שיר השירים

השירה היא הרובד העמוק ביותר של אישיותנו, ואילו היינו יודעים לשיר את שירת הכלל היינו במדרגה המסוגלת להכיל את כל המציאות. יכולת ההכלה הרגשית אפשרית רק מתוך אהבת ישראל. הגילוי העמוק ביותר של השכינה הוא בנפש המחוברת לכלל דווקא, וזה על ידי הכרת גודלו של הפרט, כלומר חיבור עמוק לכל אחד ואחד מישראל, דבקות אל הנקודה השורשית שבו. זוהי תפיסת הכללות של השלֵמות, "שיר השירים אשר לשלמה", מתוך הראייה הכוללת והשלֵמה. כנסת ישראל שרה,1 כלומר ה'יחידה' שבנפש, כנסת ישראל2 שאצל כל אחד. הנשמה אינה אלא "חלק אלוק ממעל".3 וכמו שיש קודש שהוא העלאת החול למקום פנימי, ויש קודש קודשים המסוגל לחזור אל החול ולהרימו, כך יש שיר שהוא מפגש עם חיי הנשמה, ויש שיר השירים, שיר המסוגל לחבר אותנו חזרה אל מציאותנו הלאומית באהבה.

הפסיכולוגיה היהודית שמה קץ לדיכוטומיה בין חיים רוחניים לבין חיי החומר, ומשום כך הפסיכולוגיה של הפרט היא לאור הבנת נשמת הכלל. ובמילים אחרות, הפסיכולוגיה של הפרט בזרמי הכלל4 היא סוף וקץ לדיכוטומיה בין הפסיכולוגיה היהודית להופעת הנבואה. המפגש עם נקודת היחידה שבנפש מעלה את האדם אל מעל השכל של הבינה ואפילו מעל השכל המקודש. יש שמחה של יין ויש שמחה של ששון ודבקות רוחא ברוחא, בדיוק כמו נשיקה. וכיוון ששלמה השיג את דרגת החוכמה, הוא יכול לשאוף אל הדבקות בכתר, אל תענוגי הנפש. ולכן הסיבה העיקרית לקיומו של הבן החמישי בהגדה של פסח, זה שאינו יושב בשולחן ליל הסדר, היא הרדיפה אחרי תענוגות העולם, "ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא".5 עם ישראל הוא עם קדוש, וכל ריחוק הוא מתוך ייסורי מצפון קשים, שכן עבירה גוררת עבירה בכך שכל עבירה מורידה לאדם מן הערך העצמי, עד שהוא נמצא חייב לעבור עוד עבירה על מנת לנסות להמתיק את הנוירוזה של החיים. אולם, רק דרגת התענוג שבנפש מסוגלת להקנות לאדם את תחושת מחיקת החטא, ולכן לא שתינו את הכוס החמישית של אליהו הנביא, כי הוא ישיב את האב לבנו ואת הבן לאביו על ידי גילוי התענוג שבנפש, גילוי תורת הכלל בפרט, שורש החוסן הנפשי.

1 רש"י, שם.

2 רמב"ם, היד החזקה, הלכות תשובה, י, ג.

3 איוב לא, ב.

4 ביטוי של הרב צבי יהודה קוק.

5 סנהדרין סג, ע"ב.