שלמויות בולעות, קבלה ופרשנות

משה אידל, שנולד בשנת 1947, הגיש לאוניברסיטה העברית בירושלים את עבודת המחקר שלו לתואר דוקטור - על הקבלה של אברהם אבולעפיה - בשנת 1976. בשלושים השנה שחלפו מאז, מחקריו ופרסומיו עיצבו מחדש את תחום מחקר הקבלה, שנוסד בעיקרו על ידי קודמו הנערץ, גרשם שלום (1897-1982). אידל, הצעיר משלום ביובל שנים, הוא גם ממשיכו העיקרי וגם מבקרו העיקרי. לא אגזים אם אדבר על הקבלה של גרשם שלום והקבלה של משה אידל, משום שמלומדים גדולים אלה הם הוגים בעלי חזון לא פחות משהם היסטוריונים של מה שאפשר לכנות "מיסטיקה יהודית", אלא שמונח זה מעורר בי אי-אמון ולא אשתמש בו עוד במסגרת זו. במהלך שיחה עם שלום - אם כי קשה לדבר על "מהלך שיחה" עמו כיוון שהיה עלינו ללמוד להקשיב לו - הוא נהג לדבר בסמכותיות וביותר מאשר התעמקות מחקרית בקבלה. עם אידל אמנם אפשר לקיים דיאלוג, אבל גם בשיחות עמו נשמע קול קבלי, חווייתי והיסטורי, המדבר בסמכותיות על שני התחומים.

אני מהסס לתאר את הספר שלפנינו כיצירת המופת של משה אידל מפני שזוהי עבודת-חיים בתהליך של עשייה, אבל שלמויות בולעות: קבלה ופרשנות הוא ללא ספק ספרו החשוב ביותר עד עתה, המשלים הרבה מן היסודות שהעמיד לראשונה בקבלה: היבטים חדשים (1988). מאחר שאני עצמי מבקר ספרות ולא מלומד קבלי, הקדמה זו תיגע בעיקר בשלושה עניינים: ביחס בין הישגיהם של שלום ושל אידל, בגרסתו של אידל לארקניזציה (הרזיה) של התנ"ך כספר מכונן (קנוני) ובצורות הפרשנות שצצו כדי לפענח את הרז; חשיבותו של אידל ניכרת לגבי שיטות פרשנות שאינן קבליות כשלעצמן, ואפילו אינן עוסקות בקבלה.

"קבלה", כלומר מסורת עם נימה של מסירה, התייחסה במקורה לכל הקורפוס הנרחב של התורה היהודית שבעל-פה, אבל מאז שנת 1200 לערך ואילך, היא הפכה ייחודית יותר. המונח ניתן לתורתו של ראב"ד (רבי אברהם בן דוד), החכם הגדול של יהודי פרובנס במאה ה-12. בנו, יצחק סגי נהור, חיבר את כתבי הקבלה הראשונים כפירושים לספר יצירה, שהיה מצוי בשתי גרסאות מן המאה העשירית, ושהיה ככל הנראה עתיק הרבה יותר (אולי מן המאה השלישית). ספר יצירה מלמד שאלוהים ברא את עולמו בעשר ספירות (ייתכן כי אלה פשוט המספרים אחת עד עשר) ומ-22 האותיות של האלפבית העברי.

פירושים רבים טרום-קבליים היו לספר יצירה (הגם ששום מקובל לא היה מקבל את המונח "טרום-קבליים"), וכולם נורמטיביים למדי. היצירה האזוטרית הבאה היתה ספר הבהיר, שהחוקרים מתארכים למאה ה-13. כך יש לפנינו תעלומה בת אלף שנה כמעט של מסורת על-פה, בין ספר יצירה לספר הבהיר. בעיני המקובל האמיתי אין זו בעיה כלל כי לטענת הקבלה, היא הצד האזוטרי של התורה שבעל-פה שקיבל משה מאלוהים בסיני. בספר הבהיר הספירות הן מה שהיו מאז אותו הזמן - עשר המידות או העקרונות או הכוחות האלוהיים. רבי יצחק סגי נהור מסר את חיבוריו בסתר, אחרי שהכתיב אותם לתלמידים נבחרים. ככלל, יש הסכמה על כך שרבי יצחק יצר מחדש את הספירות והממשיג מחדש את אלוהים כאינסוף. לקבלה עצמה יש טקסט מכונן (קנוני), בתר-מקראי - ספר הזוהר של רבי משה די ליאון, ספר-הספרים שנכתב בגואדלחרה בספרד בין השנים 1280 ל-1286, אבל יוחס על ידי מחברו לחכמים מוקדמים הרבה יותר. הזוהר לא נזקק להרזיה (ארקניזציה), אבל כיצירה מכוננת למקובלים הוא יצר אתגר לעיונים פרשניים שהשגיבו אפילו את הדרו המורכב. מימי יצחק סגי נהור ואילך, עוצבה באופן עקרוני אותה קבלה שחקרו שלום ואידל, אף שהזוהר הוסיף לה פאר והדר.

ספרו של אידל, שלמויות בולעות: קבלה ופרשנות מקבל את כל זה, ועוד הרבה יותר, כנתון וממשיך את עבודתו משם. מטרתו היא להראות את דרכיהם המגוונות מאוד של המקובלים לאיתור הערכים המרכזיים של התנ"ך, וכן להארה של צורות הפרשנות שלהם שנועדו לחשוף את הערכים הללו. זו היתה מטרתו של גרשם שלום לפני שהיתה של משה אידל: אם כן מהו ההבדל בין שני מלומדי הקבלה הללו? הביקורת המכבדת של אידל על שלום מתבטאת בכל כתביו: במיסטיקונים משיחיים (1998) הוא מדבר על "דו-שיח ביקורתי מתמיד עם המחקרים הסמכותיים" של קודמו. בפרק הבלתי-נשכח של קבלה: היבטים חדשים (פרק 7, "תיאורגיה יהודית קדומה"), חולק אידל על מאמרו הגדול של שלום "מסורת וחידוש בריטואל של המקובלים". שלום מנגיד את הפולחן של היהדות הרבנית, ש"אינה גורמת לשום דבר ואינה משנה שום דבר", לפולחנים שייסד האר"י (1534-1572), הגאון המחדש שיצר את הקבלה המאוחרת בצפת. בקבלת האר"י, על פי שלום, שב המיתוס ליהדות. אידל רואה בכך את המיתוס הפרטי והחזק של שלום, המבוסס על "חלוקה פשטנית בין גנוסטיות מיתית מנוצחת ורבנות מנצחת." כנגד זה, טוען אידל שהתיאורגיה היהודית העתיקה, העצמת האל על ידי מעשי האדם, נמשכה לאורך כל התקופה הרבנית התקנית. נראה לי שהדגש של אידל על היסודות האזוטריים בדת היהודית העתיקה עומד במרכז ספרו קבלה: היבטים חדשים משום שהוא מציין את "ראשית השיבה לגישה אחרת ליהדות", כפי שכתב בהקדשה בעותק שנתן לי ב-1988.

יהדות, כמו נצרות, היא דת מאוחרת: שתיהן נובעות מחורבן המקדש בירושלים על ידי הרומים בשנת 70 לספירה. לפני כן, היתה היהדות מהומה חולפת של כתות נאבקות, שכללו גם את חסידי ישו, שבקרבם ניצח שאול התרסי (פאולוס) את יעקב (ג'יימס), אחיו של ישו. יורשיהם הסופיים של יעקב ואנשיו - האביונים - היו מוחמד והאסלאם. ועדיין נותרת החידה הגדולה: מה היתה הדת היהודית הקדומה? התשובה הקבלית היתה מאז ומעולם: הקבלה, תשובה שהיא בלתי-אפשרית ובה-בעת מסקרנת ומשמשת רכיב בהשערות הסותרות על המקורות שלפני היות היהדות על פי שלום ועל פי אידל.

שלום לא היה גנוסטיקון יהודי, אבל בהחלט אפשר לכנותו יהודי גנוסטי, על בסיס היצירה המחודשת של הקבלה, שבה בחן דמויות מדהימות כשבתי צבי, נתן העזתי ויעקב פרנק באהדה לא פחותה משבחן את משה קורדובירו, האר"י וחיים ויטל. מאחר שהקבלה אצל שלום מזוהה עם גאון רוחה של הדת היהודית, לגבי שלום אפילו הנשמות הסוטות שבה אינן כופרות (אלא אם כן המירו את דתן לנצרות). בעניין זה אין אמנם לאידל מאבק מהותי עם שלום מפני שהקבלה שלו נמרצת לא פחות. אנשי חזון אינם אוהבים לחשוב על עצמם כעל אנשי מדון, ואידל ודאי לא יקבל בברכה את תפישתי שה"דו-שיח הביקורתי" שהוא מנהל עם שלום יש בו מן המודל החבוי במאבקו של יעקב עם אותו "איש" חסר-שם מקרב האלוהים שנועד לזכות אותו בשם החדש ישראל. להמינגווי היתה החוצפה לומר שהוא מתאמן כדי לנהל קרב של חמש-עשרה מערכות עם הרוזן לב טולסטוי, אלא שזהו אינו דימוי מעולם הקבלה. ובכל זאת, הקבלה תמיד עומדת על כך שבהיסטוריה הרוחנית היהודית, היא קדמה - לא הופיעה מאוחר יותר. אבל מי שבא אחרי התנ"ך והתלמוד הבבלי מתאחר בהכרח, ומי שבא אחרי גרשם שלום כפרשן היסטורי של קבלה גם הוא מנהל קרב מאוחר. יחסו של אידל אל שלום הוא כזה של המשוררים הרומנטיקנים אל ג'ון מילטון, ויש משהו מילטוני אופייני בסמכות הקבלית של שלום. אתה יכול לתקן ולהשלים את שלום, ואלו הן שאיפותיו החכמות של אידל, אבל אינך יכול לבוא במקומו, ואידל הוא הראשון לדעת ולהכיר בכך.

האתגר המחייב ביותר של אידל כלפי שלום היה תמיד לערער על שיפוטו של המורה שפריצתה של הקבלה בפרובנס ובקטאלוניה של המאה ה-13 ייצגה זרימה של גנוסטיקה יהודית רדומה לאורך דורות חזרה אל הרוחניות היהודית. אידל טען בחוכמה שהגנוסטיות הקדומה עצמה נבעה מן העיונים היהודיים על האדם האלוהי, חנוך, שלא מת אלא השתנה למלאך המדהים מטטרון. ידוע שאלישע בן אבויה, הדגם בן המאה השנייה למינים, או לכופרים, עלה השמימה ושם ראה שני "אלוהים" על כיסאם, יהוה ומטטרון - האדם האלוהי. מתוך שהוא מתקין מחדש את יסודות הגנוסטיקה היהודית הקדומה, הפך אידל את טיעונו של שלום על ראשו, אבל באופן כזה, שהיה גורם לדעתי הנאה לשלום. כמו אידל, גם שלום נתן אשראי לטענה הקבלית על רציפותה כמסורת אזוטרית שבעל-פה, ועל כל פנים סיפר לי שלום שגם הגנוסטיקה וגם הניאו-אפלטוניזם, לשיפוטו האינטואיטיבי, וכן גם גוף הידע ההרמטי, כולם צצו מאלכסנדריה היהודית. אידל לא הולך כל כך רחוק (בינתיים) אבל בפן הזה, לפחות, ביקורתו על שלום היא "שָׁלומית" למדי.

אידל נזהר תמיד מנטייתו של שלום לייחס את השינויים הקבליים להשפעתם הישירה של אסונות יהודיים, כמו לדוגמה גירוש ספרד. זוהי שוב אי-הסכמה בנוגע למידה יותר מאשר בנוגע לסוג, כמעט כאילו היתה מטרתו של אידל לחדד את המיקוד של שלום. אידל הולך בעקבות מסורת קבלית בכך שהוא שומר על שתיקה באשר לעמדתו הרוחנית שלו. מעולם לא הוציא לאור מקבילה לחיבורו המרתק של שלום "עשרה מאמרים לא-היסטוריים על קבלה" (1958), שם שב שלום ומאשר שהקבלה המקורית נותרת חבויה, שהתורה ואלוהים, מאחר שהם אחד, אינם ניתנים לידיעה; ששם האל הגיע אלינו רק במקוטע; שכתבי קפקא היו קבלה חילונית, ושכתביו מכילים לכן "משהו מן האור החזק של הטקסט המכונן, של השלמות ההורסת." כנגד זה, מכריז אידל על הטקסט המכונן, זה של כתבי הקודש וזה של הקבלה כ"שלמויות שבולעות". אל מול הדגש הקפקאי על השלילי, אידל טוען לשפע של התנ"ך, התלמוד והקבלה, ומציב לעצמו את התפקיד של ייחוס הקבלה לפרשנות באופן קרוב כל כך, שאנו לומדים על יצירת "שלמות בולעת".

שוב, אידל אינו מבטל את שלום, אלא מתייחס אליו כאל עוד יצירה מכוננת, שאפשר לגלות את סתריה באמצעות צורות חיוביות של פרשנות. חסידיו של שלום אינם שמחים כל כך, אבל אני חושד ששלום עצמו היה נהנה מאחר שהגנוסטיות היהודית שלו עצמו לא היתה דואליסטית ויצרה לגביו את מהותה של היהדות. הנס יונאס, שעם ידידו שלום יצר צמד פרשני עצום, לא אהב את הרעיון של גנוסטיקה יהודית, וכמה פעמים בדיון איתי אמר שמשאלתו של אידל לחשוף "עוד גישה ליהדות" נועדה לכישלון משום שהדת היהודית הקדומה, תהיה אשר תהיה, לא הותירה עקבות. שלום, יונאס, הנרי קורבין ואידל נראים לי רביעייה שאין להימלט ממנה של מחקר מערבי על אזוטריות או גנוזיס, ואידל עדיין עשוי למצוא בקבלה כלי לפענוח הפרשנות שתענה על ספקנותו של יונאס.

שלמויות בולעות היא יצירה מתקדמת המגיעה אל מעבר למחקריו הקודמים של אידל בקבלה. הקשיים שהיא מעמידה הם מוצדקים ומפצים, לא רק להבנת הקבלה על ידי קוראים רגילים כמוני, אלא גם לקוראים פשוטים אחרים שעייפו מן השלילות הפוסט-מודרניות של פרשנות והם מוכנים ורוצים לקבל בברכה שפע משמעויות, בתנ"ך ובקבלה וגם ביצירות מכוננות חילוניות, מדנטה ושייקספיר ועד פול צלאן וסמואל בקט. מה שאידל מכנה "איכותה הבולעת של התורה", קרוב לאיכות המטמיעה של שייקספיר או של ג'ויס. אפשר להגדיר סופרים חזקים, כמו גם כתבי קודש, כבעלי יכולת להטמיע אותנו. המילה "להטמיע" עשויה להתפרש כאחד מכמה תהליכים קשורים: לספוג דרך הנקבוביות או להתעמק בכל תשומת הלב והעניין או להיבלע לגמרי. בתחילת פרק ה' מגדיר אידל את ה"בליעה" שאליה הוא מכוון:

השתמשתי במונח כדי להסביר את התרחבות התפישה הכוללת של רעיון המסמך הכתוב, שבדרכו אל עבר מרכז החברה היהודית, מיזג גם אפיונים שמזכירים ישויות נרחבות יותר, כמו העולם או האלוהים. התרחבות זו אפשרה ייחוס של עוד תכונות דינמיות לכתוב, שנחשב מסוגל לאפשר סוגים שונים של השפעות על תהליכים המתרחשים בעולם, באל ובנפש האדם.

זהו ללא ספק עיקרון פרשני של שפע, ואני מוצא אותו עדיף מאוד על הצורות האקדמיות העכשוויות של הקריאה בשייקספיר, שבה המלך ליר נתפש כמעוצב על ידי נסיבות היסטוריות ותרבותיות ולא על ידי ויליאם שייקספיר, החזק במחברים. אני עצמי קורא, מלמד וכותב על שייקספיר כעל מישהו שמטמיע שלמויות, רואה את כתביו כמשפיעים על הקורה בעולם ובנפש האדם, ואפילו על אלוהים, אם יש אלוהים. שייקספיר, כמו התנ"ך, או דנטה או ספר הזוהר מטמיע אותנו אפילו כאשר אנחנו מטמיעים אותו, או אותם. הפיכתם של המלט או של ליר ליצירי ההיסטוריה נשברת בקלות רבה: הם עצמם השלמות המטמיעה את כולנו.

בעודני כותב, יושב משה אידל ליד שולחן הכתיבה שלו בירושלים, מסיים ספר שייקרא קבלה וארוס, ומתחיל עוד אחד, על קבלה ושרשרת ההוויה הגדולה. הוא יכול לשמוע ירי בחוץ כשהוא כותב, ועל אף שאני רואה בעצמי גנוסטיקון יהודי, שאיננו מסוגל להתפלל לאלוהים מנוכר, הייתי מתפלל לביטחונו, אילו יכולתי. כמו שלום לפניו, הוא הפך את הקבלה למפעל חייו, וכמו שלום, עבודתו הפכה חיונית לכל אחד המבקש להתמודד עם קבלה, ומוצא אותה שם, אמיתית יותר ומוזרה יותר.