שלום פליטים!

פרק 1 גרמניה: אומת הפליטים

סוריה, או מה נשאר ממנה, נמצאת ממש מעבר לפינה — אבל אני לא יכול להגיע לשם. אני נמצא, שמעו שמים והאזיני ארץ, בתחום מדינת האויב הגדולה ביותר של סוריה — ישראל. כלומר, כך זה היה פעם. היום, אף אחד לא יודע מי האויבת הגדולה ביותר של סוריה — בוודאי שלא הסורים או הישראלים. לפעמים אני פוסע ברחובות ישראל ואומר לאנשים שאני סורי. כשאני עושה זאת, היהודים שואלים אותי אם אני נוצרי, והערבים שואלים אותי אם אני מוסלמי. מדוע אני מעמיד פני סורי? אין לי שום מושג. ביקרתי במדינות ערב יותר מפעם אחת — בערב הסעודית, בירדן, בקטאר ובמצרים — אבל כף רגלי מעולם לא דרכה בסוריה. פגשתי סורים כאן ושם, ואהבתי אותם — אל תשאלו אותי לחקר מסתרי האהבה הזו. אני אוהב את העולם הערבי באופן כללי, אבל יש לי פינה חמה במיוחד לסורים.

כמה סורים מהלכים ברחובות ישראל בימים אלו? אני לא בטוח, אבל אפשר להעריך את מספרם בין אפס לשניים — פלוס מינוס שניים.

כן, כמה סורים אכן נמצאים כאן, משום שישראל קלטה כמה מהפצועים במלחמת האזרחים הסורית לטיפול בבתי־החולים שלה, אבל הסורים האלו אינם מהלכים: הם שוכבים.

היכן נמצאים הסורים המהלכים? השמועות מספרות שרבים מהם — למעשה, מאות אלפים מהם — נמצאים בגרמניה, וייתכן שרבים נוספים נמצאים בדרכם.

כן, גרמניה היא המקום המובחר לפגוש סורים, מכל הסוגים והמינים. ידיד גרמני שלח אלי עותק מהזמנה לאירוע בגרמניה, שיכלול "דיון בפאנל עם פליטים קווירים ואודותיהם." האירוע מאורגן, כך נטען בהזמנה בתוקף, בידי לא פחות ולא יותר מהמפלגה הירוקה של גרמניה. נפלא! אירוע כזה הוא מסוג הדברים שאדם כמוני אינו מוכן להחמיץ. אני לא יודע אם זה רעיון כל כך טוב לשתף אתכם בזה, אבל אם כבר אנחנו כאן, אחד מחלומותיי הכמוסים מזה שנים היה להתרועע עם לסביות סוריות וטרנסקסואלים אפגנים. עם ההזמנה הזו, נראה היה לי שהאירוע שמארגנת המפלגה הירוקה הוא ההזדמנות המושלמת להגשים את החלום. אני בטוח שזה יהיה נפלא. מעולם לא פגשתי קוויר מוסלמי בחיי, אבל אם אטוס לגרמניה אמצא אותם בכל מקום!

חיש קל אני מזמין כרטיס טיסה, ונערך מבחינה נפשית לטוס מארץ הקודש אל ארץ הגרמנים.

תאמר האמת: זו לא הסיבה היחידה לטיסה שלי לגרמניה. המו"ל שלי, סוּרקאמפ, הזמין אותי לכתוב ספר על בעיית הפליטים בגרמניה, אך אני התמהמהתי בדרכי לגרמניה, משום שהאוכל במקום שבו אני נמצא טעים במיוחד.

אם כבר תהיתם, אני מסתדר כאן בכלל לא רע. שכרתי דירה באמצע השוק הגדול של ירושלים, שוק מחנה יהודה, ואני חוגג ונהנה מכל רגע. השוק פתוח עשרים שעות ביום, והאוכל כאן שמיימי — אף כי המחירים ארציים מאוד. אם לומר זאת בעדינות, זהו גן עדן בשבילי, אך למיטב ידיעתי, אין כאן אף טרנסקסואל מוסלמי. יש לי הרגשה שאנשים כאלו חשים בנוח בברלין.

אני ניתק לרגע מהאוכל הטוב וטס לגרמניה כדי להשביע את סקרנותי.

במטוס, אני מנסה לחשוב על נושא הפליטים בכללו. מה אני יודע בכלל על הפליטים בגרמניה או מחוצה לה?

התשובה היא: לא הרבה. אני קורא על הנושא בכלי התקשורת, בעיקר האמריקאית והבריטית, אבל זה הכל בסך הכל. אני קורא, לדוגמה, שבתורכיה נמצא המספר הגדול ביותר של פליטים, שמספרם מגיע ליותר מ-2.5 מיליון; שבלבנון ובירדן במקובץ יושבים כשני מיליון, אך רוב מדינות ערב האחרות לא קלטו בתוכן מספר משמעותי של פליטים, אם בכלל; שבשנת 2015 גרמניה קלטה 1.1 מיליון פליטים מסוריה, מאפגניסטן וממדינות אחרות, ושאין מדינה אירופית אחרת שקלטה לתוכה מספר כה גדול של פליטים. בניו־יורק טיימס, העיתון רב ההשפעה בארצות־הברית, התפרסם לפני כמה ימים מאמר דעה תחת הכותרת: "גרמניה, אומת הפליטים." לא רע, אה?

אני צמא. אני צריך לשתות משהו, אבל צוות המטוס עדיין אינו מגיש משקאות. אני מקווה שבתוך כמה דקות תתחיל עגלת המשקאות להתגלגל במטוס. הייתי צריך לקנות בקבוק של דיאט קולה, המשקה החביב עליי, לפני העלייה למטוס, אבל איחרתי את המועד. עמדתי בחוץ ועישנתי את הסיגריות האינדונזיות שלי, הסיגריות הטובות בעולם, והייתי חייב לרוץ לשער העלייה למטוס לפני שזה ייסגר.

ומה עוד אני יודע על נושא הפליטים? באמצע יולי 2015 היה אירוע ששודר בטלוויזיה, בו נראתה הקנצלרית הגרמנית, אנגלה מרקל, כשהיא משוחחת עם נערה פלסטינית בת ארבע־עשרה מלבנון. הנערה אמרה לאנגלה, הידועה ברחבי העולם כ'אימא', שהיא חוששת פן תגורש שוב ללבנון, ואנגלה השיבה שאין באמת משהו שהיא יכולה לעשות למענה. חילופי הדברים שמורים אצלי על האייפד שלי. אתם מאמינים? "את יודעת," המתיקה אנגלה דברים עם הנערה, "יש אלפים ואלפים במחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון, ואם נאמר 'כולכם יכולים לבוא' ו'כולכם יכולים לבוא מאפריקה', אנחנו לא נוכל להתמודד עם זה." הנערה פרצה בבכי, ואנגלה ניגשה אליה, בניסיון לנחם אותה, אך עשתה זאת בדרך מגושמת מעט, ודימויה כ'אימא' הוכתם.

לא עבר זמן רב אחרי ההכתמה הזו ואנגלה שינתה את טעמה, וגרמניה החלה לקלוט כמות הולכת וגדלה של פליטים. "ויר שאפֶן דאס" (אנחנו יכולים לעשות זאת) אמרה אימא במסיבת עיתונאים בשלהי חודש אוגוסט. היא למדה את המימרה הקליטה הזו, מן הסתם, מהנשיא האמריקאי, ברק אובמה, שסיסמת הבחירות הראשונה שלו הייתה "כן, אנחנו יכולים."

בתחילת ספטמבר, כשהונגריה חסמה את מעבר הפליטים דרך שטחה, והשתמשה בגז מדמיע כדי להדוף את הפליטים, החליטה אנגלה להתעלם מתקנת דבלין של אירופה ולאפשר לפליטים לעבור מהונגריה לגרמניה. תקנת דבלין קובעת שמבקשי מקלט חייבים לבקש מקלט בארץ הראשונה שאליה הם מגיעים, אך אנגלה היא כנראה אישה שיודעת מתי להתעלם מכללים. מבחינתה, ומבחינתם של גרמנים רבים, במיוחד מהאליטה התרבותית — הכלל שבו הם חייבים לדבוק הוא חוק היסוד של גרמניה, סעיף 16א', פסקה 1, הקובע כי "אנשים הנרדפים על רקע פוליטי יהיו בעלי זכות מקלט."

נקודה.

האמת היא שפסקה 2 של הסעיף קובעת: "פסקה (1) של סעיף זה אינה יכולה לשמש אדם הנכנס לשטח פדרלי ממדינה החברה בקהילייה האירופית." אבל מה זה חשוב? כמו כל חוק שבעולם, גם את החוק הזה אפשר לפרש בדרכים שונות, ואימא יודעת הכי טוב בעולם.

אני שולף את המידע הזה, דרך אגב, מהאייפד שלי. חלק לא מבוטל ממוחי, חייבים לציין, נמצא בתוך האייפד הזה. כן, באמת. אם אאבד את האייפד הזה, מנת המשכל שלי תצנח בחמישים אחוז; אני נשבע לכם.

מתי הם כבר יגיעו עם המשקאות? אני זקוק לדיאט קולה שלי. אני מקווה שהם לא ידרשו ממני לשלם עליה. עם חברות תעופה אף פעם אי אפשר לדעת; לא רחוק היום שבו הם יגבו כסף על המושב ועל השימוש בבית־השימוש. כן, כן, אתם עוד תראו. בתוך עשר או עשרים שנה, בכל טיסה יהיה אגף למקומות בעמידה, ויהיו בתי־שימוש בגדלים שונים, לפי כמות הכסף שתהיו מוכנים לשלם. זה תיכף מגיע, חברים — לקפיטליזם המערבי אין גבולות.

ומה עוד יש באייפד שלי? ובכן, הנה: ב-11 בספטמבר ציטט העיתון דויטשה וֶלֶה את אנגלה מרקל בדברים הבאים: "הזכות הבסיסית למקלט לאנשים נרדפים מבחינה פוליטית אינה יכולה להיות מוגבלת; זה חל גם על פליטים שבאים אלינו מהגיהינום של מלחמת אזרחים." כשהסורים שמעו על כך, הם נהרו לגרמניה. מה הייתם עושים אתם במקומם? אם מה שאני קורא במקומות אחרים על האייפד שלי נכון, גרמניה תקלוט בשמחה מאות אלפי פליטים בכל אחת מהשנים הבאות. אם אי פעם חפצתם בדרכון גרמני, זה היה הזמן להשיג אחד.

רק שאימא שבה ושינתה את דעתה. ב-13 בספטמבר כתב הגרדיין ש"גרמניה הציבה ביקורת גבולות ביום ראשון, ועצרה בחדות את כל תנועת הרכבות בינה לבין אוסטריה, אחרי שאזורים שונים במדינה אמרו שהם לא מסוגלים להתמודד עם המספר העצום של פליטים הנכנסים למדינה."

בערך חודש לאחר מכן, כך אני למד מהאייפד שלי, דיווח האינדפנדנט הבריטי שאנגלה מרקל "ערכה שיחות עם נשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, ועם ראש הממשלה שלו אהמט דבוטאולו, בתקווה לגייס את סיועה של אנקרה באכיפת אזור חיץ באזור, כדי להאט את זרם הפליטים מסוריה ומאפגניסטן אל תוך אירופה."

יום רדף יום, שבוע התחלף בבא, וחודש דלק אחר יורשו, ועוד לפני שמישהו הצליח להבחין בכך חלפה לה שנת 2015 וחגיגת הסילבסטר של שנת 2016 עמדה בשער.

אני חושב, אם כי איני בטוח בכך, שהדיילת מוכנה להציע משקאות לנוסעים. הגיע הזמן!

כשהשעון מונה 12 בכיכר טיימס בעיר ניו־יורק, עשרות אלפי אנשים מתנשקים עם אהוביהם. אבל גרמניה אינה ארה"ב, ובליל הסילבסטר של 2016 היו לא מעט אנשים שעשו משהו שכלל אינו דומה לנשיקות. ספציפית, הם אנסו. זה קרה בכמה ערים בגרמניה, אבל האירוע החמור ביותר התרחש בעיר קלן. אלפי אנשים, שלפי עדי ראייה נראו "ערבים" או "צפון אפריקנים" התכנסו בכיכר שבין תחנת הרכבת המרכזית והקתדרלה המפורסמת של קלן, ורבים מהם התחילו 'לשחק' עם נשים גרמניות. פה הם גיפפו, שם הם גנבו, פה דחפו אצבעות לאיברי המין, ושם מעכו שדיים, הכו נשים פה ואנסו אחרות שם — עד שבאו על סיפוקם. בימים ובשבועות שאחרי האירוע, הוגשו למעלה מאלף תלונות למשטרה.

כשזה קרה, הייתי בניו־יורק, ואני זוכר שהסיפור הזה הובא לתשומת לבי לא באמצעות כלי התקשורת כי אם באמצעות המדיה החברתית. התקשורת הממוסדת, כך התברר כעבור ימים, ידעה מה מתרחש בכיכר וברחובות הסמוכים, אך בחרה שלא לשתף את מה שידעה עם הציבור. מדוע? אם האנשים ידעו, הם אמרו לעצמם, הם יכעסו על מדיניות 'הדלת הפתוחה' לפליטים של אנגלה, ובבחירות הבאות יצביעו למפלגת הימין הקיצוני, אלטרנטיב פור דויטשלנד, הידועה בראשי־התיבות AfD.

באופן אישי, אני חלק מהתקשורת הגרמנית, משום שיש לי טור בענייני פוליטיקה בצייט אונליין, ואני יודע איך פועלת התקשורת בגרמניה. רוב העיתונאים בגרמניה שבהם נתקלתי מאמינים שעיתונאות היא כלי 'חינוכי', שבו העובדות חשובות הרבה פחות מ'חשיבה נכונה'. הם סבורים שהם נמצאים דרגה אחת מעל ה'המונים', וסבורים שיש להם מחויבות לגרום לאנשים לחשוב נכון, ובמקרה זה — להמשיך לדבוק באימא.

אבל מה חושבת אימא?

את זה קשה לדעת.

במרץ 2016 הגיע האיחוד האירופי, באדיבות אנגלה, לעסקה מורכבת עם תורכיה. לפי תנאי העסקה תורכיה תהדק את הפיקוח על גבולותיה, כדי למנוע מפליטים לחצות את הגבול ליוון; פליטים החוצים את הגבול מתורכיה אל יוון ישלחו חזרה לתורכיה; על כל סורי שיושב לתורכיה יקבל האיחוד האירופי סורי אחד שכבר נמצא בתורכיה, עד לכמות של 72,000 סורים; פליטים הרשאים להיכנס לאיחוד האירופי לפי חוק ולבקש מקלט, יוכלו להישאר; תורכיה תקבל שישה מיליארד אירו ועוד בונבונים.

ובקיצור, אם לסכם את כל העסקה במשפט אחד: גרמניה תמשיך להיתפש כמי שמקבלת פליטים, רק שהפליטים לא יגיעו לגרמניה משום שהם יתקעו באיזה חור, רחוק מגבולותיה, חיים או מתים.

אני צוחק לעצמי בשקט, כשאני נזכר בכותרת מאמר הדעה בניו־יורק טיימס: "גרמניה, אומת הפליטים."

מה שמצחיק אותי פחות הוא המטוס הגרמני הזה. המושב צר מלהכיל, ולא רק עבור אדם שמן כמוני. המרחק שבין השורות מצומצם עד כדי כך, שרוב הדתות בעולם היו אוסרות על קיומו מטעמי צנעה — אך חברות תעופה ידועות בנטיותיהן האתאיסטיות. אם לא תיזהרו, תמצאו את עצמכם שבים וממשמשים בברכיכם את עכוזו של היושב לפניכם. כמרים קתוליים עשויים למצוא משהו מושך בסיטואציה הזו, אך אני איני קתולי, לפחות לפי שעה.

ועדיין אין משקאות.

אלוהים אדירים, מתי הטיסה הזו תיגמר?

לדעתי, יש חובה דחופה לערוך אמנת ז'נבה לעניין חברות תעופה, שתעניק לנוסעים זכויות אדם בסיסיות, כמו מספיק מקום לרגליים. יש אמנת ז'נבה לנושא הפליטים, דרך אגב. האמנה הזו מעוגנת בתמיכה בסעיף י"ד להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, הקובעת כי "כל אדם זכאי לבקש ולמצוא בארצות אחרות מקלט מרדיפות." אמנת ז'נבה לעניין חברות תעופה תכריז: "כל אדם זכאי ליהנות מטיסתו ולמצוא מקום למתוח את רגליו בדרך אנושית, טבעית ונוחה."

אמנה או לא אמנה, הזמן ממשיך במצעדו ואני זוכה לבסוף לדיאט קולה פושרת, איומה ונוראה. אין לי מושג איך בני אדם — כמעט תמיד לא-אמריקאים — שותים דיאט קולה פושרת.

קיצורו של דבר, אנחנו נוחתים.

לא, לא בברלין. עדיין לא. אני מותח את רגליי בהמבורג.

המבורג על שום מה?

ובכן, גרמנים מסוימים סיפרו לי — הגרמנים, אם לא ידעתם, חשים לעתים קרובות צורך לחלוק סיפורי פליטים עם זרים — שאפשר ואפשר לראות פליטים המתגוררים באחד הרבעים הנאים יותר של המבורג — רובע הארפשטהוּדֶה.

אשר על כן, קודם לפגישתי המיועדת עם הפליטים הקווירים, עליי לפגוש בפליטים אמידים.

רעיון לא רע, האין זאת?

ובכן, אני לפחות חושב כך.

ובכל מקרה, עוד לפני שקיעת החמה אני כבר מגיע לשכונה.