שישה סיפורים

מֻחְלץ'

בס"ד

ערבים, כמו שאתם יודעים, יש להם דמיון מפותח. דמיון מזרחי קוראים לזה. והאמת שאני לא ממש הכרתי ערבים, משום שאצלנו במועצה הם כמעט לא עבדו כיוון ששם העדיפו להעסיק את הנרקומנים שניגמלו. אבל אחרי הצבא באתי לתל אביב לעבוד בשמירה, מפני שבמרכז אפשר לעשות שעות ולהרוויח כסף. בחברה ראו שאני נראה טוב ומתנהג יפה, ושמו אותי בבית ברמת גן, היכן שגרים למעלה אנשים. קודומינום קוראים לזה, ואני הייתי שומר בכניסה, כלומר בלובי. שמה פגשתי את מחלץ', שהיה ערבי שנכנס לגור בבניין שנה אחרי שהתחלתי. משום שהתגורר לבדו, היינו לפעמים מדברים. בזכותו, כמו שאומרים, האנגלית שלי השתפרה מאוד. הוא היה הקונסול המשפטי של ירדן בישראל ועבד בשגרירות. מכאן מבינים שהיה משכיל עם תואר במשפטים, אשר אותו למד באירופה. בהתחלה היינו מדברים על דברים פשוטים שבין אדם לרעו, וכך למדתי שהיה לו בית בעמאן עם אישה ושתי בנות. לפוליטיקה השתדלנו לא להיכנס, אבל פעם אחת אמר לי: "מה אתם רוצים מבן לאדן? אתם התחלתם".

התפלאתי: "מה התחלנו?"

"בן לאדן לא עשה לכם כלום עד שהפצצתם אותו בסודאן והרגתם את אשתו ואת בנו".

"הרג אמריקאים, אז הפציצו".

"עד שהרגו את אשתו ובנו לא הרג אף אמריקאי".

"לא מאמין".

משך בכתפיו: "תראה באינטרנט, בטח כתוב".

לא הסתכלתי אז באינטרנט, אבל לא ידעתי שדמיון מזרחי אצל ערבים הוא כזו בעיה רצינית.

"גם אתם הישראלים הורגים את מי שלא עושה לכם כלום", הוסיף כבדרך אגב.

"אין דבר כזה", התקוממתי.

"היה אחד, עבאס מוסאווי, שהיה מזכיר של החיזבאללה לפני נסראללה".

אמרתי: "נו באמת".

"אותו עבאס רצה לחתום אתכם שלום ולהחזיר את השבויים והטייס והכל. כשדווח את זה לאנשיו, מיד התחילו להתקשר ולהגיד זה לזה: 'יהיה שלום, יהיה שלום, בעזרת אללה יחזרו כולם הביתה'. לא חיכיתם והרגתם אותו מיד באותו היום עם אשתו ובנותיו".

עכשיו כבר כעסתי: "יהודים לא עושים כזה דבר".

מאחר והזכרתי דת, שתק והרכין את ראשו. הצטערתי שפגעתי בו בעקיפין, כי אותו מחלץ' נמנע ממש מלדבר על דת אפילו שלא היה דתי בכלל. לא היה לו זקן ולא היה מתפלל, לא חבש כיפה לבנה ולא הלך למסגד, והתנהג כחילוני גמור, חילוני יותר ממני, שהייתי הולך אז קצת לבית הכנסת מפני שהתחלתי להתחזק.

אף על פי שלא דיברנו על דת, אמרתי לו פעם שמוחמד רסולוללה נהג כנביא אמיתי, וזה משום שנביאי ישראל התגוררו לבד במערה, ושמעתי שגם מוחמד התבודד במערה במדבר ושמה נגלה לו. משאמרתי כך, התחיל זולג דמעות. קם מהמקום וסובב את הגב, פנה לצאת ונגע בדלת. פתאום נזכר שבחוץ רחוב ושב והסתובב. הבחנתי שפניו שטופות דמעות עד שלא ראה יותר היכן המסדרון והיכן המעלית והיכן ללכת, וחשבתי לעצמי שהערבים האלו רגשנים גדולים הם. עמד מולי מגמגם ולא ידע מה להגיד. בסוף הישיר מבט: "גם ישו היה נביא גדול, גם".

לא הבנתי מה רצה לומר בזה. נתתי לו מפית של נייר וניגב דמעותיו, וישבנו רגע ארוך שותקים.

אחרי מספר ימים, הזמין אותי לדירתו וקבענו שאסיים את משמרתי ואבוא. כאשר הגעתי, ראיתי דירה של אדם שגר לבד, ובחדר השינה היה תיק של נסיעות עם בגדים מסודרים חדשים ואיזה פספורט תקוע וחבילה של כסף, והערתי: "עוד לא סידרת את הדברים?"

השיב: "אנחנו הדיפלומטים תמיד מוכנים שייקחו אותנו ממקום למקום. על כן אני משאיר את התיק, כדי שאם צריך בהפתעה אני יוצא מיד". סגר במבוכה את התיק והוביל אותי לחדר האורחים. הניחני על הספה, תקע לידיי "קוסמופוליטן" של ערבים, עם ערביות יפות פנים ומלאות גוף, וחזר להביא בקבוק של וויסקי משובח. אתם בודאי יודעים שהערבים חובבי וויסקי גדולים הם מאז שלורנס הסתובב כאן באזור. משום שהלך להביא וויסקי, עזבתי את הקוסמופוליטן וחיפשתי משהו לענות בו. הבטתי ימין ושמאל ומצאתי איזה ספרון מציץ מתחת למזרן הספה, מקום שנופלים בו ספרים שאף אחד לא מתעניין בגורלם. נטלתי את הספרון וראיתי שהוא כתוב בערבית. ראיתי בעטיפה תמונה של איזה שיח' סעודי ונזכרתי שכבר נתקלתי בתמונה של אותו השיח', שכן הוא פופולרי אצל הערבים. משחזר מארחי לחדר עם בקבוק הוויסקי הבחין שאני מתבונן בספר הדת, והופתע מאוד.

אמר: "מה אתה מסתכל בדברים האלה?"

התכופף וחטף מידי את הספר וזרק אל מאחורי הרגליים של הספה, היכן שעלה אבק, וחזר ותחב לידי את אותו "קוסמופוליטן" לערביות. המתנתי שיפנה להתקין את כוסות הוויסקי ויסובב את גבו, וחזרתי ונטלתי את הספר. כשדפדפתי בספר ראיתי את רגליו מתקרבות ואת מגש הוויסקי, ושמתי לב שהוא עומד וממתין ואחרי כן מניח את המגש בשולחן ומתיישב.

שאלתי: "מה כתוב פה?"

ענה: "'עסל אלנחל'", ומשמעותו שהדת היא תרופה לכל כדבש הדבורים. שאלתי מה פה ומה שם, והסביר לי כל מה ששאלתי. אחרי כן הנחתי לספר ופנינו להביט באל-ג'זירה, שהראו תמונות של תאים מהכלא בגואנטנמו.

"כמו כלובים בגן חיות זה", הפטרתי.

"יש דברים יותר גרועים", מלמל.

הבטתי בו והנעתי את ראשי.

"יש מקומות ששם מעלימים אנשים עד שהם מתים ואף אחד לא יודע שהם שם. אפילו במשפחה כבר חושבים שהם אינם".

ראיתי שהוא משפיל את עיניו וניסיתי להבין.

"אם יש אצלכם בירדן כאלה דברים, זה רע מאוד", אמרתי.

מפני שהזכרתי את ירדן, הוריד את ראשו עוד יותר. חשבתי על מה לדבר ושאלתי איך הגיע להתגורר אצלנו בבית הדירות.

הסביר שיש לו זוג חברים ישראלים שהמליצו עליו והם גרים לא רחוק משם, בביאליק. אחר כך סיפר שהוא נוסע הרבה בארץ לפי הזמנות משרד החוץ ואחרים, וזה כמעט עיקר עבודתו. מלבד אותו זוג ישראלים, כך ציין, אין לו כאן מכרים נוספים. משום שהיה מאוחר באותו היום, לא נשארתי אצלו הרבה אבל הצעתי שניפגש ביום מסוים שאני פנוי בו ונלך לתל אביב, מפני ששם נחמד להסתובב בערב. השיב שברצון ילך איתי, אלא שבאותו היום הוא צריך להיות בעמאן כדי לקחת את מכוניתו לתיקון. הצעתי שיתקן אותה כאן, שהרי יש הרבה מוסכים של מרצדס בארץ, והסביר שאין בשגרירות שלו כסף לשם כך והם רוצים שייסע לעמאן. לימים למדתי שמכוניות של השגרירות היו מתקלקלות הרבה, ואותו מחלץ' נסע אפילו פעמיים בשבוע כדי לתקן את המרצדס בעמאן. מפני שאני עבדתי מסביב לשעון ואילו מחלץ' היו לו זמנים משלו, לא יצא לנו לצאת מאותו הבניין. אבל התעכב אצלי בדרכו כמעט תמיד, וחבריו לעבודה, שהיו באים בענייני שגרירות, הראו לי סבר פנים יפות. שמחתי שהראו פנים שכן שומרים סובלים הרבה מאנשים שעליהם הם שומרים. אנשים שעליהם שומרים תמיד רוצים יותר, אבל כששומר מתלונן אומרים לו: "לך-לחברה-תבקש-שאנחנו-לא-מכירים-אותך-ואנחנו-משלמים-כל-כך-הרבה". אין לשומרים מה לעשות בעניין, ואם נפל לידם אחד שמתנהג יפה, הרי הם אוחזים בו כמוצאי שלל רב.

ערבים, כמה שהם טובים, אין אתה יכול למנוע דעות קדומות נגדם. יום אחד, כשבדקתי תיבות של דואר, נכנסה איזו מכשפה ללובי, דיברה אל מאחורי הדלפק ואמרה מהר: "יש טרוריסט בבניין".

עד שהבנתי מה זו מקשקשת, חמקה מהדלת ונעלמה. יצאתי אחריה ולא מצאתי במדרכה ולא ראיתיה ברחבה, אבל הבחנתי בצד הכביש במכונית גדולה, מהסוג שפעם היו קוראים לה אצלנו "אמריקאית", סוגרת דלת ומשתלבת בתנועה. חשבתי: 'מה-מחבל? להודיע או לא?' עשיתי סריקה ולא ראיתי שום מחבל. ניסיתי להבין למה התכוונה ולָמה, ושערתי שאולי התכוונה למי מהדיירים. עברתי דייר-דייר והגעתי למסקנה שבטח התכוונה לאותו מחלץ'. משביררתי את העניין, הנחתי שדעה קדומה היא ונרגעתי מיד. רק נרגעתי, מעשה שטן, התחילו לבוא מחשבות שאולי בעצם נכון הדבר ואותה אישה היתה רואה בנסתר או קשורה לשירותים או חברה באיזה ארגון. לכן, אולי יש ממש במה שאמרה ואולי ביקשה להסגיר מבלי להסגיר את עצמה, וכך הלאה. הייתי אובד עצות עד שהבנתי שאותה אישה אם היתה לה איזו בעיה, היתה צריכה לפנות למשטרה ולא אליי, ופטרתי את עצמי מכל העניין. רק חשבתי שנפטרתי כשהתחלתי פתאום לפחד שאותה אישה לא ביקשה אמנם להסגיר, אבל שמעה דבר מה נכון אצל קשרים שיש לבעלי מכוניות גדולות עם אנשי שירותים, וידוע שהשירותים מנהלים את ארגוני הסתרים האלו בכל מיקרה. בגלל זה, אולי באמת אותו מחלץ' טרוריסט גדול הוא. כשחשבתי ככה דווקא נרגעתי, שהרי אם הוא טרוריסט גדול אז במילא יודעים ממנו הכל ואין אני צריך לדאוג. מיד כשהפסקתי לדאוג, התחלתי לדאוג לאותו מחלץ, שהחשבתי אותו חבר והחברות ערכּה גדול אצלנו בבית זה דורות. רציתי להזהירו, שכן נדמה היה לי שראיתי בתורתנו הקדושה מקום שבו כתוב שצריך להזהיר את העבריין אם יודעים שהוא עושה דברים. אשר על כן, ראיתי לנכון להציע לו שיחדל מדרכו הרעה וייקח עורך דין, ישתף פעולה ויסגור עסקה. רציתי להזהיר ולא ידעתי איך. באותם ימים לא היה לי רב להתייעץ בו, לא מדרשי צדיקים לקחת דוגמה ולא מעשיות הבעש"ט כדי לאזור עוז. עמדתי והתלבטתי בין הסעיפים. מה שלא יהיה, התחלתי לבדוק את המכונית של אותו מחלץ' בתכלית הבדיקה, אבל הייתי מחכה שיעלה ואז הייתי יורד. משום שגרתי בשכנות לאותו גורד שחקים שעליו שמרתי, טיילתי מהבית גם בימים שלא עבדתי ובדקתי.

שומר שומרים אדוני, שבאמת אין לשומר מי שישמור עליו אלא האלוהים לבדו. בפועל, משאירים אותו לבד בעמדה כדי שימות עם המתאבד כאשר זה יבוא בזמן שכל הקב"טים והאחמ"שים שלו מתחממים במשרד. לו, לעומת זאת, לא נותנים לאכול ולא לשתות, לא לקרוא ולא לעשן, לא לדבר עם חברים ולא בגדים ראויים בחורף ולא כלום. "קטנות" נותנים שתיים שירוץ מהר לשירותים וזהו. את סודותיהם של אדוניו מחויב הוא לשמור, אבל הוא עומד חצי ברחוב ואינו יכול להסתיר דבר: הקליינטים יושבים לו על הראש והקהל מציק, המשטרה אורבת והעבריין חורש. ראה אלוהים את מצוקתי שאין אני יוצא ממנה, שלח לי ישועה ובא אליי אותו מחלץ' וסיפר שהוא עובר דירה. שאלתי מה קרה, ואמר שאין היד משגת לגור באותו בניין ולא פירט ידו של מי. חשבתי שטוב עושה ממלכתו שידה קפוצה והיא שומרת כספה לעניינים חשובים, ונזכרתי בדיפלומטים שלנו שמיד עם הגיעם לניו יורק הם קופצים כחרגולים על אותו מלון יקר אסטוריה, לוקחים קומות ושוכרים רכבים ומשאירים דוחות חניה בכל מקום. שאלתי היכן יגור, ואמר שלא רחוק, בסוקולוב, שזה 3-2 רחובות משם. שאלתי אם אותם חברים ישראלים שלו הם שעזרו לו למצוא גם הפעם, והשיב שעזרו. הצעתי שאולי יכיר לי את אותם ישראלים, וחשבתי להסביר להם שמחלץ' הזה אינו מהעשירים. לא היסס הרבה ואמר שישמח להכיר ביננו. הבטיח שיבוא לבקר ונתתי לו את מספר הטלפון, ונדברנו להיפגש באחת השבתות כדי ללכת לטייל בפארק הירקון. רצה הגורל, ובאותם הימים הורידו שעות ולא נתנו שבת, ומצאתי את עצמי פנוי.

לא חלפו ימים, ומחלץ' עזב את הבניין ועבר לדירתו. מיד כשעזב, באו שינויים גם בחיי והצטרכתי לקבל החלטות. עד שלא קיבלתי, היתה דעתי מוסחת ושכחתי שקבענו להיפגש. משום שלא קיבלתי החלטה נכפתה עליי זו, והודיעוני שעבודתי באותו בניין מסתיימת בתוך חודש. גמרתי אומר לעבור לירושלים, מפני שאז כבר רציתי לגדול בתורה וקיוויתי ששם אצליח. הלכתי ומצאתי דירה בירושלים, שזה סיפור בפני עצמו, שכן את ירושלים לא הכרתי כלל ואיבדתי בה את ידיי ואת רגליי עד שהסתדרתי. משמצאתי דירה חזרתי לעבוד ימים שנשארו לי ובא לבקר אותי מחלץ'.

מיד כשבא לבקר ראיתי שדעתו מוסחת ואין הוא כתמיד. שאל מיני שאלות פזורות, לא הקשיב כשעניתי, ועמד מתנדנד מרגל לרגל וידיו בכיסים. התענינתי בשלומו ואיך הוא מסתדר, והשיב כלאחר יד. סיפרתי לו שעוזב אני את עבודתי באותו מקום. כששמע כך, הופתע מאוד. הפסיק להתנועע, כיוון את ראשו וחידד מבט.

"מתי אתה עוזב?"

"אולי שבוע נשאר לי, ואני עובר לגור בירושלים".

עכשיו האירו פניו. הוציא את ידיו מהכיסים, מתח את גופו ועיסה צוואר. הבנתי שהוא שמח בשמחתי שאני עובר. הזכרתי את אותם ידידים ישראלים שלו, וציינתי שכעת, כאשר אני עוזב, ימצא לי זמן לפגשם. אמר לי ששוב אין הם מתראים כבעבר. תהיתי, אם אותו זוג ישראלים שלו, הם אלו שלימדוהו ששומרים בבתי דירות צריכים לעיין ב"קוסמופוליטן" של ערביות. הרים את מבטו בתמיהה ואחרי כן השתנו פניו. בתנועה איטית ומדודה הסיט את עיניו הבהירות, הגביה סנטר והביט למרחוק. חשבתי שתנועות שעושה זה בראש הן כתנועות שבכתב - אם למטה הרי זה קמץ רב-משמעות, ואם הצידה כפתח מהורהר, ורק צירה וחיריק לא היו לו. הזכרתי שקבענו לטייל בַּפארק ולא עלה בידנו, והצעתי שיעבור בירושלים ויתקשר.

הניח יד על כתפי: "העולם קטן, ובעזרת השם ניפגש ונעשה פיקניק באיזה גן ונתבונן בבחורות צעירות כפי שנדברנו".

אמרתי: "מי ייתן".

לבסוף נסתתמה שיחתנו וראיתי שהוא רוצה לומר דבר מה נוסף, אבל אינו אומר.

ככה עמד מולי מתלבט, בלי ללכת ובלי להגיד. אותה שעה שוב רציתי לספר לו על האישה ההיא שנכנסה לבניין והוציאה "טרוריסט", אבל שתקתי.

לבסוף לחץ את ידי ופנה לביתו, ואני נכנסתי לבניין.

עבר שבוע, וסיימתי את עבודתי באותה חברה. חיפשתי עו"ד כדרך שומרים והעברתי את חפציי לירושלים. כאשר עברתי לירושלים לא נמצאה לי מנוחה עד שלא סידרתי טלפון ועבודה וכירה לבישול, למדתי להכיר את סביבתי והייתי בהול. חלפו שבועיים והתחלתי לעבוד, נכנסתי לשגרה ונרגעתי. ובאחד הבקרים חשקה נפשי בעיתון בשביל הקפה. ירדתי וקניתי עיתון, הוספתי לחמניות ושמנת, ועליתי ואכלתי ומזגתי קפה. פתחתי את העיתון וקראתי בידיעה קטנה, שמחלץ' עיסאווי אל-חניפי, מי שהיה הקונסול המשפטי של ירדן בישראל, נהרג בתאונת דרכים בלילה באחד מכבישי הרי ירושלים. קראתי וחזרתי וקראתי. חשבתי על המכוניות שהיה לוקח לתקן וחשבתי שמרוב שהיה מסיע לתקן, התקלקלה אחת מהן תוך כדי הנסיעה והתרסקה בקיר או נפלה למצוק ועלתה באש. חשבתי על גופתו ופניו שאולי הֻשחתו במין תאונה משונה שכזו, והצטערתי על האלמנה שככה תצטרך לראותו ואולי לא תכיר לו. אחרי כן ישבתי ולא חשבתי על כלום.

קמתי ממקומי ועמדתי בחלון. הבטתי החוצה, הדלקתי סיגריה והורדתי את הראש. נזכרתי בדברים שאמר לי על בן לאדן ועל אותו מוסאווי, ונזכרתי שעדיין לא בדקתי את העניין. הפעלתי את המחשב, ונכנסתי לאינטרנט. חיפשתי בוויקיפדיה ולא מצאתי דבר מסוג הדברים שאמר, לא שהאמריקאים הרגו לבן לאדן לפני שהרג להם ולא שמוסאווי הזה היה לו הסכם. חיפשתי בגוגל ולא מצאתי, ובדקתי גם באמצע וגם בסוף ולא עלה לי כלום. חשבתי שאולי יהיה כתוב באנגלית. אנגלית אינני יודע ממש אלא בקושי, אבל פטנט יש להם באינטרנט וקוראים לו "גוגל טרנסלייט", ושמה מכניסים טקסט ויוצא מין תרגום שאפשר להבין ממנו בעיקר. הכנסתי וויקיפדיה של אנגלית ועשיתי "טרנסלייט", וגיליתי שבן לאדן ואנשיו אוהבים את החריף. סגרתי את האינטרנט בגועל, ומשום שלא היה לי חשק בכלל סגרתי את המחשב. חשבתי שאותו סיפור שסיפר אינו אלא מין מעשייה שערבים בעמאן מספרים אחד לשני כשהם יושבים בפתח החנות ומשחקים שש-בש.

לא היה לי עם מי לדבר על מחלץ', שהרי לא היו לנו חברים משותפים והרבה שנים הייתי מדבר עליו רק עם עצמי. הבנתי שהוא אדם פשוט וטוב וממנו למדתי שהערבים הם רגשנים גדולים, ואולי בגלל זה יש להם מין דמיון מזרחי מפותח שכזה.

מאז חלפו כמה וכמה שנים, הסתדרתי ומצאתי בירושלים רב גדול, אחד שנחשב שמאלני. אחרים אומרים: "בשבעת בניה", והוא אומר: "בבתך הקטנה". הם אומרים: "החרם תחרים", והוא אומר: "לא תתעמר". הם אומרים: "פראי אדם", והוא אומר: "חנוך לנער, שאמו נלקחה ואביו מרובה נשים, יותר מ-20". איזה צדיק גדול, צדיק שבצדיקים, ולתלמידיו מטיף: "אל תתווכחו עם הצאן שלא שומעים. נערו את עפר רגלכם, ולכו". בשביל שלא יגידו שהוא אוהב ערבים אין הוא מסב איתם במקומותיהם, אבל תמיד מזמין אותם אצלו אלא שהם אינם באים. וגם סר פחד המחבלים מעלינו. כל מדינות העולם עשו יד אחת לבער את הנגע ואנחנו עשינו גדר, ואפילו בן לאדן כבר איננו איתנו. רק ערבים של ירושלים, שישבו שקטים בשנים של האינתיפאדה, שינו לפתע את עורם וחוללו מהומות. הערבים של ערפאת ישבו עכשיו בשקט וערבים שלנו הפכו נרגנים, וטבח אחד מסכן יצא לפתע פתאום מדעתו ובמין במקריות משונה התגלגל לידו איזה נשק ופגש ככה סתם אישיות ופגעהּ. רגילים היינו למתאבדים שהיו מתפוצצים בלי הבחנה, אבל משלחת מלאכים רעים עם רובים ששלחו ערבים מירושלים, במיוחד אל שכונת "מרכז הרב", כזה דבר עוד לא ראינו אצלנו.

באו אלינו לרב ואמרו לו: "הר הבית בסכנה". הוציא מטבע ישן עם ציור של הדביר, ושאל: "מי עשה אותו?" ענו: "הממשלה". אמר להם: "תנו לריבון את אשר שלו". איזה צדיק חכם, ממשיל משלים. באותה השנה, ביום ההוא שבו הנוצרים חוגגים את הולדת המשיח שלהם והיהודים פטורים מלימוד תורה, לא יצאתי לשוטט, לא שתיתי לשוכרה ולא הרבתי לצחק כאחרים. ישבתי במדרש הריק ונטלתי עט, ומשום שהייתי פטור מעניינים של קודש, עשיתי בהיחבא מעשה של אחר, והתיישבתי לכתוב את הסיפור הזה אודות מחלץ' חניפי שנלקח מאיתנו בחטף, ונעשה לי נס והֻשלמה המלאכה כולה עוד באותו הלילה, והרי היא לפניכם.