שיתוף פעולה מפתה

רק 6:46 ביום שלישי בבוקר, עם זריחה יפהפייה שצובעת את השמים שמעל אתונה בגוון וורדרד שקוף. אבל מבחינתו של דימיטריוס ג'יאנקיס היום הזה כבר היה זקן והרבה יותר מדי מוכר. הוא לא היה צריך לשמוע את הדיווח האחרון של הצוות הרפואי, בעת שהם התכנסו למפגש הבוקר הקבוע שלהם. מבט אחד שהוא העיף בפניהם סיפר לו את כל מה שהוא היה צריך לדעת. בשבתו כעת במשרדו, דימיטריוס הביט במכשיר הטלפון שניצב על שולחנו במין תיעוב שבן-אדם היה עשוי להפגין אילו היה נדמה לו שנחש צפע עלול להגיח מהמכשיר פתאום ולצנוח בחיקו. זאת לא היתה שיחת טלפון שהוא השתוקק במיוחד לעשות. למען האמת, הוא היה מוכן לעשות כמעט הכל כדי להימנע ממנה, אילו רק היתה לו ברירה בנידון. אך המציאות הטרגית היא שנגמרו לו כל האופציות האחרות. בריאנה קונלי היתה תקוותו האחרונה – או נכון יותר, תקוותה האחרונה של פופי. ובכל מה שנוגע נוגע לבתו, דימיטריוס לא היה מוכן להניח לדבר, ובמיוחד לו לגאוותו הגברית הפגועה, לחצוץ בינה לבין מה שהיא כל כך צריכה. ברור שהסיכויים שבריאנה תיענה לבקשתו היו קלושים, אם לא לגמרי אפסיים. היא כבר הבהירה לו יפה מאוד, לפני למעלה מארבע שנים, למה היא מעדיפה להקדיש את רוב מעייניה: לזוהר הריק והמלאכותי של עולם האופנה, בו מעריכים רק את היופי והנעורים. אך הוא היה חייב לשאול. היה מוכן להתחנן אפילו, כדי לתת לילדתו הקטנה איזה סיכוי סביר. המחוג המהיר על שעונו הלך וקרב אל השעה שבע, מה שאומר שהשעה תהיה תשע בערב של יום אתמול, בחוף המערבי של קנדה. זמן לא פחות ראוי מכל מועד אחר, כדי לעשות את מה שהוא חייב לעשות. בלסתות הדוקות, הוא הרים את השפופרת מעריסתה והקיש את מספר הטלפון של דירת הפנטהאוז של בריאנה, שם, למרבה המזל, ניתן למצוא אותה כרגע, לפי מה שמסרו לו המקורות שלו. לא היה לו שום זמן לבזבז, ובשעה הזאת למחרת, היא עשויה להיות כבר באיזה אתר צילומים נידח, באיזו פינה של מדבר סהרה אולי, באיסלנד או בערבות אוסטרליה, בלי שניתן יהיה להשיגה. הרי בכל זאת, הפנים והגוף שלה מבוקשים מאוד, בכל רחבי תבל, והיא שאפתנית מדי בשביל שתוותר על איזו עבודה שתוכל לקדם עוד יותר את הקריירה שלה. הטלפון צלצל שלוש פעמים לפני שהמשיבון שלה ענה וביקש ממנו להשאיר לה הודעה. בפנים זועמות הוא חג בכיסאו המסתובב לעבר החלון. "בריאנה, מדבר דימיטריוס ג'יאנקיס, אני צריך לדבר איתך בדחיפות רבה – " "דימיטריוס?" קולה, מעובה מעט וארוטי במידה מטרידה, קטע אותו וליטף את אוזנו כמו נשיקה. בחשלו את נפשו לנוכח המתקפה הזאת על חושיו, הוא אמר בנוקשות, "טוב מאוד, את שם." אילולא הכיר אותה מספיק טוב, הוא עוד היה עשוי לחשוב ששאיפת האוויר הקטנה שלה העידה על פחד או חרטה, אבל תהא הסיבה לכך אשר תהא, היא התעשתה מהר מאוד והשיבה בנימה נוקשה לא פחות משלו, "כמובן. מה אני יכולה לעשות למענך?" במשך שנים הוא התגאה בעצמאות שלו, ביכולתו להכפיף את מרותו על העולם ולאלץ אותו לנהוג לפי רצונותיו. הרעיון שיהיה עליו להתחנן בפני מישהו, ועוד בפני אישה שהוא מתעב כל כך, כמעט גרם לו עוויתות. אבל הגורל שלח את חצו אל נקודת התורפה היחידה שלו, אל בתו, ולמרות שהוא היה בוחר ללכת אל הקבר לפני שיבקש דבר כלשהו למען עצמו, בתור האחראי לגורלה של בתו לא היתה לו כל ברירה אלא לבלוע את המרירות שעלתה בפיו ולפנות אל האדם היחידי בעולם כולו שיתכן כי יהיה בכוחו לסייע לה. להרגיז את בריאנה קונלי תוך שניות אחדות מתחילת השיחה ביניהם בהחלט לא היתה הדרך הנכונה להשגת מבוקשו. וכשמחשבה זאת מלווה אותו, הוא ניסה לרכך את הגישה שלו. "בריאנה, מה שלומך?" מה שלומך, יפתי? מאושרת הרבה יותר מכפי שהאמנתי אי-פעם שאוכל להיות... בטרקו את הדלת הסוגרת על הזיכרונות שהיו מאוד לא מתאימים לרגע הספציפי הזה דווקא, וחסרי כל תועלת בכל זמן שהוא, הוא המתין לתשובתה. היא צחקה, צליל פריך ומהוסס. "בהתחשב בעובדה שכבר שנים לא החלפנו יותר מכמה מילים, דימיטריוס, קשה לי להאמין שאתה דואג יותר מדי בנוגע לבריאותי. וגם לא חשבתי לעצמי שנשאר לנו כל כך הרבה במשותף אחרי מותה של אחותי. אז מה דעתך להפסיק ללכת סחור-סחור ולהגיד לי מה אתה באמת רוצה? אני צריכה לקום מוקדם מאוד מחר, כדי לתפוס טיסה, ואני חייבת לישון כמו שצריך." היה עליו לדעת שכמו תמיד, הכל צריך להיות לפי מה שחשוב רק לה. יש דברים שלעולם לא משתנים. אבל יש דברים שכן משתנים, ובהסתובבו בחזרה לעבר שולחנו, הוא הרים את תמונתה הממוסגרת של פופי, שצולמה רק לפני חצי שנה, לפני שמחלתה הפכה את פניה שקועים ונבולים. בהעוותו את פניו בסלידה, הוא עשה את מה שהיה חייב לעשות. "בסדר גמור, אני צריך לבקש ממך טובה, ועלי להזהיר אותך מראש, מדובר בטובה ענקית." ארבע שנים לפני כן, בריאנה נשבעה לעצמה שכף רגלה לא תשוב לדרוך שוב ביוון, ולמעט הפעם בה היא השתתפה בטכס ההשכבה של ססיליה, כשהיא ממש טסה לאתונה ומיד בחזרה, באותו היום, היא עמדה בהחלטה שלה. ועם זאת, בתוך ארבעים ושמונה שעות משיחת הטלפון האחרונה שלו, לא רק שהיא היתה שוב ביוון, היא גם היתה בפתח ביתו של דימיטריוס ג'יאנקיס. היא הגיעה לשם במכונית הנהוגה על ידי נהג במדי שרד אשר פגש אותה ברדתה מהמטוס בשדה התעופה הבינלאומי אלפתריוס ווניזלוס אשר בספטה, ליד אתונה. שינוי תכניות הטיסה שלה היה עניין פשוט מאוד. מזוודותיה כבר היו ארוזות לקראת החופשה בת החודש בברמודה, לה היא כל כך ציפתה, והבגדים שהיא הכינה, בעיקר בגדי קיץ קלילים, יוכלו לשרת אותה יפה מאוד גם באתונה. "אני מסוגלת בהחלט להגיע בכוחות עצמי משדה התעופה אל אחד המלונות," היא אמרה כשהתקשרה למסור לדימיטריוס את התאריך והשעה של הגעתה. הוא כמובן שלל מיד את האפשרות הזאת. "מישהו יבוא לקבל את פניך," הוא הודיע לה, "ואת תתגוררי בביתי, שם יטפלו בך ויפנקו אותך במשך כל זמן שהותך. זה המינימום שאני יכול לעשות. הרי בכל זאת, אני אהיה חייב לך המון." הבית שלו? המילה הזאת לא מתחילה אפילו לתאר את מבנה המגורים שניצב לפניה כעת, וזה עוד לפני שהיא ראתה בכלל איך זה נראה בפנים. ניצב על פני מצוק נמוך מעל לים האגאי, מוקף גנים עתירי צמחייה, כשהטיח הצחור של חזיתו נצלה באור השמש, המבנה היה מפואר במידה מפחידה, כמו ארמון ממש – ומותרות לא היו ממש זרים לבריאנה. אבל באמת, למה בעצם היא ציפתה? היא ידעה מניסיון קודם שדימיטריוס הוא לא אדם שעושה דברים בצורה חלקית. היא היתה צוחקת לנוכח האירוניה של המחשבה הזאת, אילולא היתה מתוחה עד כדי כך שהיא התקשתה ממש לנשום. למרות שלא תודה בכך לעולם, הידיעה שהיא עומדת לשוב ולראות אותו, ועוד להתגורר תחת קורת הגג שלו, ממש מילאה אותה אימה. הוא כבר ריסק לה פעם את הלב, ונדרשו לה רוב ארבע השנים הללו כדי לאחותו. היא לא ששה להניח לו לרמוס שוב את לבה. ועם זאת, זה בדיוק הדבר שיתאפשר בגלל הקרבה הצפויה שלהם, ובעיקר לאור הנסיבות הרגשיות הנוכחיות. "טוב, יכולת להשיב לו בשלילה," אמר לה קרטר מגווייר, סוכנה הוותיק וידידה הטוב, כשבריאנה הסבירה לו את הסיבה לביטול כל ההתחייבויות שלה לעתיד הקרוב. לסרב לדימיטריוס, כן. אבל איך יכולה איזו אישה להפנות את גבה לילדה בת שלוש שחולה במחלה קשה? אחוזתו שכנה כמה קילומטרים מדרום לרפינה. הנהג, גבר שתקן שלא הוציא מפיו מילה במהלך הנסיעה בת שלושים הדקות משדה התעופה, הניח לצדה את מטענה, שלח את ידו למשוך בשרשרת הפעמון שהיתה תלויה ליד דלת הכניסה, ואז, בלי להמתין כדי לראות אם מישהו מגיע, חזר והתיישב מאחורי ההגה של המרצדס שלו ונסע לו לדרכו. מעבר לקול הרכב המתרחק, היא שמעה מתוך הבית טפיפת רגלים קרבות והכינה את עצמה. רגע האמת הלך וקרב. אם רק יעלה בידה לצלוח את המפגש הראשון הזה עם דימיטריוס, החלק הנורא ביותר כבר יהיה מאחוריה. אבל הגבר שפתח את הדלת היה הרבה יותר נמוך, הרבה יותר ידידותי, יותר קרח ומבוגר בכעשרים שנה בשביל להיות גיסה. בחיוך רחב מאוד, הוא קיבל אותה בחצותה את המפתן. "קליספרה, העלמה קונלי, קאי קרטה! ערב טוב וברוכה הבאה! אנחנו ציפינו לבואך, ואנחנו שמחים מאוד שהגעת." אנחנו? היא שלחה סביב מבט חושש, אל מרחבי אולם הכניסה הגדול, עם מרצפות השיש, בצפותה לראות את דימיטריוס מופיע בכל רגע, אך לא ראתה דבר מלבד שפע הפרחים באגרטלי ענק, וגרם מדרגות רחב, אשר הוביל אל הקומות העליונות. האיש הכניס את מזוודותיה פנימה. "שמי הוא אלקסיו," הוא אמר לה בעליצות. "אני ואשתי, אריקה, עומדים בראש הצוות של הבית. היא ממתינה בחצר הפנימית כדי לפגוש אותך, והיא הכינה קצת כיבוד קל. אחר כך, היא תיקח אותך לחדר שלך. בינתיים, אני אדאג למטען שלך." "תודה רבה," אמרה בריאנה, "נחמד מאוד מצדך." "פראקדו." הוא היטה את ראשו. "על לא דבר. ארוחת הערב תוגש בשעה תשע, אחרי שדימיטריוס יחזור." "הוא לא נמצא פה?" חיוכו של אלקסיו הועם. "הוא נמצא עם הקטנה, בקליניקה," הוא הסביר בלוותו אותה אל קצהו הרחוק של ההול, ומשם דרך דלתות זכוכית פתוחות אל החצר הפנימית. "ברוב הערבים הוא נשאר שם עד אחרי שהיא נרדמת. קרוב לוודאי שהוא יגיע הביתה תוך שעה." עוד צמחים פורחים, מזרקה מפכפכת מתוך אחד הקירות ורהיטי קש נוחים ציפו לה בחצר המרוצפת והפכו אותה לגן עדן מוצל של שלווה ושקט, אבל האישה שקיבלה שם את פניה לא היתה בדיוק שלווה וידידותית כמו אלקסיו. למרות שהיא היתה מנומסת למדי, בריאנה הבחינה בהבעה המסתייגת שבעיניה, הרגישה את המגע הצונן של ידה בעת שאלקסיו ערך את ההיכרות בינן. "בוודאי תרצי לשבת כמה דקות ולנוח אחרי מסעך הארוך," אמרה אשתו בהחוותה לעבר קנקן עטוי כפור שהכיל תה צונן וקערת פירות שניצבו על השולחן. למרות שעל פניו מילותיה היו חביבות למדי, הן נשמעו כמו פקודה יותר מאשר כהזמנה. אבל בריאנה קיבלה דחייה קצרת מועד, והיא התכוונה ליהנות ממנה במלואה. היא לא תוכל להימנע לנצח מלפגוש את דימיטריוס, אבל היא שמחה על ההזדמנות להתרענן קצת כך שתהיה במיטבה כשתשוב לראות אותו. "זה מאוד מתחשב מצדך, אבל אני ישבתי במשך רובן של עשרים וארבע השעות האחרונות, ולמען האמת אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר להירגע קצת באמבטיה חמה." האישה העבירה את מבטה אל אלקסיו והפטירה משהו ביוונית. בתגובה הוא נופף בידיו כשכפותיהן מופנות מטה ואמר חרש, "אריקה, אל תלחיצי את עצמך." ואז, בפנותו אל בריאנה, הוא ניסה להפיג את המתיחות הברורה שהשתררה באוויר. "אשתי דאגה בגלל שהיא עוד לא הספיקה לפרוק את המזוודות שלך ולהכין לך את הבגדים שתרצי ללבוש לארוחת הערב." "בבקשה, אל תדאגי," אמרה לה בריאנה. "אני רגילה להסתובב בעולם, ויכולה בהחלט להסתדר לבד." אריקה לא נחרה ממש בבוז, אבל היתה מאוד קרובה לכך. "זה לא ימצא חן בעיניי דימיטריוס. הוא הורה לנו להתייחס אליך כאילו היית בת אצולה." "אני אדאג שהוא ידע שכך עשית. ועכשיו, אם תוכלו להראות לי איפה נמצא החדר שלי..." "מכאן, אם כך." כמו שבריאנה יכלה לנחש מראש, הסוויטה שהוקצתה לה היתה מרשימה יותר מכל מה שהטוב במלונות של אתונה היה יכול להציע. גדולה ואוורירית, באחד הצדדים שלה היתה פינת ישיבה, ומעבר לה דֶק שהשקיף אל הים ואל הגנים המשתרעים מאחורי הבית, כשבמרכזם בריכת אינסוף של מים מלוחים. המיטה היתה מוצעת במצעי כותנה משובחים. חדר הלבשה עטור מראות התחבר אל חדר אמבטיה שהיה מצופה כליל בשיש טרוורטין. זה היה מקום בו היא תוכל למצוא לעצמה מפלט אם העניינים בינה לבין דימיטריוס יהפכו סוערים ובלתי נסבלים מדי. "אם שכחתי משהו שאת תצטרכי, בבקשה תגידי לי," אמרה אריקה בהבעה מאובנת והתכוונה לעזוב ביחד עם אלקסיו אשר הצטרף אליהן בקומה השנייה בהביאו את המזוודות. בריאנה הביטה בסידורי הפרחים שפוזרו בכל רחבי החדר, בכד המים הצוננים ובכוס הקריסטל ההפוכה שעמדו על המגש, ונזכרה בשפע התמרוקים שראתה בחדר האמבטיה. "קשה לי להאמין שיש משהו כזה, למעט – " "כן?" "את אמרת משהו על להתלבש לארוחת הערב. איך בדיוק אני אמורה להתלבש?" "בצורה מהוגנת," השיבה האישה. "בהתאם לאמות המידה הנהוגות בבית הזה." המומה ומוכת אלם לנוכח חוסר האדיבות שלה, בריאנה פשוט בהתה בה. אלקסיו, שהיה כנראה מופתע בדיוק כמוה, ממש הדף את אשתו החוצה מהחדר וסגר את הדלת אחריה לפני ששב והסתובב לעבר בריאנה. "אריקה, האנגלית שלה לא כל כך טובה תמיד," הוא הסביר בהתנצלות. "מה שהיא רצתה לומר הוא שארוחת הערב היא... יותר מתורבתת מאשר ארוחת הבוקר או הצהרים. שמלה יפה תספיק בהחלט, אבל כשקיריָיה ג'יאנקיס היתה בחיים..." הוא נע בחוסר נוחות מרגל אל רגל, "הרעיונות שלה בנוגע למה שראוי והולם לא עלו תמיד בקנה אחד עם אלה של בעלה." "אני מבינה יפה מאוד," אמרה בריאנה, והיא באמת הבינה. ססיליה מעולם לא התנהגה לפי הכללים של אף אחד, רק לפי ראות עיניה. אם לשפוט על פי התנהגותה בפעם האחרונה בה היא ובריאנה בילו יחדיו, סביר להניח שהיא נהנתה מאוד להתנגד למשאלות לבו של בעלה בכל הזדמנות שרק נקרתה לה. אז מה הפלא שאריקה מפגינה כזאת עוינות. סביר להניח שהיא לא מצפה מבריאנה להיות טובה יותר מאחותה המנוחה, ומי יוכל להאשים אותה? הרי בכל זאת, הן היו זהות לגמרי, לפחות מבחינת הופעתן החיצונית, עד כדי כך שאנשים מסוימים לא הצליחו מעולם להבדיל ביניהן בכלל. בעיקר דימיטריוס. הוא המתין במה שהיה כנראה חדר האורחים, אם כי "אולם האורחים" היה שם הולם יותר למידותיו ולריהוט של החלל הארוך והאלגנטי אליו הוביל אותה אלקסיו, קצת יותר משעה אחר כך. כששערו עדיין לח מעט מהמקלחת שעשה, דימיטריוס ניצב כשצדודיתו אליה, ממש מחוץ לדלתות זכוכית שעמדו פתוחות אל אפלת הערב, כשבידו מתערסלת כוס עם משקה ענברי, ומחשבתה הראשונה של בריאנה למראהו היתה שהיא לא היתה צריכה להתלבש באלגנטיות כזאת. הוא לבש חולצה לבנה וארוכת שרוולים, אך ללא עניבה, ומכנסיו, למרות שהיו מחויטים לעילא, היו אפורים. לרגליו הוא נעל נעלי סירה איטלקיות מעור. היא, מאידך, לבשה את שמלת הערב היחידה שהביאה איתה, שהיתה עשויה מאריג משי שחור, עמדה יפה במסעות וכמעט לא תפסה מקום במזוודה שלה. היא נחה ברפיון על כתפה האחת, בהותירה את השנייה חשופה לגמרי, וצנחה כמעט עד קרסוליה. עגילי פלטינה משובצים ביהלומים קטנים התנדנדו מתנוכי אוזניה, והיא אספה את שערה בערימה אלגנטית שהסתחררה על קדקודה. זה, בנוסף לעקבים בני שבעת הסנטימטרים של נעליה דקות הרצועות, הביא את קומתה אל קרוב למטר ושמונים. אבל אפילו כך, כשהוא חצה את החדר כדי לקבל את פניה, הוא התנשא לפחות שמונה סנטימטרים מעליה, והיא נאלצה להטות אחורה את ראשה כדי לפגוש את מבט עיניו השחורות. היא חשבה שהיא היתה מוכנה. ששום דבר שהוא יגיד או יעשה לא יוכל להשפיע עליה. שהיא תוכל לעמוד בכל מה שהוא יטיח בה – בבוז שלו, בעוינות – וזה פשוט ינתז מעל לשריון הקשה של אדישותה ויוטח בו בחזרה בעוצמה כפולה ומכופלת. אבל בראותה אותו שוב היא הרגישה איך היא נזרקת בחזרה אל תוך תהום הכמיהה הכואבת ההיא ממנה היא נאבקה כל כך קשה כדי להיחלץ. הוא היה עדיין כה רזה, נוקשה וסקסי שפיה התייבש ברגע שעיניה רק נחו עליו. היא שכחה כמה גדול הוא היה, איך שערו השחור והסבוך הסתלסל מעט, ולא משנה כמה הוא התאמץ לרסן אותו. היא שכחה כמה יפהפה הוא היה, ואיך פיו נוטה להתעקל בחצי חיוך כשהוא משועשע ומתאמץ שלא להפגין את זה. היא שכחה איך זה להיות האישה שבה מרוכזים מעייניו. "ובכן, בריאנה, לא העליתי בדעתי שזמן רב כל כך יחלוף עד שנשוב להיפגש, או שזה יהיה בנסיבות כל כך קשות," הוא אמר בלחצו את ידה. בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו – למעט הפגישה החטופה בלווייתה של ססיליה – הוא החזיק אותה בזרועותיו והתחנן בפניה שתישאר לבלות אתו את הלילה בחדרו. הוא היה עירום, בשרו המגורה לוהט, פועם, לחוץ אליה, למרות שלא חלפו אז יותר מחמש-עשרה דקות מאז הפעם האחרונה שהם התעלסו. היא נדרשה לכל חלקיק של כוח הרצון שלה כדי שתהיה מסוגלת לעזוב אותו. נדרש הרבה יותר אפילו כדי להרגיש את אצבעותיו סוגרות כעת על אצבעותיה בצורה כל כך לא אישית, בלי לרעוד מעצם המגע שלו, חטוף ככל שהוא היה. "אני מקווה שהגעתי בזמן." "לארוחת הערב? כן. אנחנו נשב לאכול רק בעוד מספר דקות." "לא לזה התכוונתי, דימיטריוס. אני התכוונתי לילדה הקטנה שלך. מה שלומה?" "מצבה של פופי נותר ללא שינוי." הוא פנה לעבר המקום שבו ניצבו על שולחן כמה קנקני משקה, ביחד עם דלי קרח שהכיל בקבוק שמפניה פתוח. "אני יכול להציע לך משהו לשתות?" "אני לא יודעת," היא אמרה, "מותר לי בכלל לשתות אלכוהול?" היא קיוותה מאוד שכן. בדרך כלל היא לא היתה שתיינית גדולה – כוס יין מדי פעם, זה היה הגבול שלה – אבל ברגע זה ממש, היא היתה מספיק נרעשת כדי להיאחז בכל דבר שיוכל להעניק לה עוד קצת כוח. "בואי נשאל את המומחה," הוא אמר והעיף מבט שואל מעבר לכתפו. "מה דעתך, דוקטור? היא יכולה לשתות טיפת שמפניה?" קול צעדים, עדינים כמו טפיפת רגליה של רקדנית, חדרו אל תוך הדממה שהשתררה אחרי שאלתו, ורגע אחר כך, דמותה של מישהי בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים שלה, הגיחה מבין הצללים של המרפסת שטופת אור הירח, מעבר לדלתות הזכוכית. "אני לא רואה שום סיבה שלא. כוס יין אחת או שתיים לא תשנה דבר." היא ביטאה את המילה "כוס" בקול מעודן ובמבטא אנגלי מאוד. בהתקרבה אל דימיטריוס היא הושיטה לו את גביע הקריסטל הריק שלה. "למען האמת, גם אני לא אתנגד לכוס נוספת, אם אתה כבר מציע. למה לא לנצל את הלילה החופשי שלי. זה לא קורה לעתים כל כך קרובות שאוכל להניח לו לחלוף בלי לחגוג אותו." בלונדינית, קטנטנה ואלגנטית, בחצאית עיפרון צרה ושחורה, עם חולצה וורדרדה, היא הגיעה בקושי עד לכתפו של דימיטריוס. לידה, בריאנה הרגישה ממש כמו אמזונה. דימיטריוס אחז במרפקה והעניק לה חיוך חמים כל כך שפלא שהאישה לא נמסה על המקום. "גברתי היקרה, את יכולה לקבל כמה כוסות שרק תרצי." ואז, בהצליחו להתיק ממנה את תשומת לבו למשך די זמן כדי לשלוח מבט מהיר לעבר בריאנה, הוא הסביר, "בריאנה, זוהי דוקטור נואל מנינג. היא ראש צוות ההשתלות שמטפל בבת שלי. חשבתי שיהיה זה נבון שאת תפגשי אותה מוקדם ככל שרק ניתן, מאחר שהיא תהיה מסוגלת כמובן לענות הרבה יותר טוב ממני על כל שאלה שעשויה להיות לך. וזאת," הוא המשיך בהשיבו את מבטו בחזרה אל נואל הפצפונת במהירות המתבקשת, "היא אחותה של אשתי המנוחה, בריאנה קונלי. יכול מאוד להיות ששמעת עליה." הוא אמר את זה כאילו שבריאנה עומדת בראש רשימת המבוקשים של האף-בי-איי, אבל אם נואל הבחינה בזה היא בחרה כנראה שלא להגיב בכלל. "גם שמעתי עליה וגם ראיתי אותה בכל המגזינים שאני אוהבת. הפנים שלה הם לא פנים שמישהו יכול לשכוח בקלות." הרופאה חייכה והושיטה לה את ידה העדינה. "אני בטוחה שאני לא צריכה לומר לך כמה אני שמחה לפגוש אותך, או איזו משמעות גדולה תהיה להחלטה שאת תקבלי כאן." במהלך הקריירה שלה, בריאנה פגשה לא מעט דוכסים, נסיכות, בני מלוכה המושלים בממלכותיהם וכל מיני סלבריטאים. איש מהם לא גרם לה להרגיש נבוכה וחסרת מילים כמו האישה הזאת, הקטנטנה והכל כך בוטחת בעצמה. "תודה רבה," היא הצליחה להגיד בהתאמצה לא לגמגם בתשובתה. "אני באמת מקווה שאוכל לעזור." "זה יתברר לנו מהר מאוד." "מתי תתחילו לערוך את הבדיקות?" "ניתן לך כמה ימים כדי להתאושש מהטיסה לכאן, ואז נתחיל." היא הובילה את בריאנה אל ספה שעמדה ליד האח, התיישבה על הספה שממולה ושאלה תוך הטיית ראשה, "כמה ידוע לך בקשר לתהליך, בריאנה?" "בערך כמה שידוע לי בקשר למחלתה של אחייניתי, כלומר כמעט כלום." "לבריאנה יש עניינים אחרים שמעסיקים אותה," העיר דימיטריוס בעת שמזג את השמפניה. "אנמיה אפלסטית והשתלת מח עצמות לא נכללים בתחומי העניין שלה." "מאיפה לך לדעת?" ירתה בריאנה בתגובה, כי הטינה הכמעט בלתי מוסתרת שהיא שמעה בקולו פגעה בה כמו סכין שננעץ בין צלעותיה. הוא ניגש אליהן והושיט להן את הכוסות, ואז התיישב על הספה לצד נואל מנינג, קרוב מספיק כדי שברכו תיגע בברכה. "אני יודע שלבתי ימלאו שלוש שנים בחודש הבא, וזאת עומדת להיות הפעם הראשונה בה את תפגשי אותה." "ואני הסברתי לך את הסיבה לזה כשהתקשרת." "אני יודע רק שזה מה שאת בחרת להגיד לי." "נדמה לי שכולנו מבינים שלזמן יש נטייה לחמוק לנו בין הידיים," קטעה אותם נואל בעדינות. "מה שחשוב בריאנה, הוא שאת כאן עכשיו, ודימיטריוס מאוד אסיר תודה על כך." היא נעצה בו מבט ישיר. "נכון, דימיטריוס?" "נכון," הוא הודה ונראה קצת מבויש. "את תקוותנו האחרונה, בריאנה." "טוב, לא בדיוק," תיקנה נואל. "תמיד יש אפשרות שיימצא איזה תורם אנונימי, אם כי זה עשוי לקחת זמן ארוך מאוד, ופופי..." היא לא סיימה את המשפט. היא לא היתה צריכה. כוונתה היתה ברורה דיה. הזמן לא עמד לצדה של פופי. "אני מוכנה בהחלט להתחיל כבר מחר את הבדיקות," אמרה בריאנה. "למען האמת, זה עדיף מבחינתי. הרי ברור שככל שנקדים להתחיל כך יהיה עדיף, לא?" נואל נדה בראשה. "תרומה של מח עצמות זה לא עניין פשוט כל כך, בריאנה, וזה יהיה לא מקצועי מצדי, אם לא משהו שגובל ברשלנות פושעת, להניח לך להתחיל בפרוצדורה בלי לוודא קודם שאת ממש מבינה את כל מה שכרוך בה." "אם זה עניין של כסף – " "כסף לא קשור לזה בכלל," התערב דימיטריוס בכעס. "כל ההוצאות שלך יכוסו." "אבל אני יכולה להרשות לעצמי – " "גם אני." הוא היה בלתי אפשרי ממש. כל כך יהיר, עקשן ופשוט בלתי נסבל! איך זה שהיא חשבה פעם, ולו לרגע, שהוא עשוי להיות הגבר שהיא תהיה מסוגלת לאהוב, פשוט נבצר מבינתה. בהקפידה להתעלם ממנו, היא פגשה את מבטה השלו של נואל. "האם נוכל לדון בזה במועד מאוחר יותר? בפרטיות?" "כמובן. זה בדיוק מה שעמדתי להציע. מחר, אם זה יהיה בסדר מבחינתך, אם כי אני אבין לגמרי אם תרצי לקחת לעצמך עוד יום. להקיף חצי עולם תוך עשרים וארבע שעות זה לא עניין של מה בכך." "אני עושה את זה כבר שנים, והרגלתי את עצמי כבר מזמן לישון במהלך טיסות." "אז קבענו. בצהרים, נאמר?" אני כבר אסיים את המשמרת שלי עד אז." "בצהרים זה בסדר גמור." "טוב מאוד. אתה תדאג שהנהג שלך יביא אותה לקליניקה, נכון, דימיטריוס?" הוא נהם לאות הסכמה והביט בעגמומיות אל תוך כוסו. לנואל זה לא הפריע, בחיוך היא הרימה את כוסה. "לחיים, אם כך. לחייך, בריאנה, ושתהיה לך מערכת יחסים ארוכה ומאושרת עם אחייניתך." דימיטריוס, שעמד בדיוק ללגום מלוא הפה מהמשקה שלו, מה שזה לא היה, כמעט נחנק.