שלושה בצל העבר

אביתר ודפנה בקליניקה

פרופסור גד נוטע ישב במשרדו בבית החולים, סקר את צג המחשב והיה מרוצה. לפני חודשיים שלח מאמר לכתב עת יוקרתי שבו הוא מציע טיפול חדשני בסרטן השד. כעת התקבלה תשובה חיובית - המאמר יתפרסם. נדרשו אומנם הבהרות מסוימות, אולם מבחינתו היו אלה זוטות שאפשר לתקנן בקלות.

נשמעה דפיקה בדלת ועוד לפני שהספיק להגיב, נכנסה לחדר עדינה וסגרה אחריה את הדלת בטריקה כעוסה. עשרים שנה עובדים הם יחד, מאז שגד סיים את ההתמחות במחלקה האונקולוגית ועדינה את לימודיה בבית הספר לאחיות. כעת הוא מנהל המחלקה והיא אחות ראשית.

עדינה ניגשה לרופא, התכופפה לעברו והניחה את שתי כפות ידיה על שולחן הכתיבה. "גדי," אמרה בטון קשה, "הגיע זוג. הם מתעקשים לראות רק אותך, לא אף אחד אחר. הוא אומר שהוא חבר טוב שלך, חבר ילדות, ושבקיבוץ הייתם יחד בבית ילדים, ישנתם מיטה על יד מיטה. הבן אדם הזה מרגיז אותי. הוא מדבר כאילו הוא הבוס שלך. הגברת שלצידו ניצבת בצוואר נטוי, חושבת את עצמה למלכת יופי עולמית. השארתי אותם לחכות בחוץ, לא יזיק להם לחכות קצת."

גדי הביט בעדינה וחייך. האינטואיציה שלה הפליאה אותו בכל פעם מחדש. בזמן שהיא כועסת, היא מדברת באסרטיביות ומדגישה את החי"ת והעי"ן יותר מתמיד.

הוא נזכר כי אתמול ניגשה אליה אחות וביקשה ממנה: "תעשי לי טובה, יש חתונה ואני לא יכולה לעבוד בערב." עדינה השיבה לה באופן חד משמעי: "לפני שבועיים נסעת לבקר את אימא שלך, בשבוע שעבר הילד היה חולה, ברוך השם, הילד הבריא, השבוע את חייבת לעבוד במשמרת ערב!" - והמשיכה בדרכה, אינה מותירה מקום לספק. משמרת ערב היא המשמרת הפחות חביבה על האחיות. בשעות הערב ילדיהן נמצאים בבית, התגמול הכספי לא משתלם להן, הן מעדיפות לעבוד במשמרת לילה, שמתגמלת אותן היטב.

גדי התנער. "כמה זמן ניתן להם לחכות בחוץ?" שאל וצחק, "תכניסי אותם, נראה מה הם רוצים."

עדינה פתחה את הדלת ודיברה בנימה ידידותית אל הממתינים בחוץ. "עוד שתי דקות. פרופסור נוטע מסיים שיחת טלפון עם קולגה בלוס אנג'לס וכבר מתפנה אליכם. או, אני רואה שהוא סיים, בואו היכנסו."

אביתר ערמוני רתח מזעם. הוא עוד יראה לאפס הבכיין הזה מאין משתין הדג!

פרופסור נוטע קם, לחץ את ידו של אביתר, הנהן וחייך אל בת זוגו. "שבו," אמר והחווה בידו על שני הכיסאות המצויים דרך קבע במשרדו, שכן לא פעם מגיע אליו המטופל עם מלווה ושניהם יושבים מול הרופא.

"מה נשמע?" שאל גדי.

בתגובה, שלף אביתר מסמכים מתוך תיק ג'יימס בונד והושיטם לרופא. "זה מה שנשמע," הכריז במרירות. גדי סרק את המסמכים, החזירם לאביתר וסקר את תוכנם על צג המחשב.

"דפנה מקבלת את הטיפול המיטבי," אמר והביט בשניהם.

דפנה קמה ממקומה במהירות ובלא שנפרדה מהרופא יצאה מהחדר. גם אביתר קם. "אני מבין," אמר, "תוכל לאשפז את דפנה במחלקה שלך?"

"אני יכול, אבל מניסיון רב שנים, אני מציע - אל תוציא אותה מהבית," השיב גדי בטון רך, "אתה לבדך לא תוכל לטפל בה. לא יהיו לך כוחות נפשיים ופיזיים. הקיבוץ בוודאי ימנה מטפלת. בנוסף למטפלת, רצוי שבני משפחה קרובים, בעיקר הילדים, יהיו איתה. אם אתה מעוניין, אני כרופא יכול לזמן אותם לשיחה. כך אני נוהג במקרים דומים," אמר ורצה בכך להדגיש כי אביתר אינו מקבל ממנו יחס מיוחד.

"יש לכם ילדים? כדאי שבכל יום יימצא איתה אחד מהם. ואם יש נכד בוגר, אפשר לרתום גם אותו למשימה. הימצאות בן משפחה קרוב ואהוב תעלה לה את המורל."

שעה שדיבר, ניבטו ברופא עיניו של אביתר מתוך פניו היפות. אביתר עדיין גבר נאה, חשב גדי לעצמו...

בערב סיפר גדי ליעל אשתו: "אביתר ודפנה היו אצלי היום במרפאה. היא לא תאריך ימים."

"מסכנים, מחכה להם תקופה קשה," השיבה רעייתו. "האם הם מודעים לחומרת מצבה? ישנם אנשים שמעדיפים לא לדעת מה מצבם." לאחר שהות קצרה הוסיפה, "מה הרגשת אתה כשראית אותה?" לגדי נדמה שהוא שומע שביב קנאה בקולה.

"הרגשתי שנכשלתי, כמו בכל פעם שמגיע אליי פציינט ואיני יכול לעזור לו."

"וחוץ מזה?"

"חוץ מזה, חשבתי כי אביתר נראה אומלל כפי שלא ראיתי אותו מעודי."

"אני שואלת מה הרגשת לגביה," התעקשה יעל.

"לא חשבתי עליה, חשבתי בעיקר עליו. איזה מהפך חל בילד השחצן. אבל עכשיו, כשאת שואלת, אני רואה את פניה לנגד עיניי ואני לא מבין איך יכולתי להימשך אליה. היא אומנם יפה, אבל הבעת הפנים שלה נורא לא סימפתית. כזאת הייתה מאז שאני זוכר אותה."

"אבל, הרי היית כל כך מאוהב בה."

"עכשיו אני מאוהב בך, ונשכחה אהבה ישנה," חיבק את צווארה ונשק לה חיוך חם עלה על שפתיה.

"יעל, מה עם ארוחת ערב?" שאל, "אני מת מרעב."

הוא התיישב ליד שולחן האכילה, עצם את עיניו ונרדם בישיבה. יעל הכינה בינתיים סלט ירקות, בישלה שתי ביצים, פרסה לחם, הוציאה מהמקרר גבינה לבנה 3%, ריבת שזיפים שחמותה הכינה משזיפי המטע של הקיבוץ, נשקה לבעלה על מצחו וחייכה אליו כשפקח את עיניו. "כמה יפה שאתה לא מקריח," אמרה.

***

ביום המחרת התקשר אביתר אל גדי. "חשבתי שאולי בכל זאת כדאי שדפנה תהיה מאושפזת בתקופה הקרובה בבית חולים," אמר.

"אני מציע שהיא תישאר בבית שלה," השיב גדי. "יש בקיבוץ תנאים לטיפול וייעוץ רפואי. בבית חולים יהיה לכם פחות נוח. אגב, כמה ילדים יש לכם?"

"שלושה," השיב אביתר, "בן ושתי בנות. הבת הגדולה היא פרופסור למתמטיקה. היא נמצאת בשנת שבתון באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. בעלה כותב שם עבודת דוקטורט במדעי המחשב. יש להם שני ילדים. הם אמורים לחזור לארץ בעוד כשנתיים. הבת השנייה היא מורה להיסטוריה בתיכון בתל אביב. הבן שלי גר בהתנחלות ליד חברון. הוא מנהל שם מוסך אזורי. הוא ואשתו החליטו לגור בשטחים המוחזקים, הם חושבים שארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל. אני שואל אותו, 'ומה יהיה על הערבים שגרים שם? אם תחיל את החוק הישראלי בשטחים, תהיה להם זכות הצבעה בבחירות, ובזאת תסתיים המדינה היהודית. ואם לא תיתן להם זכות הצבעה, נהיה מדינה לא דמוקרטית.' 'ניתן להם את כל הזכויות, חוץ מזכות ההצבעה בבחירות,' הוא משיב לי. 'איזו מין דמוקרטיה זאת?' אני שואל אותו ומה הוא עונה? 'אני מגדיר את המצב הזה 'מצב זמני'. יבוא יום וגם הערבים יהיו מעוניינים בשלטון ישראלי. הם ייווכחו לדעת כי תחת שליטה ישראלית הם מקבלים טיפול רפואי הרבה יותר טוב, תחת שלטון ישראלי הכלכלה מתפתחת, וזה ישתלם להם."

"יש היגיון בדבריו," חיווה גדי את דעתו.

אביתר שתק לרגע. הוא התבייש לומר לרופא: אני חושש להישאר עם אשתי בבית, איני מסוגל לראות אותה גוססת. ומכיוון שלא הצליח לשכנע את בן שיחו לאשפזה בבית החולים, נאנח והפטיר, "ברור, ברור, הכי טוב לדפנה להימצא בבית. שלום גדי, תודה על העזרה," וטרק את הטלפון.

גדי ישב עוד רגע במקומו במשרד ולא הצליח להישאר בעמדת הרופא, היועץ האובייקטיבי. שמחה משונה מילאה את ליבו, שמחת נקמה. שמחה זו אינה יאה לרופא, הוא ידע, אבל גם רופא הוא בן אדם, הצדיק את עצמו בליבו, נאנח וקם והלך לישיבת צוות.