1
חארקות
באמצע שנות השישים, בערבי שבת, רחוב האצ"ל – רחובה הראשי של שכונת התקווה עצר מלכת מכל פעילות לאחר שבוע ימים די אינטנסיבי שבו החיים תוססים כל כך, שוקקים ומלאים בעשייה כשברקע תנועת העוברים והשבים שחלקם ערכו קניות או סעדו במסעדות המזרחיות. באוויר עלו ריחות הבשרים הנצלים על האש, אחרי צעדים אחדים כבר היו מריחים את ניחוחות הקפה הקלוי שנטחן, ולאחר עוד כמה מטרים עלו ריחות התבלינים באוויר. בתווך היו חנויות של חייטים שתפרו חליפות בהזמנה לפי מידותיו של הלקוח, ועוד עשרות מספרות לגברים שבהן הסתפרו החבר'ה בתסרוקות של אלביס פרסלי, פול ניומן ושאר כוכבי הקולנוע הנערצים על הצעירים בכל העולם וכמובן גם אצלנו בישראל. לכן תמונותיהם של הכוכבים התנוססו בגאון במספרות.
לאחר כמה צעדים היו מגיעים אל חנויות הצורפים. מתוך חלונות הראווה נשקף שלל תכשיטי זהב ויהלומים נוצצים כמו צמידים, שרשראות או טבעות עגילים מזהב טהור 22 קראט, ומייד בהמשך היו מגיעים לקיוסק. היום הקיוסקים נקראים פיצוציות. למען האמת, בקיוסקים של הימים ההם המבחר היה כה דל בהשוואה לפיצוציות של ימינו. למעשה הסמל המסחרי שלהם היה הגזוז שהלקוחות עצרו לשתות כדי להרוות את צימאונם. המוכר בקיוסק היה מכין את הגזוז מסירופ אדום (פטל), בשילוב סירופ צהוב (לימון), וכמובן מי סודה שמזג מברז שהיה מקובע על לוח שיש סטנדרטי. כוסות חד־פעמיות עדיין לא הגיעו לעולמנו. כשלקוח סיים לשתות מכוס הזכוכית, המוכר היה הופך אותה, מכניס אותה לתוך חור עם ברז התזה, ולוחץ פעם או פעמיים. לומר שהכוס ש"נשטפה" היא סטרילית? רחוק מזה.
כך נראו חיינו אז בשנות השישים, ובכל זאת, אף אחד לא התלונן וכולנו היינו מאושרים.
על המדף מאחורי המוכר היו מוצגים בדרך כלל כמה סוגי ופלות, סוכריות על מקל, מסטיקים, והלהיט – הצימקאו, מעין שוקולד דמה העשוי מסוכר מצופה בשכבה דקה של שוקולד. בשפת החבר'ה – שוקולד לעניים, סוג של חיקוי לשוקולד האמיתי שהיה יקר מאוד בעת ההיא.
למעשה, הסיבה העיקרית שהצעירים הגיעו אל הקיוסקים הייתה כדי לקנות סיגריות. גם עבדכם הנאמן התחיל לעשן סיגריות בודדות בדרך הזאת עוד בהיותי נער בן שבע־עשרה, כפי שרוב בני הנוער בני גילי עשו, ונמשכו לפיתוי לשאוף עשן לריאות. חלק גדול מהמוכרים אפשר לנערים לקנות סיגריה (היום זאת עבירה על החוק!) יחידה. הדבר הקל על ההוצאות ואפשר לנער לעשן גם אם לא היה ביכולתו לרכוש חפיסה שלמה. החטא הנורא הזה של בעלי הקיוסקים רק האיץ את מכירת הסיגריות ללקוח, וגרם להתמכרותו לעישון.
בהערכה גסה, בעת ההיא מעל מחצית מבני הנוער עישנו סיגריות, וכל מי שלא עישן נחשב "לפלף" בשפת "הקומדי סטור". בתקופה הזאת לא הייתה כלל וכלל מודעות במשרד הבריאות או בקרב הציבור לנזק שגורם עישון הסיגריות. נהפוך הוא: פרסומות שעודדו עישון התנוססו בכל רחבי העיר. נוסף על כך, כוכבי הקולנוע עישנו כמעט בכל סצנה בסרטים שהוקרנו בקולנוע. ראשי המדינה כמו גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס – כולם עישנו, אפילו בישיבות הממשלה עצמן, כך שלנוער היה ממי ללמוד ואת מי לחקות...
למעשה, הייתה זו הנורמה בכל רחבי העולם. העישון לא נחשב כלל לדבר שלילי כפי שהוא נחשב כיום.
מי שעבר את הקיוסק הגיע לפתחו של שוק התקווה המקביל לרחוב הראשי. ניתן לומר שהשוק בשכונת התקווה היה עורק החיים של תושבי השכונה, מעין סופרמרקט שמשתרע על רחוב שלם אשר בו הם ביצעו את רוב הקניות שלהם – פירות, ירקות, בשר, דגים ועופות.
שוק התקווה
קניית ירקות ופירות התבצעה כך שהפירות והירקות נשקלו על מאזניים. על צד אחד הונחו משקולות בגדלים שונים ועל הצד השני הניח הרוכל בתוך קערה את הירקות שבחר הלקוח (השימוש בשקיות ניילון עדיין לא היה נפוץ). אחרי השקילה אסף הרוכל את הקערה על תכולתה, ביקש מהלקוח בעיראקית, "ג'יב אל כיס" (תביא את הסל), ורוקן את התכולה לתוך סל הקניות, כך שכל הירקות והפירות שקנה הלקוח התפזרו והתערבבו בתוך סל הקניות שלו.
אין לי ספק כי הארגון לאיכות הסביבה היה מאמץ את השיטה באהבה...
מכאן המשיך הלקוח לקניית עופות. אני הולך לתאר תיאור שחברי האגודה "תנו לחיות לחיות" לא ישמחו לקרוא... ראשית בחר הלקוח עוף חי מהכלוב. שנית, העוף נמסר לשוחט ונשחט אל מול עיני הלקוח, כשהדם מותז לכל עבר. השלב השלישי היה מריטת הנוצות שהתבצעה במכונה חשמלית מחרישת אוזניים. השלב הבא – שקילה והוצאת החלקים הפנימיים. לאחר מכן עטף הרוכל את העוף בנייר עיתון ישן, והניח ללקוח בסלו.
גם בחנות הדגים התהליך היה דומה. הלקוח בחר דג חי שנשלה מבריכת הדגים אל מול עיניו. הרוכל הניף את המערוך שבידו וחבט בעוצמה בראשו של הדג. הדג המסכן טרם נפח את נשמתו ועדיין פרפר וזז בזמן שכבר החל להיחתך ולהיפרס לנתחים...
רק בחנויות האטליז בשר הבקר כבר הגיע לאחר השחיטה.
אין ספק, היו אלה מראות קשים לצפייה.
שוק הבשר
כרקע לכל התענוג הזה, כמעט מכל בית עסק בקעו ממקלטי הרדיו הישנים של אותם הימים שירים בערבית ששודרו בתחנות הרדיו של "קול ישראל בערבית", בירדן או מצרים. אורכו של כל שיר היה כאורך הגלות, נמשך קרוב לשעה והושמע בעוצמה גבוהה.
הזמרים הגדולים של אותם הימים היו פריד אל־אטרש, עבד אל־והאב ואום כולתום. עדיין לא נס לחם והם נשמעים בתחנות הרדיו בארצות ערב עד עצם היום הזה, וכל אחד בפני עצמו נחשב לאגדה.
אם ניתן בכלל להשוות בין תרבויות שונות, לדעתי הם ברי השוואה בגדולתם לזמרי האופרה הנערצים – שלושת זמרי הטנור לוצ'אנו פבארוטי, חוסה קאררס ופלאסידו דומינגו. זכורה לי היטב הופעתם של שלושת הטנורים הענקיים האלה במסגרת אירועי המונדיאל שנערך באיטליה בשנת 1990. הם הופיעו ברומא מול קהל של מאות אלפים, כאשר ההופעה שודרה במקביל גם בטלוויזיה ונצפתה על ידי מיליונים בכל רחבי העולם. ההופעה הייתה מצמררת, והחוויה הייתה אדירה ובלתי נשכחת.
אין ספק שהזמרת המושמעת ביותר בתחנות הרדיו בעת ההיא הייתה אום כולתום. שירה המפורסם ביותר היה "אנת עמרי" ("אתה חיי", שיר ארוך כל כך שההרגשה הייתה שאין לו בכלל סוף...) תוך כדי הליכה על ציר רחוב האצ"ל וסמטאות שוק התקווה אפשר היה לשמוע את אותו שיר ברצף, שבוקע מכמה בתי עסק בו־זמנית, בייחוד מתוך המסעדות של יוצאי עיראק.
אכן המסעדות רובן היו בבעלות חבר'ה עיראקים שהיו ידועים בקבב העיראקי העסיסי והטעים שלהם. קציץ הבשר הולבש על שיפודים, כמו גם שאר חלקי הבשר, ואלה נצלו על גריל הפחמים. השיפוד הלוהט היה נשלף ישירות על הפיתה העיראקית שנאפתה בזה הרגע במאפייה הסמוכה, ויצאה חמה־חמה היישר מהתנור. אכן זהו שילוב קטלני בטעם. אני זוכר היטב את העובדים שהשגיחו על הבשרים שעל האש, ונפנפו במניפה ידנית על הגחלים הלוחשות. רובם עשו זאת במניפה, וכאשר היה עומס של לקוחות – הפעילו מאווררים. הסועד שאכל כשברקע מוזיקה ערבית מנוגנת בעוצמה גבוהה, המלצר שערך הזמנה מסועדים בסגנון סצנה מ"ארץ נהדרת" – "אחד קבב אחד", עשן הבשרים הנצלים שעלה מגריל הפחמים – כל אלה הרכיבו אווירה מיוחדת כל כך, נוסטלגיה של ממש. געגועיי לימים ההם.
בל נפסח על תושבי השכונה מהעדה התימנית. גם להם הייתה נציגות נכבדה בתחום הקולינריה בשכונה. במסעדות התימניות, שרובן פעלו משעות הבוקר עד שעות אחרי הצוהריים, היה תפריט שכלל פול פלוס ביצה, מרק רגל, מרק מבשר ראש, מרק שעועית ועוד חלקים פנימיים של הבקר שהתימנים נוהגים לאכול (יצפאן טוען, "מטעמי חיסכון...").
אכן רוב הסועדים היו פועלים שהגיעו באמצע יום העבודה לאכול. העדה התימנית מאופיינית בצניעות, בענווה ובהסתפקות במועט. הדוגמה הקלסית לכך באה דווקא מתחום הקולינריה. בעת ההיא המסעדות של התימנים סגרו את העסק כבר בשעות אחר הצוהריים המוקדמות. זוהי דוגמה לכך שאנשים לא שאפו להשתכר מעל צורכיהם. הם חסכו בהוצאות ובמקביל לא הגדילו את ההכנסות. בהחלט יש מה ללמוד מהם.
*
ערבי שבת בשכונה הייתה בהם מעין תחושה של שקט ושלווה. אפשר לומר שהיה זה השקט שאחרי הסערה מכל השבוע העמוס מעבודה להשגת פרנסה הביתה. כולם ציפו לבואו של יום המנוחה, לרגע שבו יכלו לסגור את העסקים ולהשבית כל פעילות. והינה הגיעה השבת והכול עמד מלכת. רוב תושבי השכונה באותם הימים היה שומרי שבת, ממוצא תימני ועיראקי כמובן. כל עדה מילאה את בתי הכנסת שלה בתפילות ובזמירות לקראת קבלת השבת מלכה.
במשך השבוע רוב המפגשים שלנו, הצעירים, היו ברחוב האצ"ל, ובערבי שבת הכול היה שונה. היינו מטיילים לנו לאורך הרחוב שהיה חשוך כמעט כולו – אפלולי ואפילו ניתן לומר מלנכולי. רק כמה עמודי תאורה לאורך הרחוב, שנקבעו בהם נורות 60 ואט בלבד, האירו בקושי את המדרכה. שקט ושלווה עטפו את הרחוב שהיה סואן במשך כל ימות השבוע, עד רגע לפני כניסת השבת. כל העסקים כבר נסגרו וכך ירד הלילה על הרחוב. תנועת הרכבים הייתה דלילה מאוד עד לא קיימת פרט לכמה אופנועים.
החברים שלי ואני היינו בגיל טרום־גיוס. בערבי שבת היינו נפגשים במרכז הרחוב, משועממים עד כְּלות ("מצ'עמם לי"). טיילנו לאורך הרחוב השומם סתם כך. היו מקרים שצעיר לא מוכר ניסה להצטרף אלינו לחבורה, ונעמד לידינו. כדי להיפטר ממנו היינו מבקשים ממנו, "לך תראה איזה סרט מוצג בקולנוע התקווה." זאת הייתה הסיסמה בין החבר'ה כדי להרחיק חברים לא רצויים. בינתיים תכננּו כיצד ואיפה לבלות את הערב למוחרת, בצאת השבת, מכיוון שכל הבילויים התקיימו בעת ההיא במוצאי השבת כאשר כל מקומות הבילוי – קולנוע, מועדונים ומסעדות – היו קמים לתחייה ונפתחים לרווחה בצאת הכוכבים.
קולנוע "התקווה" היה מרכז התרבות של התושבים בעת ההיא, שנות השישים. רוב הסרטים שהוצגו בו היו סרטי אהבה ואכזבה בהודית, בערבית ובטורקית. בכל ערב הוצגו שתי הצגות. מחיר הכרטיס היה לירה ועשרים וחמישה גרוש ביציע, ולירה אחת באולם. הסדרן בקולנוע היה חנאש, איש מיוחד במינו. כל הקהל היה נרתע מקשיחותו ומממדי גופו. הוא היה בעל חוש גבוה מאוד לצוד רמאים – כאלה שרכשו כרטיס לאולם, כדי לחסוך עשרים וחמישה גרוש, ואז עלו לשבת ביציע בחסות החשכה. חנאש היה מגיע מייד למקום מושבם ובידו פנס קטן, בודק את הכרטיס, מושך אותם מהאוזניים ומוריד אותם חזרה לאולם.
באחד מביקוריי בקולנוע התערבתי עם חברי שחנאש לא יבחין בי שרימיתי. מובן שהפסדתי בהתערבות. אכן הסדרן המיתולוגי לכד אותי מייד...
קולנוע התקווה תחילת שנות החמישים
הנשים היו מגיעות לצפייה בסרטי האהבה הרבים שהוקרנו בבתי הקולנוע, מצוידות בממחטות (טרום עידן הטישו) כדי לנגב את הדמעות מעלילות הסרטים העצובים, ממש כך (כמילות שם השיר של שלמה ארצי – "מנגב לך את הדמעות").
באחד הערבים חבריי ואני רכשנו כרטיסים ונכנסנו לקולנוע. בעודנו פוסעים פנימה ניגש אליי מכר וביקש ממני שאחרי כיבוי האורות אצעק בקול רם "רות". זהו השם של האקסית שלו שנמצאת באולם. לתומי נעניתי לבקשתו. הקהל התיישב, האורות כבו ושקט השתרר באולם. החלה הקרנת יומן הקולנוע (כן, היה פעם דבר כזה), ואז מילאתי את בקשתו של הבחור וצעקתי בקול רם "רות". להפתעתי, מייד נשמע קול מהעבר השני, מהבחור שישב מרחק רב ממני, "תישק בתחת ותהיה מבסוט!"
כל הקהל התפקע מצחוק. אני הייתי היחיד באולם שחשתי מבוכה, אך התנחמתי בכך שהאורות היו כבויים ואף אחד לא זיהה את "הקורבן".
הפעם האחרונה שבה ביקרתי בקולנוע "התקווה" הייתה כחודש לאחר מלחמת ששת הימים. באותו ערב לא הוקרן סרט, והאולם שימש להעלאת ערב לזכר הנופלים במלחמה. הערב כלל נאומים ומופע אומנים. הנחה אותו חבר הכנסת תושב השכונה מנחם כהן. לקראת סיום הערב הוזמנה לעלות לבמה הזמרת שולי נתן לבצע את השיר האלמותי "ירושלים של זהב". היא שרה ופרטה על הגיטרה את השיר בשינוי של מילה אחת שנעמי שמר, כותבת המילים, החליפה. וכמה משמעותית המילה ומשנה לחלוטין את אשר כתבה המשוררת האגדית טרם פרוץ המלחמה. בשיר המקורי נכתב, "ואין יורדים לים המלח בדרך יריחו", ואילו כעת שרה נתן "נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו". יחי ההבדל הקטן.
מובן שאחרי כיבוש ירושלים והגדה המערבית על ידי צה"ל נפתחה בפני אזרחי ישראל הדרך הקצרה אל ים המלח. ואכן שולי נתן, הזמרת הנהדרת, שרה בפני קהל שהתרגש עד דמעות. השיר נולד בסך הכול שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ואחרי המלחמה הושמע השיר ללא הפסקה בכל תחנות הרדיו. לפי דעתי זהו סוג של המנון למלחמה.
*
באמצע שנות השישים התפשטה בשכונת התקווה תופעה חדשה בשם "חארקה". מה זה בדיוק? סוג של חריקות בלמים שנשמעו תוך כדי נסיעה פרועה ברכבים שנגנבו דקות אחדות לפני כן מצפון העיר על ידי חבר'ה צעירים מהשכונה, וזאת כדי להפיג את השיעמום בשל העובדה שלא היו מקומות בילוי פתוחים בעיר בערבי שבת.
בחורים אלו חשקו מאוד לנהוג ברכבים יוקרתיים ולבדוק את היכולות הביצועיות של הדגמים, המפוארים בדרך כלל. היו אלה מכוניות אמריקאיות שזה עתה עלו על הכביש, ולאותם חבר'ה מן הסתם לא היו יכולות כספיות משל עצמם לממש פנטזיה זו.
בהשוואה לרכבי היוקרה, המכוניות שנעו על כבישי הארץ בעת ההיא היו פשוטות, למשל הסוסיתא. הסוסיתא הייתה רכב מתוצרת הארץ, כאשר גוף הרכב היה עשוי מפיברגלס (צמר זכוכית). הרכב הפך לבדיחה כשהתברר שגמלים היו נוגסים בגוף הרכב כאילו היה חציר.
וכך התבצע הדבר. כמה צעירים שלימים התפרסמו, כמו יהודה אווזי וצעירים אחרים היו "משאילים" (בעצם משתמשים ללא רשות של בעל הרכב) רכבים יוקרתיים, במונחים של אותם הימים, ומגיעים לשכונה, לרחוב האצ"ל. כאן למעשה הייתה ה"זירה" שלהם לביצוע החארקות. הרכבים היו מגיחים לפתע באורות גבוהים ובמהירות מטורפת אל תוך הרחוב, והנהגים היו מבצעים שם את פעלוליהם כמו לחיצה על דוושת הבלמים תוך כדי הסיבובים, מה שגרם לחריקת הבלמים להישמע בעוצמה רבה. חלקם אף גרמו לגלגלי המכונית להעיף ניצוצות של אש שהתרוממו באוויר מעצם החיכוך שנוצר עם הכביש. למעשה, זאת הייתה ההצגה הטובה בעיר, תרתי משמע (כל בתי הקולנוע והתיאטראות בארץ לא פעלו בערבי שבת).
הגיעה לעולם אטרקציה חדשה: הקהל החל להגיע בהמוניו לרחוב האצ"ל כדי לצפות בהצגה, חינם אין כסף, בהביאו בחשבון שקיים סיכון לא קטן להיפגע מכיוון שלא פעם "נהגי המרוצים" איבדו שליטה ועלו על מדרכות שהמו אדם. בנס לא היו נפגעים.
התופעה הלכה ותפסה תאוצה עד כדי כך שבערבי שבת נהרו מאות מתושבי השכונה, ולאחר מכן גם אלפים מהם, לרחוב האצ"ל, והמתינו שעות ארוכות לבואם של נהגי ה"פורמולה" ברכבים הגנובים כדי לצפות במעלליהם. מכיוון שההמתנה ארכה לעיתים זמן רב, הקהל המבוגר יותר החל להגיע מצויד בכיסאות מהבית, והצעירים יותר ישבו וחיכו בסבלנות ובניחותא לבואם של "נהגי המרוצים", ישובים על המדרכה, וכך, כל הקהל היה דרוך בציפייה להצגה שעמדה להתחיל בכל רגע.
והינה לפתע מקצה הרחוב הגיח בסערה רכב יוקרתי גנוב ודהר אל תוך השכונה באורות מסנוורים כשניידת משטרה דולקת בעקבותיו. זה היה הרגע שכל הקהל ייחל לו – לצפות כיצד נערים פורקים עול ומצליחים לסחרר את המשטרה בלי שהשוטרים מצליחים לבלום אותם. מרדפי "החתול" אחר "העכבר" התרחשו לאורכו של רחוב האצ"ל כאשר נהג הרכב הגנוב דוהר הלוך ושוב לאורך הרחוב בפרפור גלגלי הרכב ובחריקות בלמים, וכל זאת כשברקע נשמעות צהלות השמחה ומחיאות הכפיים של הצופים שעודדו את נהגי החראקות והריעו להם. ממש הצגה חינם אין כסף. היו מקרים שהופיעו שניים או שלושה רכבים בעת ובעונה אחת, כשכמה ניידות משטרה דולקות אחריהם. החגיגה הייתה בעיצומה.
בעקבות המרדפים היו אף מקרים שבהם רכבי הגנבים וגם ניידות המשטרה היו מאבדים שליטה ופוגעים בעמודי חשמל ובקירות הבתים. באחת הפעמים נהג הפורמולה התנגש בקיר של בנק דיסקונט ברחוב האצ"ל, לא הרחק מהמקום שבו עמדנו. הבחור יצא ללא פגע, ורץ אל תוך הסמטאות הסמוכות כשהשוטרים בעקבותיו. הוא הצליח להתחמק, הספיק להחליף חולצה לצבע שונה כדי להטעות, ובתעוזה שאין כדוגמתה חזר ונטמע בקהל שהקיף את הרכב המרוסק. גם כשסביבו היו שוטרים הנהג לא איבד את קור רוחו ושאל את הצעירים שהתקהלו סביב הרכב, כשהוא מעמיד פנים שאין לו כל קשר למתרחש, "מה קרה? מה קרה?"
המשטרה עמדה חסרת אונים מול התופעה. למען האמת הייתה נוכחות של משטרה, התבצעו מארבים ונעשו מאמצים אדירים לבלום את התופעה שתפסה תאוצה, הלכה והתעצמה משבוע לשבוע, אך בפועל נכשלה המשטרה בלכידת העבריינים.
*
השם יהודה אווזי מוכר בכל רחבי הארץ כמסעדן וכבעל מסעדת "יהודה אווזי" בשכונת התקווה. בשנים שלאחר מכן היא הפכה לרשת מסעדות ארצית שמתמחה במיוחד במנת כבד אווז עסיסי. אווזי החל את דרכו במסעדה קטנה ברחובה הראשי של השכונה, רחוב האצ"ל. המסעדה שירתה מעט מאוד סועדים. היו בה שני שולחנות קטנים וגריל פחמים שאווזי העמיד על המדרכה.
יהודה אווזי על רקע המסעדה שלו
השינוי החל כאשר כבד האווז הישראלי עלה לכותרות כמעדן, והאיש החכם הזה ידע להשתמש בשם המשפחה שלו לקידום ולמכירת כבד האווז במסעדה, וכך הוא עלה על גל הצלחה כבירה. נוסף על תושבי השכונה החלו לנהור אל המסעדה סועדים גם מצפון תל אביב. כאן כבר החלה הפריצה.
ההצלחה של יהודה אווזי, שהגשים לעצמו חלומות ילדות, הייתה כבירה. הוא אהב רכבים מפוארים ואכן היה יכול כעת לרכוש רכב מפואר דגם מרצדס ספורט עם גג נפתח. על צווארו ענד שרשראות זהב ויהלומים, ואת פרק כף ידו עיטרו תמיד שעוני יוקרה, וכך הסתובב לו בשכונה כמו נסיך.
אווזי כיבד את כולם, היה נדיב מאוד במתן בסתר ובעזרה לנזקקים.
מסעדת אווזי
שנים אחדות לפני הצלחתו בענף המסעדנות התפרסם אווזי הצעיר כאלוף החראקות. הוא הצליח להפגין מומחיות בשליטה ברכב וכנהג "מרוצים" בביצועים מרהיבים במרכז השכונה מול קהל מריע, תוך כדי התחמקות מידי המשטרה.
לימים, יוצר הסרט "השוטר אזולאי", הבמאי המפורסם אפרים קישון האגדי, חיפש לסצנה בסרט שהפיק נהג שיכול לבצע סוג של התחמקות מהמשטרה תוך כדי מרדף בנסיעה מסוכנת במהירות גבוהה שכרוכה גם בסיבובים חדים ובבלימה פתאומית המלווה בחריקות צמיגים, דהיינו – חראקה. מייד הציעו לו את הטוב ביותר – יהודה אווזי. קישון אימץ את ההמלצה בחום, ואכן אווזי, כשלצידו יושבת ברכב אשתו סיגלית, הופיעו בסרט בסצנה מרתקת של פעלולים ובריחה מהמשטרה בניצוחו של השוטר השלומיאלי אזולאי, הדמות המרכזית בסרט המשעשע מאוד הזה, דמות שאותה גילם בכישרון רב השחקן האגדי שייקה אופיר.
כך הונצח אווזי בזיכרון הישראלים בסרט כאלוף החראקות בסצנת פעלולים ושליטה אבסולוטית כ"נהג שודים" (כך מכנים זאת בשפת הרחוב) בבריחה במרדף משטרתי שבו השוטר אזולאי מושפל באי־יכולתו לאבחן את המתרחש סביבו.
סרט לתפארת האומנים במדינת ישראל. יצירת מופת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.