שלום לקנאים
עמוס עוז
₪ 29.00
תקציר
הדפים האלה נכתבו גם, ואולי בעיקר, אל קוראים שדעותיהם שונות מדעותיו של עמוס עוז.
הם נכתבו מתוך תחושת דחיפות, מתוך דאגה, ובמיוחד מתוך אמונה בכך שעתיד טוב יותר עדיין אפשרי.
מה היא הקנאות, והאם יש גרעין של פנאטיות בכל אחד מאיתנו? מה היא הליבה הפנימית של היהדות מתחילתה ועד היום? האומנם יש סתירה בין יהדות לבין הומניזם ודמוקרטיה? למה מנסים לשכנע אותנו שהמצב “בלתי הפיך”? מה היא בכלל “זכות על הארץ” ומדוע בעצם חייבים לממש אותה?
שלוש מחשבות הנוגעות בגרעין הוויכוח על הקיום הישראלי, היהודי והאנושי. עמוס עוז שופך אור בהיר ומפתיע על סוגיות היסטוריות ופוליטיות בוערות, ומעז להציע פתחים חדשים מתוך מציאות שלכאורה אין ממנה מוצא.
ספרי עיון
מספר עמודים: 136
יצא לאור ב: 2017
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
קוראים כותבים (3)
ספרי עיון
מספר עמודים: 136
יצא לאור ב: 2017
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
פרק ראשון
ובכן, איך מרפאים פנאטים? לצאת למרדף בעקבות חבורת קנאים חמושים בהרי אפגניסטן או במדבריות עיראק ובערי סוריה הוא עניין אחד. להיאבק נגד הפנאטיות עצמה הוא עניין אחר לגמרי. אין לי שום הצעה חדשה באשר למלחמות בהרים ובמדבר, או למרדפים המקוונים ברחבי הרשת. הנה כאן מחשבות אחדות על טבע הפנאטיות ועל הדרכים לרסן אותה.
ההתקפה על המגדלים התאומים בניו יורק ב־11 בספטמבר 2001, כמו גם עשרות התקפות על מרכזי ערים ועל מקומות הומים מאדם במקומות שונים בעולם, אינן נובעות מזעמם של העניים כלפי העשירים. הפער שבין עוני לעושר הוא עוול עתיק, אבל גל האלימות החדש אינו רק, ואינו בעיקר, תגובה על הפער הזה. (לו כך היו פני הדברים, הייתה מתקפת הטרור יוצאת מארצות אפריקה - העניות ביותר - וניחתת על סעודיה ועל נסיכויות המפרץ, העשירות מכולן.)
המלחמה הזאת נטושה בין פנאטים המשוכנעים שמטרתם מקדשת את כל האמצעים לבין כל האחרים, הסבורים כי החיים עצמם הם מטרה ולא אמצעי. זהו מאבק בין אלה הגורסים כי הצדק, ויהי אשר יהי הדבר שאליו הם מתכוונים באומרם "צדק", חשוב יותר מאשר החיים, לבין אלה שבעיניהם החיים עצמם קודמים להרבה ערכים אחרים.
מאז הגדיר החוקר סמיואל הַנטינגטון את שדה הקרב העולמי הנוכחי כ"מלחמת ציוויליזציות" הנטושה בעיקרה בין האסלאם לבין תרבות המערב, רווחת במקומות רבים תמונת עולם גזענית המציגה התמודדות בין "פראים טרוריסטים" מזרחיים לבין "בני תרבות" מערביים. לא כך מציג זאת הנטינגטון, אבל כזה הוא הריגוש הנפוץ שעוררו דבריו.
לממשלת ישראל, למשל, נוח מאוד להישען על נוסח המערבון הזול הזה, משום שהוא מאפשר לה לתחוב את מאבקו של העם הפלסטיני על זכותו להשתחרר מעול הכיבוש הישראלי אל תוך אותה "מזבלה" מגונה שממנה מגיחים בלי הרף רוצחים מוסלמים פנאטים העושים מעשי זוועה בכל רחבי העולם.
רבים שוכחים שלאסלאם הקיצוני אין שום מונופול על פנאטיות אלימה: הרס המגדלים התאומים בניו יורק ומעשי טבח הממשיכים להתרחש במקומות שונים בעולם אינם כרוכים בהכרח בשאלות: האם המערב הוא טוב או רע? האם הגלובליזציה היא ברכה או מפלצת? האם הקפיטליזם מאוס או מובן מאליו? האם חילוניות ונהנתנות הן שעבוד או שחרור? האם הקולוניאליזם המערבי נגמר או רק לבש צורה חדשה?
על כל השאלות הללו מותר להשיב תשובות שונות ומנוגדות בלי שאף אחת מן התשובות האלה תהיה תשובה פנאטית. הפנאט כלל אינו מתווכח. אם משהו רע בעיניו, אם ברור לו כי משהו רע בעיני אלוהים, חובתו לבער מיד את התועבה גם אם צריך לשם כך להרוג את שכניה או את כל מי שנקלע במקרה לסביבתה.
*
הפנאטיות עתיקה הרבה יותר מן האסלאם. עתיקה מן הנצרות ומן היהדות. עתיקה יותר מכל האידיאולוגיות שבעולם. היא יסוד קבוע בטבעם של בני אדם, "גֶן רע": אלה המפוצצים מרפאות שבהן מתבצעות הפלות, אלה הרוצחים מהגרים באירופה, אלה הרוצחים נשים וילדים יהודים בישראל, אלה השורפים בית ובו משפחה פלסטינית שלמה, הורים וילדיהם, בשטחים הכבושים בידי ישראל, אלה המחללים בתי כנסת וכנסיות ומסגדים ובתי קברות, כל אלה אמנם נבדלים מאל־קאעידה ומדאעש בהיקף מעשיהם ובחומרת מעשיהם, אך לא בטבע הפשעים. כיום נהוג לדבר על "פשעי שנאה", אך אולי מוטב לדייק ולהשתמש במונח "פשעי פנאטיות": פשעים כאלה מתבצעים כמעט יום יום גם נגד מוסלמים.
רצח עם וג'יהאד ומסעי הצלב, אינקוויזיציה וגולאגים ומחנות רצח ותאי גזים, מרתפי עינויים והתקפות טרור ללא הבחנה, כל אלה אינם חדשים, וכמעט כולם קדמו מאות שנים לעליית האסלאם הקיצוני.
ככל שהשאלות נעשות קשות ומסובכות יותר, כן גדל צימאונם של יותר ויותר אנשים לתשובות פשוטות, תשובות של משפט אחד, תשובות שמצביעות בלי היסוס על האשמים בכל סבלותינו, תשובות שמבטיחות לנו כי אם רק נשמיד ונבער את הרשעים, מיד תיעלמנה כל מצוקותינו.
"הכול בגלל הגלובליזציה!", "הכול באשמת המוסלמים!", "הכול בגלל המתירנות!", או "בגלל המערב!", או "בגלל הציונות!", או "בגלל המהגרים האלה!", או "בגלל החילוניות!", או "בגלל השמאלנים!" - כל מה שעליך לעשות הוא למחוק את המיותר, לסמן עיגול סביב השטן הנכון בעיניך, ואחר כך לקום ולהרוג את השטן הזה (יחד עם שכניו, או עם כל מי שנקלע במקרה לסביבה), ובכך לפתוח אחת ולתמיד את שערי גן עדן.
אצל אנשים רבים יותר ויותר, הרגש הציבורי החזק ביותר הוא רגש של תיעוב עמוק: תיעוב חתרני כלפי "השיח ההגמוני", תיעוב מערבי כלפי המזרח, תיעוב מזרחי כלפי המערב, תיעוב חילוני כלפי המאמינים, תיעוב דתי כלפי החילונים - תיעוב גורף, בלי סייג, עולה וגואה כמו קיא ממעמקיה של אומללות כזו או אחרת. התיעוב הגורף הוא אחד ממרכיביה של הפנאטיות באשר היא.
הנה, לדוגמה, הרעיון אשר לפני כחצי מאה הופיע כרעיון חדשני ומסעיר, רעיון הרב־תרבותיות והפוליטיקה של הזהויות, נהפך עד מהרה, במקומות רבים, לפוליטיקה של שנאת זהויות: מה שהתחיל בהתרחבות האופק התרבותי והרגשי הולך ומידרדר למציאות של חסימת האופק, של סתגרנות, של שנאת האחר, ובקצרה: גל חדש של תיעוב הזולת ושל קנאות הולכת וגואה מכיוונים שונים.
*
אולי ימי ילדותי בירושלים הכשירו אותי להיות מעין מומחה לקנאות השוואתית ("Comparative fanaticism"). בשנות הארבעים של המאה העשרים היו בירושלים לא מעט לבבות פתוחים ונפשות רחבות דעת. אבל היו בה גם המון נביאים, מושיעים ומשיחים מטעם עצמם. עד עצם היום הזה, כמעט לכל ירושלמי שני או שלישי יש נוסחה פרטית לתשועה כהרף עין. כמובן, רבים אומרים על עצמם, במילים של הפזמון הציוני הנושן, כי הם נמצאים בירושלים כדי "לבנות ולהיבנות בה", אך יש ביניהם לא מעטים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, מהפכנים, רדיקלים, מתקני עולם, שבאו לירושלים לא "לבנות ולהיבנות בה" כי אם, אולי, דווקא כדי לצלוב או להיצלב בה.
מחלת נפש ידועה זכתה להיקרא בשפה הרפואית בשם "סינדרום ירושלים": בני אדם נושמים את אוויר ההרים החריף "הצלול כיין", ומיד הם קמים ויוצאים לשרוף מסגד או לפוצץ כנסייה או להשחית בית כנסת, להרוג כופרים או מאמינים, "לבער את הרע מן העולם". אמנם בדרך כלל, די לחולי "סינדרום ירושלים" בכך שהם פושטים את בגדיהם, מטפסים על סלע ומתחילים להתנבא.
אולי רק מעטים מאמינים למתנבאים האלה, אבל רבים הם המתנבאים, מקצה הקשת ועד קצהָ. המכנה המשותף לכולם הוא הדחף לממש איזו נוסחת ישועה פשוטה, ולעתים גם להצביע על רשעים שיש לטהר את העולם מנוכחותם כדי לקדם את הגאולה. הגאולה עצמה, בפי רוב המתנבאים האלה, נדחקת בלי שום קושי לתוך סיסמה של שניים־שלושה משפטים.
*
בימי ילדותי בירושלים הייתי גם אני פנאט ציוני־לאומני קטן, צדקני, נלהב ושטוף מוח. הייתי עיוור לכל טיעון שחרג במשהו מן הסיפור היהודי־ציוני שאותו סיפר לנו כמעט כל עולם המבוגרים. הייתי חירש לכל נימוק שאִתגר את הסיפור הזה. כאחד מילדי שכונת כרם אברהם זרקתי גם אני אבנים על כלי הרכב של הסיורים הבריטיים ברחוב הקטן שלנו. בעודנו מיידים בהם אבנים, הטחנו בפניהם בצעקה כמעט את כל אוצר מילות האנגלית שהכרנו: "!!!British go home" כל זה אירע בשנת 46' או 47', בסוף תקופת השלטון הבריטי בירושלים, בימי האינתיפאדה המקורית - האינתיפאדה שלנו, היהודים, נגד הכיבוש הבריטי. (אף זו היא, כנראה, דוגמה קטנה לאירוניה של ההיסטוריה.)
*
ברומן "פנתר במרתף" סיפרתי מה היו החוויות שגרמו לי בימי ילדותי לגלות לפתע כי יש בעולם לפעמים פנים לכאן ולכאן; יש עימותים שאינם צבועים בגוני שחור ולבן. בשנה האחרונה למנדט הבריטי, בהיותי כבן שמונה, התיידדתי עם שוטר אנגלי שדיבר עברית עתיקה וידע כמעט בעל פה את כל התנ"ך שלנו. היה זה אדם שמן, אסתמטי, רגשן ואולי גם מבולבל במקצת, שהאמין בהתלהבות ששיבת העם היהודי לארצו העתיקה מבשרת את גאולת העולם כולו.
כאשר הקשר הזה התגלה לחברַי, הם החלו לקרוא לי בוגד. כעבור ימים רבים התנחמתי אט אט במחשבה שעל פיה בוגד, בעיני פנאטים, הוא כל מי שמעז להשתנות. פנאטים מכל סוג, בכל זמן ובכל מקום, מתעבים שינוי, פוחדים מפניו וחושדים כי השינוי אינו אלא בגידה הנובעת ממניעים אפלים ושפלים.
הילד־המספר ב"פנתר במרתף" נכנס אל הסיפור כקנאי ציוני, יוקד כולו מרוב תחושת צדק, אבל בתוך כשבועיים מתגלה לו, לתדהמתו, שיש בעולם דברים שאפשר אמנם לראותם כך, אבל אפשר גם לראותם בדרך אחרת לגמרי. עם התגלית הזאת מאבד הילד שבסיפור את ילדותיותו, אך זוכה בתמורה בחוויה של התרחבות העולם וזוכה אף לרמז ראשון של חסד נשי.
אם לא די בכל הנפלאות האלה, זוכה הילד שבסיפור גם למומחיות מסוימת בתחום הקנאות ההשוואתית. מתברר לו כי לא פעם השנאה העיוורת עושה את השונאים משני עברי המתרס כמעט דומים אלה לאלה.
לא, המונח "קנאות השוואתית" בהחלט אינו בדיחה: אולי אכן הגיע זמן שכל אוניברסיטה, כל בית ספר, כל מוסד חינוכי, ינהיגו שניים או שלושה קורסים בפנאטיות השוואתית, משום שהפנאטיות הולכת וסוגרת עלינו כאן בישראל ובמקומות רבים בעולם כולו, מזרח ומערב, צפון ודרום. ובהחלט לא מדובר רק באסלאם הקנאי: בכמה וכמה מקומות גואים בזמן הזה גלים מסוכנים של קנאות דתית נוצרית (בארצות הברית, ברוסיה, בכמה ממדינות מזרח אירופה), גלים עכורים של קנאות דתית יהודית, גלים אפלים של לאומנות סתגרנית ושונאת זרים באירופה המערבית והמזרחית ושיטפון גובר של גזענות ביותר ויותר חברות.
הקנאות בחברה הישראלית היהודית כמעט כולה, לכל גווניה וסוגיה, הגיעה לכאן עם יהודי אירופה. ממזרח אירופה באה אלינו הקנאות המהפכנית של דור החלוצים המייסדים, שהתעקשו ללוש מחדש את כל עם ישראל ואף למחוק את שלל המורשות השונות של יוצאי כל הגלויות, כדי להצמיח כאן בזרוע נטויה "אדם חדש". מאירופה באה אלינו גם הקנאות הלאומנית עם פולחן הצבאיוּת ועם כל מיני הזיות על גדולה אימפריאלית. מאירופה הגיעה גם הקנאות החרדית, המסתגרת בתוך גטו מבוצר ומתגוננת מפני כל מה ששונה ממנה.
ואילו עולי ארצות המזרח, הם שהביאו עמם לכאן מורשת דורות של מתינות, של סובלנות דתית יחסית ושל ההרגל לחיות בשכנות טובה גם עם מי שאינו דומה לך.
אכן, לנגד עינינו הקנאות "האירופית" לסוגיה השונים הולכת ומוחקת עכשיו את מתינותם של יהודי המזרח.
כאמור, אולי אחת הסיבות לגלי הפנאטיות הגוברת היא הצימאון ההולך ומתחזק לפתרונות פשוטים ומוחצים, לישועה "במכה אחת". סיבה נוספת היא שכולנו הולכים ומתרחקים מן הזוועות שהתחוללו במחציתה הראשונה של המאה העשרים: סטאלין והיטלר, בלי שהתכוונו לכך, העניקו כנראה לשניים או לשלושה דורות שבאו אחריהם מידה של חשש עמוק מפני כל קיצוניות ומידה של ריסון היצרים הפנאטיים. במשך כמה עשרות שנים, בזכותם של גדולי הרוצחים שידעה המאה העשרים, גזענים התביישו קצת בגזענותם, ושטופי שנאה איפקו קצת את שנאתם, ומתקני עולם פנאטיים נזהרו קצת במהפכותיהם. אולי לא בכל מקום, אבל לפחות פה ושם.
בשנים האחרונות נראה כי "מתנתם" זו של סטאלין, של היטלר, של המיליטריסטים היפנים, הולכת ומגיעה אל תאריך התפוגה שלה. החיסון החלקי שספגנו הולך ונמוג. שנאה, קנאות, תיעוב האחר והשונה, רצחנות מהפכנית, הלהיטות "למחוץ אחת ולתמיד את כל הרשעים באמצעות מרחץ דמים" - כל אלה שוב מרימים ראש.
*
פנאטיות אינה אך ורק נחלתם של אל־קאעידה ודאעש, ג'בהת א־נוסרא וחמאס וחיזבאללה, ניאו־נאצים ואנטישמים וחסידי "העליונות הלבנה" ואסלאמופובים וקו־קלוקס־קלאן ובריוני גבעות ושאר שופכי דמים בשם אמונותיהם. כל הפנאטים האלה, הם ודומיהם, מוכרים לכולנו. הם נשקפים אלינו יום יום מעל מסכי הטלוויזיה, מתלהמים, מנופפים באגרופי זעם מול עדשות המצלמות, צועקים אל תוך המיקרופונים כל מיני סיסמאות ניחרות. אלה הפנאטים הגלויים לעין. בתי גליה עוז ביימה לפני שנים אחדות סרט דוקומנטרי שהוקרן בערוץ הראשון, דיוקן מעמיק ומפחיד של שורשי הקנאות וגילוייה במחתרת היהודית.
אבל יש סוגים פחות בולטים ופחות גלויים לעין של פנאטיות, והם נפוצים סביבנו ולעתים אולי גם בתוכנו. אפילו בחיי היומיום של חברות נורמטיביות ושל אנשים המוכרים לנו היטב מבצבצים לעתים גילויים, לאו דווקא אלימים, של פנאטיות. פה ושם אפשר להיתקל, למשל, במתנגדים קנאים לעישון המגיבים כאילו כמעט ראוי לשרוף חיים את מי שיעז להדליק בקרבתם סיגריה. או צמחונים וטבעונים פנאטים הנשמעים לפעמים כמעט כמוכנים לטרוף חיים את אוכלי הבשר. כמה מחברַי בתנועת השלום מוקיעים אותי בשצף קצף, רק משום שיש לי השקפה שונה בעניין הדרך הרצויה לעשיית שלום בין ישראל לפלסטין.
ודאי, לא כל מי שמרימה את קולה בעד או נגד משהו חשודה בפנאטיות, ולא כל מי שמוחה בזעם על עוול הופך בעצם מחאתו ובעצם זעמו לפנאט. לא כל אדם בעל השקפות מושחזות וחריפות אשם בנטייה פנאטית. גם לא כשהוא מבטא את השקפותיו או את רגשותיו בקולי קולות. לא גובה קולך הוא המגדיר אותך כפנאט, אלא בעיקר סובלנותך או היעדר סובלנותך כלפי קולותיהם של מתנגדיך.
אכן, גרעין סמוי או לא סמוי של פנאטיות חבוי לא פעם מאחורי גילויים שונים של דוגמטיות חסרת פשרות, של אטימות או אף עוינות כלפי עמדות שאינן מקובלות עליך. צדקנות מחופרת ומבוצרת בתוך עצמה, צדקנות ללא חלונות וללא דלתות, היא כנראה סימן ההיכר של המחלה הזאת, כמו גם עמדות הנובעות מתוך בארות דלוחות של בוז ושל תיעוב, המגרשים מפניהם את כל הרגשות האחרים. (אין רע בתיעוב כשלעצמו: בכתיבתם של שייקספיר ודוסטויבסקי וברכט, ביאליק וברנר וחנוך לוין, יש מרכיב צורב של תיעוב. מרכיב לוהט - אך לא בלעדי: אצל יוצרים גדולים אלה התיעוב מלווה ברגשות אחרים כגון הבנה, חמלה, געגועים, הומור ואף במידה של אהדה.)
*
יש בעולם דרגות שונות של רוע. ההבחנה בין מדרגות הרוע היא אולי עיקר העבודה המוסרית המוטלת על כל אחד מאתנו: כל ילד יודע שהאכזריות היא רעה ומגונה, ואילו היפוכה, החמלה, ראויה לשבח. זוהי הבחנה מוסרית קלה ופשוטה לגמרי. ההבחנה החיונית יותר והקשה הרבה יותר היא זו שבין גוונים שונים של אפור, בין מדרגות של רוע. לוחמים אגרסיביים למען איכות הסביבה, למשל, או מתנגדיה הזועמים של הגלובליזציה, עלולים לפעמים להתגלות כפנאטים אלימים. אבל הרעה שהם גורמים קטנה לאין ערוך מן הרוע של פנאט המחולל פיגוע המוני. ואפילו פשעיו של הפנאט המפגע אינם משתווים לפשעי הפנאטים המחוללים טיהור אתני או רצח עם.
מי שאינו מסוגל או אינו מוכן לדרג את הרוע עלול להפוך בכך למשרתו של הרוע. מי ש"תוחב לסל אחד" את האפרטהייד ואת הקולוניאליזם ואת דאעש ואת הציונות ואת הפרת התקינות הפוליטית ואת תאי הגזים ואת הסקסיזם ואת הונם של הטייקונים ואת זיהום האוויר, משרת את הרוע בעצם סירובו לדרג.
כל מיני פנאטים נוטים לחיות בעולם של שחור־לבן. במערבון פשטני של "טובים" נגד "רעים". הפנאט הוא בעצם אדם היודע לספור רק עד אחת. ועם זאת, ובלא שום סתירה, כמעט תמיד נוטה הפנאט להתבוסס להנאתו באיזו סנטימנטליות מרירה־מתוקה, המורכבת מתערובת של זעם לוהט מהול ברחמים עצמיים דביקים. היא או הוא מעדיפים תמיד "להרגיש" במקום לחשוב. המוות, מותו שלו ומותם של אחרים, מרתק ומסעיר את דמיונו של הפנאט. לא פעם, העולם הזה כולו מאוס ובזוי בעיניו והוא שואף להיחלץ ממנו מהר (ולקחת עמו אחרים, רבים ככל האפשר). הפנאט משתוקק למהר ולהמיר את העולם הרע הזה באיזה "עולם שכולו טוב", "עולם הבא" (עם או בלי שבעים ושתיים הבתולות המצפות לו שם כפרס וכפיצוי על הקרבת חייו). אכן, לא פעם "העולם הבא" מצטייר אצל הפנאטים בגוונים שונים של קיטש ממותק.
*
קונפורמיזם, הליכה עיוורת בתלם, צייתנות בלי שום הרהור וערעור, התשוקה הנפוצה כל כך להשתייך לגוש אנושי מהודק ומלוכד, גם אלה אבני בניין של הנפש הפנאטית. בסרטה הנפלא של חבורת מונטי פייטון "בריאן כוכב עליון", מטיף בריאן המושיע לקהל מאזיניו: "כולכם אינדיווידואלים!"
ההמון נענה לו בשאגה אחידה, רועמת:
"כן! כולנו אינדיווידואלים!"
"כולכם שונים!"
"כן! כולנו שונים!"
ורק איש קטן אחד בתוך ההמון פועה שם בקול דק: "אני לא."
אם אכן הדחף ללכת בתלם והתשוקה להשתייך אל ההמון גם הם קרקע־גידולם של פנאטים, הנה כך הם גם פולחני האישיות למיניהם, האלהת מנהיגים דתיים ומנהיגים פוליטיים, פולחן כוכבי הבידור והספורט.
ודאי, יש מרחק רב בין סגידה עיוורת לרודנים צמאי דם, היסחפות עצומת עיניים אחרי אידיאולוגיות רצחניות או שוביניזם תוקפני רווי שנאה לבין פולחנם הילדותי והנלהב של הכוכבים למיניהם. ובכל זאת, יש אולי קו משותף: הסוגד מוותר על עצמיותו. הוא נכסף להתמזג עד כדי התבטלות עצמית בשובל המעריצים ולהתאחד עד כלות עם חוויותיהם ומעשיהם של גיבורי הפולחן וגיבורותיו. כאן וכאן נכבש המעריץ המתמוגג בידי מערכת משוכללת של תעמולה ושטיפת מוח, מערכת הפונה בכוונה תחילה אל הצד הילדותי בנפשם של בני אדם, הצד הצמא כל כך להתמזג, לזחול בחזרה אל תוך איזה רחם חמים, לחזור להיות תא זעיר אחד בתוך גוף ענק, גוף חזק ומגונן - האומה, הכנסייה, התנועה, המפלגה, אוהדי הנבחרת, עדת המעריצים: להשתייך, להצטופף עם המון עצום ורב תחת כנפיו הרחבות של אב גדול, של גיבור נערץ, של יפהפייה חלומית, של ידוען נוצץ, אשר בידיהם מפקידים הסוגדים את תקוותיהם ואת חלומותיהם, ואף את זכותם לחשוב ולשפוט ולנקוט עמדה.
*
האינפנטיליזציה ההולכת וגוברת של המוני בני אדם בכל העולם אינה מקרית: יש מי שמעוניין בה ויש מי שרוכב על גבה, אם מתוך רדיפת כוח ואם מתוך רדיפת ממון. המפרסם, ומי שמממן את המפרסם, רוצים בכל מאודם שכולנו נחזור להיות ילדים קטנים ומפונקים, מפני שילדים קטנים ומפונקים הם הצרכנים הקלים ביותר לפיתוי.
לנגד עינינו הולך ונמחק הגבול שבין הפוליטיקה לבין תעשיית הבידור. העולם כולו הופך להיות "גן ילדים גלובלי". הסגולות הדרושות למועמד כדי שיצליח להיבחר הן כמעט מנוגדות לסגולות הנדרשות כדי להנהיג. הן הפוליטיקה והן התקשורת נהפכו לענף של תעשיית הבידור: ממש כמו ברומא העתיקה, התקשורת משליכה יום יום אל האריות שניים־שלושה קורבנות מפורסמים, אשמים או חפים מפשע, כדי לשעשע את ההמונים, להסיח את דעתם ולשאוב את כספם.
ציבורים מתרחבים והולכים מצביעים בבחירות בעד מי שמצליח לרגש ולשעשע אותם, בעד מי שמצפצף על כל כללי המשחק המקובלים. יותר ויותר אנשים מצביעים למען ה"קטע", או למען ה"צחוקים", או למען ה"דאחקות". הביטוי "לא נורמלי" הוא בימינו מחמאה נלהבת, כמו גם "מהמם", "מדהים", "משגע", "קורע", "הורס", ואפילו "הורג" או "למות ממנו".
כל אלה שונים, לכאורה, מן הקצה אל הקצה מרצינותם הקודרת של פנאטים הצועדים בשלשות ובעיניים עצומות לקול הלמות התופים של מנהיג כריזמטי. אבל הניגוד הזה אינו אלא ניגוד למראית עין: הפנאט אמנם רציני תמיד עד מוות, אבל המתיילדים שוחרי ה"צחוקים" וה"דאחקות" אצים כמוהו לוותר על זכותם ליהנות מן התפריט העשיר והרבגוני שהחיים מציעים לנו, ולהסתפק במזון "ג'אנק" עלוב המסופק להם בידי מי שמעוניין לשבות את לבם ולהשתמש בהם לתועלתו. צועדי השלשות הרציניים עד מוות וגם אלה המכורים ל"קטעים" משעשעים, אלה כמו אלה מוותרים חיש קל על החופש לחשוב, לשקול, לבחור ואף לגוון את בחירתם.
*
אחד מקווי ההיכר המובהקים של הפנאט הוא שאיפתו הלוהטת לשנות אותך כדי שתהיה גם אתה כמוהו. לשכנע אותך שעליך להמיר מיד את דתך. לזנוח את עולמך ולעבור לגור בעולמו שלו. הפנאט כלל אינו רוצה שיהיה שוני בין אנשים. רצונו שנהיה כולנו "כאיש אחד". רצונו שלא יהיו בעולם לא וילונות סגורים, ולא תריסים מוגפים, ולא דלתות נעולות, ולא שום צל של חיים פרטיים, מפני שכולנו חייבים להיות גוף אחד ונשמה אחת. כולנו חייבים לצעוד יחדיו, בשלשות, בדרך העולה אל זריחת הגאולה (גאולה כזו או גאולה מנוגדת לזו).
*
הפנאט חותר בלי לאות לשפר ולשדרג אותך, לפקוח את עיניך כדי שתראה גם אתה את האור. אכן, מן ההיבט הזה הפנאט הוא יצור אלטרואיסטי עד להפליא, אדם מאוד בלתי אנוכי: הוא מעוניין בך הרבה יותר מכפי שהוא מעוניין בעצמו. יום ולילה הוא נכסף להציל את נשמתך, לשחרר אותך מכבליך, להוציא אותך מאפלה לאור גדול, לגאול אותך אחת ולתמיד מן הטעות ומן החטא. הנה הוא אץ לחבק אותך, נוטף כולו תערובת של זעם קדוש עם שמן זית זך, כמעט חולה מרוב דאגה למצבך, שוקק כולו רצון טוב לשנות למענך את הרגלי התפילה (או אי התפילה) שלך, את הרגלי ההצבעה או העישון שלך, את הרגלי האכילה שלך, את העדפותיך, את כל סגנון החיים שלך, המזיק לך כל כך. כל מבוקשו של הפנאט הוא לחבק אותך בזרועותיו חיבוק שאתה לא תישמט ממנו, ולהעלות אותך מיד מן המקום הירוד שאתה תקוע בו אל המקום הנהדר והנשגב שהוא כבר גילה, ומאז הוא מתנוסס לו שם במרומיו, שאתה חייב - ממש חייב - להעפיל אליהם מיד. לטובתך. ורק לטובתך.
*
בכל עת תמיד הפנאט ממהר ליפול על צווארך כדי להושיעך, מפני שהוא אוהב אותך. הוא אוהב אותך אהבה שאינה תלויה בדבר.
או, לחלופין, הוא לופת וחונק את גרונך מפני שהתברר לו, לצערו, שאתה ממש, אבל ממש, בלתי מסוגל להיגאל. אבוד. ולכן, לצערו הרב, חובתו היא לשנוא אותך ולבער אותך מן העולם. (אכן מבחינה טופוגרפית "ליפול על צווארך" ו"ללפות את גרונך" הן שתי פעולות דומות מאוד זו לזו.)
הסיבה לכך שהפנאט מעוניין בך הרבה יותר מכפי שהוא מעוניין בעצמו היא שבדרך כלל אין לפנאט שום "עצמי", או כמעט שאין לו. הפנאט הוא אדם ציבורי בכל מאת האחוזים. ציבורי עד לשד עצמותיו. אין לו חיים פרטיים. ואם יש לו, הוא תמיד בורח מפניהם. וינסטון צ'רצ'יל צייר פעם את הפנאט באומרו: "פנאט הוא אדם שבשום אופן אינו משנה את דעתו ובשום אופן אינו נותן לשנות את הנושא."
קנאים דתיים וקנאים אידיאולוגיים למיניהם מחוללים פשעי אלימות מזוויעים לא רק מפני שהם מתעבים את הכופרים, או את המערב, או את המוסלמים, או את השמאלנים, או את הציונים, או את הלהט"בים. הם שופכים דם בעיקר מפני שרצונם להושיע מיד את העולם. להושיע אפילו את הכופרים עצמם. לחלץ אותם מתהומות הכפירה שלהם. להעלות את כולנו על דרך הישר. להרחיק אותנו אחת ולתמיד, ולו גם בדם ואש, מן הערכים הרקובים שלנו.
בעיני מוסלמי פנאט, למשל, החומרנות היא לא יותר מאשר מחלת נפש המונית. המתירנות היא בעיניו תופעה בהמית. ההשתעבדות לכל מיני גאדג'טים נראית לו כעיוות נפשי מסואב. שחרור האישה, חירות הזהויות המיניות השונות, הסגידה למוצרי צריכה, ההתמכרות לסמים ולפורנוגרפיה, לא רק מכעיסות מאוד את האל אלא גם הורסות את חיי המתמכרים עצמם. הדמוקרטיה הרקובה, מדוחי הפלורליזם, שערוריית חופש הביטוי, בעיני מוסלמי קנאי ובעיני קנאים דתיים אחרים כל אלה אינם אלא פיתויים שמגיש לנו השטן כדי שנחלל את חוקי האל. הם, הלוחמים הפנאטים, נשלחו אלינו מאת האל כדי לטהר את העולם, כדי לחלץ אותנו מכל הזוהמה שדבקה בנו. חובתם הדחופה היא קודם כול לפקוח את עיניהם של "המאמינים המתונים", שמעיזים להתפשר עם המציאות המסואבת ובוגדים כך באלוהים ובאמונה. בעיני קנאי הדת המוסלמים, כמו בעיני פנאטים דתיים אחרים, התרופה היחידה לכל מחלות האנושות היא קבלת חוקי הדת בגרסתם המחמירה ביותר.
מלבד מאמיני הדת הקיצוניים יש לא מעט פנאטים אחרים, השואפים גם הם לשנות בדחיפות את האנושות המבולבלת כדי להציל אותה מידי עצמה, וביניהם גם קבוצות רבות של מתקני עולם רדיקליים ושל מהפכנים אלימים.
הפנאט משוכנע תמיד כי לא די להנחית מהלומות עקובות מדם על "כופרים" ועל "סוטים". המכות העקובות מדם אינן אלא שלב מצער אך הכרחי בדרך להאיר לכולנו את הנתיב אל האמונה האחת והיחידה ואל הישועה שאין בלתה. בקיצור: דאעש אוהב אותך אהבת נפש. אל־קאעידה מוקדשת כולה לשאיפה להושיע אותך מהידרדרותך המוסרית. הקו־קלוקס־קלאן או ארגון להב"ה או בריוני הגבעות מסכנים את חייהם ואף מקריבים את עצמם לא למען עצמם אלא למענך. למען גאולתך, גם אם לפי שעה עיניך עדיין מסונוורות ואתה עדיין אינך מסוגל להבין מה טוב לך. הם נשלחו בידי האל או בידי האידיאה להושיט לך חבל הצלה. אם תמאן לאחוז בחבל שלהם, הם ייאלצו לפגוע בך. לטובתך. בכל העולם כולו אין מי שאוהב אותך ביתר מסירות וביתר להיטות מאשר הפנאטים. יום יבוא ועיניך תיפקחנה, עוד תראה את האור ועוד תהיה אסיר תודה להם על הכול. על ברכיך אתה עוד תיפול בבוא היום כדי להודות להם על שהרחיקו ממך את השקפותיך הרקובות, על שהושיעו אותך מידי עצמך, מפני שבעיני הפנאט הוא עצמו תמיד ההורה ואתה תמיד ילד סורר או "תינוק שנשבה".
*
לא פעם המחלה הזו מתחילה בסימפטומים כמעט תמימים: לא בעריפת ראשים, לא בפיצוץ מכוניות תופת ולא בשרפת בתים על יושביהם, אלא דווקא בחיק המשפחה: הפנאטיות מתחילה בבית. גילוייה הקלים, המוכרים היטב לכולנו, מתבטאים בדחף הנפוץ כל כך לשנות קצת את אהוביך, את ילדיך, את אחיך ואחותך, את בת או בן זוגך, את שכניך, לשנות אותם לטובתם־הם. לעתים אפילו להקריב את עצמך למענם, בייחוד כאשר הם עיוורים לגמרי ופשוט אינם תופסים איזו רעה הם גורמים לעצמם יום יום. "תהיה כמוני." "תלמדי ממני." מילים יומיומיות אלה נושאות עמן לפעמים מטען סמוי של פנאטיות.
יש שהפנאטיות נולדת דווקא מתוך המשאלה הלוהטת לחיות את חייך דרך חייו של מישהו אחר: דרך חיי נביא או מחולל נסים, מנהיג פוליטי או נערת זוהר או אמן/ית מהולל/ת או כוכבי ספורט. במקרים מרחיקי לכת, הדחף הזה עלול להקצין עד כדי נכונות למחוק את עצמך כליל (או למחוק אחרים) כדי לזכות בברכה ובהכרה מאת גיבורך.
לעתים הדחף הפנאטי הזה פונה לערוץ שונה: "נקריב את עצמנו בשמחה למען עתיד ילדינו", או "למען הדורות הבאים", או "כדי לקרב את ביאת המשיח", או "למען תיקון העולם", או "כדי לשמח את האל", או "למען הגאולה השלמה" (תהא הגאולה השלמה הזאת אשר תהא).
לא פעם, הילד שהוריו "הקריבו את עצמם למענו" נידון לשאת כל חייו עול כבד של רגשי אשמה. בין שתי האמהות מן הבדיחה המפורסמת, זו השואגת על הילד שלה: "אם לא תגמור את הדייסה אני אהרוג אותך", לזו המייבבת: "תגמרי את ארוחת הבוקר, אחרת אני אהרוג את עצמי" - רבים היו בוחרים באם הראשונה, שהיא אכן הקטנה שבין שתי הרעות. הקרבה עצמית לא תמיד היא ביטוי של מחיקת ה'אני' למען מה שיקר יותר מאשר ה'אני'. יש לפעמים שההקרבה העצמית היא נשק פנאטי חד ומושחז המשמש לביצוע מניפולציה רגשית דורסנית.
זאת ועוד: מי שמוכן בהתלהבות להקריב את עצמו, לא יתקשה להקריב אחרים.
*
סופר ישראלי חשוב, סמי מיכאל, סיפר פעם על נסיעה ארוכה במכונית בחברת נהג מקצועי. במהלך הנסיעה פתח הנהג והסביר לסמי מיכאל כמה חשוב ואף דחוף לנו, היהודים, "להרוג את כל הערבים!". סמי מיכאל הקשיב בנימוס עד שסיים הנהג את הדרשה שלו, ובמקום להתפלץ, להוקיע או להביע שאט נפש, הציג לנהג שאלה תמימה:
"ומי, לפי דעתך, צריך להרוג את כל הערבים?"
"אנחנו! היהודים! מוכרחים! זה או אנחנו - או הם! אתה לא רואה מה עושים לנו כל הזמן?"
"אבל מי, בדיוק, צריך להרוג את כל הערבים? הצבא? המשטרה? אולי מכבי האש? או רופאים בחלוקים לבנים, בעזרת מזרקים?"
הנהג גירד את ראשו, שתק, הרהר בשאלה, ולבסוף השיב:
"צריך לחלק את זה שווה בשווה בין כולנו. כל גבר יהודי יצטרך להרוג כמה ערבים."
סמי מיכאל לא הרפה:
"בסדר. נניח שאתה, כחיפאי, מקבל בניין דירות אחד בחיפה. אתה עובר מדלת לדלת, מצלצל בפעמון, ושואל בנימוס את הדיירים: 'סליחה, אולי אתם במקרה ערבים?' ואם התשובה היא כן, אתה יורה והורג אותם. אחרי שסיימת להרוג את כל הערבים בבניין שלך אתה יורד ופונה ללכת הביתה, ואז, לפני שהספקת להתרחק, אתה שומע פתאום מהקומה העליונה בכי של תינוקת. מה תעשה? תסתובב? תחזור? תעלה במדרגות ותירה בתינוקת? כן או לא?"
רגע ארוך של שתיקה. הנהג מהרהר. לבסוף הוא משיב לנוסע שלו:
"תשמע, אדוני, אתה בן אדם כל כך אכזרי!"
הסיפור הזה חושף משהו מן הערבוביה השוררת לעתים בנפשו של הפנאט: מזיגה של אטימות עם סנטימנטליות ועם חוסר דמיון. סמי מיכאל, בעזרת התינוקת, אילץ את הפנאט שישב ליד ההגה להפעיל את דמיונו, ובכך הרעיד בנפשו את המיתר הרגשני. הנהג האוהב תינוקות התבלבל, נפגע, והתמלא זעם על הנוסע שהכריח אותו להמחיש בתמונה נוראה את הסיסמה המופשטת "מוות לערבים!". והנה דווקא בזעמו של הנהג מקופל, אולי, זיק קטן של תקווה, אם גם תקווה חלקית וזהירה מאוד: כאשר הפנאט נאלץ להמחיש לעצמו את התגשמות הסיסמה, לדמיין את פרטי הזוועה ולמצוא את עצמו בתפקיד רוצח תינוקות, אולי לפעמים - רק לפעמים - תתעורר בו איזו מבוכה. היסוס קל. סדק קטן יופיע פתאום בחומת האטימות הקנאית.
ודאי, אין זו תרופת פלא. ואף על פי כן, אולי כפעם בפעם, הפעלת הדמיון, האילוץ להתבונן מטווח קרוב מאוד בסבלם של הקורבנות, אולי יש בכוחם, פה ושם, לשמש נוגדן לאכזריות המופשטת שבנוסחאות כמו "מוות לערבים!" או "מוות ליהודים!" או גם "מוות לפנאטים!". להרוג את כל הערבים זה הרבה יותר פשוט מלהרוג תינוקת ערבייה אחת, תינוקת צמאה המחבקת את רגלך ומבקשת ממך בבכי שתיתן לה מים כי נורא נורא יבש לה בפה.
*
סקרנות וכוח דמיון: שני אלה אולי מעניקים לנו חיסון חלקי מפני הפנאטיות. סיפורו של סמי מיכאל, שהצליח כנראה להביך או לבלבל לרגע את הנהג הדוגל בהריגת כל הערבים, מעיד על כך שלפנאט לא נוח לדמיין לעצמו את פרטי המעשה שהוא מתנדב בלהט לעשותו. נוח לו בסיסמה, בכותרת, בלי שיצטרך לתרגם אותה לצעקות, לתחנונים, לחרחורי גסיסה, לשלוליות דם, למוחות שפוכים על המדרכה. אמנם יש בעולם לא מעט סדיסטים שדווקא תמונות תקריב של התעללות ושל איברים מרוטשים משלהבות את יצריהם, אבל רוב הפנאטים אינם פנאטים־מתוך־סדיזם אלא דווקא מתוך כל מיני רעיונות נשגבים, כל מיני כיסופי גאולה ותיקון העולם שלמענם "חייבים להיפטר מן הרעים".
אולי לפחות אחדים מן הפנאטים, מרגע שתתרגם להם את הסיסמה "מוכרחים להשמיד את כל הרעים" לתיאור של ייסורים מוחשיים, של ייסורים מזעזעים הקורעים את הלב, אולי ידם תרעד? לפחות ידם של פנאטים שאינם גם סדיסטים חולניים?
לדמיין את עולמו הפנימי, הרעיוני וגם הרגשי של האחר: לדמיין גם לעת ריב. לדמיין גם - ובעיקר - ברגעים שבהם גואה בתוכנו אותה תערובת לוהטת של זעם, עלבון, תיעוב, צדקנות וּודאות יוקדת בכך שעשו לנו עוול, ושהצדק כולו אתנו. ואולי גם לשאול כפעם בפעם, "מה היה לו אני הייתי היא? או הוא? או הם?" להיכנס לרגע אל תוך נעלי הזולת ואף אל תוך עורו לא כדי לחצות את הנהר ולא כדי "להיוולד מחדש", אלא רק כדי להבין וגם לחוש מה יש שם, בעצם: מה יש מעבר לנהר? מה יש להם בראש שלהם? איך מרגישים שם? ואיך אנחנו נראים משם? (ובתוך כך אולי גם לנסות לברר מה עומקו של הנהר המפריד? מה רוחבו? איך והיכן אפשר לבנות מעליו גשר?) הסקרנות הזו לא בהכרח תוביל אותנו למסקנה של יחסיות מוסרית גורפת וגם לא להתבטלות עצמית לטובת עצמיותו של הזולת. היא תוביל אותנו, לפעמים, אל הגילוי המרהיב, גילוי קיומם של נהרות רבים, שמכל אחת מגדותיהם נשקף נוף אחר, מרתק ומפתיע; נופים מרתקים גם אם אינם מתאימים לנו; נופים מפתיעים גם אם אינם מושכים את לבנו. אולי אכן טמון בסקרנות סיכוי של פתיחות ושל סובלנות.
*
סקרנות ודמיון כרוכים זה בזה: הדחף האנושי עתיק היומין להציץ אל מאחורי תריסיו המוגפים של הזולת, הלהיטות להשוות בין הסודות האישיים, האינטימיים שלי לבין האינטימיות הסודית של אחרים, הדחף הזה אף הוא יכול אולי לשמש נוגדן לתאוותו של הפנאט לרצוח את השוני שבין הזולת לבינו כדי שהזולת יהיה בדיוק כמוהו. או להרוג את כל מי שמסרב להשתנות וממאן להיות בדיוק כמוהו.
הספרות והרכילות הן כנראה בנות דוד (אף כי הספרות בדרך כלל מסרבת לומר שלום ברחוב לרכילות, מפני שהיא מתביישת בקרבה המשפחתית שביניהן). סקרנים ובעלי דמיון משתוקקים תמיד לדעת "איך זה אצל אנשים אחרים". התשוקה הזו יכולה לבוא על סיפוקה הנמוך והבנאלי בעזרת הרכילות, כשם שהיא יכולה ליהנות מסיפוק מעודן ומורכב באמנות. הן הרכילות והן הספרות, כל אחת על פי דרכה, מסוגלות אולי להציע נוגדן חלקי לקנאות, משום ששתיהן אוהבות את השוני המרתק שבין אדם לאדם.
*
נוסף על סקרנות ועל דמיון, גם הומור עשוי להיות נוגדן יעיל לפנאטיות. ובעיקר - הומור עצמי, הנכונות לגחך על עצמנו:
וכך כותב נתן אלתרמן, בשירו "שבחי קלות הדעת":
"שָׁם מָצוּי הַתַּבְלִין הַנִּפְלָא מִנִּי מֶלַח:
הַלִּגְלוּג הַדַּקְדַּק עַל כְּבוֹדֵנוּ, בְּנֵי מֶלֶךְ
דִּבּוּרֵנוּ הָרָם, הֵן יֹאבַד עָלָיו כֶּלַח
אִם הָנֵץ לֹא יָנֵץ בּוֹ, בֵּין פֶּלַח לְפֶלַח,
זֶה גַּרְעִין הַחִיּוּךְ הַנּוֹשֵׁם כְּמוֹ חַי..."
בהמשך אותו שיר פונה נתן אלתרמן אל קלות הדעת ומשבח אותה:
"הַצָּרוֹת שֶׁחוֹלַלְתְּ הֵן כְּאֶפֶס, רוֹאָה אַתְּ,
נֹכַח מָה שֶׁעוֹשֶׂה, עַל כָּל שַׁעַל וָצַעַד,
נֵצַח כֹּבֶד רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִיל וְהַתָּם."
*
מעולם לא פגשתי פנאטים בעלי חוש הומור. מעולם לא ראיתי אדם שמסוגל לעתים להתבדח על חשבון עצמו ונהפך לפנאט. (אכן עוקצנות, סרקזם, לשון חדה, יש ויש לכמה פנאטים. אבל לא חוש הומור, וּודאי שלא הומור עצמי.) ההומור מביא עמו איזה פיתול המאפשר לך לראות, לפחות לרגע, דברים נושנים באור חדש לגמרי. או לראות את עצמך, לפחות לרגע, כפי שאחרים רואים אותך. הפיתול הזה מזמין אותנו לרוקן את האוויר החם מתוך נפיחותה של כל חשיבות יתרה, לרבות חשיבות עצמית. זאת ועוד: הומור כרוך בדרך כלל במידה של יחסיות, של הנמכת הנשגב. (לעתים ההנמכה הזאת מתרחשת דווקא באמצעות הגזמה פרועה.) גם אם אתה נפלא מאוד וצודק לגמרי וצח כשלג - כדאי שיצוץ לפעמים, ולו רק לרגע, איזה שד קטן, שדון ליצני שיבוא ויקרוץ ויגחך קצת על הצדק המוחלט שלך ועל הטוהר המופלא ועל הקדוש ועל הנעלה מכל ספק, ויתעלל מעט בחשיבות ובחגיגיות העולות על גדותיהן.
לו רק מצאנו דרך לדחוס חוש הומור, ובעיקר - הומור עצמי, אל תוך גלולות או כמוסות, ולהפיץ את הגלולות האלה בכל מקום כדי לחסן אוכלוסיות שלמות מפני מגפת הפנאטיות - אולי היינו ראויים לקבל על כך פרס נובל לרפואה?
אך הנה, כמה קל ליפול בפח: עצם הרעיון לדחוס חוש הומור לתוך גלולות ולגרום לבני אדם רבים לבלוע את הגלולות האלה למענם, לטובתם, כדי לרפא אותם - עצם הרעיון הזה אף הוא כמעט גובל בקנאות: הלוא הגלולות שלנו נועדו בעצם לשנות בני אדם לטובתם שלהם. גלולות ההומור שלנו מבוססות אפוא על ההנחה שיש מי שיודע מהי טובתם האמיתית של בני אדם, ועל היודע הזה מוטלת החובה הדחופה לפקוח את עיני כולם, וגם לפתוח להם את גרונם כדי שיבלעו את התרופה שהוא מייעד להם.
הפנאטיות היא אפוא מחלה מידבקת: אדם עלול לחלות בה בעודו נאבק לרפא ממנה אנשים אחרים. יש בעולם לא מעט פנאטיות אנטי־פנאטית: כל מיני מסעי צלב למען בלימת הג'יהאד וכל מיני ג'יהאד למען הכנעת הצלבנים החדשים. למשל, הלהט הפופולרי כל כך בישראל ובמערב בימים אלה, לחסל אחת ולתמיד, במכת מחץ, את כל הפנאטים שופכי הדמים ההם, אותם ואת כל מי שדומה להם. לבער אחת ולתמיד את כל קִני הקנאות.
*
ייתכן שהגורם היחיד אשר בכוחו לבלום את התחזקות האסלאם הקיצוני הוא דווקא האסלאם המתון. אכן הדבר הזה חל כנראה גם על קיצונים שופכי דמים בני דתות אחרות ובני אמונות אחרות. אסור שהפנאטים האלימים ישכיחו מלבנו את העובדה הפשוטה שרובם המכריע של המאמינים הדתיים בעולם, מוסלמים ואחרים, מקיימים בחיי היומיום שלהם דתיות מתונה הנרתעת מפני אלימות ורצח.
כמו כל סוגי הקנאות, האסלאם האלים אינו רק חבורת פנאטים סדיסטים וצמאי דם. ביסודו עומד רעיון. אכן רעיון מר ונואש, רעיון מעוות. עם זאת, ראוי לזכור שכמעט אף פעם אי אפשר לנצח רעיון, ולו גם רעיון מעוות, אך ורק באמצעות מקל גדול. יש צורך במענה; יש צורך ברעיון נגדי, באמונה מושכת יותר, בהבטחה משכנעת יותר. בשום פנים ואופן איני מתנגד לשימוש במקל גדול נגד רוצחים. אינני פציפיסט, אינני מאמין בהושטת הלחי השנייה, ואף איני שותף לדעה הנפוצה שעל פיה האלימות היא הרוע המוחלט. בעיני, הרוע הקיצוני ביותר אינו האלימות עצמה אלא התוקפנות. התוקפנות היא "האמא של כל האלימות". האלימות היא התגשמותה של תוקפנות. אכן לא פעם יש הכרח לבלום תוקפנות באמצעות מקל גדול. ובלבד שאת המקל הזה ילווה גם רעיון מושך לב ומשכנע. באין רעיון כזה, יבואו פנאטים כאלה או אחרים וימלאו את החלל הריק.
*
הפנאט הוא סימן קריאה מהלך. המאבק נגד פנאטיות מוטב שלא יתבטא בהצבת סימן קריאה נגדי. התמודדות נגד הפנאטיות אין פירושה השמדת כל הפנאטים אלא, אולי, טיפול זהיר בפנאט הקטן המסתתר לו, פחות או יותר, בתוך נפשם של רבים מאוד מאתנו; פירושה גם לגחך מעט על סימני הקריאה שלנו. וגם להסתקרן ולנסות להציץ, מפעם לפעם, לא רק אל תוך חלונו של השכן, אלא בעיקר להציץ אל המציאות כפי שהיא נשקפת מחלונו של השכן, מציאות שהיא בהכרח שונה מזו הנשקפת מבעד לחלונך.
הפנאט, מצדו, מתעב "מצבים פתוחים". אולי הפנאט כלל אינו מכיר במצבים כאלה. תמיד יש לו צורך יוקד לדעת מהי "השורה התחתונה"; מהי המסקנה הבלתי נמנעת; מתי כבר נגיע אל "סגירת המעגל".
אבל דברי הימים, לרבות ההיסטוריה הפרטית של כל אחת ואחד מאתנו, בדרך כלל אינם מעגל אלא קו: אכן קו מפותל שיש בו נסיגות ועיקולים, ויש שהוא חוזר וחוצה את עצמו, ויש שהוא מצייר לולאות, ואף על פי כן, קו ולא מעגל. החיסון מפני פנאטיות כרוך גם בנכונות להתקיים, לפעמים, בתוך מצבים פתוחים שאינם מסתיימים בסגירת מעגל, בהכרעה חד־משמעית, או לחיות עם שאלות ועם ברירות אשר ההכרעה ביניהן מסתתרת הרחק מעבר לערפילי האופק.
*
כשהייתי ילד קטן הסבירה לי סבתא שלומית מהו ההבדל בין יהודי לנוצרי: "הנוצרים", אמרה סבתא, "מאמינים שהמשיח כבר היה כאן פעם, וכי יום אחד הוא ישוב אלינו. אנחנו היהודים", אמרה, "מאמינים שהמשיח עדיין לא בא אבל בוא יבוא ביום מן הימים. המחלוקת הזאת", הרהרה סבתא בקול רם, "הביאה לעולם כל כך הרבה שנאה וזעם, רדיפת יהודים, אינקוויזיציה, פוגרומים, רצח המונים. אבל למה, בעצם?" שאלה סבתא. "למה שלא נסכים בינינו, כולנו, יהודים ונוצרים, פשוט לחכות בינתיים בסבלנות ולראות מה יקרה? אם המשיח יבוא יום אחד ויאמר: 'מזמן לא התראינו, אני כל כך שמח לראות אתכם שוב' - יצטרכו היהודים להודות בטעותם. אבל אם המשיח יאמר בבואו: '?How do you do, נעים מאוד להכיר אתכם', יהיה על העולם הנוצרי כולו להתנצל בפני היהודים. עד אז," סיימה סבתא, "עד ביאת המשיח, מדוע לא נוכל כולנו פשוט לחיות ולהניח לאחרים לחיות?"
אכן, סבתא שלומית הייתה מחוסנת לפחות מפני כמה סוגים של פנאטיות. היא ידעה את סוד הקיום בתוך מצב פתוח ואולי ידעה אף את הקסם שבמצבים פתוחים, את העונג שברבגוניות, ואת העושר השמור לנו בחיינו בשכנותם של אנשים שונים מאתנו המחזיקים באמונות שונות משלנו ובמנהגים אחרים לגמרי.
*
הפנאטיות, כאמור, מתחילה בבית. גם את הנוגדנים לפנאטיות אפשר אולי למצוא בבית. המשורר ג'ון דאן הוריש לעולם כולו את השורה המופלאה: "שום אדם אינו אי." על כך אני מעז להוסיף: "שום אדם אינו אי, אבל כל אחד מאתנו הוא פנינסולה, חצי אי." כולנו מחוברים למחצה אל היבשת שהיא המשפחה, השפה שלנו, החברה, האמונות והדעות, המדינה והלאום וכו', בעוד המחצית השנייה של כל אחד עומדת בגבה אל כל אלה ופניה אל הים, אל ההרים, אל האלמנטים הנצחיים, התשוקות הסודיות, הבדידות, החלומות, הפחדים והמוות.
*
מוטב לנו להישאר פנינסולות. כך, כנראה, יאה לנו. יש בעולם דתות, יש תנועות אידיאולוגיות ופוליטיות, הדוחפות כל אחד מאתנו להתמזג עד כלות בקולקטיב, לוותר על היותך חצי אי, להפוך להיות לא יותר מאשר גרגר זעיר, מולקולה, בתוך גושי הלאום, האמונה, התנועה וכו'. מצד שני, יש כוחות עצומים לא פחות הדוחפים כל אחד מאתנו לחיות חיי אי בודד, להתקיים בכל רגע, כל ימי חיינו, במצב של מלחמה דרוויניסטית מתמדת נגד כל שאר האיים הבודדים מפני שהזולת, כך הם מספרים לנו, הזולת הוא תמיד מתחרה, תמיד יריב, לעתים קרובות הוא אפילו האויב: אם יש לו, אין לך. אם יש לך, אין לו.
להיות חצי אי הוא אולי המצב הנכון לנו. למרות שאיפתם של כל מיני פנאטים להתיך אותך כליל עד שתיטמע כולך בגוף האומה, האמונה, או התנועה, עד שלא יישאר בך שום גרעין פרטי, עד שתהיה מגויס בלי סייג למען המטרה הקדושה. וגם למרות מאמציהם של פנאטים אחרים, השוטפים את מוחנו בחשש שאם לא נהיה תמיד כוחניים, תמיד תוקפניים, תמיד אנוכיים, אם לא ניקח לנו הכול בכוח, כי אז ניהפך להיות חלשים ואבודים, ומיד יבואו החזקים ויחטפו מאתנו את כל אשר לנו.
כל בית, כל משפחה, כל התאגדות, כל חברה ומדינה, כל קשר בין בני אדם, לרבות קשר זוגי, לרבות קשר הורי, אולי ראוי שיתקיימו כפגישה בין חצאי איים, בין פנינסולות: להיות קרוב, לעתים אף קרוב מאוד מאוד, אבל בלי להימחק. בלי להיטמע. בלי לבטל את עצמיותך.
ודאי, כולנו שואפים, מי יותר ומי פחות, להשפיע על הקרובים לנו, ולעתים אנו שואפים להשפיע גם על הרחוקים. אין רע בכך, בתנאי שנזכור תמיד: להשפיע, אך לא לנסות להתיך. להשפיע, אך לא ללוש את הזולת בתבניתנו עד שיחדל להיות זולת ויהפוך להיות העתק שלך או לוויין שלך.
יהודה עמיחי כותב:
"מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר."
נופר –
שלום לקנאים
עמוס עוז כסופר אינו חביב עלי. אני אוהבת עברית יפה, אוהבת שימושים מפתיעים בביטויים ועושר לשוני, אבל מאד לא אוהבת שפה מתייפייפת ומצטעצעת ושימוש מיותר במלים נרדפות כאילו אומרים “תסתכלו עלי, אני סופר כל כך ספרותי!”
אור –
שלום לקנאים
ספריו של עמוס עוז לא מאפשרים לקורא להתחבר אליהם ולא זה אינו שונה מורגש שהסופר כותב בצורה מתנשאת באופן מכוון
yaelhar –
שלום לקנאים
עמוס עוז כסופר אינו חביב עלי. אני אוהבת עברית יפה, אוהבת שימושים מפתיעים בביטויים ועושר לשוני, אבל מאד לא אוהבת שפה מתייפייפת ומצטעצעת ושימוש מיותר במלים נרדפות כאילו אומרים “תסתכלו עלי, אני סופר כל כך ספרותי!”. האם עוז מחדש בספר הזה משהו? משתמש בטיעונים חדשים, מקוממים, קונטרברסליים?
קנאים הם, לדברי עוז, האנשים המסוכנים מכולם. ו”מעולם לא פגשתי” אומר עוז “פנאטים בעלי חוש הומור”. יש להם “עוקצנות, סרקאזם, לשון חדה… לא חוש הומור, ודאי לא הומור עצמי”.
לא יודעת אם זה המבחן הנכון להבדיל בין פנאטים לשאר אנשים. פגשתי המון אנשים שאינם פנאטים ואין להם חוש הומור. . מה שמגדיר פנאטים (פרט להומור…) היא העובדה שהם משוכנעים שהרעיון שלהם הוא אמת לאמיתה. יש להם אפס סובלנות לרעיונות אחרים, שהם כמובן שקר. בעיניהם האנשים המאמינים בפשרה ובראיית הצד האחר הם אוסף של נמושות, שבמקרה הטוב צריך לחנך אותם מחדש. במקרה הרע – להשמיד אותם ולבנות עולם טוב יותר בלעדיהם.
עוז כסופר אינו חביב עלי, והספרון הזה לא שינה את דעתי (מה שאומר, אולי, שגם אני בקנאים…) הוא מנסח יפה דעות נאורות בדרך כלל, אבל משכנע את המשוכנעים, לא מחדש ומדגים איך אנחנו מקשיבים (וגם מדברים) רק לעצמנו ולמי שחושב כמונו.
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=985725