שליח חד הקרן הכחול

ראשית

הוא הניח את צרור הזרדים לרגע קצר ומתח את שרירי גבו הכפוף. עינו הבחינה בברק זוהר שפגע בסלע האפור שמעליו. ניצוץ שהחזיר את קרני השמש, משהו שונה מכלל הקרח והאבן שסביב. חושיו ניעורו לאתגר, שכן היה שם משהו, גבוה מעל לראשו, משהו מיוחד ומסקרן. הוא היה משוכנע שאם רק ישים עליו את ידו, יוכל להבין מהו החפץ הזר.

בסיס הסלע המדורג ובליטות נוחות למאחז הזמינו אותו לטפס. ללא המשא הכבד על גבו הוא חש קל תנועה ומוכן לכל ניסיון.

הטיפוס היה קשה משנראה בראשיתו. החותלות שעטפו את רגליו החליקו על שכבת הקרח הדקה, שטרם הפשירה בסדקי הסלע, וידיו נאבקו למצוא מאחז בקיר. זהיר וחושש המשיך לעלות, נצמד אל האבן הקרה והמחוספסת, נאבק על כל מדרך רגל. הוא חשק באותו דבר מה בוהק ותחושת הרצון העניקה לו כוח. מתי אי פעם היה לו סיכוי להשיג משהו לעצמו?

כשהגיע למשטח אבן אופקי, מדף סלע צר שעליו יכול היה לעמוד ביציבות ולשאוף אוויר, ראה שטיפס מעל לגובה ארובת מטבח המחנה. החפץ הזר היה כמעט בהישג ידו, קשת לבנה מחומר בוהק שלא הכיר, בולטת כמעגן מתוך הקיר. הוא עמד על קצות אצבעותיו אך לא הצליח להגיע גם כשמתח את זרועו ככל שיכל. ברגלו גישש אחר מִדרך מגביה ושלח יד להיאחז בבליטת סלע קטנה. רגלו השנייה מצאה שקע להידחף אליו. אז הושיט יד לתפוס במעלה הסלע ואצבעותיו נסגרו על החלל שבתוך הקשת הנוקשה כאבן. הוא הטיל את משקלו על היד בעודו מחפש מדרך חדש, גבוה יותר. החפץ העגול נשלף מתוך הסלע והוא עף לאחור.

דקות ארוכות שכב לרגלי הסלע, המום לגלות שעודו חי ומשוכנע שכל עצמותיו נשברו בנפילתו. שריריו מכווצים כולם ממתח, ומוחו מסתחרר בזעם והאשמה.

מטומטם... מטומטם... מטומטם!

לא די לך שאדון האורוות שלח אותך אל היום האביבי שמחוץ לחומות הכפר הקודר והקר? לא די לך שמצאת זרדים רבים במהירות והכנת צרור גדול בזמן קצר? לא די לך שאיש מאנשי הכפר לא ראה כמה מהר סיימת ויכולת להסתלק מהדרך הראשית לעמק המלבלב בירוק? לא די לך לשבת לנוח על אבן חמימה בשלולית של שמש? היית מוכרח להמשיך אל עומק הנקיק? מה חשבת שתמצא בסופו? מרחבים כחולים?

הוא בחן בכעס את שלל מאמציו. גלגל קטן של חומר לבן קשה ומלוטש, גדול מלשמש כטבעת, קטן מלהוות צמיד. בשביל זה סיכן את עצמו?! כמה מיותר! בלי מחשבה תחב את החפץ לאחד הכיסים שנוצרו בין שכבות מכנסיו הבלויים שאותן לבש כנגד הקור והשוט. שמח רק על כך שידיו נשמעות לו. ידע כי אי אפשר להתעכב עוד. היום מתקצר והוא רחוק מהכפר יותר משתכנן להיות.

זהיר וחושש התחיל לנוע. בודק עצמו באותה סבלנות בה בחן את נזקי ההלקאות הכבדות. מרוצה מכל תנועה שיש בכוחו לבצע, נזהר לעקוף את כאביו הקשים. שום עצם לא נשברה, גילה בהקלה, ופצעים וחבורות היו תמיד. חתך גדול ומכוער בירכו השמאלית יקשה עליו אבל הוא יסתדר. אין לו ברירה. אם לא ימצא באורווה בשעת השקיעה ישלחו אחריו את הכלבים.

הרוח הקרה צרבה בחתך הפתוח. הוא העמיס המשא על גבו, השעין על כתפו הימנית את מרבית המשקל, והחל לצלוע בדרך הארוכה חזרה לכפר.

בבירא עמיקתא

הוא צלע במהירות במעלה הדרך אל שער חומת הכפר, ידיו הרזות אוחזות בכוח בצרור זרדי ההסקה שהכביד על גבו. הרוח הקרה פרעה את חולצתו הפרומה. להמשיך ללכת, להגיע לפני רדת החשכה. מחצית השמש התמעטה מעבר לצוקים הצחיחים שמשמאלו. החושך זינב בעקבותיו אך השער הפתוח עודד את רגליו למאמץ.

שלושה צללים הופיעו בחלל הממתין, ורוחו נפלה. השוליות הצעירים שהגיעו לכפר בסוף הקיץ הקודם, היו צעירים ומשועממים, ובמהלך החורף הארוך מצאו דרכים רבות להציק לו בכל פעם שנקלע לדרכם. כעת חיכו עד שקרב לשער ואז יצאו לחסום את דרכו.

"בה!!!" צרח קונור אל פניו ושלושתם התגלגלו מצחוק כשנרתע לאחור בהיסוס.

"מישהו הולך לחטוף מכות..." לגלג רוגו, שוליית הכלבן, מנפח את חזה המתבגר שלו ביהירות.

הוא הוריד עיניו לקרקע והיטיב את משאו על שכמו. שנים רבות כל כך היה הילד היחידי בכפר, עד שעל אף שהיה גבוה וככל הנראה מבוגר משלושתם, ראה בהם חלק ממשטר המבוגרים. מודע לסכנה, ניסה לעקוף בזהירות את הבריונים הצעירים, אך הם לא המתינו בכניסה רק כדי לקבל את פניו ולספר לו מה שידע עד שורשי שערותיו.

"אתה מאחר, אספסופי," מלמל רוגו אל פרצופו, בעוד האחרים חוסמים את המעבר משני צדדיו. "זה לא יום טוב לאיחורים."

אף יום לא היה "טוב" לאחר בו, לא עבורו. הוא עמד בשקט והמתין. יודע שהם רוצים שייתן להם עילה להתנפל עליו, ומייחל לשומר הלילה שיגיע ויבריח אותם אל בין החומות.

"לאדונך יש אורח," גילה סילאד, הצעיר בחבורה, חסר הסבלנות, "איש חשוב."

"ובאח אין אש, והאוכל קר ולא טרי... נפלא אספסופי." המשיך רוגו.

אורח?

הוא בחן את השלושה. קונור היה הרזה שביניהם והמרוכז פחות. הוא השתמש ברגלו הבריאה כציר לתנועה סיבובית, וערמת הזרדים שעל גבו הדפה את קונור מדרכו. בלי לעצור להביט מיהר לצלוע אל השער, שומע את הפעמון מבשר על השקיעה. הפחד והאיום זרזו אותו, מטרתו היתה במרחק צעדים ספורים, כשהשיגוהו רודפיו. קונור, שריטות טריות בפניו הזועפות, חסם את דרכו, ובידיו של רוגו בהק סכין מטבח קטן וחד.

"לחתוך אותו?" נשף רוגו כנחש.

בין נשימה אחת לאחרת, הגיע שומר הלילה לשער והפסיק לצלצל.

"מאוחר מדי," פסק קונור, סמכותי כתמיד. "אל תדאג, אספסופי, אני זוכר הכול. עוד תקבל את המגיע לך. בינתיים, רוגו..." הוא סימן בידו והסכין הצליף מול פניו. עבר מעליו בלי לגעת בו. אך לפתע היו ידיו ריקות, ומשא העצים התפזר סביב רגליו. רוגו חתך את החבל שקשר את הערימה.

הוא זעק בתדהמה ובאבדן. הבריונים רצו אל מחסה החומות, צוחקים בשמחה לאיד, כשכרע לנסות לאסוף את הזרדים היקרים אל חזהו הגרום.

הוא מיהר ככל שיכל. משגיח בזווית עינו על השומר שכבר סגר את כנפו הימנית של השער הגדול, ועסק כעת בשחרורה של השמאלית משלשלאותיה. הוא ידע שהאיש ראה הכול, ושאינו רשאי לצפות לעזרה או לרחמים. עוד חמישה זרדים, עוד שלושה... הוא לא העז להמשיך.

חפוי ראש עבר בשער שנחבט בגבו. נושא רק מחצית מהזרדים שקושש וסחב, בדרך שהיתה ארוכה בהרבה מאשר העז להודות.

"בלי תודה?! הייתי צריך להשאיר אותך בחוץ." מלמל השומר מאחוריו.

הוא קפא תחתיו. תמיד פחד עוד יותר כשציפו ממנו לדבר.

"תו... תו... תו..." ניסה, פניו לוהטות ממאמץ. "תו... דדדדדדה. א... א... דדדד..." נבוך ומיואש החליט לכרוע ברך בתקווה שגופו ידבר טוב ממנו.

"אידיוט!" נשף האיש מעל לראשו. "מי צריך את תודותיו של אספסופי? עוף מכאן, מטומטם. אדונך חיפש אחריך כל אחר הצהריים."

יארדו, האיש החזק בכפר, אדון האורוות ואדונו שלו, עמד בפתח החצר. דמותו המוצקה מילאה את החלל בין גדרות האבן, ופניו נראו נוקשים וקפואים באור האחרון. האיפוק היה זר, חדש, ולכן כה מטריד ומאיים. הוא זרק עצמו לרגלי אדונו. מושיט את הזרדים לפניו כמנחה.

"זה כל מה שהצלחת לאסוף, פרד מטופש?" שאל יארדו בשקט, "יצאת בשעת בוקר מוקדמת וזה הכול?"

הבעיטה העיפה את הערימה מידיו, והנעל הכבדה מחצה את כתפו. למוד ניסיון רב שנים, הרים את ידיו להגן על ראשו וניסה לצמצם את שטח גופו החשוף למכות.

"מזל שאינני זקוק לך," נשף יארדו מעליו, "זחל אל המלונה שלך, תולעת. מיד!"

הוא ציית. ממהר בגוף שפוף אל התא הקטן, החשוף, בקצה האורווה. החלל היחיד שהיה ביתו. אדונו הלך אחריו והסיר את השוט הארוך מרובה הגדילים, מעל לוו הקבוע בקיר. הוא ילל באימה. זה היה השוט הגרוע מכולם. נעשה בו שימוש רק לעתים נדירות, ולא על אחד מהסוסים.

"שקט!" ציווה יארדו בזעף, "הוד מעלתו לא אוהב הפרעות. אם תצעק אכפיל את העונש בלילה הבא. הבנת מטומטם?"

הוא הנהן, רועד כולו. הבכי מבעבע אל עיניו, ואינו עובר את שפתיו ההדוקות. המכה הראשונה נכרכה סביב רגליו והפילה אותו אל ערימת הקש שהיתה מיטתו. האחרות נחתו על גבו וכתפיו. הוא הצליח להחניק את זעקותיו, עד שפגע השוט בפצע הטרי והפתוח שבירכו, וצרחה פרצה ממעמקי לבו.

"יארדו!" הקול היה רך ושקט אבל נימת הציווי שבו לא הותירה מקום לערעור, "הנח לו."

הוא לא העז לזוז או לבכות. ממתין בחוסר נשימה. השוט הושלך על הקש לצדו. אדונו עמד מעליו, מתנשף. האוויר נע סביבו, דרש את תשומת לבו. בזהירות, בלי להניע את גופו הדואב יותר מהנדרש, הרים את עיניו לבחון את המצב החדש.

ענן לובן זוהר ריחף לעברו על פני רצפת האבן. יופי קסום התגשם בזוג נעלי בד מבריקות בלובנן שהציצו תחת אמרת גלימה כבדה וארוכה, בוהקת כפנינים.

"זה הנער?" שאל הקול השקט, ובעל הגלימה כרע לצדו בתנועה רכה וזורמת. יד חמה ועדינה נגעה בשערו המזוהם והסיטה אותו מעל פניו, "זהו דֵיין שלי?"

הדמעות זרמו מתוכו כעת, לא בשל הכאב הפועם, אלא מתוך התרגשות והוקרה. רק בחלומותיו שמע את שמו, ולא זכר אם אי פעם קרא לו מישהו "שלי". הקול הרך שבו נאמרו המילים, עדנת המגע המלטף, הרחיק את הכאב מגבו ומכתפיו. דֵיין נעטף בחומה של הגלימה הלבנה שהסיר הזר מעליו. הוא לא העז לנוע. היחס הרחום, הבלתי צפוי, שיתק אותו יותר משגרמו לכך אי פעם המכות או הרעב. הוא ידע שלא יוכל לדבר אל הזר ולהודות לו על חסדיו. המילים נתקעו בלבו ולא הגיעו אף אל גרונו.

אך דומה שמטיבו ידע את מה שהוא מבקש לומר.

"אל תדאג לגלימה, נערי. רק בגד הוא וניתן לנקותו. נוח עכשיו. עוד אבוא לדרוש בשלומך."

מתחת לגלימה התחילו שריריו להתרפות. המנוחה היתה באותו רגע צורך ומשאת לב.

מעליו פנה הזר אל יארדו, אדון האורוות הכול יכול, באותו קול שקט ומטיל אימה, ודרש הסברים. האיש אמר שהפקיד את הנער בידי הסייס כשוליה למען ילמד את המקצוע. הוא זעם על התנאים והיחס שקיבל "בן חסותו".

דֵיין הקשיב ברעד, מתקשה להאמין שבו מדובר. אבל הוא היה הנער היחיד של אדונו. הוא היה השוליה שעשה כל עבודה בבית ובאורוות, והכיר את הסוסים טוב משהכיר בני אדם. וכעת? כעת עומד מעליו אדם המדבר כאילו יש מטרה לחייו. אדם שבא במיוחד עבורו.

הוא לא שקע בשינה, הוא ריחף אליה על ענן לבן וטהור כעתיד.

בחלומו נישא חסר משקל באוויר הלילה. שערי החומה חרקו ונפתחו בפניו, והלילה האפל הסתער אל המחנה הפרוץ. הוא לא פחד. החושך היה רך ומנחם, ובחסותו התרחק עוד ועוד מהכפר השנוא שבו עברו שנות עבדותו הרבות. הוא התרחק עוד ועוד כמטפס מתוך בור עמוק לעבר חירות צפויה.

אור ראשון של שחר העירו משנתו. למוד ניסיון רב שנים מיהר לנער מעליו את אניצי הקש ופנה לטבול ראשו במי השוקת הקרים. אלא שהשוקת לא היתה במקומה. הקש היה נקי ויבש, והגלימה הלבנה, הרכה והבוהקת, היתה פרושה תחתיו. קירות האורווה הבהירים היו זרים. גדולים ומרווחים משהכיר. זהיר וחושש הציץ מעבר לפתח התא. זו היתה אורווה. בנויה בעץ ובאבן יציבה. ריח הקש הטרי ונשימתם השלווה של הסוסים, סיפרו לו על רמת טיפול וטיפוח גבוהים. הוא עבר בין התאים הנוחים שרובם היו ריקים מיושב. הסוסים המעטים שבאורווה עמדו כישנים והתעלמו מנוכחותו של הזר העובר ביניהם. דֵיין הופתע משלוותם הרדומה. בשעת שחר זו ציפה לערנות ולחשדנות חדה ומתוחה. הוא בירך בזהירות כל אחד מהם, אך דומה שהסוסים לא חשו בו כלל.

רק בקצה האורווה היה סוס ערני ונסער. דֵיין קרב אליו בזהירות, בוחן ממרחק בטוח את הסוס הלבן, הגבוה ורחב החזה, שבעט ברצפת האבן כמו ביקש להסתער לעברו מעל לדלת העץ הכבדה של תאו.

"לא אפגע בך," חשב דֵיין בלבו, מבקש להרגיע ולעודד, "אל תפחד ממני. ואני אשתדל שלא לפחד ממך."

אבל דומה שהסוס רצה להפחיד אותו. הוא שלח את צווארו הארוך מעבר לדלת הנעולה, ושיניו נחשפו לעברו כמבקש לנשוך.

דֵיין נסוג באיטיות. עיניו בעיני הסוס השחורות וידיו מפשפשות בכיסי בגדיו הבלויים, מחפשות מתנת פיוס מרגיעה. במרבית הימים היו שאריות תפוח או מעט תלתן טרי, מספיקים כדי לפתוח מערכת יחסים חדשה ברגל ימין, אך הוא לא מצא מנחת ידידות להציע.

הסוס המאיים השתתק והמשיך לבחון אותו בחשדנות נרגזת.

הצעיר שלא ידע היכן הוא ומהן חובותיו במקום חדש זה, העדיף שלא להרגיז את הסוס האציל והרגיש. הוא הפנה עיניו בצניעות, מכיר בזכותו ובכוחו של הסוס, ופנה לרחוץ את פניו במים הנקיים להפליא שבשוקת הארוכה שעברה בין כל התאים.

טרח!

הסוס בעט בכל כוח שתי רגליו האחוריות בקיר המוצק של כלאו. הרעש החריד את דֵיין, הוא איבד את שיווי משקלו, וצנח על פניו בתוך שוקת האבן. הוא נאבק לשוב ולהתייצב, מגשש בין המים לרצפה אחר מאחז יציב, כששמע קולות מאחור.

"אתה מנסה להתרחץ, נער?" שאל אחד מהם.

"טוב מאוד," אמר אחר, "מעולם לא ראיתי משהו מטונף ממך."

הם היו תאומים. זהים במראה פניהם ובלבושם הססגוני. נוצת תוכי היתה נעוצה בכל כובע ואחרת קישטה את הכתף בסגר הגלימה הארגמנית. דֵיין לא ראה מאודו אנשים צבעוניים כל כך. אפילו פניהם היו צבועות. שפתיהם אדומות כדם ועפעפיהם זוהרים בזהב. מתחת לזהב הביטו בו ארבע עיני טורקיז קרות, במבע שגועל ולגלוג מעורבים בו.

"בוא מיד," ציווה הראשון. "האדון הגדול מבקש לראותך לאחר מועצת הבוקר."

"מה שמשאיר בידינו זמן מועט מדי, דחליל צהוב. הזדרז!"

הם הובילו אותו אל בית מרחץ גדול דרך חדרים מרווחים וחמימים להפליא. בזריזות הפשיטו ממנו את כל בלויי בגדיו והשליכו אותם אל האש הבוערת באח. הוא ניסה למחות אך הם צחקו בלעג, הדפו אותו לאמבטיה גדולה מלאה מים חמים מדי, ודחפו את ראשו לתוכה עד אבדן נשימה.

דֵיין היה מבוהל ונדהם. המים החמים היו מותרות שלא הכיר, אך ארבע הידיים שפלשו אל גופו, כמו היה חפץ דומם, הפתיעו וביישו אותו. התאומים התייחסו אליו כאל בגד שיש לכבסו היטב. מונים את הפצעים החדשים ואת הצלקות הישנות שנחשפו תחת לכלוך של שנה תמימה, כפגמים שיש לנקותם. לשיערו הקדישו תשומת לב מיוחדת. מרחו אותו בחומר צורב וסיבנו ושטפו שוב ושוב.

המים היו חומים ואטומים כשסיימו אתו. הם ציוו עליו לקום מהאמבט, שהתקרר זה מכבר, ושלחו אותו לטבול באחר שמימיו החמימים הדיפו ריח מתקתק שלא הכיר.

אחר כך ישב, עטוף בסדין לבן, מול אח מחממת ומייבשת. המום מהשינוי הגדול וחסר יכולת לעקוב אחר המתרחש, הניח לאחד התאומים לאסוף את שיערו לפקעת גדולה. הוא לא ראה את הסכין שחלף מעל ראשו ולא ציפה לפחד כבשנים שעברו. רק כשקווצות דקות השתחררו ונפלו על לחייו, החל לבכות.

התאומים התעלמו מדמעותיו והמשיכו לקצץ את שיערו בקפדנות ובעדינות שלא הכיר מידיו של יארדו. אחד חותך והאחר אוסף כל שערה ושערה אל בד נקי.

לבסוף הלבישו אותו בגד מצמר לבן. כותונת ארוכה שצנחה עד ברכיו ומלאה אותו בהתרגשות ובהכרת תודה. בגד נקי, חדש, לא אחד שהושלך בידי בעליו הקודמים לאשפה. איזה עונג מופלא. ראשו החשוף, קר וקל משקל, התייצב על כתפיו בזווית חדשה, זקוף יותר.

התאומים התרחקו ממנו והביטו בו בבחינה קפדנית. כשני אומנים הסוקרים את יצירתם.

"אני חושב שזה מספיק." אמר אחד מהם.

"הטוב ביותר שיכולנו לעשות בתנאים אלה."

"ובהתחשב בזה שנראה כדחליל בעל ראש קש שהתחלנו."

"נראה שעשינו מלאכתנו נאמנה."

המסדרונות, קרים וארוכים, היו מבוך מורכב של קוים ישרים ופניות חדות. דֵיין תהה בלבו כיצד יודעים מדריכיו למצוא את דרכם, אך הם פסעו ללא היסוס, והוא מיהר אחריהם. עד שעמדו מלכת מול שתי דלתות, גדולות כמעט כשער הכפר ומפוארות ממנו עשרות מונים. בעץ שצוחצח והוברק עד לובן, נחקק תבליט מורכב. במרכז כל אחת מכנפי הפתח עוצב סוס אציל וגבוה, עומד על אחוריותיו, ורגליו הקדמיות בוטשות באוויר. בראשו של כל אחד מהסוסים עוצבה קרן אחת, חרוט קצר וחד. קרני שני הסוסים הצביעו זו כנגד זו, יוצרות מסגרת פנימית בדלתות המרשימות.

"הקשב היטב, דחליל, האדון ציווה שתובא לפניו."

"כשתכנס לאולם, מנה חמישה צעדים, ומיד תכרע על ברכיך ותצמיד את ראשך לרצפה."

"אל תעז להתרומם לפני שיפנה אליך מישהו בשמך ויורה לך לקום."

"השם הוא דֵיין?"

"כך חשבנו. ואל תפצה פה בטרם יורו לך מפורשות לדבר."

"אתה בכלל מסוגל לדבר? הבנת הכול? ענה!"

הוא העדיף להנהן בתשובה. משוכנע שהתאומים ילעגו לגמגומו הכבד.

לפני שהיה מוכן להמשיך נפתחו הדלתות.

הוא לא העז להרים עיניו מרצפת השיש הבוהקת גם בטרם כרע והצמיד את מצחו לאבן הקרה. היו שם אנשים רבים, ריחות וקולות סוערים ומטרידים. הוא רצה להישאר כך, שוכב על הארץ, עד שיעזבו כולם את האולם, אך למישהו היו תכניות אחרות עבורו.

"קום על רגליך דֵיין נערי. גש אלי ילד יקר." דיבר הקול מליל אמש.

היה עליו לאזור את אומץ לבו הרועד בכדי לציית. מטיבו הפלאי מליל אמש ישב מולו בכס מלכות לבן, רפוד תכלת. איש גבוה והדור פנים. זקן מידות לבן עטר את תוויו נטולי הגיל. בגדיו צחורים ולרגליו נעלי בד שבהקו בלובנן. עיניו השחורות של הגבר בחנו אותו בקפידה ובעידוד.

"בוא אלי, דֵיין." חזר האדון על הזמנתו כשההיסוס הקפיא אותו במקומו. זו היתה פקודה ישירה. הוא הצליח לציית אף שרגליו גמגמו תחתיו. הוא פחד. פחד מהחידוש. פחד לשמוח. הפחד והכאב היו המהות המרכזית בחייו במשך זמן כה רב, שלא העז לדמיין לעצמו גורל אחר. במאמץ, הוא הגיע אל מרגלות השטיח התכול עליו עמד הכס, ומבלי שצווה שב וכרע על ברכיו. ראשו רכון וידיו שלוחות לפניו כבתפילה.

"זהו דֵיין מבירא עמיקתא," דיבר מטיבו אל האנשים הרבים שבאולם, מציגו בשמו. "אלה מכם שהיו עמי לפני שבע עשרה שנים לערך, בוודאי זוכרים את התינוק חסר השם שנמצא בפתח הטירה. את הילד הזהוב, החינני, שגדל בחסותי ובילה את מרבית זמנו בין הסוסים והכבשים. כשהגיע לגיל חינוך שלחתי אותו ללמוד מקצוע באורוותיו של אחד מבחירי הסייסים באחוזותיי. יארדו לימד את הנער כל שיכול היה ללמד, ועד מהרה עלה הנער הזה על מורו. היום אני משיב אותו אל טירתי כבוגר וכשווה ערך. דֵיין יהיה סייס ורופא בהמות בחצרי. ועד מהרה תראו כולכם עד כמה טוב הוא במלאכתו."

דמעות שקטות שטפו את פניו ונטפו על השטיח. התרגשותו היתה גדולה מלהכיל.

יד חמה ויבשה הונחה על זרועו החשופה.

"קום נערי," דיבר האדון אליו, ורק אליו, "בוא אתי. נשוחח בפרטיות."

דלת קטנה מאחורי כס המלכות הובילה אל חדר העבודה של מטיבו. חלל גדול בממדיו אך גדוש וצפוף מעומס גווילי הקלף, הספרים והמפות שהיו מסודרים על מדפים סביב ופזורים על השולחנות והרצפה. דֵיין התבונן ביראת כבוד ודאגה. הוא לא למד מעולם קרוא וכתוב, ומסמכים כתובים העלו בו חרדת קודש.

האדון התיישב ליד אחד השולחנות והורה לו בתנועת יד רחבה לשבת מולו.

"כעת נוכל לדבר בחופשיות," אמר בחיוך. "אתה מרוצה מהיחס שקיבלת כאן עד כה?"

דֵיין הנהן, מבוהל עד עמקי נשמתו. לדבר בחופשיות? איך???

"אל תפחד נערי הטוב," חייך האדון. "אקשיב לך בסבלנות, אבל תחילה תאזין אתה לדברי ותרגיע את נשמתך. האם ידעת שאני הוא פטרונך? שאני שלחתי אותך אל יארדו להיות לו לשוליה? האם זוכר אתה את ילדותך המוקדמת כאן בטירה?"

שלילה.

זה קל. בשיחה כזו יוכל להשתלב ללא מילים.

"אם כך יארדו הוא האדון היחיד שהכרת? כשראיתי באילו תנאים גידל אותך ואת הקלות בה הרים את שוטו הגס על בשרך, חששתי שמה תאשים אותי שהפקרתי אותך בידיו. האמן לי, ילדי, לא ידעתי מה מעולל הסייס הזקן. הבן, אחוזותיי היו נתונות לסכנות שונות בשנים האחרונות. מרבית הזמן הייתי רחוק מכאן, בגבולות המערב והדרום. חשבתי שאתה נתון בידיים טובות. אולי קיוויתי להאמין שכך."

האדון שלח ידו אל קופסת עץ רבועה שנחה על שולחן לצדו. הוא פתח אותה בזהירות. כדור זהב היה מונח בה, על מצע דק של חוטי זהב. דֵיין רכן להביט מקרוב. היה משהו מוכר בכדור הזוהר...

לפתע נרתע לאחור, ידיו ממהרות להגן על ראשו הגזוז. הוא ידע. השיער שלו. הכדור היה טווי משיערו.

"אני מצטער, דֵיין," אמר האדון, "ציוותי על יארדו להביא אלי את שיערך בכל שנה כדי לוודא שעודך חי ובריא. היה עלי למצוא דרכים טובות יותר להבטיח את שלומך. כעת אני יודע שסבלת מאוד תחת ידיו של הסייס הזקן. קבל את התנצלותי הכנה."

הוא הנהן, נבוך ומבולבל. הלילות שבהם נגזז השיער היו מהמפחידים ומהכואבים ביותר. מעולם לא שיער שהיתה סיבה ומטרה לעינוי ההוא, שחזר ונשנה על ראשו מדי שנה.

"יארדו הזניח את חובותיו כלפיך, נערי, אבל הכול ישתנה עכשיו לטובה. אתה תהיה סייס ורופא סוסים באורוותי. יתרה מכך, אני אלמד אותך קרוא וכתוב. אלמד אותך על העולם שאתה חלק ממנו, על סודותיו, איומיו ותקוותיו הרבות. התרצה להיות תלמידי? ענה לי בבקשה. דבר."

"כ... כככככןן, אדוננננננני!" גמגם דֵיין ברצף. זה היה כמעט ברור.

"כל הכבוד," חייך האדון כאילו אמד את הניצחון שהושג לנגד עיניו, "אבל עליך לדעת שלכל לימוד יש מחיר המושג במאמץ ובעבודה קשה. תסכים לעבוד עבורי נער?"

"כן אדוני." הפעם הצליח להוציא דיבור שלם משפתיו.

"יפה. כעת הקשב היטב. האויב שאני עורך מלחמותיי נגדו, אינו ידוע לך בשמו, אבל הכרת את כוחו, כוח הפחד והכאב. סודות עתיקים מסייעים לו. אך אל חשש נערי, גם ידי אינן ריקות, הבט."

ביד זהירה משך האדון שרשרת זהב כבדה מתוך גלימתו הצחורה. תליון לבן, עגול, היה אחוז בה. דֵיין חש כיצד סומרות כל שערות גופו ועורו בוער מדאגה ופליאה. העדי של האדון היה זהה לזה שמצא בראש המצוק. כל כך דומה... אבל... גוש מר של בחילה צרב את גרונו. התכשיט הטיל עליו אימה. הוא נסוג אל תוכו, מתגונן מפני כאב בלי לדעת את מקורו.

"כבר ראית מימיך חפץ כזה, דֵיין?"

הוא הניד בראשו לשלילה. משקר מתוך מגננה אך גם בכנות גמורה. הוא ראה דבר דומה מאוד, לא רוע חשוף ומצמרר.

"בעבר היו שתי חוליות קרן בידי. היה בהן כוח קסם שהגן על נחלותיי, על הטירה, ועל המחוזות. כוח שאויבי לא יכול היה לפרוץ למעגלו. לפני שבע שנים הצליח אחד ממרגליו הזדוניים לגנוב אחת מהן. ימים רעים וקשים הגיעו אל הצפון הקשה והאומלל שלנו. כוחה של קרני נחלש והתעוות. ללא האחרת, לא נוכל לנצח במלחמה. אתה מבין?"

דֵיין הנהן בשקט.

"כעת הגיעה בשורה חדשה לאוזניי. הקרן הגנובה אבדה לו, לרשע. שמעתי שנעלמה בין מצוקי הצפון הקשים והנאמנים שלנו. אני רוצה שתמצא אותה, דֵיין."

"א... א... א... ננננני...?"

"אתה נערי. יהיה זה מבחנך הראשון והחשוב מכולם. אם תביא את הקרן אלי תזכה לכבוד ולתהילה בחצרי. אוכל לעשותך סייס, לתת לך מורה ומקצוע. אבל רק אתה תוכל להפוך את אספסופי הבזוי מהכפר הקטן בירא עמיקתא, לגבר מכובד וחזק. מצא את החוליה החסרה, דֵיין, ולעולם לא תהיה עוד חסר ישע וחסר שם."

דֵיין הרכין את ראשו ועצם את עיניו. מתפלל שהאדון אינו מסוגל לקרוא את המחשבות המתרוצצות בתוכו, מסתערות זו כנגד זו, צורחות בבהלה ובייאוש. הוא ידע שהחביא את מציאתו בין בלויי בגדיו, ואלה עלו באש. התאומים לא אמרו כלום. אולי נפלה הקרן במשך הלילה באורווה? אולי היא באפר האח? או גרוע מכך, נותרה בקש אליו הפילו השוט של יארדו? לחזור לבירא עמיקתא כדי לחפש? לא! לעולם לא.

האדון הניח לו ולמחשבותיו, ויצא מהחדר.

התאומים חזרו והראו לו את הדרך אל האורוות שם הוסב אחד התאים לחדר של ממש. הקש היה סדור כמיטה באחת הפינות. הגלימה הלבנה היתה פרוסה על יצועו כשמיכה, והתאומים אמרו שיוכל לשמור אותה לעצמו. שולחן קטן וכיסא עמדו לצד הקיר האחר. על השולחן הונח קנקן חלב ומגש עם פירות ולחם. כיכר שלמה, כולה שלו?

כאן, בין הריחות המוכרים, הרחק מהאדון, מפקודותיו הזרות ועדי הקרן המאיים שברשותו, שוב יכול היה לחוש שמחה ועונג על המזל החדש והטוב שנפל בחלקו. התאומים רשאים להמשיך לקמט את אפם בהתנשאות כרצונם. הוא מאושר להיות בדיוק במקום שבו נמצא.