שלום אהבה

פרק 1

כרעם ביום בהיר

סיפורה של האחת מאיתנו נפתח בפריז, שם שהתה לרגל עסקיה — צפייה בתצוגות אופנה. תודו שזה מתחיל נחמד. בן הזוג שלה היה אמור להצטרף אליה לסופשבוע ולעת ערב, לאחר שהגיע, יצאו שניהם לרחובות העיר והתיישבו לאכול בביסטרו צרפתי. הכול נראה רומנטי, פריז אחרי הכול. יפה בחוץ, טעים בפנים. אפילו מזג האוויר נהג בהתחשבות. אבל על השולחן, ביניהם, מעל המפה הצחורה והכלים הנאים, עמדה שתיקה. ארוכה ומעיקה. שתיקה שכנראה חיכתה לרגע שלה, כי קודם, בתוך המולת החיים, אף אחד לא הרגיש בה, היה הרבה רעש שמילא את החלל.

אבל בביסטרו לא היו איתם כל הסחות הדעת. רק הוא והיא והזוגיות התוססת שלהם שהפכה ברבות השנים לגוססת.

הוא שבר ראשון את השתיקה: "מה יש לך?" שאל בהיסוס.

"כלום".

אז הוא שתק.

"יש לך מישהו אחר בחיים?" ניסה שוב באומץ.

"לא".

הם הסתפקו בזה. הוא לא שאל למה היא עגומה והיא לא נכנסה להסברים.

הם אכלו, שתו, שילמו ויצאו, חזרו לבית המלון. בבוקר הוא טס לישראל והיא נשארה עוד, לעבוד. למחרת — וזה אולי הולך להישמע כמו משהו דמיוני, אבל לא — האחת ישבה בתצוגת אופנה של מעצב צמרת, שהיתה מסחררת ביופייה. בסיומה, נחתו על ראשיהן של המוזמנות, מלמעלה, כמו משמים, עלי ורדים ענקיים. נשימתה נעתקה.

היא יצאה מהאולם אל הסגריר שבחוץ. גשם ירד. בהתחלה בטפטופים ואז ניתך מבול. עד היום היא לא ממש זוכרת מה עבר עליה באותן דקות, היא רק יודעת שהלכה בגשם למלון, ממררת בבכי ונשבעת, שככה היא לא רוצה להמשיך עוד.

היא שבה הביתה, לישראל. בבוקר, כשהתעוררה לצדו במיטה המשותפת, בבית שהיה להם בשכונה מאוד נחמדה, היא נגעה בכתפו ואמרה: "תקשיב, אני לא יכולה יותר. אני כל כך לא מאושרת. אנחנו נפרדים."

"אני אמות," היתה התשובה שקיבלה בחזרה.

לאחת מאיתנו נדרשו שנים על גבי שנים להבין שלא חשוב מה קדם באמת לבוקר של סוף הנישואים — מבחינתו של בן הזוג, ההודעה נחתה עליו כ"רעם ביום בהיר", מה שהפך את האירוע, שגם ככה היה לא פשוט לעיכול, לאירוע שהוא התקשה להתאושש ממנו.

בדרך כלל זה ככה, כשההחלטה להיפרד היא מהלך חד־צדדי. יש מישהו שמתבשל ויש מישהו שהולך להיחנק מהתבשיל הזה. זה נכון שכל הפרידות מחורבנות, אפילו אלה שנגמרות בטוב. אבל אם יש פרידה לא מוצלחת במיוחד, היא זאת שבתחילתה צד אחד מרגיש שהוא הולך להשתחרר והצד שמנגד רק מבקש את נפשו למות. גם אם הוא יודע שיש מצב שהפרידה נמצאת בסביבה, הוא לא באמת נערך לזה.

ועכשיו, נניח לבעלה של האחת להתאושש מהטראומה ובואי נדבר קצת עלייך, כשאת בתפקיד הלא אטרקטיבי של מי שחוטפת את המהלומה. כפי שכבר העדנו על עצמנו במבוא, גם בסרט הזה השתתפנו בתפקיד המוביל. רק שהיה לנו נוח לשכוח, כשאנחנו היינו המבשרות, כמה לא חברי מצדנו להפיל ככה את התקרה על הראש של מי שחולק איתנו את אותו הבית.

"כמו רעם ביום בהיר׳׳, את אומרת? טוב, זה מה שכולן אומרות. פתאום, כמו מכת ברק מהשמים, ללא אזהרה מוקדמת, בכלל לא ראית את זה מגיע. הייתם שניים שהולכים אל עבר עתיד משותף עד שהמוות יפריד ביניכם. לא היה בזה ספק, ואם היה, הצלחת להדחיק אותו יפה מתחת לספה המעוצבת שרק קניתם לאחרונה, עוד סימן לכך שאתם משקיעים בקן המשותף. אתם מחזיקים בכל כך הרבה זיכרונות, אתם מתואמים בנשימות, מסונכרנים בלוחות הזמנים, יש לכם תוכניות לטווח הרחוק והמחויבות — היא ידועה מראש כמו ארוחות יום שישי אצל ההורים.

לכאורה, אתם רק עוד זוג שמתמודד עם הלחץ המוכר של התרוצצות בין עבודה, לקריירה ולילדים, עם קשיים מזדמנים בתקשורת. כל מה שלא עובד בזוגיות הזאת, הוא באשמת השגרה הארורה, התלם הזה שצריך לחרוש מדי יום. אז את לא מאוהבת בו כמו בימים ההם כשרק הכרתם, אז מה? יש כל כך הרבה דברים שמוטלים כאן על הכף, והילדים המשותפים האלה שהם רק שלנו... פרי האהבה שלנו — איזה חיבור מרהיב וכמה נחת.

מנין זה בא לך עכשיו?

אוֹ. מה שאנחנו רוצות להגיד לך, הוא מה שיצא לנו להגיד לעצמנו — וגם אחת לשנייה: נכון שאת אף פעם לא מוכנה או ערוכה להודעה רשמית, חד־צדדית, על סיום היחסים, אבל גם אם את לא מסוגלת להודות בזה ברגעי ההלם, זה לא הופיע פתאום משום מקום.

תני לנו להגיד לך את מה שאולי לא בא לך לשמוע. אף מערכת יחסים לא נגמרת ביום בהיר אחד. הוא לא מוצא מאהבת, מתאהב בה ורוצה לעשות לה ילד בעשרים וארבע השעות שקדמו למסירת ההודעה. נדרש לו איזה זמן לפגוש אותה. ועוד איזה זמן לרצות להכיר אותה. להכניס אותה לחיים שלו ולהמציא המון שקרים כדי להסתיר את קיומה בחייו. הוא היה צריך גם איזה זמן לחשוב על זה שהוא הולך לפרק משפחה. אולי הוא אפילו לקח לעצמו פסק זמן ממנה, לראות איך הוא מסתדר בלעדיה. בהחלט יכול להיות שעלית על זה בוקר אחד. אבל זה רק מפני שהוא רצה להיתפס והשאיר עקבות. אולי זה סוג של הרס עצמי, סביר יותר שפשוט לא היה לו אומץ להיפרד ממך, וגם כאן הוא בנה עלייך שתעשי בשבילו את העבודה. הוא הרי יכול לסמוך עלייך, עד עכשיו היית עובדת מצטיינת, אז מה נשתנה?

רק שלא תחשבי, חלילה, שאנחנו מתנשאות עלייך. לא ולא. גם אנחנו היינו שם לא פעם ולא פעמיים, מול גבר שבישר לנו שכל ההבטחות שנתן לנו בטלות ומבוטלות. צ׳ק על הקרח. ולכן יצא לנו לשמוע המון סיבות ותירוצים שגברים מספקים ברגע היציאה מן האמבוש. רובם נועדו להגן על רגשותייך, אבל בעצם הם מסייעים לגברים לחמוק מהר ככל האפשר ובקלות. גבר טיפוסי מהזן המחורבן, הוא זה שתפסת אותו בשקר (ולפעמים אפילו על חם) ולמרות זה, הוא מכחיש הכול ובכל תוקף. הוא יודיע לך שהכול בראש שלך, מה שראית זה לא מה שאת חושבת ומה שמעורר בך חשד לקוח מהסדרות שאת צופה בהן בטלוויזיה.

בתור נשים עם בוחן מציאות קצת לקוי, אין דבר שמביא לנו יותר את הסעיף. הוא שיקר? בגד? הכי בא לו טוב להיות חופשי ומאושר? שלא ימכור לך סחורה מפוקפקת. אם יש לו ביצים, זה הזמן ליצור איתן קשר. אל תיתני לו לבלבל אותך: רק גבר שאומר את האמת ולא מפזר שקרים, שיודע להודות בחטאיו ולבקש את רחמייך, שלוקח אחריות מלאה על מעשיו, הוא־הוא הגבר שיזכה להיכנס למסלול העינויים, שבסופו הוא מגדיל משמעותית את סיכוייו לזכות במחילה. ואיפה, תספרו לנו, מוצאים גברים כאלה?

לכן, רגע לפני שאת מקבלת על מגש את תוצאות הנתיחה שלאחר המוות, אנחנו נאלצות להחזיר אותך אחורה בזמן. בואי רגע נבדוק שוב ביחד — מה היה לנו שם? ומה בדיוק היה החלק שלך? הרי לא ייתכן שהתחתנת עם המציאה הכי גדולה ביקום ועכשיו את מתגרשת מחלאה. וגם אם בחוויה שלך הוא השתנה פתאום והפך למישהו אחר, לא הגיוני שתשאלי את עצמך איפה הסתתר כל השנים הגבר הזה שהרביץ הרגע לפנייך את מופע האימים שלו?

את ודאי זוכרת את הימים הראשונים, כשרק הכרתם. מי יכולה לשכוח? בינינו, כמה פעמים סיפרת את הסיפור הזה כדי להדגים את אפשרות קיומם של נסים בעולם? כמו מיליוני אנשים לפנייך, לא נתת לעובדות לבלבל אותך. הלוא אם יש משהו שלמדנו במהלך תלאות הדרך, על עצמנו ועל החברות שלנו, הוא שדי לנו בהיכרות קצרה ושטחית בהחלט, כדי להלביש עליה סט קומפלט של החלומות שלנו.

זה הוא, בדיוק מי שחיפשנו, נספר. כל החיים חיכינו לו, נעפעף. כבר כמעט התייאשנו והנה הוא הופיע, ממש מתוך הקטלוג של הגברים הכי מתוקים ונחשקים. הוא רק נעמד עם הזר על מפתן הדלת ותכף ידענו בול איזו שמלה נלבש ביום מן הימים ואילו שמות יהיו לילדים המשותפים שלנו.

את המגרעות שהשתדלנו לא לראות, אבל הוא כבר התוודה עליהן, אהבנו לכנות בינינו לבין עצמנו וחברותינו — באגים קטנים.

עד כדי כך גדולה היא ההונאה העצמית שאישה מאוהבת מסוגלת לגייס לטובת המימוש הרומנטי הלגמרי פטנסטי, שאפילו נורות אזהרה אדומות ומהבהבות, המלוות באזעקה עולה ויורדת, מצטיירות בעיניה כשלט עליז של ניאון המרקד מעל הכניסה למועדון ריקודים.

מה כבר יכול להיות? אמרת לעצמך. אה, יש לו מישהי אחרת? איתי הוא בטוח יהיה מאושר יותר. הוא מפחד שהוא לא בנוי לקשר? איתי הוא כבר יניח לבנה על לבנה. ובכלל, בכול אשמה האישה הקודמת. זו היא שמעלה בתפקידה, שלא הבינה איזה אוצר יש לה ביד, שלא סיפקה לו חום, אהבה, תמיכה וסקס, כל הדברים שאת מה־זה־מעולה בהם.

יד על הלב: כמה פעמים אמרת לחברות, "נו, ראית איך היא נראית"?, "את מבינה איך התנהגה?", "אין, היא לא ראתה אותו ממטר!", "איך יבוא לו עליה...?". אבל את, את הרי יודעת לעשות את הקסמים שאף אחת לפנייך לא עשתה. איתך ורק איתך הוא יטעם בפעם הראשונה בחייו את טעמה של אהבה אמיתית, זו שיש בה התחשבות, קבלה, הבנה, בגרות. או במילים אחרות, את כבר תשכנעי אותו — ועל הדרך גם את עצמך — שאם תהיי אליו הכי טובה ונדיבה בעולם, הוא לעולם לא יוכל לתאר לעצמו את החיים שלו בלעדייך.

נדמה שאין רגע מתאים מזה לצטט את רבקה מיכאלי, אישה דגולה, שלא החמיצה הזדמנויות ללמוד את הלקח: "כשאנחנו מכירות בחור, אנחנו ממהרות להניח לו זר על הראש. אבל מה מצער, בבוקר את מגלה שאת הזר שמת על ראשו של חמור".

הפסיכולוגית של האחת מאיתנו, ניתחה ערב אחד באוזניה של המטופלת הנסערת את מהלך העלילה בספרהּ של סימוֹן בוּבואר, "אישה שבורה". על רגל אחת, זה סיפור על אישה נשואה, שיום אחד מתברר לה לתדהמתה שבעלה עוזב אותה, ולא נותר עוד בחייה דבר. הגיבורה הספרותית של בוּבואר לא רק לקתה בתסמונת בוחן המציאות הנשי, היא חייתה בעיוורון מוחלט. ואנחנו רוצות לשאול אותך את מה ששאלה הפסיכולוגית את האחת: באמת, באמת לא ידעת? שום דבר לא הרגשת? לא ראית? לא שמעת? לא התעורר חשדך? לא נמנעת לפתוח בשיחה כאשר הרגשת מוטרדת רק כי פחדת לגלות שזה שאת פרנואידית זה בכלל לא אומר שלא רודפים אחרייך?

אם את כבר בתקופת ההתאוששות שלך מהטראומה, בטח שמת לב לאובססיה חדשה שהתפתחה אצלך בתקופת השבר וההחלמה. כל הסימנים החשודים, כל העדויות המרשיעות, כל המוצגים המפלילים, כולם היו שם — אם לא מהיום הראשון, אז מהשנה השנייה. אלא שאת פשוט סירבת בכל תוקף לראות את מה שעכשיו נוסע אצלך בראש, במעגל סגור, כמו ברכבת הרים.

הוא משקר במומחיות ובלי למצמץ? כמה פעמים היית עדה לזה ונתת לו ולעצמך הנחות, כאילו היה מדובר פה בילד קטן. "מבלף", קראת לזה? "בעל דמיון מפותח"? הוא לא אדם לא ישר, סיפרת לעצמך, זאת רק תחבולה כזאת, הוא פשוט משתדל להטיב עם הסובבים אותו והוא גם יודע להסתדר בחיים.

תתפלאי, יקירה, עד כמה אנשים, גברים ונשים, מיומנים כל כך בלספר שקרים, קודם כול לעצמם. אם הוא שיקר לעצמו — הוא שיקר גם לך. ואם את לא רצית לדעת את האמת, כל הדרכים מוליכוֹת לכך שהעדפת לשקר לעצמך.

אחרי שכבר הבנו שמדובר באותו חמור עצמו (ולא באיזה אלמוני שנקלע פתאום לזירה), זה הזמן לעשות היכרות בינך לבין המציאות. נעים מאוד להכיר, שמחה שאת פנויה סוף סוף להתבונן בי בעיניים פקוחות. ועכשיו, בואי נחזיר אותך לזמן שבו התחלת לנמנם בשמירה עד שפתאום התגלגל מהשמים הכחולים רעם אדום. מה באמת היה שם קודם? איך זה קרה שהפכת להיות כמו ההיא, הקודמת, זאת שלא מבינה אותו, לא אוהבת, לא תומכת, לא מתפעלת ולא חושקת. איכה יבשה באר קסמייך?

אנחנו מעוניינות, בנקודה הזאת, להציע לך גרסה חלופית לדרמה של "כרעם ביום בהיר". לא כי אנחנו סולדות מדרמות, נהפוך הוא. תנו לנו מלודרמה ועור הפנים שלנו הופך זוהר מתמיד. אבל ברוב המקרים, רעידת אדמה אינה מתרחשת ללא אזהרה מוקדמת. לא כל אחת נתקלת לראשונה במציאות האכזרית כשהיא תופסת אותו על חם עם מישהי אחרת. עבור נשים רבות, מהלך העלילה הוא הרבה יותר מינורי. הן היו שמחות לו ניתנה להן האפשרות, כמו במקרה דנן, לגמור עם הסיוט על המקום. כי מה שקדם אצלן לפירוק המשפחה היה תהליך ארוך, מתיש ושוחק, שבמהלכו נותרו מעוגת החתונה רק פירורים עבשים על הצלחת, ואין להן אפילו מישהי אחרת להלביש עליה את האשמה.

בדרך כלל, אם את חברה במחנה של חיכיתי, חיכיתי עד שלא נשאר שום דבר, לא תרגישי מופתעת כמו האישה של כרעם ביום בהיר. נשות הפיחות הזוחל אולי לא חוות את השוק, אבל כשהן מקבלות את ההודעה בדבר הפסקת ההתקשרות, הן בדרך כלל במצב של אפיסת כוחות, נפשית וגופנית, ואינן מסוגלות לגייס את הכוחות הנחוצים לניהול משבר כל כך אקוטי בחיים.

גם במקרה הזה, הכרסום במעמדך היה כל כך מתעתע, שהעדפת לכנות את המשברים הקטנים בדרך בכל מיני שמות חלופיים, משככי חרדות. אם למשל הוא העדיף לבלות את זמנו הפנוי עם חברים ולא איתך, כפי שנהג לעשות בעבר, קל היה לך לספר שזה מה שיפה בזוגיות שלכם — שאת משחררת, מאפשרת, שאת לא כמו הקלפטעס האחרות. אם הוא שקע כליל בעבודה והשאיר אותך לבד, התפעלת ממה שהוא מוכן לעשות למען המשפחה וגם על עצמך לא החסרת מילה טובה: הנה, לא אני היא האישה הניצבת כמחסום בינו לבין פיתוח הפוטנציאל שלו.

לא חשוב מאיזה מחנה את — אם ראית את זה מתקרב או אם בדיוק עמדת עם הגב — התחושה המיידית היא של עלבון צורב. ובצדק. זה מעליב מאוד כשמישהו מוותר עלייך. עבר לו. גם אם זה לא את, זה הוא, בכל גרסה — זאת חוויה מערערת.

אחד הדברים המעניינים המאפיין תיאורים של נשים ערב הפרידה, היא המילה בדידות — בהטיות שונות או במילים נרדפות. למרות שאת מוקפת במשפחה, בחברים, בבן זוג, כל התקופה שלפני רעידת האדמה, מוצאת אותך כשאת מרגישה בודדה להחריד. אולי האישה הבודדה ביותר על פני כדור הארץ. הסיבה שאת חווה דווקא עכשיו תחושת בדידות קשה, שאין לה אח ורע בכל תקופות חייך, נובעת מכך שאינך מוכנה לראות את המציאות כהווייתה. ולא רק שאינך יכולה לראות, את גם אינך מסוגלת לדבר על זה. עם אף אחד.

מצד שני, תחושת הבדידות הזאת עומדת לשמש לך כקרש הצלה. היא הסימן הראשון המובהק לכך שתקופת ההכחשה עומדת לפני סיום, ובקרוב תיחלצי מהתפקיד כפוי הטובה והמזיק שלקחת על עצמך, להגן על מה שכבר בעצם אין סיבה לגונן עליו.

את ניצבת בצומת. עכשיו את צריכה להחליט. או אם לדייק, אתם צריכים להחליט, כי את לא לבד ביחסים האלה. מנתקים או מחברים? מתגברים, עושים את כל מאמצי השיקום וממשיכים לצעוד לעבר החלום של להזדקן ביחד — או נפרדים?

בניגוד לכל יועצי הזוגיות, שלוקחים על עצמם להציל איתכם ביחד את הביחד שלכם, למדנו על בשרנו שכשהבדידות משתקעת בביתכם, הסיכוי הוא קלוש. לכל היותר, הרווחתם זמן. המקרים שבהם יש מה להציל — שלמרות הסדקים, הטיוחים והשברים, עדיין מהבהבת ברקע איזו אהבה — הם ספורים.

בתור בחורות רומנטיות, לא תצליחו להוציא מאיתנו, גם עם אקדח לרקה, שכשיש תקווה לאהבה לא ראוי להילחם בחירוף נפש. אם את נמצאת במקום הזה, את בוודאי שואלת את עצמך מתי הזמן להרים ידיים. והתשובה שלנו, בנאלית ככל שתישמע, היא: צירים. זוכרת איך בהיריון הראשון שאלת את הרופא ואת כולם, איך אדע מתי יבואו הצירים? וכל אלה שעברו את זה לפנייך, ענו לך את אותה תשובה: כשהם יגיעו, את תדעי.

כך גם בזמן פרידה.

כשזה יגיע לא תוכלי לנהוג אחרת. אולי תרגישי הקלה שלא תצטרכי עוד להעמיד פנים שהכול בסדר. אולי תעדיפי לכדרר את האשמה למגרש שלו. וייתכן שתתמלאי במועקה ובעצב שכמותם לא חווית בעבר. כך או כך, את תדעי. ואם את עדיין אינך בטוחה, פשוט תשאלי את עצמך בכנות: מה מפחיד אותך יותר — להישאר לבד או להישאר בזוגיות אומללה? על זה בטוח תוכלי לענות ביושר. אם התשובה היא להישאר לבד, לא בטוח שאנחנו הבחורות שכדאי לך להקשיב להן. אבל אם בחרת באפשרות השנייה, מבחינתנו, עלית לשלב הבא.

בנקודה הזאת תצטרכי לגייס לעצמך את הפרש ההוא, שחי בתוכך. אולי לא הייתם בקשר כבר הרבה זמן, אבל את יודעת שהוא שם. פרש האומץ. אבל כדי לזמן אותו לתוך חייך ולהסתייע בו, את חייבת להודות שנכשלת.

הכישלון כידוע יתום, אבל במקרה שלנו, דווקא יש לו שני הורים. וכל אחד מהם ייתן בנפרד את הדין. זה שאנחנו לצדך, לא אומר שאנחנו נפטור אותך מאחריות: נכשלת, חמודה, ובגדול. אל תיבהלי, אין בכוונתנו להחמיר איתך. לדעתנו, הכישלון הזה הוא ממש לא סוף העולם. הוא קורה במשפחות הכי טובות, הוא קורה בחייהן של הנשים הכי שוות. בעידן שלנו, אם את נופלת בסטטיסטיקה, הוא כמעט בלתי נמנע. נישואים נתקעים, משפחות מתפרקות והחיים ממשיכים. יותר מזה, את תצאי מזה גדולה.

הגיבורה של סימון בוּבואר ב"אישה שבורה" לא מתאוששת מההלם. גם אחרי שהזעזוע עובר היא ממשיכה לחיות בצלו, הוא מסמן את חייה, הוא הגשר שאותו היא אינה מצליחה לעבור. אנחנו מכירות נשים כאלה והן מעציבות אותנו מאוד. גם אנחנו מאמינות שישנה אהבת אמת הנמשכת לנצח נצחים, אבל אנחנו מבינות שיש גם מצב שהיא קיימת רק בפנטזיות.

נהוג לומר שמה שלא הורג אותך מחשל אותך, ואחת מאיתנו נהגה לשנן לעצמה את המנטרה הזאת יום יום, כשעשתה את הדרך לאורך המסדרון החשוך, שלא רואים שום אור בקצהו. כל פעם נפתחה שם דלת אחרת — הפחד, הכעס, העלבון, העצב, הייאוש, תחושת העוול, חוסר הטעם וחוסר החשק — דרך כולן היא היתה צריכה לעבור. היא השקיעה את כל הכוחות שלה בדבר אחד — שזה לא יהרוג אותה.

היינו רוצות לחשוב על עצמנו ועל רוב החברות שלנו כעל נשים מחושלות, שלא לקחו את הכישלון הזה למחוזות השכול והשאול. שהבינו שכמו שאת מפשלת בעבודה, עם הילדים, עם ההורים, את גם מפשלת עם הנישואים. זו דרכו של עולם. 2011 כאן. לכן, אל תחמירי עם עצמך. ואל תשליכי לעבר הצד האחר חרפות וגידופים מיותרים. פרידה היא לפעמים האופציה הטובה ביותר שאת יכולה לאחל לעצמך. או, כמו שאמר יצחק, אביה בן ה־80 של האחת, כשהתבקש לתת טיפ לבתו איך להתמודד עם האי־נעימות הכרוכה בפיטורים של עובד: "תחשבי על האלטרנטיבה".