שלי עד חצות

1 לונדון 1848 סתיו

למצוא אדם אחד בעיר שיש בה כמעט שני מיליון תושבים זאת משימה לגמרי לא פשוטה. זה עוזר אם האדם הזה הוא אחיך השיכור המועד שההתנהגות שלו צפויה. ובכל זאת זה לא יהיה קל. ליאו, איפה אתה? חשבה מיס אמיליה האת'ווי בייאוש, כשגלגלי הכרכרה השמיעו קולות שקשוק על אבני הרחוב. ליאו האומלל, המסכן, הפרוע. יש אנשים שבנסיבות בלתי נסבלות פשוט... נשברים. זה מה שקרה לאחיה שהיה בעבר מקסים ויציב בעליל. היא חששה כי אפסה תקוותו להשתקם.

"אנחנו נמצא אותו", אמרה אמיליה בביטחון שלא באמת חשה, והציצה בצועני שישב מולה. כרגיל, הבעתו של מֶריפֶּן לא חשפה דבר.

היה קל ביותר לטעות ולחשוב שמריפן מוגבל מאוד בתחום הרגש. למעשה, הוא היה זהיר כל כך שאפילו אחרי חמש־עשרה שנות מגורים אצל משפחת האת'ווי הוא עדיין לא גילה לאיש מהם את שמו הפרטי. מאז שמצאו אותו, מוכה וחסר הכרה בשולי הערוץ שחצה את אדמתם, כולם קראו לו פשוט מריפן.

כשמריפן התעורר וגילה כי הוא מוקף בבני האת'ווי הסקרנים, הוא הגיב באלימות. הם נדרשו למאמץ משותף על מנת למנוע ממנו לצאת מהמיטה, וכולם הזהירו אותו בקול שכך הוא עלול להחמיר את פציעותיו, שהוא חייב לשכב בשקט. אביה של אמיליה הניח שהילד הוא ניצול של ציד צוענים — מנהג אכזרי של בעלי אדמות מקומיים, שנהגו לרכוב על גבי סוסים ולסלק מאדמותיהם את מחנות הצוענים.

"הבחור ודאי ננטש שם כדי שימות", העיר מר האת'ווי בקול עגום. כג'נטלמן מלומד ומתקדם בדעותיו הוא התנגד לאלימות מכל סוג. "אני חושש שיהיה קשה לתקשר עם השבט שלו. הם ודאי כבר עזבו מזמן".

"נוכל לשמור לנו אותו, אבא?" קראה בהתלהבות אחותה הקטנה של אמיליה, פופי, שללא ספק דמיינה לעצמה את הילד הפראי (שחשף שיניים לעומתה כמו סמור במלכודת) כאיזו חיית מחמד משעשעת חדשה.

מר האת'ווי חייך אליה. "הוא יכול להישאר כל עוד ירצה. אבל אתפלא אם יישאר כאן יותר משבוע. צוענים כמותו הם נוודים. הם לא אוהבים ללון זמן רב מדי מתחת לגג. זה גורם להם לחוש כלואים".

אבל מריפן נשאר. בהתחלה היה נער קטן וחלוש למדי, אבל בזכות הטיפול המסור והארוחות הסדירות הוא צמח בקצב כמעט מבהיל והפך לאדם גדל־גוף וחזק במיוחד. קשה היה לומר בדיוק מה הוא מריפן... לא ממש בן משפחה, לא ממש משרת; גם אם מילא מספר תפקידים בשביל משפחת האת'ווי ושימש כנהג וכעוזר לכל־מטרה, כשרצה הוא גם אכל את ארוחותיו עם בני המשפחה וגר בחדר בחלק המרכזי של הקוטג'.

עתה, משליאו נעלם וייתכן שהוא בסכנה, לאיש לא היה ספק בכך שמריפן יעזור למצוא אותו.

זה אמנם נחשב לגמרי לא ראוי שאמיליה תיסע מלוּוה בגבר כמו מריפן; אבל בגיל עשרים ושש היא ראתה את עצמה חופשייה מכל צורך במלווה משגיחה.

"קודם כול נשלול את המקומות שאליהם ליאו לא ילך בשום פנים ואופן", אמרה. "כנסיות, מוזיאונים, מוסדות להשכלה גבוהה ושכונות מהוגנות — כולם, כמובן, לא באים בחשבון".

"זה עדיין משאיר לנו את רוב העיר", רטן מריפן.

מריפן לא אהב את לונדון. בעיניו היו מנהגיה של החברה המכונה מתורבתת ברבריים לאין שיעור מכל מה שניתן היה למצוא בטבע. אילו ניתנה לו הבחירה בין בילוי של שעה במכלאה של חזירי בר לבין בילוי בחדר אורחים בחברת אנשים אלגנטיים, הוא היה בוחר ללא היסוס בחזירי הבר.

"כדאי שנתחיל בטברנות", המשיכה אמיליה.

מריפן הביט בה במבט קודר. "את יודעת כמה טברנות יש בלונדון?"

"לא, אבל אני בטוחה שעד סוף הלילה הזה אדע".

"לא נתחיל בטברנות. נלך למקום שבו ליאו עלול היה להסתבך בצרות הכי צרורות".

"ואיפה זה?"

"ג'נרס".

ג'נרס היה מועדון הימורים ידוע לשמצה, שאליו הלכו כל הג'נטלמנים כדי להתנהג בדרכים הכי פחות ג'נטלמניות שאפשר. המקום הוקם על ידי מתאגרף לשעבר בשם אייבור ג'נר, אבל עם מותו החליף בעלים, וכעת היה בבעלות חתנו של ג'נר, הלורד סנט וינסנט. המוניטין הממש־לא־צחור של סנט וינסנט רק העצים את כוח הפיתוח והמשיכה של המועדון.

אומרים שחברוּת בג'נרס עולה הון. ליאו, כמובן, התעקש להצטרף מיד כשירש את תוארו לפני חודשיים.

"אם אתה מתכוון לשתות את עצמך למוות", אמרה אמיליה לליאו בשלווה, "הייתי מעדיפה שתעשה את זה במקום קצת פחות יקר".

"אבל אני רוזן כעת", ענה ליאו באגביות. "אני חייב לעשות את זה בצורה מסוגננת, אחרת מה יגידו אנשים?"

"שהיית פזרן וחסר בינה, ושהתואר יכול היה באותה מידה להינתן לקוף?"

המשפט האחרון סחט מאחיה הנאה חיוך. "אני בטוח שההשוואה הזו אינה הוגנת כלפי הקוף".

אמיליה, שהלכה ונמלאה דאגה, חשה צינה והצמידה את אצבעותיה הנתונות בכפפות אל מצחה הדואב. זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה ליאו נעלם, אבל הפעם נעלם למשך זמן ארוך מתמיד. "מעולם לא נכנסתי לתוך מועדון הימורים", אמרה בלי להביט במריפן. "זאת תהיה חוויה חדשה".

"הם לא יניחו לך להיכנס. את גברת. ואפילו ירשו, אני לא ארשה זאת".

אמיליה הסירה את ידה ממצחה והביטה בו בהפתעה. רק לעתים נדירות מריפן אסר עליה לעשות דבר. למעשה, זאת היתה כנראה הפעם הראשונה. וזה הרגיז אותה. בהתחשב בעובדה שייתכן כי חייו של אחיה נתונים בסכנה, היא לא התכוונה לנהל ויכוחים על מוסכמות חברתיות. חוץ מזה, היא היתה סקרנית ורצתה לראות איך נראה מבפנים מקלטם של גברים עשירים. ובכלל, אם כבר נגזר עליה להיוותר רווקה, כדאי שתיהנה מהחירות הקטנה המלווה את מעמדה.

"הם גם לא יתנו לך להיכנס", ציינה. "אתה צועני".

"במקרה מנהל המועדון גם הוא צועני".

זה היה יוצא דופן. מאוד משונה, אפילו. צוענים נודעו כגנבים וכרמאים. זה היה לא פחות ממדהים שבידי אחד מהם יופקדו ענייני כסף מזומן ואשראי, שלא לומר תפקידי בוררות במחלוקות סביב שולחנות ההימורים. "הוא כנראה אדם מאוד מיוחד אם הגיע למשרה כזו", אמרה אמיליה. "ארשה לך ללוות אותי אל תוך ג'נרס. ייתכן שנוכחותך תגרום לו להיות יותר מסביר פנים".

"תודה". קולו של מריפן היה יבשושי כל כך שאפשר היה להצית בעזרתו גפרור.

אמיליה בחרה להמשיך לשתוק בזמן שהוא ניווט את הכרכרה המחופה בינות לאינספור הדוכנים, החנויות והתיאטראות ברחבי העיר. הכרכרה, שלא היתה מצוידת בקפיצים משובחים, היטלטלה ללא הרף כשחצו את הרחובות הרחבים וחלפו על פני כיכרות נאות, שסביבן בתים יפים עם גינות מטופחות ומגודרות ובניינים בעלי חזית ג'ורג'יאנית. כשהגיעו לרחובות העשירים יותר, פינו קירות הלבנים את מקומם לטיח מעוטר שהתחלף במהירות באבן.

אמיליה לא הכירה את מראות הווסט־אנד. למרות הקרבה לכפרם לא יצאו בני האת'ווי העירה לעתים קרובות — ובוודאי לא לאזור הזה. אפילו כעת, לאחר שירשו ממון, לא יכלו להרשות לעצמם לבלות כאן.

אמיליה נתנה במריפן מבט חטוף ותהתה איך הוא יודע בדיוק לאן ללכת, שכן אינו אמור להכיר את העיר טוב ממנה. אבל למריפן היו מאז ומעולם חושים שהורו לו כיצד למצוא את הדרך.

הם נכנסו לרחוב קינג שהיה מוצף באור מנורות הגז. הרחוב היה רועש והומה, מלא כלי רכב וקבוצות של הולכי רגל שיצאו לבילוי ערב. השמים כוסו באדום עמום בעוד האור האחרון מחלחל מבעד לערפילי עשן הפחם המכסה את העיר. כתריהם של הבניינים המתנשאים פרצו את קו האופק, טורים של צורות כהות שהזדקרו כמו שיניים של מכשפה.

מריפן הוביל את הסוס אל תוך סמטה צרה, אל האורוות שמאחורי בניין עצום שחזיתו אבן. ג'נרס. בטנה התכווצה. זה כנראה יותר מדי לקוות שאחיה יימצא כאן בריא ושלם, במקום הראשון שבו הם מחפשים.

"מריפן?" קולה היה מתוח.

"כן?"

"כדאי שתדע שאם אחי עדיין לא הצליח להתאבד, אני מתכוונת לירות בו כשנמצא אותו".

"אני אגיש לך את האקדח".

אמיליה חייכה והיטיבה את כובעה. "בוא ניכנס. ותזכור — אני זאת שמדברת!"

ריח דוחה נישא באוויר הסמטה — ריח עירוני של חיות, פסולת ואפר פחם. בהיעדר גשמים ראויים לשמם הצטברה הזוהמה במהירות ברחובות ובתעלות. אמיליה נעצה את עיניה בקרקע, וזינקה על מנת לא להיתקל בצמד עכברושים מצייצים שרצו צמוד לקיר הבניין.

מריפן מסר את המושכות לסיס באורווה, ואמיליה הביטה לעבר קצה הסמטה.

שני נערי רחוב עמדו שם, רכונים מעל מדורה זעירה וצולים משהו על מקלות. אמיליה לא רצתה לנחש מה בדיוק הם צלו שם. תשומת הלב שלה הופנתה לחברי הקבוצה — שלושה גברים ואישה — מוארים בשלהבת הרוטטת. נדמה היה כי שני הגברים היו עסוקים בהורדת ידיים, אלא שהם היו כל כך שיכורים, שנראו יותר כמו צמד דובים המנסים לרקוד יחד.

על פי מלבושיה של האישה — שמלה עשויה בד צבעוני מאוד עם מחוך עמוק מחשוף, שחשף את שדיה כצמד תלוליות תפוחות — היא היתה זונה. היא נראתה משועשעת בעוד שני הגברים מתקוטטים על תשומת לבה והשלישי מנסה להפריד ביניהם.

"היי, תיזהרו, הז'קט היפה שלי", קראה האישה במבטא קוקני. "אמרתי שאני לוקחת את שניכם — לא צריך שום קרב תרנגולים".

"אל תתקרבי", מלמל מריפן.

אמיליה העמידה פנים שלא שמעה אותו והתקרבה כדי לראות את המתרחש. לא המריבה עניינה אותה כל כך — אפילו ב"פרימרוז פלייס" הקטן והרגוע היו לא מעט קטטות. כל הגברים, בלי קשר למעמדם, נכנעו מדי פעם לדחפים הנחותים שלהם. את תשומת לבה של אמיליה משך הגבר השלישי, זה שלקח על עצמו את תפקיד משכין השלום, ניתר בין השיכורים המטופשים וניסה להרגיע אותם.

הוא היה לבוש לא פחות בהידור מהג'נטלמנים שעמדו לידם... אבל ברור היה כי אינו כמוהם. היו לו שיער שחור, עור שחום ומראה אקזוטי, והוא נע בחן ובזריזות כמו חתול בעודו חומק בקלילות מחבטות יריביו ומהמתקפות שלהם.

"רבותי", אמר בנימה מתונה ושקולה במיוחד, שנשמעה רגועה גם אם באותו רגע בלם בזרועו אגרוף. "אני חושש ששניכם תיאלצו להפסיק עם זה מיד, או שלא תהיה לי ברירה אלא..." הוא השתתק לרגע בעודו חומק הצידה בדיוק כשהגבר שמאחוריו זינק.

הזונה הביטה וצחקקה. "הצליחו להפתיע אותך הערב, רוהָן", קראה.

רוהן חזר אל המתקוטטים וניסה שוב להפריד ביניהם. "רבותי, אתם בוודאי יודעים..." הוא השתופף כדי לחמוק מאגרוף מוטח. "...שאלימות..." הוא בלם מכה ימנית מעוקלת. "...לעולם אינה פותרת דבר".

"לך לעזאזל!" אמר אחד הגברים ודהר קדימה כמו עז מטורפת.

רוהן זז הצידה והרשה לאיש לדהור ישירות אל קיר הבניין. התוקף התמוטט כשהוא פולט אנחות, ונשכב מתנשף על הקרקע.

יריבו הגיב במעשה לחלוטין לא מתחשב — במקום להודות לגבר כהה השיער על שהביא לסיום הקטטה הוא נהם, "רוהן, למה התערבת לכל הרוחות! הייתי עוקר מתוכו את הקרביים!" ואז דהר קדימה באגרופים מונפים כמו כנפיים של טחנת רוח.

רוהן חמק ממכה שמאלית מוצלבת וניגב בשרוולו את המצח. "זה מספיק לך?" שאל באדיבות. "כן? טוב. אנא הרשה לי לעזור לך לקום על רגליך, אדוני הלורד". בעוד רוהן מסייע לגבר לקום, הוא הציץ לעבר דלת הכניסה למועדון שעל סיפה עמד והמתין אחד מעובדי המקום. "דוסון, לווה את הלורד לאטימר למרכבה שלו החונה בחזית. אני אקח את הלורד סֶלוואי".

"אין צורך", אמר האציל שהצליח במאמץ רב לקום על רגליו ונשמע מותש. "אני מסוגל לצעוד עד למרכבה הארורה שלי". הוא מתח את בגדיו על גופו התפוח וזרק בכהה השיער מבט מתוח. "רוהן, אני דורש שתישבע לי".

"כן, אדוני?"

"אם משהו מכל מה שהתרחש כאן יתגלה... אם ליידי סאלווי תגלה שהתקוטטתי על חסדיה של פרוצה... חיי לא יהיו שווים פרוטה".

רוהן השיב בשלווה שנועדה להניח את דעתו. "היא לעולם לא תדע, אדוני הלורד".

"היא יודעת הכול", אמר סאלווי. "היא משתפת פעולה עם השטן. אם אי פעם תיחקר על הקטטה הפעוטה הזו..."

"היא התרחשה בגלל משחק אכזרי במיוחד של 'וויסט'", הגיעה התשובה הנטולה כל רגש.

"כן. כן. בחור מצוין". סאלווי טפח על שכמו על הבחור. "ועל מנת לחתום כראוי את שתיקתך..." הוא תחב יד עבה אל כיס מקטורנו והוציא משם שקית קטנה.

"לא, אדוני הלורד". רוהן נסוג צעד לאחור ונד בראשו לשלילה בנחישות. בגלל התנועה התנופף שיערו השחור הבוהק ואז חזר וצנח למקומו. "לשתיקה שלי אין מחיר".

"קח את זה", התעקש האציל.

"אני לא יכול, אדוני הלורד".

"זה שלך". שקית המטבעות הוטלה אל הרצפה ונחתה לרגליו של רוהן בצלצול מתכתי עמום. "הנה. תחליט בעצמך אם להשאיר את זה ברחוב או לקחת את זה".

האדון עזב, ורוהן נעץ את עיניו בשקית כאילו מדובר בעכברוש מת. "אני לא רוצה את זה", מלמל לחלל האוויר.

"אני אקח את זה", אמרה הפרוצה ומיהרה לעברו. היא חפנה את השקית ואמדה בכף ידה את משקלה. "אלו־אים, בחיים שלי לא ראיתי צועני שפוחד מכסף".

"אני לא פוחד מזה", אמר רוהן בקול חמצמץ. "אני פשוט לא צריך את זה". הוא נאנח ועיסה את עורפו ביד אחת.

היא צחקה לעברו ובחנה בהערכה גלויה את דמותו הצנומה. "לא נעים לי לקחת משהו ולא לתת שומכלום בחזרה. רוצה איזו דפיקה קטנה בסמטה לפני שאני נכנסת בחזרה לבראדשוז?"

"אני מעריך את ההצעה", אמר בנימוס, "אבל לא".

היא משכה בכתפיה בתנועה משועשעת. "פחות עבודה בשבילי. ערב טוב".

רוהן ענה לה בניד ראש קל, ונדמה היה כי הוא מהרהר באותה נקודה על הקרקע בתשומת לב מרובה, בהחלט למעלה מן הראוי. הוא עמד בדממה, כאילו הקשיב לצליל שכמעט לא ניתן היה להבחין בו; הוא חזר והניח את ידו על עורפו, מעסה אותו כאילו הוא מרגיע איזו צמרמורת מבשרת רע, ואז פנה באיטיות והביט ישירות באמיליה.

מבטיהם נפגשו והיא חשה צמרמורת קלה. הם עמדו אמנם במרחק מטרים אחדים, אך היא חשה את מלוא כוח המשיכה של תשומת לבו. ההבעה על פניו לא היתה נגועה בחמימות או בחביבות; למעשה, הוא נראה חסר רחמים כאילו כבר מזמן גילה שהעולם הוא מקום נעדר חמלה והחליט להשלים עם זה — בתנאיו שלו.

מבטו המנוכר סקר אותה, ואמיליה ידעה בדיוק מה הוא רואה: אישה לבושה בבגדים פשוטים ונועלת נעליים כבדות. היא היתה בהירת עור וכהת שיער, בגובה ממוצע, ועל פניה ניכרה תמימות ורודת לחיים שאפיינה את בני משפחת האת'ווי. גופה היה מוצק ושופע — בניגוד לאופנה שהכתיבה דקיקות חולנית, חיוורון ושבריריות.

ללא שמץ של יהירות ידעה אמיליה כי גם אם אינה יפהפייה גדולה, היא מושכת מספיק כדי לתפוס בעל. עם זאת, מאז ומתמיד העדיפה להיות עצמאית ולא להתמסר לגברים מהסוג שנטה לחזר אחריה — גברים מעשיים שרצו רעיה מעשית שתנהל בשבילם את משק הבית ביעילות. היא לא צריכה אותם. אלוהים יודע כמה היא עסוקה בניסיון לנהל את חייהם של שאר בני המשפחה.

רוהן הסיר ממנה את מבטו, וללא מילה או ניד ראש צעד בחזרה אל הכניסה למועדון. הוא צעד במתינות כמבקש לתת לעצמו זמן לחשוב על משהו. התנועה שלו היתה חיננית מאוד, צעדיו לא היו מדודים, ונדמה כאילו זרם מעל הדרך כמו מים.

אמיליה הגיעה אל הכניסה יחד איתו. "אדוני... מר רוהן... אני מניחה שאתה מנהל המועדון".

רוהן נעצר ופנה אליה. הם עמדו קרובים מספיק, ואמיליה יכלה לחוש בניחוח המאמץ הגברי שהדיף גופו ובעורו החמים. המקטורן הפתוח שלו, שהיה עשוי בד אפור איכותי, היה תלוי משני צדיו, וחשף את חולצת הכותנה הלבנה הדקיקה שמתחתיו. כשרוהן החל לכפתר את המקטורן ראתה אמיליה על אצבעותיו מספר גדול של טבעות זהב. רעד מתוח חלף בגופה והותיר בה חום בלתי מוכר. לפתע חשה כאילו המחוך שלה הדוק מדי והצווארון מעיק.

היא הסמיקה, אבל הכריחה את עצמה להביט בו ישירות. הוא היה בחור צעיר שטרם מלאו לו שלושים, עם ארשת פנים של מלאך אקזוטי. הפנים האלה נועדו ללא ספק לחטוא... הפה המהורהר, הלסת הזוויתית, עיני השקד הזהובות המוצלות בריסים ארוכים וישרים. השיער שלו היה ארוך מדי — תלתלים שחורים כבדים שהגיעו עד מעבר לצווארון. גרונה של אמיליה התכווץ, והיא השתנקה במפתיע כשהבחינה בבוהק יהלום בתנוך אוזנו.

הוא קד בפניה קידה מדודה. "לשירותך, גברת..."

"האת'ווי", אמרה בהקפדה, ואז פנתה על מנת לאותת לבן לווייתה שהתקרב ונעמד לצדה. "וזה בן הלוויה שלי, מריפן".

רוהן שיגר לעברו מבט בוחן. "המילה הצוענית המציינת 'חיים' וגם 'מוות'".

האם זו משמעות שמו של מריפן? אמיליה בחנה אותו בהפתעה. מריפן משך קלות בכתפיו על מנת לאותת שאין לכך חשיבות. אמיליה חזרה ופנתה אל רוהן. "אדוני, באנו לשאול שאלה או שתיים בקשר ל..."

"אני לא אוהב שאלות".

"אני מחפשת את אחי, לורד רמזי", היא המשיכה בנחישות, "ואני זקוקה נואשות למידע, שאולי נמצא ברשותך, באשר למקום הימצאו".

"גם לו ידעתי לא הייתי מספר לך".

במבטא שלו ניכרה תערובת עדינה של זרות, של קוקני ואפילו שמץ של המעמד הגבוה. זה היה קולו של אדם שנהג לבלות בחברה מעורבת להפתיע. "אני יכולה להבטיח לך, אדוני, שלא הייתי טורחת בעצמי ולא הייתי מטריחה איש אלמלא היה זה חיוני ביותר. אבל זה היום השלישי מאז שאחי נעלם..."

"לא בעיה שלי". רוהן הסתובב לעבר הדלת.

"...הוא נוטה למצוא את עצמו בחברה מפוקפקת..."

"זה מצער מאוד".

"...ייתכן שהוא כבר מת".

"אני לא יכול לעזור לך. אני מאחל לך הצלחה בחיפושייך". רוהן הדף את הדלת והתכוון להיכנס אל המועדון.

מאז שמריפן הגיע לבית משפחת האת'ווי, שמעה אותו אמיליה רק לעתים רחוקות מדבר בשפה הסודית, הידועה לצוענים בלבד. היה לה צליל של שפת פראים, צליל סמיך מעיצורים ומתנועות גרוניות; אבל היתה גם מוזיקה פרימיטיבית באופן שבו המילים התחברו זו לזו.

רוהן נעץ מבט נוקב במריפן ונשען בכתפו על המשקוף. "השפה העתיקה", אמר. "שנים חלפו מאז שמעתי אותה לאחרונה. מי אבי השבט שלך?"

"אין לי שבט".

רגע ממושך חלף, ומריפן לא נע או זע נוכח מבטו הבוחן של רוהן.

עיני השקד של רוהן הצטמצמו. "היכנסו", אמר בקצרה. "אבדוק מה אני יכול לגלות".

הם הובלו בענייניות אל תוך המועדון, ורוהן הורה לאחד העובדים לקחת אותם לחדר פרטי בקומה העליונה. אמיליה שמעה המהום קולות ומוזיקה שבקעה מאנשהו, וקולות צעדים שהתקרבו והתרחקו. המקום הזה היה כוורת גברית הומה, מקום אסור למישהי כמותה.

העובד, בחור צעיר בעל מבטא מזרח לונדוני ונימוסים מוקפדים, הוביל אותם אל חדר מהודר והורה להם להמתין עד לשובו של רוהן. מריפן ניגש אל החלון המכוסה וילון, שהשקיף לרחוב קינג.

אמיליה הופתעה מההידור המתון שסביבה — השטיח הארוג ביד בגוונים של כחול, הקירות המחופים עץ והרהיטים המרופדים בקטיפה. "בטוב טעם", העירה, הסירה את מצנפתה והניחה אותה על שולחן מהגוני קטן. רגלי השולחן הסתיימו בדוגמת טורפי חיה. "משום מה ציפיתי למשהו קצת... ובכן, המוני".

"ג'נרס הוא מועדון ברמה גבוהה יותר מאשר המוסדות המקובלים. הוא מתחזה להיות מועדון לג'נטלמנים, כשמטרתו האמיתית היא לתפקד כבנק ההימורים של לונדון".

אמיליה ניגשה לספרייה בנויה ובחנה את הכרכים שעמדו על מדפיה בעודה שואלת כבדרך אגב, "למה אתה חושב שמר רוהן לא רצה לקחת את הכסף מלורד סלוואי?"

מריפן הביט בה מעבר לכתפו במבט לעגני. "את יודעת איך בני רומה מרגישים כלפי רכוש".

"כן, אני יודעת שאנשיך לא אוהבים את המחויבות. אבל ממה שראיתי, הצוענים לא ממש נוטים לסרב אם מציעים להם כמה מטבעות תמורת שירותיהם".

"זה יותר מסתם חשש ממחויבות. חאל שמוצא את עצמו בעמדה כזו..."

"מה זה חָאל?"

"בנו של איש רוֹמָה, בן לשבט צועני. חאל שלובש בגדים מהודרים כאלה, שנשאר תחת אותה קורת גג תקופה ארוכה, שיש לו הון כזה... זאת בושה. זה מביך. זה מנוגד לטבע שלו".

הוא היה רציני וכל כך בטוח בעצמו, שאמיליה לא יכלה שלא להקניט אותו. "ומה התירוץ שלך, מריפן? אתה נשארת בצל קורתה של משפחת האת'ווי המון המון זמן".

"זה שונה. קודם כול, אין שום רווח מזה".

אמיליה צחקה.

"וחוץ מזה..." קולו של מריפן התרכך. "אני חב את חיי למשפחתך".

אמיליה חשה פרץ של חיבה כלפיו כשהביטה בצדודיתו הנוקשה. "איזה קלקלן אתה", אמרה. "אני מנסה להקניט אותך ואתה הורס את הרגע הזה באמירה כנה. אתה יודע שאתה לא חייב להישאר, חבר יקר. שילמת לנו את חובך כבר אלף פעמים".

מריפן טלטל את ראשו במהירות. "זה יהיה כמו לעזוב קן של ציפורים זעירות כשהשועל קרוב".

"אנחנו לא כאלה חסרי אונים", מחתה. "אני בהחלט מסוגלת לדאוג למשפחה שלי... וכך גם ליאו. כשהוא פיכח".

"ומתי זה קורה?" נימת קולו האדישה גרמה לשאלה להישמע עוקצנית עוד יותר.

אמיליה פתחה את פיה על מנת להתווכח, אבל נאלצה לסגור אותו. מריפן צדק — בששת החודשים האחרונים התנהל ליאו במצב של שיכרות מתמדת. היא הניחה את ידה על בטנה, המקום שבו הלכה הדאגה והצטברה כמו מטיל עופרת. ליאו האומלל ועלוב הנפש — היא חששה נוראות שמא לא ניתן כבר לעזור לו. בלתי אפשרי להציל אדם שאינו רוצה שיצילו אותו.

אבל זה לא ימנע ממנה לנסות.

היא צעדה הלוך ושוב ברחבי החדר, מתוחה מכדי לשבת ולהמתין בשלווה. ליאו היה שם בחוץ, במקום כלשהו, ונזקק להצלה. ואי אפשר היה לדעת כמה זמן עוד ייאלץ אותם רוהן לחכות.

"אני הולכת לבדוק את הסביבה", אמרה ופנתה אל עבר הדלת. "לא אתרחק. תישאר כאן, מריפן, למקרה שמר רוהן יבוא".

היא שמעה אותו ממלמל משהו מתחת לאפו. הוא התעלם מבקשתה ומיהר בעקבותיה כשיצאה אל המסדרון.

"זה לא יאה", אמר מאחוריה. אמיליה לא נעמדה. היא לא חשה יראה בפני רכוש או מקום. "זאת ההזדמנות שלי לראות מועדון הימורים — ואני לא מתכוונת להחמיץ אותה", התריסה בפניו והשקיפה מטה אל חדר עצום ומרהיב.

קבוצות של גברים לבושים באלגנטיות הסתופפו סביב שלושה שולחנות הימורים גדולים והתבוננו במשחקים, שבכל אחד מהם אסף הקרוּפְּייֶה את הקוביות ואת הכסף באמצעות מוטות גריפה קטנים. כולם דיברו או צעקו, והאוויר היה טעון התרגשות. עובדי המקום נעו ברחבי חדר ההימורים. חלקם נשאו מגשים של מזון ושל יין, ואחרים נשאו מגשים מלאים אסימונים וקלפים חדשים.

אמיליה נותרה חבויה למחצה מאחורי עמוד, בוחנת את הקהל מן הגלריה העליונה. מבטה נח על מר רוהן, שעטה כעת מקטורן שחור ועניבה. למרות היותו לבוש כמו חברי המועדון האחרים, הוא בלט מתוכם כאילו היה שועל בלהקת יונים.

רוהן ספק־ישב ספק־נשען על שולחן כתיבה רחב ידיים וכבד. השולחן היה עשוי מהגוני וניצב בפינת החדר, במקום שממנו התנהל בנק ההימורים. נראה היה כי הוא מחלק הוראות לעובדים. הוא החווה בידיו בתנועות קטנות, ולמרות זאת היה בהן משהו ראוותני, מין קלילות שמשכה את העין.

ואז... איכשהו... הגיעה כנראה עוצמת תשומת לבה של אמיליה עד אליו. הוא הושיט את ידו אל העורף ולאחר מכן הביט ישירות אליה. ממש כפי שעשה בסמטה. אמיליה חשה את הדופק מתעורר בכל גופה — ברגליה, בידיה, בכפות רגליה ואפילו בברכיים. גל של סומק מביך הציף אותה. היא קמה אפופת חום, תחושת אשמה והפתעה, סמוקה כילדה קטנה, ורק אז הצליחה להתעשת די הצורך על מנת לזנק ולהתחבא מאחורי העמוד.

"מה קרה?" שמעה את מריפן שואל.

"אני חושבת שמר רוהן הבחין בי". צחוק מקוטע נפלט מבין שפתיה. "הו, אלוהים. אני מקווה שלא הרגזתי אותו. אולי כדאי שנחזור לחדר הקבלה".