שלי לנצח

פרק 1

סוואנה

ברגע שאני מסיטה את הווילונות ורואה את הגלים מתנפצים על החוף החולי, יש בתוכי אפס חרטה על ששילמתי את התעריף הגבוה יותר על שדרוג לחדר עם נוף לאוקיינוס. השמש זורחת והשמיים בהירים. מזג האוויר מושלם לחתונה, ואני מתרגשת לקראת היום הגדול של חברתי לנה.

החזרה אל עיר מולדתי אחרי כל הזמן הזה מעוררת בי תחושה נוסטלגית, במיוחד כשאני חושבת על הזיכרונות הטמונים במקום הזה. אחרי התיכון נסעתי ללמוד תיאטרון, וחזרתי רק בחגים ואירועים מיוחדים. קשה להאמין שחלפו עשר שנים מאז שקראתי למקום הזה בית, אבל אפילו אחרי כל הזמן הזה חלק ממני תמיד יהיה כאן.

נקישה נשמעת על הדלת, ואני ממהרת לפתוח אותה בתקווה שזו ארוחת הבוקר שלי. כשאני רואה שזה דוני אני מתאכזבת.

"בוקר טוב גם לך," הוא אומר בכעס. הוא מהדק את שפתיו ונכנס לחדר.

"סליחה, קיוויתי שאתה אוכל. אני גוועת ברעב." אני סוגרת את הדלת מאחוריו.

"הו, ילדונת. את מתכוונת לאכול היום?" הוא מסתובב ושואל אותי ברצינות, מעביר את עיניו על כל גופי. אני עדיין בפיג'מה, אז אני מחזירה לו מבט זועף על השיפוטיות שלו.

"אמממ, כן? אני צריכה אוכל כדי לשרוד ודברים כאלה."

"לא אם את רוצה להיכנס לתוך הדבר שארזת ואת קוראת לו שמלה," הוא מגחך.

"תודה על התמיכה והכול..." אני לועגת. "אבל אהיה בסדר. תגיד לי, למה אתה כאן בשעה כל כך מוקדמת?"

"אה, אין סיבה." הוא מייד מסיט את מבטו ואני יודעת שהוא משקר.

"דוני, אני מכירה אותך רוב חיי ואני יודעת מתי אתה מסתיר ממני משהו. אז או שתוציא את זה, או שפשוט אניח שזה לא משהו חשוב." הוא חי עבור הדרמה, בהתחשב בכך ששנינו למדנו תואר באומנויות התיאטרון ושהוא מלך ההגזמות. בכל פעם שאני מעמידה פנים שלא ייתכן שזה מעניין, הוא נכנע.

"אישה, את מכירה אותי יותר טוב מזה," הוא אומר לי ומניד בראשו.

בדיוק. "פשוט תספר לי, כי ברגע שהאוכל שלי יגיע אני אקדיש את כל תשומת ליבי לביצים שלי."

"בסדר." הוא מתיישב על המיטה וטופח על המקום שלצידו. אני מהדקת שפתיים ומתיישבת. "יכול להיות שנתקלתי בבובי דילון אתמול בערב." הוא נושך את שפתו התחתונה וניסיונו הפתטי להיות מאופק מצחיק אותי.

"מה? איך?"

"בבר במלון," הוא מסביר. "בזמן שאת הלכת לישון בשעה שבע כמו איזו קשישה, נשארתי ער ונהניתי מנעוריי."

אני מגלגלת עיניים. "זה לא היה בשבע," אני מתגוננת. שבע וחצי.

"בסדר סבתוש, אז בכל מקרה התחלנו לדבר ולשתות, ודבר הוביל לדבר..." הוא מחכה רגע ואני יודעת בדיוק לאן זה מוביל. דוני הוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא גם זונה ממין זכר — המילים שלו, לא שלי. הן נכונות, בכל אופן.

"וזיינת לו את הצורה כל הלילה ועכשיו אתה מתחמק ממנו בזמן שהוא ישן בחדר שלך?" אני משלימה את המשפט שלו.

הוא עושה פרצוף ומשכל רגליים. "משהו כזה." הוא מביט בציפורניו כאילו הן הדבר הכי מעניין בחדר הזה.

אני צוחקת. "אז אתה פשוט מתכוון להשאיר אותו שם?"

דוני נשכב על המיטה שלי בפישוט איברים. "לא ראיתי אותו כבר עשר שנים, סַאב, אבל זה היה כאילו לא חלף הזמן. לבובי עדיין יש שערות כהות מתולתלות ומפתות, שיער פנים שמרגיש מחוספס על העור שלי ופה כמו..."

"איכס, תפסיק. יותר מדי מידע." אני מרימה את ידי. "ידעת שהוא יהיה כאן?"

"טוב, יכול להיות שאני עוקב אחרי עמוד האינסטגרם שלו."

אז זה 'כן'. סטוקר.

"לא ידעתי שלנה נשארה איתו בקשר." אם אני זוכרת נכון היא אפילו לא דיברה איתו, מלבד בשיעורי כימיה כשהיינו בכיתה י"א.

"הוא עובד עם הארוס שלה, הם ביקשו ממנו להקריא משהו בטקס."

"הו, אני תוהה מי עוד מהתיכון נמצא כאן?" אני שואלת בקול רם אם כי בעיקר לעצמי.

לא נשארתי בקשר קרוב עם אף אחד מאז סיום הלימודים, מלבד דוני ולנה. אחרי שקיבלתי את תעודת הבגרות עברתי מקליפורניה לניו־יורק כדי ללמוד בבית ספר לתיאטרון ומאז אני שם. דוני ואני היינו במגמת תיאטרון בתיכון, וכשהתקבלתי ללימודי משחק עם התמחות בהופעה על במה, לא יכולתי לתת להזדמנות הזאת לחלוף על פניי. דוני קיבל מלגה לאותו מוסד לימוד, אז לאחר היסוס ומחשבה הלכנו על זה והפכנו לשותפים לדירה. נפגשנו בחטיבת הביניים, וכמו שאומרים השאר היסטוריה. הוא הסיבה לכך שהתחלתי להתעניין באומנויות הבמה ולכן זה רק היה נכון שנעשה את זה יחד.

למרות שלימודי תיאטרון בניו־יורק לא היו הסיבה היחידה שהתרחקתי מהעיירה הזו.

"בהתחשב בכך שלנה הייתה די פופולרית ונשארה לגור כאן, לא אהיה מופתע אם רוב הכיתה שלנו תהיה כאן," הוא אומר לי וזו הפעם הראשונה שבאמת חשבתי על האפשרות שאראה אותו שוב.

"לא דיברתי עם אף אחד מלבדך ומלבד לנה מאז שעזבתי. אני בספק אם בכלל אזהה מישהו," אני אומרת, מרטיבה את שפתיי ולפתע מרגישה לחוצה.

"טוב, אם היית פעילה במדיה החברתית היית יודעת את הדברים האלה," הוא מזכיר לי פעם נוספת. יש לי דפים עם תמונות מהתיאטרון והמסעות שלי בניו־יורק אבל הם דפים ציבוריים, לכן אני לא מעלה שם דברים אישיים מדי, ואני גם לא עוקבת אחרי אף אחד מהתיכון. ניסיתי להשאיר מאחור את החלק הזה של חיי.

לפני שאני מספיקה לענות אני שומעת דפיקה בדלת, ואני מזנקת אל הדלת. אני חשה הקלה כשאני מריחה את האוכל שלי ונותנת למלצר טיפ אחרי שהוא מכניס אותו פנימה.

דוני מביט בצלחת שלי ועיניו מתרחבות. "את אוכלת בשביל שניים?"

"לך תזדיין, דביל. אה, רגע, בדיוק עשית את זה."

הוא משליך עליי כרית, ואני מתכופפת ממש לפני שהיא מוטחת בקיר.

"רק בגלל זה, לא אחלוק איתך."

עשר דקות מאוחר יותר כשהבטן שלי מלאה ומרוצה, אני אומרת לדוני שאני הולכת להתקלח ושכדאי שהוא יתלבש אם הוא לא רוצה לאחר לטקס.

"אני מקווה שבובי הלך..." אני שומעת את העצבים בקולו וצוחקת.

"תאכל את הדייסה שבישלת."

"איכ, מי שמדברת." הוא מחמיץ פנים.

"שיהיה. אני מלאך."

"ברור. ספרי את זה למה שמו מהחודש שעבר." הוא מצביע לעברי, אני מסובבת את ידו ודוקרת אותו בחזה במקום זאת.

"מה שמו היה סטוקר אובססיבי."

דוני מגלגל עיניים. "זה תירוץ מספר כמה? עשרים ושלוש?" הוא משתעל ומשלב את זרועותיו. "את מוצאת פגם בכל בחור שאת יוצאת איתו ובורחת."

"לא נכון," אני אומרת ופוסעת אל המקלחת. שקרים.

"כי את משווה כל בחור אליו."

"ביי, דוני! צא מפה!" אני נאנחת וסוגרת את דלת חדר האמבטיה. אני פותחת את זרם המים ומתפשטת כשאני מחכה למים החמים.

כשאני מתרחצת אני חושבת עליו ועל כל מה שהשארתי מאחור, כולל מערכת היחסים בינינו. למרות שזה נשמע נדוש הוא היה האהוב שלי מהתיכון, ולפני שעזבתי לניו־יורק חשבתי שיום אחד נתחתן ויהיו לנו ילדים. היום שעזבתי היה היום האחרון שראיתי אותו, אבל הוא תמיד במחשבותיי, אפילו כשאני מנסה לשכוח אותו.

עשור לאחר מכן, ואני עדיין תוהה מה היה קורה אילו...

היינו יחד מכיתה ט' ועד כיתה י"ב, ואפילו בסמסטר הראשון של הקולג'. החברים והמשפחה שלנו תמיד אמרו שאנחנו דבוקים זה לזה, והקניטו אותנו בלי סוף על שאנחנו אף פעם לא רחוקים מדי אחד מהשני. הלכתי לכל משחקי הפוטבול שלו והוא צפה בכל הצגה ששיחקתי בה. בין כל האימונים והלימודים נפגשנו בעיקר בסופי השבוע. אימא ואבא שלו הפכו להיות הורים שניים עבורי ולהפך. המשפחה שלי העריצה אותו ואני די בטוחה שליבם נשבר יותר משלי כשהדברים לא הסתדרו. אני יוצאת מהמקלחת, כורכת מגבת סביב גופי והולכת אל המזוודה שלי.

"אני מכיר את המבט הזה."

אני קופצת וכמעט מאבדת את שיווי המשקל כשאני שומעת את דוני עוד לפני שאני רואה אותו. "אלוהים אדירים! למה אתה עדיין כאן?"

הוא עומד ומציג לראווה את החליפה שנתפרה במיוחד עבורו. "הלכתי להתלבש ואני מחכה כבר עשרים דקות לתחת האיטי שלך. לא ידעתי שלוקח כל כך הרבה זמן לאונן. לנשים יש יותר מדי דברים שם למטה. אין פלא שנדרש קסם כדי לגרום לכן לגמור."

"מצחיק. הפחדת אותי בטירוף, אגב." אני מהדקת את המגבת שלי ומנערת את שערי. הוא ארוך ועבה, אז לוקח נצח לייבש אותו במייבש שיער. "וזה נקרא נקודת הג'י."

"נשמע מסובך מאוד לטעמי ומגעיל אותי ממש," הוא אומר כלאחר יד ואני נוחרת בבוז מהאירוניה.

"חשבתי שצפית בפורנו מספיק כדי לקרוא אותנו כמו מפה." אני מגחכת. אני יודעת הרבה יותר מדי על הרגליו האישיים.

"ילדה, לא. אני עוצם את העיניים בחלקים המפחידים." הוא מעווה את פניו.

אני צוחקת ומחפשת במזוודה שלי תחתונים נקיים. השמלה שלי תלויה בארון אבל עכשיו אני תוהה אם היא מספיק מפוארת בשביל האירוע הזה.

"את תוהה אם הוא יהיה כאן, נכון?" דוני שואל, מפתיע אותי.

"אה? מי?"

דוני מטה את ראשו לעברי ומגלגל עיניים. "את שחקנית מעולה אבל שקרנית גרועה, מותק. את יודעת בדיוק על מי אני מדבר."

אני מרימה את שפתי העליונה בפרצוף לועג ומתעלמת ממנו.

חשבתי על זה רק במהלך חצי השעה האחרונה, כשהייתי עירומה במקלחת. זה לא אומר כלום.

"תהיתי לגביו מדי פעם במהלך השנים, כן. תהיתי אם הוא נשוי, אם יש לו ילדים, אם הפך לכוכב פוטבול. לא בטוחה איך זה יהיה לראות אותו אחרי כל הזמן הזה," אני אומרת לארון כשאני מוציאה משם את השמלה שלי.

"לא נשוי, אין ילדים, והוא שיחק פוטבול בקולג' ועכשיו עובד כמגייס שחקני פוטבול בקולג'ים," דוני אומר כבדרך אגב, כאילו הוא מקריא את זה מדף.

אני מסתובבת, מצמצמת את עיניי לעברו. "אתה באמת סטוקר."

"לא," הוא מדגיש. "אנחנו חברים בפייסבוק, ויכול להיות שגיליתי בו עניין מיוחד מאז שקיבלנו את ההזמנה מלנה, כשתהיתי מי עוד יבוא."

אני משליכה את השמלה על המיטה ומסמנת לדוני להסתובב.

"ראיתי את הציצים שלך יותר פעמים ממה שאני מוכן להודות," הוא רוטן אבל מציית.

"ואני ראיתי את התחת החשוף שלך מספיק פעמים כדי שאצטרך לשטוף את העיניים שלי באקונומיקה, אבל זה לא אומר שאני רוצה לראות אותך מתלבש."

"יש בזה משהו." הוא צוחק.

אני לובשת תחתון נקי, חזייה וגרביונים, ומעל את השמלה. ללבוש בגדים יפים זו הנורמה בהצגות שלי ובמסיבות שאחרי, ועם זאת אני מרגישה לא בנוח.

"תסגור לי את הרוכסן, בבקשה." אני עומדת מולו, כשגבי אל פניו.

"אל תנשמי," הוא מקניט אותי, מעמיד פנים שהוא מתקשה לסגור את הרוכסן.

"אני אבעט לך בביצים," אני עונה לו. "יש הרבה מקום, ולפני שתעיר משהו, כן, אני אוכל בארוחת הערב ואת הקינוח, ואיהנה גם מההאפי האוור. תתמודד."

דוני מצליף לי בתחת לפני שאני מסתובבת ונותנת לו לשפוט את המראה שלי.

"טוב, מצטער. לא לכולנו יש מטבוליזם מעולה." הוא רוכן קצת אחורה כדי להביט על השמלה שלי.

"קנאה לא נראית טוב עליך, דון." אני מגחכת, טופחת על לחייו. "אני צריכה רק עוד עשר דקות כדי לארגן את האיפור והשיער. שלושים דקות מקסימום," אני אומרת כשאני ממהרת אל כיור האמבטיה, שם מחכה תיק האיפור המפוצץ שלי.

דוני פולט אנחת חוסר סבלנות, אבל יש לנו זמן לפני שצריך לצאת.

"אלוהים אדירים," הוא צווח כמה דקות אחר כך. אני מציצה החוצה מהדלת כששפתון בידי.

"מה?" אני שואלת ומבחינה שהוא מביט בטלפון שלו, גולל תמונות.

"אה, כלום." הוא בולע רוק ומשאיר את עיניו מושפלות. כשאני קוראת בשמו המלא ומביטה בו בעקשנות, הוא סוף סוף נכנע. "הוא הרגע העלה תמונה."

"אוקיי... ו...?"

"הוא מגיע עם ורוניקה מילר."

הכול קופא, וזו הפעם הראשונה זה שנים שאני מרשה לרגשות האלה לצוף. אחרי שעזבתי וניתקתי את הקשר, קברתי את עצמי בשיעורים ובהופעות. בקושי אפשרתי לעצמי לנשום, וודאי לא להיזכר במה שהפסדתי. ניסיתי לשכוח ממנו.

"אתה בטוח?" אני מדברת לבסוף.

"הו, כן. בטוח."

ורוניקה מילר. האויבת שלי. אני שונאת אותה בכל ישותי. היא הציקה לי כמעט לכל אורך התיכון. עם השיניים המושלמות שלה, שערה הבלונדיני המחומצן והשיזוף המזויף היא הייתה מושלמת כמו תמונה, והבנים סגדו לאדמה עליה היא דרכה. לי היה גשר בשיניים, משקפיים ואַקְנָה. גם לא עזר שהתפתחתי מאוחר. היא הפכה את חיי לאומללים.

אני מנסה לבלוע סביב הסכין שבגרוני ומושכת בכתפי. "טוב, הרבה דברים השתנו בעשר שנים."

עשרים דקות מאוחר יותר אנחנו יוצאים, ואני מנסה להתנער מהמתח כמיטב יכולתי. לא ראיתי עדיין את לנה מאחר שטסתי לכאן רק אתמול בבוקר, אבל אני כבר יודעת שהיא עומדת להיות כלה מהממת.

הטקס יפה וקלאסי, מקושט בצבעי שחור ולבן. אנחנו מוקפים פרחים, וכשהניחוח הרענן מגיע לאפי אני מחייכת מהמחשבה על כמות העבודה שנדרשה לה כדי לתכנן. הלוואי שהייתי יכולה לעזור יותר, אבל היא הבטיחה לי שמארגנת החתונות שלה שולטת בכול.

דוני ואני מוצאים מקום לשבת, ובסוף הנדרים עיניי דומעות מאושר. אני מתמקדת בזוג המאושר, לא רוצה להביט סביב ואולי לראות אותו איתה. אני לא יודעת איך אתמודד עם זה.

לנה ובעלה החדש מדלגים לאורך המעבר אל מצעד החתונה שלהם, והחיוכים הרחבים שלהם מעידים עד כמה הם באמת מאושרים.

כשמגיע תורנו לצאת אני הולכת ישר אל הבר. "אני זקוקה למשקה," אני אומרת לדוני ברגע שהוא משיג אותי.

"את צריכה להירגע, מותק. יש כאן בערך שלוש מאות אנשים. קרוב לוודאי שאפילו לא תראי אותו." אני יודעת שהוא מנסה לנחם אותי אבל זה לא עוזר.

הברמן סוף סוף מבחין בי. "וודקה טוניק," אני אומרת לו. דוני מוסר את ההזמנה שלו ולפי עיניו הזוממות, אני יודעת שאמש הולך לחזור על עצמו.

"אתה כזה זונה," אני ממלמלת אחרי שאנחנו מקבלים את המשקאות ודוני משאיר עשרה דולר טיפ.

"צריך להיות אחת כדי לזהות."

התשובה הצולעת שלו מצחיקה אותי ואחרי שאנחנו מניחים את המשקאות שלנו על שולחן בר, אני אומרת לו שאני הולכת על השרימפס.

"אל תבלסי מהרגשות שלך, סאב," הוא קורא אחריי. אני מרימה אליו את אצבעי האמצעית מעבר לכתפי ושומעת אותו צוחק.

אחרי שאני לוקחת צלחת אני מתחילה להעמיס את המתאבנים. אני אפילו לא בטוחה מהם חצי מהדברים, בהתחשב בכך שהם נראים כמו אוכל לבובות ברבי. אני רואה את מגדל השרימפס באמצע השולחן ומחייכת. בוא לאימא.

בלי שום בושה אני לוקחת את המלקחיים ומתחילה להעמיס על הצלחת שלי. אחרי שאני מבינה שלקחתי את רוב מה שהיה שם, אני מתחילה לתהות אם אני צריכה להחזיר חלק או להניח שהמלצרים יביאו עוד. לפני שאני מחליטה מישהו פוסע ונעמד לידי, ובדיוק כשאני מתכוונת להגיד לדוני ללכת להזדיין, אני מריחה אותו.

עשר שנים אחרי והוא עדיין משתמש באותו בושם שתמיד הטריף אותי.

"נראה שחשבנו על אותו הדבר, אך הקדמת אותי." אני יכולה לשמוע את החיוך בקולו וזה רק מעצים את הפרפור בבטני. קולו עמוק יותר ממה שאני זוכרת, ופאק, זה קול ממש סקסי.

אני מחליטה שזה עכשיו או לעולם לא, מסתובבת ומביטה בו בחיוך מאולץ. עיניו נפערות בתדהמה. אין ספק שהוא לא ציפה לראות אותי.

"אלוהים אדירים. סוואנה?" חיוכו נעלם, ואני יכולה ממש להרגיש פיזית את הכאב שלו כשהוא רואה אותי שוב.

זווית פי מתרוממת מעט ואני שואפת עמוק, מקווה שהוא לא מבחין בסומק על פניי.

"היי, היידן."