את הבית כרגיל ודואגת לארוחה חמה לילדים ואפילו לך, ואז יוצאת לעבודה, עבודת ניקיון כי רק שם אתה מסכים שאני אעבוד, כי לשם אני לא צריכה להתלבש יפה, שם אף אחד לא יתחיל איתי. אחרי שש שעות הגב כבר שבור, ובל נשכח שאני בתחילת היריון, היריון כפוי. חוזרת הביתה לילדים שלי, ואז בשביל לתפקד כאימא שפויה ונורמלית אני לוקחת כדורים משככי כאבים, הכי חזקים שיש, כדי לא להרגיש שום כאב, לא את הכאב שבלב ולא את הכאב של הגוף מהמכות שחטפתי בלילה. הלילה מגיע, הבית מתוקתק כדי שלא יהיו לך טענות, הילדים במיטות כבר ישנים שנת ישרים, ואני במיטה שלי מתחילה את הטקס הקבוע של התפילות... “שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד... ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. “ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה״, אלוהים, אני מתחננת, תעשה לי נס. יום שני, אני מתעוררת אבל הפעם לקללות ולצעקות ומשם לאיומים. היום לא מתאים לך שאני אלך לעבודה, ואני כמובן שותקת, אין לי ברירה, מתפללת שהיום ייגמר, שהלילה יעבור, מתפללת לאלוהים שיעזור. כשהגיע הלילה הכרחת אותי לשכב איתך, ובאותו הלילה עשית מעשה שבחיים לא עשית. לא היה אכפת לך שהייתי בתחילת היריון ופשוט אנסת אותי באכזריות. לא היה אכפת לך שכאב לי, שהכאבת לי, דאגת לסתום לי את הפה בזמן האקט שהילדים לא ישמעו אותי צורחת, ואז לאחר שהגעת לסיפוק שלך נרדמת. אני לא נרדמתי. כאב לי כל הגוף, כאב לי בלב, רציתי למות, והפעם התפללתי למוות שלי. יום שלישי, אני מתעוררת ואתה קמת יחד איתי. התנהגת כאילו כלום לא קרה, היית נחמד וארגנת את הילדים, שלחת אותם למסגרות שלהם, לרגע היית אב השנה ובעל למופת. ארגנת את הבית, הכנת לי ארוחת בוקר ונעלמת, היית מכור לסמים, לא לסמים כמו הרואין, אלא אהבת את הקוקטיילים האלה, שבעצם דפקו לך כל חלק וחלק במוח המעוות שלך. אהבת קריסטל, חגיגת כדורים פסיכיאטריים, ובעיקר היית מכור לריטלין. היית מסניף שלושים כדורים ביום, אם לא יותר, מה שגם גרם לך להתקפים פסיכוטיים ברמות קשות, ובינתיים אני בבית חיה אבל מתה, נכנסת להתקלח, יושבת על הרצפה ורוצה לחתוך את הוורידים, אבל לא היה לי אומץ ולא בגללי אלא בגלל הילדים. חשבתי על הרגע שהם יחזרו וייכנסו למקלחת ויראו את אימא שותתת דם, אימא מתה. לא זאת התמונה שרציתי להשאיר לילדים שלי לפני לכתי, לא מספיק מה שהם רואים? לא מספיק שהילדים האלה כבר מתוסבכים? אז איך אני בתור אימא יכולה לעשות להם את זה, ומי יכול לגדל את הילדים שלי יותר טוב ממני? הם החיים שלי, בזכותם אני חיה, וכך היום עבר לו לאט, חיה־מתה אני מארגנת אוכל, מקלחות בסוף היום, ואז מכניסה את הילדים למיטה ויושבת ומחכה. ברגע שנכנסת בדלת הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה מהפחד, ושם כולך מסטול עומד, ושוב ביקשת להיכנס למיטה. נכנסנו למיטה, מתפללת שתגיע לפורקן אחרי שתיים-שלוש דקות ואז זהו, תסתובב לך ותלך לישון, אבל הפעם טעיתי כל כך. נכנסנו למיטה, ומה שלא עשית וניסית, לא עמד לך, לא הצלחת להגיע לזקפה מרוב שהיית גמור מהסמים, מה שגרם לך להתרגז יותר, אז פשוט הכרחת אותי למצוץ לך. במשך שעה תפסת אותי, הכנסת את הזין שלך לפה שלי, חנקת אותי ולא הרפית, ואני, העיניים שלי יוצאות מכל החורים, מפחדת להקיא, מפחדת לצייץ, ממשיכה וממשיכה עד שגמרת, גמרת לי בפה. לא הבנתי מאיפה זה הגיע שפתאום הרגשתי את הזרע שלך בתוך הפה שלי. קמתי פגועה, נכנסתי למקלחת, שוטפת את הפה, מפחדת שלא תשמע אותי מקיאה, מרביצה לעצמי ואז שואלת למה, איך היית מסוגל. שנאתי אותך כל כך, ושם התחלתי להרגיש את הסוף, סוף של אחד מאיתנו. יום רביעי, עוד לילה בלי שינה של בכי ועצבות, מתפללת שהמוות יגיע ויגאל אותי מייסוריי, ואז במצב של אי־שפיות שלי מזמינה מונית בתירוץ שכואבת לי הבטן ואני חייבת להיבדק, ושם, בבית החולים, התחננתי לעזרה. הביאו לי פסיכיאטר, והתחננתי שיאשפז אותי, אבל הוא לא הבין למה. כמובן, לא סיפרתי לו את האמת, לא יכולתי, התביישתי, הרגשתי שאם הייתי יכולה לעשות חור באדמה ולהתחפר בו, הייתי כבר שם ומזמן. כאשר חזרתי, תפסת אותי ופתחת את התיק הרפואי כדי לראות שלא עשיתי הפלה. קראת במסמכים בלי להבין מילה ממה שרשום שם, חיפשת רק את המילה “הפלה״. כמה מטומטם היית שחשבת שבשנייה אפשר לעבור הפלה, ואז עיניך צדו את המסמכים של הפסיכיאטר, ובלי לחשוב הרבה החטפת לי סטירה שסובבה לי את הראש מאה שמונים מעלות, ומהעוצמה של הסטירה נפלתי על הרצפה. אני לא יודעת להסביר מאיפה היו לי הכוחות לעמוד מולך זקופה, ואמרתי לך במשפט אחד, “זוכר שהייתה לנו סוכת אבלים מתחת לבית כי השכן נפטר? ושם, בקול ברור וחד, אמרתי לך ‘מחר מפרקים את סוכת האבלים, ואני מבטיחה לך שבעוד יומיים בונים סוכה או שלי או שלך, והפעם לא יעזור לך״, ואז, בשיא הכוח נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת ולא יצאתי מהחדר, לא אכלתי, לא שתיתי, אני לבד עם הכדורים שלי והסיגריות שעישנתי כמו קטר, וניסיתי להרגיע את הנפש שלי. הייתי בשוק שאפילו הילדים לא עניינו אותי, ומה שעניין אותי זה דבר אחד, המוות. ושם במיטה, כשהעיניים שלי לא מפסיקות לדמוע, אני חוזרת על הטקס הקבוע שלי, “שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״, “ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה״, ואני מתחננת אליך, אלוהים, קח אותי. יום חמישי, עוד לילה בלי שינה, והרצון למות כל כך חזק. הלב מדמם, פצוע אנושות, מחפשת נחמה ואין, אין לאן לברוח, ואם אברח אז לאן, ואיך אני מסוגלת להשאיר את הילדים שלי עם מפלצת כמוך. לא יכולתי לקום מהמיטה, אין לי לאן לברוח או שבעצם יש לכדורים, כדורים שמשכיחים את הכאב. אתה בינתיים נרדמת בסלון. ידעת שלא היית בסדר, אפילו לא יכולת להסתכל לי בעיניים, ואז הלכת, יצאת מהבית. ובינתיים, הילדים בבית עם אימא שלא מתפקדת ולא מתייחסת, אימא שבאותו הרגע לא אכפת לה מכלום. בשעה עשר בלילה התקשרת והתנצלת, שאלת לשלומי, דאגת אם אכלתי, אם קמתי מהמיטה, דיברת, בכית, ביקשת סליחה, התחננת שאיכנס להתקלח ועוד אמרת שאתה מזמין לי אוכל, אוכל! לא רציתי לשמוע ממך אך לא הרפית. הבטחת שבבוקר נלך לקניון לארוחת בוקר, תפנק אותי, ועוד המשכת להבטיח שאתה תפסיק לגעת בחרא, ברעל של הסמים. הבטחת והבטחת, אבל כל הדיבורים שלך נכנסו מאוזן אחת שלי ויצאו מהאוזן השנייה. לא עניין אותי כלום, ובאותו הרגע קרסתי, נפלתי לשינה עמוקה, שלושה ימים על כדורים ובלי שינה. לפני זה חזרתי על הטקס הקבוע, “שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״, ונרדמתי. נרדמתי מבלי לדעת מה יביא איתו היום שלמוחרת, אבל הוא הביא. יום שישי, קמתי בשש בבוקר, יצאתי לסלון, ואני רואה אותך יושב מול צלחת עמוסה בקריסטל, מכין פסים ומריח בלי חשבון. הסתכלתי עליך ושאלתי, “זהו? ההבטחות נגמרו?״ וכמובן, שוב תקפת, כי כמובן, ההגנה הכי טובה זאת המתקפה. התחלת לצעוק בלי חשבון, בלי לחשוב על הילדים שלך שישנים ויכולים להתעורר בבהלה. פשוט לא היה אכפת לך. צעקת שאתה לא שואל אותי מה לעשות ושאני בטח ובטח לא אגיד לך מה לעשות, ביקשת בצעקות שאני אכין לך תיק, שאתה עוזב את הבית, ועוד אמרת שאתה יודע שאתה לא רצוי, ואז שמעת את השיר החדש של איל גולן “אני מקווה״... “רק שלא יחזור על אותה טעות שעשיתי אז אני, כשעוד הייתה לי הזדמנות להביא לך איזה אושר". אושר?! קמתי בלי הרבה דיבורים, הזמנתי לעצמי מונית כי דאגת להעלים לי את הרכב יום לפני כן והייתי צריכה לעשות קניות כי זה היה יום שישי לפני ערב פסח, ואיך שהגעתי לסופר, הטלפון שלי קיבל שיתוק ולא הצלחתי להפעיל אותו, כי מרוב ששיחקת בטלפון שלי ושמת לי כל מיני מעקבים עם כל הסרטים שאכלת עם עצמך, הטלפון הלך קיבינימט, ואז הסתכלתי על הטלפון ולשנייה נלחצתי מהפחד שתתקשר ואני לא אענה, ואז החלטתי להכניס את הטלפון לתיק והתחלתי בקניות. נתקעתי שם שעתיים, הסתובבתי כמה שיכולתי כי פשוט לא רציתי לחזור הביתה. לבסוף, כשחזרתי, ישבת וחיכית לי בסלון בעצבים וצעקת בלי חשבון. כבר לא היה אכפת לך שהילדים ערים. צעקת למה הטלפון שלי כבוי, ואיפה הייתי וכינית אותי זונה. הסתכלתי עליך בגועל, ואז הוצאתי את הטלפון מהתיק וזרקתי עליך, ואמרתי לך, “תתמודד״. התיישבתי על הספה והתחלתי להתנדנד ולנסות להירגע, לדבר עם עצמי כמו משוגעת. היום זה היום, היום זה הסוף, או אני או אתה. אין. כבר לא הקשבתי לכל מה שאמרת, ואז נכנסת לחדר השינה, ובשניות נכנסת להתקף פסיכוטי וטענת שהמאהב שלי בחדר, קרעת בידיים את כל המצעים, לקחת סכין ובעזרתו קרעת את השמיכה ואפילו את המזרן, והמיטה, טענת שהמאהב מתחת למיטה, הרמת את הבסיס של המיטה והמשכת לקרוע, ומשם עברת לארון, וצעקת, “הוא נמצא בארון, את מחביאה אותו בארון״, ובשניות הוצאת את כל תכולת הארון וזרקת על הרצפה, והמשכת לחפש את המאהב שלי בתוך הארון. מאי, הילדה הגדולה בת השש־עשרה שלך, נכנסה לחדר בבהלה, תפסה אותך, ניסתה להרגיע אותך, צועקת אליך ומנסה להסביר לך שאין אף אחד בארון. היא התחננה שתקשיב לה, שתאמין לה, אבל כלום לא עזר, היית נעול בהתקף פסיכוטי מטורף, ואז החלטתי לקום והחלטתי לעשות מה שלא העזתי לעשות במשך שמונה־עשרה שנים שהיינו יחד. תפסתי את הטלפון והזמנתי משטרה. התחננתי אליהם שיבואו מהר, וניתקתי. ואז נשמעה זעקה, זעקה של הילדה שלעולם לא אשכח. נפלת על הרצפה והתחלת לפרפר לנגד עיניה של הבת שלך, ואז היא יצאה מהחדר ותפסה אותי. מבין? היא לא רצתה שאראה אותך, היא לא רצתה שזה יהיה הזיכרון האחרון שלי ממך, אבל אני קלטתי אותך מזווית העין ומייד נכנסתי לחדר, התחלתי לצרוח, כל השכנים עלו מייד, הזמנו אמבולנס, ובמוקד הדריכו אותנו מה לעשות, אבל זה לא עזר. ראיתי איך נשמת את נשמתך האחרונה והלכת מהעולם. באותו הרגע גם המשטרה וגם הפרמדיקים הגיעו ופינו אותנו מהחדר והתחילו בהחייאה. אני לא יודעת אם באמת אצליח להעביר את התחושות שלי באותם רגעים, ההרגשה של מה שקרה במהלך כל אותן חמישים הדקות שבהן ניסו להחיות אותך, אני כבר ידעתי שאתה כבר לא איתנו בין החיים, אבל הייתי חייבת לשמוע באוזניים שלי שזה באמת נגמר, שהחיים שלך נגמרו. הוציאו אותי בכוח לסלון, הצרחות והיללות שלי לא פסקו, נהר של אנשים הגיע לבית שלי כי חשבו שאני זאת שנפגעה ומתה. כולם בלי יוצא מן הכלל. ואז הם ראו אותי ולא הבינו מה קורה פה. השמועה בשניות פרשה כנפיים, וכל העולם היה בבית שלי, חברים, משפחה שלי, שלך, כולם בהלם, ואני צורחת ומתעלפת, הפרמדיקים עליי, מתאוששת, ויושבת כמו זומבי, מתחילה להתנדנד ומדברת לעצמי, “שימות, שימות...״ שיגידו לי שאתה מת, ואז חוזרת לצרוח ולהתעלף, וככה, במשך כל הזמן הזה שניסו להחיות אותך. אחרי כשעה יצא הפרמדיק הבכיר מהחדר והסביר שהמצב שלך קשה וחייבים לפנות אותך לבית חולים. בדיעבד הבנתי שמשום שהמשטרה הייתה מעורבת, אסור היה להם להגיד לנו שאתה כבר מת, כי אז הייתה מתפתחת מהומה. כשהוציאו אותך מהחדר על אלונקה, בגלל הסערה שהיינו בה, לא שמתי לב שאתה אפילו לא מחובר לשום דבר שמנשים אותך. ירדנו בטור אחד, האלונקה, השוטרים שתופסים אותי, וכל שאר המשפחה שלי, שלך, והחברים מאחורינו. התעקשתי לעלות איתך לאמבולנס, ולפחות חמישים מכוניות נסעו בשיירה מאחורי האמבולנס שבו אתה ואני היינו. לפני שהתחלנו בנסיעה ביקש ממני הנהג של האמבולנס לחגור. עניתי לו שבמקום להתעסק בחגורה שלי, שיתחיל בנסיעה. “המצב לא טוב, אז סע״, התחננתי לנהג, “בבקשה תפעיל סירנה ותטוס לבית החולים״. אבל הוא לא הסכים. חגרתי, הפרמדיק סובב אותי אליו ואמר לי, “תשמעי, בעלך נפטר, מצטער, עשינו כל מה שיכולנו״, ואז הוא קבע את שעת המוות, שתיים וארבעים בצוהריים, ומהרגע הזה עד לרגע שהגענו לבית החולים שני פרמדיקים עליי, ואני צורחת, בוכה, מרביצה לעצמי וצועקת, “למה? למה עשית לי את זה? למה? היה לך הכול, בית, ילדים, אישה טובה שהייתה נאמנה לך למרות הכול. למה?״ הבנתי שאני בוכה מכעס, הבנתי שאני בוכה כי אני חיה, אני חיה ואתה זה שמת. כאשר הגענו, הפרמדיק הוציא אותי מהאמבולנס, הרים אותי, ניער אותי וצעק עליי שאירגע כדי שאוכל לתת להם לעשות את העבודה שלהם. הם הורידו אותך והכניסו אותך לחדר הלם, ושם, בעצם, כולם נכנסו להיפרד ממך. נכנסתי למיטה, לשכב לידך, ולא יכולתי להפסיק לבכות כמו שלא יכולתי להפסיק לשאול למה, עד שאבא שלי היקר בא, שלף אותי מהמיטה, קרא לרופא, אמר לו שאני בהיריון ושייתן לי משהו להרגעה. אבא פחד עליי, פחד שאתמוטט. הזריקו לי ישר לווריד כמות נכבדת של ווליום, הצמידו אליי שוטרת, שאני לא אזוז. היא הובילה אותי למיטה שלידך, איפה ששכבת דומם. ישבתי המומה, מרחפת, מסוממת, בהלם, מסתכלת על כולם צורחים ובוכים, מבינה שעם כל האהבה הגדולה האובססיבית החולנית שלך אליי, הייתה לך עוד אהבה, הסם. היית רעב אליו יותר, ושם לא יכולתי לנצח. לאחר זמן מה אחותי הוציאה אותי מהחדר לרחבה של בית החולים. ישבנו על הרצפה מעשנות סיגריה. לרגע הרמתי את הראש וראיתי את המוני האנשים, חברים, מכרים שלך, עומדים, חלקם בוכים, חלקם המומים וחלקם מנסים לעכל את אשר קרה. ישבנו בשקט, ניסינו להבין בשתיקה גדולה מה קרה ואיך קרה, אבל לא היו לי תשובות. עישנתי סיגריה ועוד סיגריה. אחותי, שתחיה, לא נתנה לאף אחד להתקרב אליי, שמרה עליי מכל משמר. לאחר זמן מה ניגש אליי השוטר שהיה אצלי בבית וחקר אותי על מה שקרה. הייתי המומה מדי, מתקשה להבין את המצב, כך שלא היה לי מה לענות, אבל על דבר אחד התעקשתי, אין ניתוח לאחר המוות. אני לא אתן לאף אחד לחלל את הגוף שלך יותר ממה שאתה חיללת אותו, כי הרי תכלס, שנינו יודעים מה קרה לך. הלב שלך התפוצץ מכל הקוקטייל שלקחת. הם ביקשו כמה חתימות, ומשם לקחו אותך, את הגופה שלך, לאבו כביר. אבא שכנע אותי להיכנס לפסיכולוג, זה שבא ומנסה לעזור עם האבל. הפסיכולוג הקדיש לי שעה שבה סיפרתי לו על כל החיים שעברתי, לרגע הוא דמע, ואז אמר לי שאני אישה חזקה והוא לא מאמין ששרדתי את כל זה, ועוד הוא אמר לי, “כל הרע כבר מאחורייך. עכשיו הזמן לחיות״. האמת, אני לא זוכרת את מה שהיה אחר כך, כבר הייתי יותר מדי על כדורי הרגעה. אני כן זוכרת שבאו עובדים סוציאליים לבית ודיברו עם הילדים. אני כן זוכרת שתפסתי את מאי הגדולה, חיבקתי אותה ולחשתי לה באוזן, “זהו, ילדה שלי, זה נגמר. עכשיו אנחנו משוחררים״, לא זוכרת את ההלוויה, כן זוכרת את הנהר העצום של האנשים שבאו ללוות אותך ולחלוק לך כבוד אחרון. בחוץ כולם אהבו אותך, היה לך ים של חברים. בחוץ עשית אותי מלכה שלך, בודדים ידעו מה באמת אני עוברת, ואז, לאט לאט, אנשים התחילו להבין את התמונה המלאה, מה באמת היה במהלך החיים שלנו יחד, ואז משפטים שאני כן זוכרת, “זהו, מסכנה, עכשיו היא נחה, כמה שהיא סבלה״. היה רגע שבו אבא תפס אותי לשיחה ואמר לי, “זהו, את בת שלושים וארבע שנים, סבלת מספיק, היית מתה, עכשיו הזמן לחיות״. אמרתי לאבא שאם הוא רוצה שאחיה, שיקבע לי הפלה וכמה שיותר מהר, כי אין מצב שאני הולכת להביא ילד לעולם שיגדל בלי אבא. אני צריכה לשמור על הקיים ולא על מה שלא קיים, כי לא רק אני הייתי פצועה, גם הילדים, הילדים שראו, הילדים ששמעו, הילדים שאיבדו. ההפלה בוצעה בזמן השלושים שלך, ובזמן הזה כל המשפחה הגרעינית שלי והמורחבת שלי הייתה איתי ועטפה אותי בחום ובאהבה ושמרה עליי שלא איפגע, בכתה איתי ובעיקר הייתה שם בשבילי. כולם פתאום הבינו באיזה חושך מוחלט הייתי, ולא הבינו איך סתמתי ולא סיפרתי. התביישתי, פחדתי, אבל זה נגמר. שבועיים אחרי זה חגגתי יום הולדת שלושים וארבע, חגגתי את החיים כי נשארתי בחיים. אתה הלכת בחודש ניסן, החודש שבו אלוהים גאל אותי והוציא אותי מעבדות לחירות. אלוהים החליט שהוא שומר עליי, שאני עדיין לא צריכה להיות למעלה, שעדיין השעה שלי לא הגיעה, שהילדים שלי צריכים אותי, ואני פה ואהיה פה, גם אימא וגם אבא שלהם, ואני אעשה הכול כדי שלא יחסר להם כלום, והיום, כשאני נכנסת למיטה, מנסה להבין ולעכל שאני חיה, פותחת חלון ואומרת נסתרות הן דרכי האל, “שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד... אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד... בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה׳ אל אמת... ברוך אתה ה׳ אלוהינו שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה״. הוא עשה לי נס.