שלמה בין הסדקים

פרק 1 אמבר

חרטה העיקה על חזי, משקולת בלתי נראית שאיימה למחוץ אותי.

זו הייתה התחלה חדשה.

לא יכולתי להרשות לפחד למשול בי עד יומי האחרון.

הסתכנתי והעפתי מבט אל אבא. ידיו לפתו את ההגה כאילו זה היה הדבר היחיד שקרקע אותו, העוגן שלו מפני הייאוש. אם איכשל, אסכן לא רק את אושרי.

הוא לא הביט לעברי. הוא כמעט אף פעם לא הישיר אליי את מבטו. עיניו החומות היו מרוחקות, לכודות אי־שם בעבר. אבודות בתקופה שבה הכול היה פשוט יותר, תקופה שבה עדיין הייתי אני, שבה ידעתי להיות מאושרת.

אותם רגעים של אושר צרוף הלכו והתרחקו ממני. האפלה העיבה על הזיכרונות וגררה אותי מטה, לתהום שהתקשיתי להיחלץ ממנה.

פניתי שוב אל החלון. המכוניות והבתים הפכו לפס צבע מטושטש כשחלפנו על פניהם. הבחילה מהנסיעה השתלבה בלחץ שבבטני.

למה חשבתי בכלל שזה רעיון טוב?

אחרי שלוש שנות הסתתרות בבית, הקירות החלו לסגור עליי. רוב הימים לא הצלחתי אפילו לשאת את מראה חדרי. ובכל זאת הוא היה

מקום המבטחים שלי, כנראה מקום המבטחים היחיד שעוד נותר לי. מקום שאיש לא הפריע לי בו מעולם. יכולתי להיות לבד, מלבד השעות המעטות שבהן שהיתי בחברתו של אבא אחרי שחזר הביתה מהעבודה.

אבל לא יכולתי להמשיך ככה. אחרת לא אלמד לחיות שוב.

ללמוד לחיות שוב.

אבא רצה שאנסה. הוא דאג לי יותר מדי בשלוש השנים האחרונות – ומסיבות שונות מאוד מאלה שגורמות לרוב ההורים לדאוג לילדיהם המתבגרים. לי אף פעם לא הייתה הזדמנות אמיתית להיות נערה מתבגרת. התקרית מנעה את זה. הייתי רק בת תשע־עשרה, והמשקולת שהכבידה על נשמתי עוררה בי תחושה שכבר עכשיו חייתי יותר מדי.

הרגשתי זקנה, שחוקה, מרוקנת.

הנערה הצעירה והמאושרת מפעם נעלמה, הוחלפה בצל של האני הקודם שלי.

לפעמים אפילו לא זיהיתי את עצמי. יכולתי רק לנחש אילו תחושות איומות הרגישו אבא ואחי כשראו אותי משתנה לנגד עיניהם. הופכת לאיטי לגופה, מתנהלת לאורך היום מתוך כורח ולא מתוך רצון.

אבא כחכח בגרונו. "זה טוב, נכון? את צריכה לחיות קצת, ליצור קשרים עם אנשים."

הכרחתי את עצמי לחייך והנהנתי, לא שאבא היה יכול לראות את החיוך. מבטו עדיין היה ממוקד בכביש.

ליצור קשרים.

הלוואי שזה היה קל כמו שזה נשמע.

אבא הפנה את המכונית מהכביש המהיר לכיוון תחנת הדלק. "אני צריך לתדלק את המכונית, אמבר."

הוא החנה את המכונית ליד המשאבה וסוף־סוף פנה אליי. אבל הוא לא הישיר מבט אל עיניי. "את צריכה משהו? חטיף?"

"אני צריכה ללכת לשירותים." התאפקתי כל הנסיעה, אבל לא חשבתי שאצליח להחזיק מעמד עוד זמן רב.

אבא הביט סביבו עד שעיניו נחו על הדלת שהובילה לשירותים. "בסדר?"

ההיסוס בקולו הזכיר לי את העובדה שאין עליה עוררין, שאפילו דבר קטן כל־כך יהיה אתגר עבורי.

בגרון מתכווץ, פתחתי את הדלת. בלעתי את הרוק ולפתי את התיק שלי בכוח.

אבא נשאר לידי. "את רוצה שאבוא איתך?"

הסמקתי ונענעתי את הראש. "הכול בסדר. תתדלק את המכונית. אני ממש כאן."

אם אני רוצה לגור לבד, עליי להיות מסוגלת ללכת לשירותים ללא השגחה. מיהרתי לכיוון השירותים. שירותי הנשים ניצבו מצד שמאל, ולמרבה המזל שום בעל או חבר לא חיכה לידם לבת זוגו. פתחתי את הדלת והצצתי פנימה. גיליתי שהתא ריק. רק כשננעלתי בתוכו העזתי לנשום שוב.

הורדתי את המים באסלה ואז שמעתי את הדלת נפתחת ושני קולות נשיים מדברים. פעימות ליבי הרקיעו שחקים וידית הדלת הפכה חלקלקה בידי המיוזעת.

אין סכנה.

המוח שלי ידע זאת אבל גופי התעלם מהשכל הישר ועבר למצב בריחה. עצרתי את הנשימה, יצאתי מהתא וכמעט נרתעתי כשראיתי כמה קרובה אליי אחת הנשים שחיכתה מול התא.

האישה השנייה עמדה ליד הכיור ותיקנה את האיפור שלה.

מיהרתי לצאת מהשירותים בלי לשטוף ידיים אף שידעתי שזה לא היגייני. פניהן של הנשים הביעו את סלידתן בבירור. בעיניהן ודאי הייתי בחורה הזויה. חיפשתי מגבוני חיטוי בתיק וכמעט התנגשתי במישהו.

גבר גבוה שלח יד כדי לייצב אותי, וזינקתי לאחור ביפחה חנוקה.

בהלה אחזה בי. התחלתי לרוץ כשהתיק מהודק לגופי בכל הכוח, עד שלבסוף השלכתי את עצמי אל מושב הנוסע. זיעה זלגה לאורך גבי והתחלתי להתנשף בהשתנקויות קצרות.

אבא הביט בי בעיניים פעורות והושיט אליי יד. התכווצתי.

הוא שמט את ידו. "אמבר, מה קרה?"

"כלום," אמרתי בכעס. "אני בסדר, אבא."

לא הייתי בסדר. שנינו ידענו את זה.

"הכול בסדר. תנשמי עמוק. הפסיכולוג אמר שזה יכול לקרות..." קולו דעך. סירבתי להיפגש עם פסיכולוג במשך חודשים, אבל אבא הלך למפגשים כאלה. הוא לא דיבר איתי על זה, אבל שמעתי אותו מדבר על הטיפול עם בריאן.

ליצור קשרים חברתיים.

כל סוג של קרבה היה עינוי צרוף מבחינתי. איך יכולתי ליצור קשרים חברתיים אם אפילו שתי נשים תמימות בשירותים גורמות לי לאבד עשתונות? אם גבר בדרכו לשירותים עורר בי התקף חרדה?

סבלתי בכל פעם שאנשים הביטו בי כמו משוגעת בגלל ההתנהגות שלי. השתדלתי בכל הכוח להיות כמוהם, השתדלתי להתנהג כרגיל.

למרבה הצער התנהגות נורמלית דרשה קרבה לאנשים, אבל בכל פעם שאפשרתי קרבה נזכרתי במה שקרה. וזה הפחיד אותי יותר מהקרבה עצמה. הזיכרונות, ההיזכרות במה שקרה ובמה שאיבדתי – כל אלה היו בלתי נסבלים. הם הזכירו לי מה יכולתי להיות.

הייתי שבורה.

שבורה ללא תקנה.

שבורה.

לעולם לא אחזור להיות כפי שהייתי.

היה קל יותר להשלים עם העובדה שאהיה שבורה עד סוף ימיי. יש דברים שלא נועדו להישבר ולכן גם אינם ניתנים לתיקון. לעולם לא. אני הייתי דבר כזה. יהיה אשר יהיה הדבר שנשבר לפני שנים, והייתי די בטוחה שהדבר ההוא הייתי אני, הוא לעולם כבר לא יחזור להיות שלם.

זה לא דמה כלל לאגרטל שבור שחלקיו הודבקו מחדש. אין דבק לנפש שבורה, לאדם מרוסק כמוני.

הבנתי את זה כמה חודשים אחרי התקרית, ומשום מה ההשלמה עם העובדה הזאת הפכה את חיי לקשים פי כמה ובה בעת לקלים יותר. הם היו קשים יותר כי ידעתי שאין תקווה, ועם זאת קלים יותר כי סוף־סוף השלמתי עם היעדר התקווה. תחושת התקווה והשבירה החוזרת ונשנית שלה היו גרועות יותר מהיעדר מוחלט של תקווה. גם זרים גמורים ראו מייד שאני לא נורמלית. לכן בקושי יצאתי מהבית בשלוש השנים האחרונות, למרות מאמציו של אבא להחזיר אותי לחיים. הוא ויתר לבסוף, ואפילו שכר לעבודה מורה בפנסיה כדי שתלמד אותי בבית בשנתיים האחרונות של התיכון. היו לי חברים רבים לפני התקרית, אבל אחר כך המחשבה שאצטרך לעמוד מולם שוב הבעיתה אותי יותר מדי.

פיטרבורו הייתה עיר קטנה. השמועות על התקרית התפשטו כאש בשדה קוצים וההשערות הושמעו בחדשות שוב ושוב.

היחידים שידעו מעט על התקרית היו אבא, אחי בריאן וצוות בית החולים שטיפל בי בשבועות שלאחר מכן אבל אפילו הם לא ידעו הכול. וככל שזה תלוי בי, כך זה גם יישאר עד יומי האחרון. אקח את האמת איתי לקבר.

כבר הייתי מצליחה להגיע לשם, אלמלא אבא הציל אותי פעמיים. אחרי ניסיון ההתאבדות השני הוא התחיל לבכות. לא זכרתי שראיתי את אבא שלי בוכה מכל הלב במשך כל חיי. הוא אמר לי שלא ישרוד אם יאבד גם אותי, אחרי שכבר איבד את אימא לסרטן כשהייתי רק בת שתים־עשרה.

אפילו לבריאן, אחי הבלתי מנוצח, היו דמעות בעיניים כשביקר אותי בבית החולים אחרי הניסיון השני. לאחר מכן החלטתי שאנסה לשאת את חיי למענם. לא אכאיב להם יותר מהדרוש. אבא סבל מספיק מכך שנאלץ לראות אותי כל יום בשעה שבריאן עזב כדי ללמוד באוניברסיטה זמן קצר לפני התקרית. ממנו נחסכה רוב הדרמה.

כשאמרתי לאבא שאני רוצה להתחיל חיים חדשים, לא היה לי שמץ של מושג איך בדיוק לעשות את זה. הדבר היחיד שהיה ברור מהרגע הראשון הוא שאני חייבת לעזוב את עיר הולדתי. אבא העלה פתרון שנשמע מצוין בתיאוריה: אני אעבור לגור עם אחי בריאן וחברו הטוב. עכשיו הרגשתי שזאת תהיה דרך ודאית לאמלל את חייהם.

כמעט הגענו לשם, רק עוד כמה דקות עד שאגיע לביתי החדש. בחילה התפשטה בקרבי. נאבקתי בה ועצמתי לרגע עיניים כדי לכבוש אותה.

"את בסדר, אמבר?" פקחתי עיניים בתגובה לדאגה בקולו של אבא, אבל הסטתי את מבטי. לא יכולתי לעכל את הדאגה והייאוש שעל פניו.

"אני בסדר, אבא," הרגעתי אותו. נמנעתי מקשר עין והפניתי מבט לאחור אל המנשא שבו התכרבל וישן החתול שלי פמפקין. תקעתי אצבע בין הסורגים וליטפתי את הפרווה הרכה על גבו של פמפקין בניסיון להירגע קצת. החתול גמל לי כהרגלו בגרגור שקט והרים את ראשו כדי שאוכל לגרד את אוזנו. תפסתי את אבא מביט בחתול בעצב וזה כמעט שבר לי את הלב. אבא לא אמור לקנא בחתול.

ידו נחה בינינו, כאילו קיווה שאטול אותה. אלוהים, כמה שרציתי לעשות את זה, אבל התוצאה תכאיב לו יותר מאשר אם לא אנסה כלל.

המכונית שלנו נכנסה לרחוב שבריאן גר בו. זהו זה: ההזדמנות שלי לפתוח בחיים חדשים. אבא החנה את המכונית ודומם את המנוע. לא זזתי וגם אבא לא, אבל הסתכלתי אל מחוץ לחלון. ליבי נתקע בגרוני.

שם, בחזית בניין דירות בן ארבע קומות הבנוי מלבֵנים חומות, עמד אחי והביט בהיסוס אל המכונית. ידיו התחובות בכיסי מכנסיו והקמטים החרושים במצחו העידו בבירור שהוא היה מעדיף להיות במקום אחר.

עינינו נפגשו והדאגה בעיניו הייתה כמו סטירה בפרצוף. תמיד מודאג.

אבא פתח את הדלת, יצא מהמכונית וניגש אל בריאן. הם התחבקו. לא היו ביניהם שום היסוס, שום מבוכה.

נאבקתי בדמעות שאיימו לזלוג. נשמתי עמוק, פתחתי את הדלת ויצאתי מהמכונית. מיהרתי להוציא את המנשא מהמושב האחורי כי הייתי זקוקה לגרגור המרגיע שישכך את עצבנותי. כשלא יכולתי לדחות עוד את הפגישה עם אחי, ניגשתי אל בריאן ואבא. הם דיברו עם בחור אחר. הוא היה אפילו גבוה יותר מבריאן ושרירי יותר ממנו. שערו הכהה היה מסופר קצר והוא לבש סווטשרט של אוניברסיטת בוסטון. זה בטח זאקרי, חברו הטוב של בריאן.

גל חדש של בהלה הציף אותי אבל הכרחתי את עצמי לעטות מסכה אטומה על פניי. הם צפו בי כאילו ציפו שאחטוף התמוטטות עצבים לנגד עיניהם. לפחות כך הבנתי מהבעות הפנים של אבא ובריאן.

לא אאשר את חששותיהם. אהיה חזקה למענם, ואולי אפילו אצליח להעמיד פנים שאני מאושרת. זה בטח לא קשה כל־כך.

ראיתי אנשים אחרים מאושרים. אני יכולה לחקות אותם. אבא כל הזמן אמר לי שאני צריכה להיות מאושרת, אחרת הם ינצחו. עמוק בלב ידעתי שהם כבר ניצחו מזמן. הם רצו לשבור אותי והצליחו. הם ניצחו, והמחשבה הזאת הפכה את חיי לבלתי נסבלים פי כמה וכמה. הם ניצחו ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

הם ניצחו.

נאנחתי בשקט לעצמי ופסעתי את הצעדים האחרונים אל אבא ובריאן וזאקרי.