מחכים לאהבה שבדרך?
הייתי רוצה להתעורר ולראות אותך כאן, ממש לצידי. לתת לך נשיקה קטנה לפני היציאה לעבודה ולחייך לעצמי, קצת באהבה וקצת בקנאה, על זה שאתה נשאר למלא את המיטה שלי בריח הנעים שלך, ואני הולכת להרוויח את לחמי.
אכין לעצמי קפה מהמכונה ואתן לו קצת להתקרר, בזמן שאכנס למקלחת מרעננת. ואז אסתכל החוצה, ולא משנה מה יהיה מזג האוויר בחוץ, אחייך לעצמי, כי בתוך הבית האנרגיה כל כך טובה שהעולם יהיה חייב להתאים את עצמו.
וכשאגיע לעבודה, הייתי רוצה לשקוע אל תוך כל הצ’ק־ליסט האינסופי, המטלות והלחץ, ובאמצע כל הבלגן לקבל ממך הודעה קטנה של בוקר טוב וסלפי שלך. ככה, עם העיניים הקטנות, חצי עצומות, שמראות כמה אתה עייף וכמה היית רוצה לישון עוד ארבע שעות לפחות.
באותו הרגע אקלל אותך קצת בלב. כי בוא, אתה עוד במיטה ואני כבר מזמן התחלתי את היום, אבל בו־זמנית אברך את הרגע ההוא שנכנסת לחיי, ואברך גם אותך.
הייתי רוצה שנקבע לצהריים, במסעדה ההיא, ליד הים, שמגישה רק דברים טעימים ובירות קרות ומרעננות. נדליק יחד קטנה, ותספר לי על ההוא שעצבן אותך ועל ההיא שלא יודעת לעבוד, ואני אקשיב לך בחצי אוזן, ובחצי השני של סף הריכוז שלי אבהה בך ואבין כמה אתה יפה.
איך אני אוהבת את החיוך המתוק הזה ואת ההתלהבות שלך מכל דבר הכי קטן, והעובדה שאם משהו חשוב לך, אתה לא מרפה ממנו לעולם. כמו הרגע, כשאתה לא מרפה ממני.
הייתי רוצה לקבל הודעה מאימא שלך, שתשאל מה הייתי רוצה שהיא תכין לארוחת שישי, והייתי עונה לה שהאוכל שלה הכי טעים בעולם, ושאני אכין קינוח, וגם אשמח לבוא לעזור בכל דבר.
היא תשלח נשיקה בסמיילי, ואני ארגיש שזכיתי בעוד משפחה. שלא תבין, המשפחה שלי מתאימה לי בול, אבל אשמח להרחיב אותה, בכל צורה.
כשתגיע, הייתי רוצה שתקרא את המילים האלה יום אחד, ושתדע שחיכיתי בסבלנות, ושתבין שגם אתה חיכית, בדיוק כמוני.
לא צריך לחפש יותר, כי אנחנו החלק הנכון של הפאזל, והכול פשוט מתאים בול. כמו שהיית רוצה.
לפחות ניסִית, והספק לא נשאר חי בלב שלך, הרגשות לא נשארו מרקדים בבטן שלך, ואת יודעת שנתת את כל מה שהיה בך לתת. שלא תעזי להגיד שזה לא השתלם, כי הרגשות האלה שביקרו אצלך לאחרונה לא הופיעו לך בגוף כבר המון, המון זמן.
לפחות פתחת את הלב, ועכשיו את יודעת, איך זה אמור להיראות ואיך זה צריך להרגיש. איך המגנט הזה עובד, ועל מה כולם תמיד מדברים. ואיך לזהות כשמשהו הולך לכיוון מצוין ומתי זה הולך לאבדון.
לפחות הצלחת להכיל קשר כלשהו, רגשות מסוג מסוים שעד עכשיו היו רחוקים ממך אלפי שנות אור, אלפי קילומטרים. נתת ללב שלך טעימה ממה שיכול להיות, אם הוא רק יעז, אם הוא רק ירצה.
עכשיו הדרך סלולה לפניך.
למדת מי את ומה את רוצה, בעיקר למדת מה מגיע לך ומה לא, מה את צריכה בשביל להיות מאושרת ובשביל להרגיש נאהבת. פרפרים בבטן זה לא דבר מובן מאליו, מי כמוך יודעת.
לפחות עכשיו את יודעת, איך זה מרגיש כמעט לאהוב, עכשיו את מוכנה להרבה יותר מכמעט.
אני עונת מעבר.
מגיעים אליי גברים במצב צבירה על גבול נוזלי, שגורם להם להתנהג כמו סמרטוטים לחלוטין, או במצב צבירה של גז, שגורם להם לעוף על עצמם בלי כל שליטה.
אני מטפלת בהם, מדברת איתם, מורידה או מעלה להם את הביטחון העצמי. אני מקדישה להם שעות של סמסים ומפגשים וטלפונים, אני מקשיבה להם ונותנת להם תמיד את האמת ישר בפרצוף.
לפעמים אני מתחמקת מהם, ולפעמים אני קצת רודפת אחריהם. לפעמים אני מביטה מהצד, מחשבת מה לעשות בצעד הבא.
אני יודעת על כל הנשים בחיים שלהם, שהיו, שיהיו, וגם אלה שנמצאות לצידם ממש ברגע זה, במקביל אליי. אני אף פעם לא תופסת מספיק מקום אצלם, כדי להיות בחצי הזה לבד.
הסוד הוא, שהם תמיד ימשיכו הלאה.
כל העבודה שלי תלך תמיד לבחורה השקטה יותר, החכמה יותר, היפה יותר, הפשוטה יותר, זאת שמתאימה להם בול, זאת שחיכתה להם בקצה המסלול, והם היו צריכים רק את הטאצ'אפים האחרונים בשביל להיות מוכנים בשבילה.
אני טריני וסוזנה, אורנה דץ, סנדרה רינגלר של הגברים.
אני מייעצת, אני מסבירה, איך לקלוט כשבחורה באמת רוצה אותך ותפסיק להיות כוסית ותיגש אליה כבר, או להפך, שהבחורה הזאת נואשת אחריך, ותמצא כבר את הביצים להגיד לה שזה לא זה. וכשהם ייפרדו ממני לשלום, אני אקבל נשיקה על השפתיים, כי אני אף פעם לא ידידה.
אני תמיד טיפה יותר וטיפה פחות.
לפעמים אני שמחה שאלה התוצאות. ככה אני יודעת שההיא שבמקומי הרבה יותר טובה בשבילו, ואני נשארת על תקן זיכרון מתוק ומקום מפלט, ביום שבו הם יריבו והוא יצטרך אוזן קשבת.
אבל לפעמים אני מפספסת.
שותקת ושותקת, ולא נותנת צ'אנס.
אני רק מצפה ליום שבו הוא יעבור אל הבחורה האמיתית שלו.
מרוב ציפייה, לא נתתי מעצמי שום דבר.
אתה לא תייעץ לי, לא תישן לצידי, לא תשמע ממני אפילו חצי תלונה. אני יודעת להתמודד לבד גם עם הבעיות שלי וגם עם הבעיות שלך.
אני אשאר לצידך עד שתירדם ותהיה מוכן לצעד הבא שלך, ואז אעלה על הרכב הנאמן שלי ואסע אל הגבר הבא.
אני אביב.
אני מחממת את העניינים לקראת הקיץ הרומנטי שיהיה לך, כשתהיה מוכן. בכנות, גם אני מעדיפה יותר את הקיץ.
אני רוצה לקחת אותך לגן עדן.
בוא איתי, אל המקום שבו השמש אף פעם לא שוקעת, גם בלילה מרגישים את הנוכחות שלה דרך הכוכבים, אל מקום שהמים הכחולים נראים כמעט שקופים כשאנחנו נכנסים לרענן את עצמנו.
בוא נלך אל מקום שכל האנשים הזרים מחייכים אליך, כי האהבה והשלווה נוטפות ממך.
בוא איתי לגן עדן.
אל מקום שאין בו שיפוטיות ואין ביקורת.
לאף אחד לא אכפת מה למדנו ואיפה היינו בצבא, כמה מערכות יחסים כושלות השארנו מאחורינו ואיך הכרנו. העיקר שהגענו לכאן בסופו של דבר.
נגור בבקתה קטנה ליד הים, נאכל רק ג'אנק־פוד כל היום, ונשכב על החול, סתם ככה, כי אנחנו יכולים.
אם נרצה לישון, נישן.
אם נרצה לברוח, נרוץ רחוק אחד מהשנייה, למרות שעמוק בלב נדע שתמיד נחזור.
קח אותי לגן עדן.
אתן לך להוביל, אני מבטיחה לא להיות שתלטנית.
אני אתן לך את המקום שלך במערכת היחסים שלנו, אני לא אהיה כוחנית וקרה.
אני אתן לך לבחור איזה סרט רואים בערב, ולאיזה מועדון נצא בסוף השבוע, ואפילו אערוך לך כל בוקר תצוגה של כל בגדי־הים שלי, שתוכל לבחור.
לא אחליט הכול מראש בלי לשאול.
אני אתן לך ללטף לי את הראש ולחבק אותי בלילות. וכשיהיה לנו רע, כי גם בגן עדן לא חסרות צרות, אני אפילו אוריד את ההגנות שלי, ואתן לך לראות אותי בוכה. כן, גם זה קורה לי לפעמים.
כשנגיע לשם, יהיו לנו המון אופציות מסביב.
כולם באים לכאן בשביל ליהנות, זאת מין בועה מנותקת מהמציאות, כמו חלום שאף אחד לא רוצה להתעורר ממנו.
אנחנו נחיה את החלום, נודה על כל רגע, ולא ניתן לעצב יותר מדי מקום.
נפיג את הבדידות בהתכרבלות ליד המדורה, ההיא שהדלקנו ליד הבקתה, נשמור על האש ולא ניתן שתִכבה לעולם.
אנחנו לא צריכים את המציאות, היא קפדנית מדי, היא לא תקבל אותנו.
המציאות תציב מולך תמונות מהעבר שלי, ממש מול העיניים שלך, ואני לא בטוחה שתוכל גם להתמודד איתם וגם להישאר איתי.
המציאות תגרום לכל דבר קטן להוריד טיפה רטובה על המדורה, ובסופו של דבר, כמו תמיד, האש תִכבה.
תישאר איתי בגן עדן, אל תלך, אני באמת משתדלת כמיטב יכולתי. כי בלעדיך...
זה סתם עוד חוף בלי שום משמעות.
אתה תאסוף אותי על אופנוע, רכב זה בנאלי מדי. תשאל אותי לאן אני רוצה ללכת ואצביע לכיוון הים, ממש מטר מהבית.
נעצור בדרך לקנות כמה בירות ונמשיך לנסוע עוד ממש דקה, והרוח תבלגן לי את השיער ותגרום לי להרגיש הכי חופשייה שאפשר.
תהיה מבוכה בהתחלה, אבל נשתדל לא להראות את זה. אני אדבר ואשאל שאלות ואנסה להצחיק עם ההומור הציני שלי, וכל הזמן תעבור לי בראש המחשבה שאולי אני מדברת יותר מדי.
אתה תבין את הרמז ותתחיל קצת לדבר במקומי.
אספר לך על החלומות ועל המילים והמשפטים שלי, ועד כמה אני מאמינה בעצמי, גם כשכלום לא זז. ואז אשאל אם אני לא חופרת לך, ואתה תענה שאם אחפור יש לך דרך מאוד נחמדה להשתיק אותי.
אני אחייך בחצי פה ואענה, שאני אשמח לראות אותך מנסה.
לאט–לאט אתחיל להבין כמה אנחנו דומים.
שנינו רוצים לטייל, שנינו חיים מרגע לרגע, ואנחנו לא יכולים לחשוב על מחר כי היום עוד לא נגמר.
אתה תתלונן על אנשים צבועים ותגיד לי שאתה מאמין שאנשים יכולים להשתנות, גם אם לא לגמרי בכוונה. תספר לי כמה אתה חולה על טקילה, ושאתה שונא סתם ללכת ברגל בלי שום מטרה.
תשתף אותי בכל כך הרבה דברים, ואני אהנהן, כי אני מרגישה כאילו אני עומדת ממש מול מראה.
אתה תספר לי על הטיולים שלך, על החברים שלך שכל היום עם החברות שלהם, ועל כמה חסר לך פשוט לשבת ככה על בירה עם חבר מבלי לחשוב יותר מדי.
אתה תגיד לי שאתה מרגיש איתי בנוח, כאילו היינו חברים כל החיים.
כאן תיכנס לאזור מסוכן, כי הלב שלי ישר ייקח צעד אחורה, ואתה תתויג בתור גבר בדחן בלי רגשות, והאישה הקטנה והרומנטית שבפנים תמהר להתחבא.
סוף הערב יגיע, וזה הרגע שבעצם יכריע הכול, גם אם אתה יודע וגם אם לא.
המחשבות הפסימיות שלי מתחילות לרוץ בלי שליטה. אתה לא תנשק אותי, אתה גם לא תתקשר. אתה תשלח הודעה לפעמים, כשיעבור עליך יום רע ותצטרך מיטה להתנחם בה.
ואז, מגיעה הנשיקה. ומשתיקה אותי ואת החששות שלי.
בלי לדעת, קנית אותי ברגע, בלי מאמץ, פשוט היית אתה, כמעט היית אני.
ובעצמי תמיד הייתי מאוהבת בכל מקרה.
עוד כוס יין.
את יושבת על הבר ומחייכת לכל עבר. החברות לצידך, החברים מאחורייך ואת מרגישה מוגנת.
לא קורצת לעבר גברים, את עוד לא מספיק שיכורה כדי להאמין בעצמך.
ציי’סר לאווירה.
הלחיים שלך מתחילות להאדים והתמונות מתחילות לזרום.
את מדפדפת במחשבות ומסכמת לעצמך שאולי את נראית די טוב היום, למרות הכול.
את קולטת כמה מבטים שמופנים אליך מהצד, והביטחון מתחיל לעלות, וזה מחלחל עמוק.
סיגריה נדלקת.
לא, את לא מעשנת בגלל הפוזה, אבל העשן סביבך והמוזיקה שמשתלטת על כל האיברים גורמת לך להרגיש שייכת, גורמת לך להרגיש מגניבה מהשאר, מתעלה גבוה מעל ענן וצופה על הכול מלמעלה.
אין לך צורך כרגע באף אחד חוץ מעצמך.
עוד כוס יין.
התקרה מתחילה להסתחרר, הערב מתחיל לאבד כיוון.
החברים מתקפלים, רק אוהבי הלילה העמוק נשארים שם, ואת קולטת ששוב נשארת הבחורה היחידה במסיבה, למרות שאף אחד לא רואה בך כזאת.
כבר מתחילים לטאטא.
אולי זה הזמן להכריז על סוף הלילה, אבל את לא יכולה, את כבר לא בשליטה, את צריכה הרפתקה, ריגוש, משהו שידליק אותך, שיגרום לך לחוש שאת באמת נמצאת כאן, שאת באמת חיה.
מתחילים הטלפונים.
כל ההודעות וכל השיחות שתתחרטי עליהן ממש בעוד כמה שעות, כשתתעוררי.
אבל כל האמצעים כשרים כדי להמשיך את הלילה, רק לא להגיע למיטה. לא להגיע, לא להתחיל לחשוב, לא לאכול לעצמך את הלב ואת הראש.
דלת המכונית נפתחת.
ההזדמנות להמשיך את הלילה הגיעה. את משאירה את הלב בחוץ ונותנת לכל התשוקות להוביל אותך.
אין זמן לחשוב, את רוצה לשכוח. אין זמן לעכל, את רוצה להרגיש משהו, גם אם זה כאב.
את צוחקת בכוח, לובשת חיוך וגורמת לו להרגיש הגבר המדהים ביותר בעולם, ושאת המאושרת באדם שהוא כאן לצידך עכשיו.
הוא לא יודע שמחר לא תחשבי עליו, אפילו לרגע.
את מציירת לו פנים.
מדמיינת שהוא האחד האחר, שהוא בדיוק מי שרצית שיהיה, מבפנים ומבחוץ.
השפעת האלכוהול עוזרת לך לדמיין בסוחר פשוט את נסיך החלומות שלך. לא אכפת לך מי הוא באמת, מספיק שהוא קצת מזכיר אותו וצוחק כמוהו, והידיים שלו מדמות את המגע המוכר. זה מספיק.
ועכשיו, נגמר הלילה.
את שוכבת בפוך שלך, לבד, עם חיוך מדומה. הלב שלך נעול בתוך ארגז הצעצועים, הוא לא משתתף במשחק. לב שמורכב מחתיכות קטנות, כמו לגו צבעוני, לגו שאספת בכל לילה, בכל יום ובכל חוויה, וכל צבע מעיד על הרגש שנותר.
וכמו שקל להרכיב, ככה קל לפרק.
לב מלגו.
אני לא נקשרת.
אין לי שום צורך או רצון לחכות לך, לא אכפת לי אם תשלח הודעה או לא, מבחינתי גם אל תגיד לי שלום ברחוב.
אם לא תשלח, אז לא. ואם זה היה קטע לרגע, שמחה שהוא עבר.
אני לא מתגעגעת.
החיים ממשיכים גם בלעדיך, אתה יכול לצאת בדיוק מאותה הדלת שנכנסת בה. שום דבר לא ישתנה, רק כמה צעדים מלוכלכים על הרצפה. אל תדאג לי, אני אדאג לנקות אותם אחריך. אני כבר בשלב הבא.
אני לא מתאהבת.
לא תראה לעיתים קרובות לבבות בעיניים שלי. האמת? גם לא לעיתים רחוקות. כדי להגיע לנקודה כל כך עמוקה בלב שלי צריכים לקרות כל כך הרבה דברים, שלדעתי אין לך מספיק כוח להתמיד איתי כל הזמן הזה.
בדרך כלל אני בורחת.
כשרגשות מתחילים לבצבץ אני בורחת, כי גם אני פוגשת לפעמים אנשים טובים שכמעט נכנסים ללב, אבל אני מקבלת החלטה מודעת. לא. אני נועלת את כל הדלתות, את כל החלונות ולא נותנת להם שום סיכוי.
בדרך כלל אני מכחישה.
למה שארצה להתביית דווקא עליך, למה שאפספס עולם שלם בגלל גבר אחד, למה שכל הכיף והמרדף וההתחלות יגמרו ואהיה כבולה למישהו אחד בלבד.
זה לא מתאים לי, זה לא אני, זה לא בשבילי.
בדרך כלל אני מונעת מעצמי להרגיש. פשוט ככה. וזה עובד לי לא רע, והייתי ככה עד היום, ובאמת שהיה לי טוב.
היה.
אבל איתך, פתאום אחרי תקופה, משהו השתנה, משהו התחיל לבעור בי, ואני מרגישה מוזרה.
אני לא מבינה. אני לא מצליחה לפענח את עצמי ואני מתחילה לאבד שליטה. הכול זר לי, כמו בארץ חדשה, כל מיני רגשות שלא הכרתי מתעוררים בי בגללך, ואני לא רוצה, לא צריכה, אבל כבר לא מצליחה לעצור אותם.
אני יוצאת מעצמי ומסתכלת, ולא מבינה, מי זאת האישה הקטנה הזאת שעומדת מולי?
אני לא רוצה אותה ואני לא שלמה איתה, אבל כנראה, אני פשוט לא שלמה בלעדיך.
יש לי בעיות במערכת העיכול.
שלא תבינו לא נכון, למרות שאני בררנית מאוד באוכל, וכן, גם בשתייה, בעיות העיכול שלי מגיעות מכיוון אחר לחלוטין.
אני לא יודעת איך לאכול שגרה.
אני יודעת מצוין להתמודד עם אכזבה וכעס ודרמות, זה התחום שלי במאת האחוזים, אבל כשהכול רגוע והמים פושרים, משהו לא יושב לי כמו שצריך, משהו מרגיש לי חשוד.
יש אנשים שמכורים לחריף, אני מכורה לאקשן.
זה אותו קונספט רק במצב צבירה שונה.
תן לי פלפל, תן קצת טבסקו, וגם אם המקורות שלי אשכנזיים לחלוטין, אני אשמח לאיזו אריסה בצד. רק אל תהיה חלבי מדי, רק אל תהיה לי שמנת פטריות בלי תיבול טוב, כי אני אברח, כי אני לא אדע איך להתמודד איתך ואשאיר אותך במקרר לזמן רב מדי, אולי אפילו עד שתתקלקל.
כבר חוויתי כמה קלקולי קיבה, כאלו שעל הצלחת נראו טעימים מאוד, אבל בפועל לא תרמו שום דבר לגוף שלי חוץ מכאב, חוץ מעצב, וחוץ מלהוציא ממני כל כך הרבה רגשות שהם פשוט לא אני.
יש לי בעיות במערכת העיכול.
אם דברים מתחילים להתנהל על מי מנוחות, כנראה שאכניס קצת אהבה עזה, גם סקס משוגע יעשה את העבודה, אבל רק שיקרה פה משהו, משהו שיהיה לי על מה לדבר בארוחה הבאה.
אני רוצה מנת שף, זאת שמצלמים לאינסטגרם ומקבלים עליה לפחות 100K, אם לא יותר.
אל תתבלבל ואל תיבהל, אין שום דבר רע בארוחה לשניים מול הטלוויזיה, כל עוד התבלינים שלך ממשיכים לתת טעם למה שקורה בינינו, ואתה לא הופך לאט–לאט לפג תוקף בגלל השגרה, כי התרגלת לטעמים שלי, ואתה לא מעוניין להוסיף להם שום דבר מעבר לנגיעה, אפילו לא טיפה מלח.
אני רוצה שתטריף אותי, שנלוש אחד את השנייה, שניכנס לתנור ולא נצא משם, עד שהכול יהיה מוכן, קריספי וטוב, ושמח. אני רוצה שתהיה השוקולד שבעוגה, שתהיה הצי’פס המתלווה לסטייק מדיום, שתהיה התוספת המושלמת מעל הפיצה.
אני רוצה לעכל אהבה בריאה, שלעולם לא אוכל להגיד "שבעתי".
קוראים כותבים
There are no reviews yet.