שיר לאיזי ברדלי

קלייר חולמת שהיא פוסעת על החוף עם האלוהים. הכניעה ממנה והלאה והיא אינה מסוגלת לדבר בשלווה, ועל כן הם מתקדמים בדממה. החול קשה ולח, שלוליות פזורות בו, אדוותיהן נחבטות ברגליה היחפות. הם פוסעים עד שהוא עוצר ותופס את זרועה בידו העדינה.

״אנא חזרי. אני אוהב אותך.״

המילים לוחשות לאורך השערות הקטנטנות שבאוזן הפנימית של קלייר. האם מישהו התגנב לחדר השינה שלה, נגע בזרועה ומלמל, אני אוהב אותך? היא שוכבת בשקט, נזהרת לא לזוז, שמא יש מישהו בחדר, מישהו שמקווה לדבר איתה. אם יחשבו שהיא ישנה, הם יסתלקו ויניחו לה.

היא ממשיכה להעמיד פני ישנה ומאזינה לקולות הבוקר. קולות פיצוח ונקישות נשמעים מן הרדיאטורים, ארון מטבח נסגר בטריקה, והיא שומעת המולה רבה למטה. היא מרגישה שהחדר ריק, שהאוויר זורם ללא הפרעה. כשהילדים נושמים הם פולטים מאפם אוויר כמו מנועי קיטור קטנים. היא עוצרת את נשימתה עד שבטנה מתכווצת ואוזניה הולמות. כלום. אף אחד. היא מנסה להירגע, להרפות את המתח בשריריה ולשקוע שוב לתוך המזרן. למה הייתה חייבת להתעורר בדיוק כשהאלוהים החל לדבר אליה? היא מנסה לכבות את אוזניה, נושמת עמוק, לאט, ומדמיינת את עצמה שוב על החוף. זה לא מצליח. לבסוף היא מוותרת ומעסיקה עצמה במחשבה שמרפרפת בראשה כמו מטוס דו–כנפי קטן שמאחוריו מזדנבת כרזה של פסוק בהתהוותו: ראה כי הנה חלום חלמתי; או במילים אחרות, חזון נגלה אלי.

הדלת הקדמית נסגרת וקלייר מתחבאת תחת השמיכות עוד קצת שמא מישהו יחזור לאסוף קופסת אוכל שנעלמה מעיניו או תיק בגדי התעמלות שנשכח. כשהיא משוכנעת שאיש לא יחזור, היא בוקעת מפקעת השמיכות. היא נעמדת, החדר נוטה בשיפוע, והיא נאחזת לרגע בקצה העליון של מעקה המיטה ועוצמת עיניים בכוח. כשהקרקע מתייצבת היא פוסעת על קצות האצבעות לאורך המסדרון אל חדרה, אוספת מהרצפה זוג מכנסי טרנינג, נעזרת בקיר כדי לשמור על שיווי המשקל ולובשת אותם. לאחר מכן היא חוזרת לאורך המסדרון, יורדת במדרגות ותוחבת את כתונת הלילה שלה אל תוך המכנסיים תוך כדי הליכה. המעיל שלה תלוי על העמוד התחתון של מעקה המדרגות, היא לוקחת אותו ומוציאה את המגפיים הוורודים שלה ממגרת הנעליים.

היא פותחת את הדלת. האוויר צונן וצח ומדיף ריח של עלים נרקבים, בוץ ועץ לח.

היא צועדת לאורך שביל הגישה הריק, וכשהיא מגיעה לשער החצר, היא מביטה לאחור. המפתח לא איתה, אולי זה לא חשוב.

הבית גבוה, צר ומעט כפוף. זהו הבית האמצעי בטור של שלושה בתים צפופים בסגנון טיודור משנות העשרים של המאה הקודמת. בכל אחת משלוש הקומות יש שני חלונות, כל חלון מכוסה שתי וערב של ריבועי עופרת המשווים לבית מראה קצר רואי ועתיק יומין. הדלת הקדמית עבה ועליה פיתוחים מלבניים. רצועות חדות של צבע פלסטי שחור שהתקלף תלויות עליה. שלט הצפחה החדש של איאן תלוי לידה, ומוטבע בו באמייל לבן הכיתוב: המקום. הוא הזמין אותו מראש, בקיץ. וכשהשלט הגיע, כולם עמדו בחוץ וצפו בו קודח חורים בלבנים תוך שירת מזמור: נמצא את המקום שהכין האל הטוב, הרחק במערב אי שם. בו לא נדע מורא, פחד ומכאוב, קדושינו יבורכו כולם! השלט הוא הלצה רצינית למחצה. ״זה המקום,״ אומר איאן כשהוא נכנס עם המכונית בהילוך אחורי אל שביל הגישה; באותן מילים שבחר כביכול הנביא בריגהם יאנג כשנכנס אל עמק סולט לייק עם החלוצים המורמונים. השלט משמח את איאן; הוא מחייך כשהוא חולף על פניו. קלייר חשבה פעם שקילוף הדלת הקדמית וצביעתה באדום היו משמחים אותה.

היא שמה פעמיה אל החוף. משונה לה להיות בחוץ ולחשוף את עורה הנוקשה למזג האוויר לראשונה זה שבועות. היא ממשיכה ללכת ובסופו של דבר מגיעה לכביש המתפתל החוצֶה את הביצה. הכביש נסלל על פסולת, קשיחה לכאורה, אך הקבלנים שפכו אשפה ביתית לא דחוסה אל הבור הפעור בעת סלילתו. כשהפסולת התכווצה, שקע הכביש ונסדק והתפתל כגל לאורך הביצה כמו ים מכוסה חצץ וזפת. קלייר קראה לו מאז ומתמיד כביש החתחתים. גם ביום יפה כמו היום, כאשר שמים כחולים עזים ושמש סתיו מסיחים את הדעת מהחורף המזדחל ובא, נושבות כאן הרוחות.

בקצה כביש החתחתים ניצבת נקודת תצפית על ציפורים שאינה אלא גדר ירוקה ובה חורי הצצה. היא מציצה מבעד לאחד החורים. לגדר מחובר לוח ובו תמונות של ציפורים. היא מביטה במים וחושבת שהיא מצליחה לראות סייפנים שחורים ולבנים כמו הציפור שבתמונה. מתאים לה להיות מוקפת בציפורים בתקופה כזאת. הרי בסופו של דבר הציפורים תמיד נשאו עמן בשורות ונחמות; יונה סייעה לנח לקבוע שהמבול בא אל קצו, ועורב דאג לצרכיו של אליהו הנביא במדבר. היא מהרהרת בסנונית רחבת הלב בנסיך המאושר ובזמיר שהקריב את חייו כדי ליצור ורד אדום. שחפים אחדים עפים לעבר החוף, והיא נזכרת בסיפור נוסף על ציפורים, נס השחפים. זה קרה ביוטה, זמן קצר לאחר שהחלוצים הראשונים התיישבו שם. נחיל ארבה או צרצרים אכלו את היבול, או משהו כזה, והחלוצים התפללו ללא הרף עד שלהקת שחפים ירדה ואכלה את כל המזיקים. אנשים מאמינים שהאלוהים הוא ששלח את השחפים, שכן שחפים אינם נחשבים לציפורים מועילות מטבען, ואולי הצדק איתם. היא עוקבת במבטה אחר השחפים וחוצה את כביש החוף אל החנייה שבשולי חוף הרחצה.

הים עדיין נמצא במרחק כמה קילומטרים ממנה, אבל היא מרגישה את תנועת גליו בחזהּ כשהיא חוצה את מגרש החנייה, וכל אדווה מעוררת בה פרץ קטן ולא צפוי של אושר. נחיל זרזירים מתגבש במהירות לחץ אדום וחולף מעל ראשה. הם מפלחים את השמים כזיקוקין דינור מנוצים. היא עוצרת להתבונן בהם, וגל רגשות נשבר בחזהּ וזורם מעיניה.

היא חולפת על פני מכוניות אחדות, שככל הנראה שייכות לבעלי הכלבים המטיילים במסלול שבהמשך הדרך, וזוג מבוגר בקרוון שותה מתרמוס. היא חולפת על פני שיפוע קטן וממשיכה לעבר מסלול סֶנְדְוַוינינג. תמרור אזהרה חדש ובוהק עומד בפתח. אזהרה: דיג הצדפות אסור. היא יודעת שהגאות כאן מסוכנת; הים מתגנב מאחורי אנשים, ממלא גומות סמויות מהעין בסחף, מתערבל בתוכן כמו אגם ויוצר חול טובעני. רק בשבוע שעבר נכתב בעמוד הראשון בעיתון המקומי על מעשה הצלה נוסף.

המגפיים שלה נגררים על שביל החצץ, והיא שומעת מאחוריה מכוניות חולפות במהירות על כביש החוף. בחלומה הכול היה שקט יותר. משמאלה, במרחק מה, מזדקר המזח מן הטיילת אל החול החשוף. ביבשה היא מבחינה בחודי הבניינים ובפירמידת הפלדה של כבלי המתח התומכים בגשר מרין וויי. מימינה היא רואה את בְּלֶקְפּוּל. ואם היא מאמצת את עיניה, היא מצליחה לראות את עיקולה הצר של רכבת הרים. דומה שהיא מסוגלת להלך שם. יש אנשים שניסו זאת ומקצתם טבעו.

המסלול חולי יותר עכשיו, לח ודביק, גרגירי כמו תערובת עוגה. שביל מוחתם ברשת של טביעות, סימני צמיגים רחבים מרכבי הדייגים וסימני צמיגים דקים יותר של גלגלי אופניים. יש עקבות של רגליים, טביעות יונקים ומכרסמים וטביעות רגלי ציפורים, חלקן קטנטנות, אחרות גדולות להפליא, משוננות כמו להבי טחנת רוח. ככל שהיא ממשיכה בדרכה מרקם החול משתנה, שברי קונכיות מנקדים אותו כפסיפס המושך אותה אל הים כמו שובל של פירורי לחם.

היא רואה רשת זרוקה ועוצרת מלכת. הרשת אדומה כמו השקיות הקטנות שאורזים בהן תפוזים, והיא מלאה למחצה בצדפות קטנטנות; פעמוני כסף וקונכיות של צדפות — היא נזכרת ששרה את השיר לילדיה. היא מפצחת קונכייה אחת בציפורניה, וכשזו נפערת כמו פה קטן היא נזכרת שוב בילדים, בניסיון להכניס מברשות שיניים אל בין שפתיים קפוצות. בתוך הקונכייה יש שארית חומה ורוטטת של צדפה. היא מרימה אותה אל אפה, מריחה את הים ואז שומטת אותה.

היא ממשיכה ללכת הלאה ושומעת את קריאות הציפורים. האדמה נעשית סלעית יותר תחת רגליה והשביל זרוע פסולת שהים פלט. החול הופך בוצי והוא בולע את כפות רגליה, מאט את קצב פסיעותיה. כלב נובח, והיא מביטה לאחור. הרחק ממנה היא יכולה לראות את פסגת ריווינגטון פַּייק. היא זוכרת סיפורים על אנשים שהקימו מגדלים וטיפסו על הרים כדי לדבר עם האלוהים. ריווינגטון נמצאת במרחק של יותר מארבעים קילומטרים ככל הנראה, ופרט לכמה גשרי מסילה העיר שטוחה. היא הייתה יכולה ללכת אל אחד מגשרי המסילה, היא דמיינה כיצד היא עושה זאת כמה וכמה פעמים בשבועות האחרונים, אבל החלום שחלמה הבוקר הבהיר את הדברים. כשהתעוררה ידעה היכן היו אמורים להתרחש חילופי הדברים שלה עם האלוהים.

הכלב מתחיל לרוץ לעברה, שערו המדובלל מתנפנף כמו כנפיים. הוא רק גור, חיה שחיבה טבעית מתפרצת מתוכה. הוא מזנק ומוחה כפות חוליות במעילה.

״אני כל כך מצטער. ארצה, בינגלי, ארצה!״ האיש גורר את הכלב לאורך חלקו האחרון של השביל הביצתי. הוא מנסה למשוך את הכלב בעזרת הקולר והכלב מלקק את הגומי של מגפיו. ״מי כלב רע? אתה כלב רע, נכון? כן, אתה כלב רע! אוי, לא. הוא מילא את כל המעיל שלך בבוץ.״ הוא מנער את אוזניו הגמישות של הכלב ומחבר רצועה לקולר שלו.

״אל תדאג.״ קולה של קלייר נשמע מחוספס וצורמני. לשונה כבדה וחִכָּהּ דביק.

״כדאי לך לכבס את זה, אחרת יישאר שם כתם. את חוזרת עכשיו?״

״אני ממשיכה הלאה.״

״תשמרי על עצמך. יש לך נייד?״

אין לה, אבל היא מהנהנת.

״תסתכלי סביבך כל הזמן. שימי לב שהים לא מתגנב מאחורייך, הגאות מטורפת!״

היא מרימה את ידה קלות כדי לנופף לו לאות פרֵדה, והאיש מנופף לה בחזרה. האיש והכלב מתרחקים, והיא מביטה בהם לרגע. נדמה שהוא מרגיש במבטה, והוא עוצר ומסתובב אליה.

״יום נפלא לטיול,״ הוא קורא אליה.

היא ממשיכה הלאה ופותחת את כפתורי המעיל תוך כדי הליכה. שולי כותנתה מבצבצים מאחד מצדי מכנסיה, והיא משחררת אותה לגמרי ומניחה לה להישמט עד ברכיה. איאן היה אומר שמזג האוויר היפה הוא נגיעה של חסד, ביטוי לכוחו של האלוהים להעניק לנו עידוד ומרגוע. היא מקווה שהוא צודק, אבל קשה לדעת. איאן מאמין שהדברים הטובים הם מתת אלוה והרעים שרירותיים. היא כבר לא בטוחה במה היא מאמינה. היא ממשיכה לצעוד לעבר הים, ולפתע, במרחק שמחייב אותה לאמץ את עיניה, מעבר לקפלי החול, היא חושבת שהיא רואה את זוהרו. היא מאיצה את קצב צעדיה, אוסרת על עצמה להביט שמאלה או ימינה או לאחור, ועד מהרה היא מתחילה להרגיש שאין בעולם איש מלבדה.