שמאל ימין שכול

פרק ראשון: שניים הם עולמות חרבים

חמישה במרץ 2003 היה יום רביעי. יום אביבי, השמש זרחה והשמיים היו כחולים. מוקדם בבוקר יצאתי בטיסה מוקדמת לעוד נסיעת עבודה קצרה. התכנון היה בסך הכול ליומיים — לצאת ביום רביעי, לחזור ביום חמישי. הכול נראה נורמלי, שלו, כל כך רגיל. נחתי בפרנקפורט בבוקר ועברתי לרכבת שתיקח אותי לדואיסבורג. הנסיעה הייתה נעימה כרגיל, הרכבת נסעה ליד הנהר, הנוף מאוד אירופי, זמן של שקט לפני ששוב אכנס לסערת העבודה. הנוף מסביב חולף, המוח ריק ממחשבה, ואני מחכה רק להגיע למלון ולישון קצת לפני פגישות העבודה.

בדרך, כשנסעתי ברכבת, התקשר אליי הבן שלי, אסף. עניתי לו, קצת מופתע; השעה הייתה מוקדמת והוא היה אמור להיות בבית הספר. הוא אכן היה שם — עובדה שגם קצת הפתיעה אותי, שכן לא תמיד היה נשאר עד סוף יום הלימודים. בדרך כלל היו לו עיסוקים אחרים, דוחי בית ספר.

אסף חשב שחיפשתי אותו, בטח שיחה שלא נענתה מיום קודם. סיפרתי לו שאני ברכבת, בגרמניה, ולא, לא התקשרתי. בקצרה אמר לי:

"אה, בסדר, אל תשכח להביא לי משהו, ביי". משפט שייחרת בי וישפיע עליי מאוד בעתיד. זו תהיה הנסיעה היחידה שאחזור ממנה בלי להביא לו משהו.

הגעתי לדואיסבורג, למלון. סידרתי את הדברים ויצאתי לחפש מקום לאכול בו ארוחת צהריים. הלכתי במדרחוב הראשי, נהנה מהשמש האירופית החמימה. נכנסתי לחנות כלשהי, בדקתי ומדדתי זוג נעליים. מאוחר יותר זה יתדלק ויגביר את רגשות האשם. אסף נוסע באוטובוס מבית הספר הביתה, מחבל שעומד חצי מטר ממנו מתפוצץ באוטובוס — ואני מודד נעליים בחנות בגרמניה. התמונה הזו תלווה אותי עוד זמן רב בלילות חסרי שינה ומלאי מחשבות הרסניות.

אחותי, דר, התקשרה ושאלה מה נשמע. סיפרתי לה שאני בגרמניה ושרק הגעתי. מכיוון שנסעתי הרבה באותה תקופה, לא תמיד ידעו כולם על הנסיעות. "אה, בסדר", היא אמרה, וניתקה. נראה לי מוזר משהו. למה התקשרה? מה רצתה? לא הבנתי וגם לא התאמצתי להבין יתר על המידה. הייתי במצב רוח אחר, רגוע, נהנה מהשקט הרגעי.

זמן קצר לאחר מכן בני החייל, אריק, התקשר, שאל מה נשמע. גם לו הסברתי שאני בגרמניה, רק הגעתי, שאלתי למה התקשר. אריק לא מתקשר מהצבא באמצע היום. אולי בשעות הערב, אבל לא במשך היום.

אריק סיפר לי שהיה פיגוע בחיפה.

אפילו בלי לקלוט מה אמר, ביקשתי שיעשה את הטלפונים הדרושים לבדוק שכולם בסדר ושיחזור אליי. לא חששתי מדבר; פיגועים זה משהו שלא קורה לאנשים כמונו. כחיפאים הייתה לנו הרגשה של ריחוק מהסכנה. אומנם היו לפני כן שני פיגועים בחיפה, אבל בהשוואה למה שקרה בערים אחרות, נראה היה שחיפה שקטה ובטוחה; עיר מעורבת, לא מרכז הארץ, רחוקה מיהודה ושומרון. הייתה אשליה של שקט וביטחון. לא התהלכנו עם חשש ולא תדרכנו את הילדים להתנהג בצורה שונה מהרגיל. חשבנו שלנו זה לא יקרה.

מהר מאוד הבנו שאי אפשר להשיג את אסף, לא היה מענה. זו עדיין לא הייתה סיבה לדאגה, הרי תמיד אחרי פיגוע הרשת הסלולרית קורסת ואי אפשר להתקשר לאף אחד.

חזרתי למלון ולאה אשתי התקשרה, שאלה מה עושים, לא מצליחים להשיג את אסף.

עדיין, בלי לדאוג יותר מדי, שלחתי אותה הביתה לבדוק אם הוא שם, אולי נרדם מול הטלוויזיה כשערוץ המוזיקה MTV מתנגן בפול ווליום. זה לא היה חריג, ואם זה המצב, הרי שהוא לא ישמע את הטלפון.

לאה הגיעה הביתה ואסף לא היה שם.

הדאגה, השאלות, ה"אולי", החלו לחלחל ולעשות את שלהם. עכשיו התחלנו לדאוג באמת.

ניסינו להשיג את כל החברים, בזה אחר זה ניסיתי אותם: אודי ואודי ויובל ומי לא. בבית ובנייד — את כולם ניסינו להשיג. אף אחד לא ידע איפה אסף.

לאה התקשרה. אורטל, חברה של אסף מהלימודים, התקשרה אליה וסיפרה שהיו יחד על אוטובוס 37 ושהיא ירדה במרכז הכרמל ואסף המשיך. הלב שלי מחסיר פעימה, הלחץ בחזה גואה.

המוח מבין והלב צורח: "לא נכון! לא יכול להיות".

מתחילים לחשוב מה לעשות. צריך ללכת לבית החולים ולחפש. אם יש משהו שנהיינו טובים בו זה להבין מה קורה בזמן פיגוע ואחריו ואיך המערכות עובדות. אני חושב עם עצמי ומריץ אפשרויות בראש. בטוח שאם אסף היה בסדר הוא היה מתקשר, הוא לא היה משאיר אותנו בחוסר ידיעה. מצד שני, כבר עבר המון זמן, הוא כבר היה אמור להתקשר.

לאה נוסעת לבית החולים. חברים של אסף מתפזרים בחיפה וכולם מחפשים מידע. אני יושב על המיטה במלון, קצת בהלם, קצת בדיכאון. מתחיל לחשוב על אופציות שאף הורה שפוי לא צריך לחשוב עליהן. עושה עסקאות עם אלוהים: אם רק נמצא אותו, ולא משנה באיזה מצב — אני חוזר בתשובה. שנמצא אותו נכה, עיוור, קטוע, העיקר בחיים. שרק נמצא אותו חי. ככל שאני חושב על זה יותר אני מדוכא יותר.

אני מתקשר כל שתי דקות לנייד שלו מתוך תקווה חסרת כל היגיון ממשי, אבל אני לא יכול להפסיק, ממש אובססיה, לחייג את המספר ולשמוע שוב ושוב את המענה המתכתי, "המנוי אליו חייגת אינו זמין". מכיוון שזו נסיעת עבודה, כל שיחת טלפון צריכה לעבור דרך מערכת חיוג שדורשת קודים וסיסמאות. אני מאבד את הסבלנות ומחייג ישירות, המהירות שבה מגיע המענה חשובה יותר כרגע. ברגעים המתים, בין השיחות, אני יושב בשקט של חדר המלון, מנסה להיזכר מתי דיברנו בפעם האחרונה. מה אמרתי לו? מה הוא אמר לי?

אני לא מסוגל לזכור.

במהלך אותו היום, ובימים שיבואו, ישבתי שעות בניסיון לשחזר מה היה ביום שלישי בערב. איפה אסף היה? מתי התקשרתי אליו?

כלום. הכול ריק, כאילו נמחק, כאילו מעולם לא התקיים.

הכאב מעצים את הריק הזה. לו הייתי זוכר מתי דיברנו לאחרונה, אולי הריק היה נעלם, אולי הייתה לי רווחה. אבל לא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי להיזכר. כמה שאני מתאמץ יותר, כך כואב יותר. נפרדנו ואני לא זוכר כלום מפגישתנו האחרונה. כל הכאב מתמקד בנקודה אחת כמו דקירה. שורף, בוער ולא מרפה. אני מחליט שאני חייב להיזכר מתי ואיפה נפגשנו ועל מה דיברנו. אני חייב.

במלון אני עדיין מקווה שבכל רגע יגיע הטלפון שיודיע שהכול בסדר. זה מכניס אותי ללופ של מחשבות. מה לעשות? לחזור לארץ? ומה עם העבודה? ומה אם פתאום יגידו שהכול בסדר? מין רגע של קור רוח שבא דווקא מכיוון הדאגה לשליחות ולעבודה. גם עם זה עוד אבוא חשבון בעתיד, כשאעשה עם עצמי חשבון של רגשי אשם ואחריות ומה לא.

אני מחליט להתקשר לשי, הבוס בעבודה, ומספר לו את הסיפור. התקופה היא תקופה של פיגועים בכל מקום בארץ, ויש הבנה מלאה מצד אנשים לנושא. שי לא מהסס לרגע ואומר: "עזוב, צא חזרה, אני מטפל בפרטים".

אני במלון עם קולגות מהחברה שהגיעו מאנגליה, לא ישראלים. אני לא מסוגל לדבר איתם, כי כל מילה שאני מוציא בנושא מביאה גל של בכי בלתי נשלט. אני אומר לאחד מהם שאני חייב לעזוב ונוטש אותו, הוא עומד המום מול האופן שבו זה נעשה. אין לי כרגע ראש לנימוסים, אתנצל בהמשך. אני יוצא מהמלון כדי לחזור לשדה התעופה ולטוס הביתה. אני יודע שאריק הוקפץ מהצבא ונסע עם לאה למכון לרפואה משפטית באבו כביר והם מחכים. למה הם מחכים? הרי בשורות טובות לא יגיעו משם. קורע אותי שאני לא איתם. למה? לא יודע, בשלב הזה שום דבר כבר לא רציונלי.

אני מגיע לתחנת הרכבת וצריך לקנות כרטיס, עומד לפני מכונת הכרטיסים ומנסה להבין מה לעשות. המוח לא מתפקד, לא מסוגל לקרוא את ההוראות, לא מסוגל לנתק את המחשבה מאסף ולהתמקד בכרטיס. עשרות פעמים עשיתי את הפעולה הזו בעבר, ועכשיו כלום. חוסר אונים מוחלט. לבסוף אני פונה לקופה, בשארית כוחותיי אני שומר על איפוק ומבקש כרטיס.

אני יוצא לרציף כדי לחכות לרכבת.

אני עומד על רציף תחנת הרכבת בדואיסבורג בגרמניה ובוכה כמו ילד קטן.

ברציף מפטרלים שני שוטרים גרמנים. השעה כבר שעת אחרי הצהריים, בתחנה שוררת אפלולית, התאורה חלשה. הצלליות של השוטרים, הכובעים והמעילים הארוכים, מריצים לי בראש סרטים ממקומות אחרים ומזמנים אחרים. הדאגה העיקרית שלי היא לחזור הביתה. אני מחפש דרך להתחמק מהשוטרים ומוצא פינה נסתרת, אני לא צריך עכשיו איזה שוטר סקרן עם מוטיבציה שיבוא לשאול למה גבר מגודל עומד על הרציף ובוכה כמו ילד.

הרכבת מגיעה ואני מוצא לי מקום מבודד, לא לזמן רב; הרכבת מתמלאת באנשים. אני ממשיך להתקשר באובססיביות לאסף ולקבל את אותו מענה מתכתי וחסר חיים, "המנוי אינו זמין". הדמעות ממשיכות וקשה לי לשמור על ארשת רגילה. אני נועץ את מבטי בחלון, שוב מפחד שמישהו ברכבת יחשוד בגבר המבוגר שיושב ברכבת ובוכה. אני לא צריך עכשיו עיכובים מיותרים ולספק הסברים.

אני מגיע לשדה בפרנקפורט ועולה לטיסה. לפני ההמראה אני מתקשר לאריק לשמוע מה קורה. לאה ואריק עדיין באבו כביר, אין כל חדש. אני ממשיך להתקשר לאסף, מנסה להיתלות בשביבי סיכויים, מדמיין איך הוא עונה לי פתאום ונותן הסבר מוזר למה הוא לא התקשר. אני מבטיח לסלוח, לא לכעוס, רק לשמוע את הקול שלו.

הטיסה עוברת לה, אני מנמנם ומתעורר חליפות. הרי יצאתי מהבית בשתיים בבוקר, ועכשיו כמעט עשרים שעות עברו ואני עדיין ער. הטיסה מתקרבת ליעד והמטוס מתחיל בנחיתה. עוד לפני שהגלגלים נוגעים באדמה אני מתקשר לאריק, שואל "מה נשמע?" אריק עונה, "אנחנו בבית". שיחה בת ארבע מילים שאומרת את מה שספר עב־כרס לא יוכל להכיל.

אין יותר תקוות, אין יותר שביבי סיכויים. אסף איננו.

לא אראה אותו יותר.

לא אשמע את קולו.

לא אדבר איתו יותר.

אני יוצא מהשדה, גיסי ראובן וגיסתי שרה מחכים לי בחוץ ולוקחים אותי הביתה, אל הבית שעזבתי רק לפני עשרים וארבע שעות. עזבתי בית שמח שכל ילדיי נמצאים בו, ואני חוזר עכשיו אל בית אחר לגמרי, שקט בצורה קיצונית, כואב שאפשר להרגיש את הכאב באוויר, עצוב מאוד, מלא בבני משפחה, אבל רואים את ההלם על הפנים של כולם. דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, החיים שלנו כפי שהכרנו אותם נגמרו.

מה מחכה לנו עכשיו? איך נחיה בלעדיו?

אני בבית. אסף לא.

חיֵינו בחיפה, עיר ה"דו־קיום", התנפצו לרסיסים. כשזה קרה לנו הבנתי פתאום, בשנייה, ברגע, מה זה "ללכת כצאן לטבח". אתה רואה את המציאות ומסרב לקבל את העובדות ואת מה שאתה רואה. אתה משכנע את עצמך שזה לא נכון, לא יכול להיות, אצלנו יהיה אחרת. רק אחרי הפיגוע התחלנו לשמוע שלזו לא הרשו לנסוע באוטובוסים, אלה בחרו שלא לנסוע באוטובוסים, אלה היו יושבים ליד הדלת ובכל פעם שעלה מישהו חשוד ירדו וחיכו לאוטובוס אחר. התחוור לי פתאום שאנחנו לא ייחסנו חשיבות למצב ולא לקחנו את זה אישית. במקום לדאוג ולחפש דרכים להגן על הילדים, נתנו להם להמשיך לנוע בחופשיות וללא הגנה. לא רק שלא הגנו עליהם באופן פעיל, גם לא הזהרנו אותם לנהוג באופן אחר. הפקרנו אותם.

כדור שני לשואה, שגדל ושמע סיפורים על מה שעברה המשפחה, וכמי שהתעניין וקרא במשך השנים רבות על הנושא, כל ביקורת — גם מחשבות שהיו לי על "איך הלכו כצאן לטבח" — הפכה לביקורת עצמית: איך נתתי לילד שלי לנסוע באוטובוסים, במלכודת המוות הממונעת הזו? רגשות האשם הוסיפו נדבך נוסף על הכאב שממילא היה שם.

רק בהמשך נגלה שהייתה סדרה של כשלים בכל נושא ההגנה על האוטובוסים, ושהמאבטחים לא נכחו באותו יום. אפילו שקלנו תביעה נגד אגד, ולו כדי שתתגלה האמת וילדים אחרים לא ייחשפו לסכנה שאסף שלנו נחשף אליה.

אני יכול לומר היום: אנחנו, צברים שנולדנו במדינת ישראל, ששירתנו בצבא שלה, עם ראש על הכתפיים — הלכנו כצאן לטבח. וחמור מזה, שלחנו את בננו כצאן לטבח, לבדו. לא היינו לידו, לא היינו שם איתו, לא נלחמנו מספיק למען ביטחון הילדים, הפקרנו אותם לחסדי המערכת השלטונית.

מכאן והלאה הדבר השפיע עלינו עמוקות.

בננו הצעיר אהוד, אמן חושים, היה בסיבוב הופעות בקנקון, מקסיקו. צלצלתי להגיד לו שגייסו את נמרוד למלחמה בצו 8. הוא מלמל, שואל, ספק את עצמו ספק אותי: "מה פתאום גייסו אותו, אימא? הוא האח היחיד שיש לי".

בטח עניתי לו על זה בצורה מסבירנית, בדרכי הבלתי נלאית, למרות שבוודאי השאלה לא נשאלה על מנת לקבל תשובה. שמעתי את הדאגה בקולו. לקבל מידע על מלחמה מחוץ לארץ זה הרבה יותר גרוע ומפחיד מאשר כשאתה בארץ, חי את ההתרחשויות.

שבוע לפני כן הוא התקשר, כשהמלחמה הייתה בעיצומה. דיברנו קצת, ובדיוק נשמעה אזעקה ונפלו טילים. הקולות בטלפון נשמעו מפחידים מאוד, יותר מכפי שנחוו בפועל, אני בטוחה. אמרתי לו: "שמע, אהוד, יש הפגזה, אנחנו ניגשים למזווה, המרחב המוגן שלנו, ותכף אני מתקשרת שוב".

סגרנו את השיחה והוא מייד התקשר לנמרוד אחיו. בתוך כמה דקות נמרוד התקשר אלינו. הוא היה בביתו ברמת גן עם איריס אשתו ועם עומר, בנו הקטן. "אתם השתגעתם?" קָבַל בכעס מעושה, "אני, ברמת גן, צריך לשמוע מאהוד, במקסיקו, שאתם במזווה בראש פינה?"

היה לו ההומור המיוחד הזה.

"עכשיו תיכנסו לאוטו ובואו אלינו!"

לא הייתה לנו כל כוונה כזאת. חזי ואני הרגשנו טוב בבית, בראש פינה, בסביבה הטבעית שלנו. לא פחדנו מההפגזות של חיזבאללה למרות שהבית שלנו שוכן על מורדות הר כנען, שהיה מטרה חביבה על האויב בגלל אי אלו מטרות רגישות שנמצאו בקרבתו. הרגענו אותם, את הבנים, הבטחנו להם שאנחנו בסדר בדיוק איפה שאנחנו וביקשנו שימשיכו את חייהם ברוגע.

במושבה, שהייתה ביתנו, יכולנו לתרום למצב החירום ולהתנדב למוקד שאליו התקשרו התושבים בעיתות לחץ כדי לקבל מענה בכל הנושאים. כך היה כשבוע לפני שנמרוד גויס — הייתה לנו תורנות במרכז המידע. לחזי היו כמה סידורים, ואמרתי לו שילך להתעסק בענייניו. הבטחתי לו שאזעיק אותו אם אצטרך את עזרתו. אסור היה לנו לנהוג כך, כיוון שהחוק חִייב שיהיו שני מתנדבים במוקד.

מדי פעם, כשהטלפון צלצל, עניתי, הרגעתי היכן שיכולתי, הפניתי לפיקוד העורף כשביקשו תשובות מקצועיות יותר בשעת החירום הזו. לרגעים השקטים הבאתי איתי את המחשב הנייד, וכתבתי יומן שבו הנצחתי את פלאי ההתקשרויות בעת חירום.

ופתאום הופיע ראש המועצה לביקור. מייד התקשרתי לחזי ואמרתי לו שיבוא כדי שלא ניתפס כמפירי חוק בעיני ראש הרשות. ניסיתי לרמוז לו שעליו להגיע מיידית מבלי להסגיר אותנו. הכנסתי גם את הפדיחה הזאת ליומן שכתבתי, ושלחתיו לפרסום בעיתון המושבתי, לשיתוף ולהרמת המורל.

כמה ימים לאחר מכן, כשראש המועצה התלווה לקצינים שדפקו על דלתנו, שוחחתי איתו על התעלול שלי. הוא הביט בי, ספק בחוסר אמון, ספק בחוסר הבנה. זה עתה הודיעו לי כי בני נהרג, ואני מספרת לו בשובבות איך חיפיתי על חזי בחדר המצב המקומי?

על סף המלחמה

נמרוד הספיק להיות מגויס למלחמה כשבוע, שמתוכו היה יומיים בביתו, ברמת גן. הוא התגייס ביום חמישי, תשעה באב. דווקא התאריכים העבריים היו רבי־המשמעות בהיסטוריית הימים ההם. שנת 2006, ת"ו שי"ן סמ"ך ו"ו. לאחר כשלושה שבועות מאז תחילת המלחמה, לאחר שקיבל את הקריאה להתייצבות חירום בשיחת טלפון ממוחשבת, לאחר ניסיונותיה הנואשים של איריס אשתו למנוע ממנו את היציאה לקרב, נכנס נמרוד למכונית המאזדה 323 של מיקרוסופט ונסע לשטחי הכינוס. שם הוחלפה המאזדה בטנקים שהמתינו למפעיליהם.

מצב הטנקים היה בכי רע. נמרוד וחבריו המגויסים היו צריכים לזווד אותם בכל הציוד הנדרש להם, אך חלק גדול מהציוד לא נמצא. החום היה חום אוגוסט, והם עבדו תחת השמש הקופחת, טוענים בעיקר טילים לכלי הרכב הכבדים, הבהמיים, לקראת צאתם לקרב בלבנון. נמרוד התקשר וביקש שנביא שתייה. חסרו להם מים. חזי קנה בקבוקי מים גדולים בתחנת הדלק הקרובה ונסע לבסיס ההתכנסות, שהיה קרוב מאוד. נמרוד חילק מייד את המים לחבריו, ועדיין, אחדים מהם התייבשו במהלך שעות העבודה הבאות; אך מצבו שלו היה הגרוע ביותר.

אני מכירה אותו. הוא לא עניין את עצמו באותם רגעים, אלא התמסר כל כולו לעבודה הנדרשת לקראת היציאה הצפויה לעבר הגבול. הוא היה נתון, בגוף ובנפש, להתכוננות הזאת, ולא נתן לכאב הראש להאט את עבודתו. ברגע מסוים הוא התקשר וביקש שנביא לו כדורים נגד כאב ראש. נסעתי עם אמי ועם קופסת אופטלגין, עד שעצר אותנו החייל השומר בכניסה לבסיס. התחננתי בפניו שיעביר בהקדם את הכדורים לנמרוד הסובל. הקופסה הזאת נמצאה בתיק עם חפציו שקיבלנו מהצבא. זה טיפשי אולי, בדיעבד, וביחס לכל מה שעבר אחר כך, אבל היה משהו מרגיע בידיעה שהכדורים הועברו אליו, שטיפלתי בו כשכאב לו.

כאב הראש הלך והתגבר, ולא נמצאו מספיק מים לשתייה. ההתייבשות גרמה לנמרוד לבחילה עזה, לטשטוש שהלך וגבר. הטנקים היו ערוכים ככל שהיו יכולים להיות, ועכשיו הוא היה יכול לעוזבם, להיכנס שוב למאזדה, ולנסוע לקבל עזרה בביתנו שהיה כה קרוב.

מבעד לחלון הסלון ראיתי את הרכב נכנס לחניה. נמרוד התמהמה ליד ההגה ועוד לא יצא מהאוטו.

"מה קורה, נמרודי?" צעקתי לעברו.

הוא פתח את הדלת, הטה את פלג גופו העליון אל מחוץ לרכב והקיא. יצאנו אליו ועזרנו לו להיכנס הביתה. הוא נשכב על הספה הוורודה בסלון — זאת שהיה לי קשה להיפרד ממנה במרוצת השנים, בהיותה חלק מהשעות האחרונות של נמרוד בבית שלנו. מצבו היה בכי רע. בתחושת האחריות הגדולה שלו התקשר ליובל הרס"פ וסיפר לו שלא נשאר בבסיס כי היה חייב לקבל עזרה.

חזי הסיע אותו לחדר המיון הקרוב, בבית החולים בצפת. כששכב שם, מחובר לאינפוזיה, מתחזק, שיתף את חזי בפחדים שהציפו אותו לאחר שיחה שנערכה איתו ועם חבריו החיילים בבסיס. שיחה שכמוה ערך איתי מספר שעות אחר כך, במטבח, לאחר ששוחרר מבית החולים ועמד לחזור למשפחתו ברמת גן.

"הקרבות בלבנון אכזריים", התריע המפקד ששוחח איתם. הטילים נורו אל עבר הטנקים ללא הבחנה, ובשטחים היו חיילינו גלויים לאנשי החיזבאללה "כברווזים במטווח" — ביטוי שגור, שחוק, ומאיים תמיד. מה עבר לי בראש כששיתף אותי בפחדיו אז במטבח? הפחד, ללא ספק, אחז בליבי האימהי כשם שאחז בליבו, אך כהסטה של וילון, כהתעלמות מצל מאיים, מוסט הפחד במחשבות ובהכחשות, מתעלמות כמעט, מרגיעות לכאורה. אין, הרי, ממה לפחד. הכול יהיה בסדר. הדברים באמת מסתדרים תמיד. לא יקרה לנו משהו נוראי. ודאי שלא.

בבוקר נסע נמרוד לביתו, במכוניתו, כשהטנקים נעו לעבר החזית. לאחר יומיים של התאוששות ומנוחה כמצוות הרופא, ביום שבת בערב, היה אמור לחבור אליהם, אל מפלצות הפלדה ואל חבריו.

נמרוד עבד בחברת מיקרוסופט. הוא הצליח בעבודתו, אהב אותה ואת חבריו, והם אהבו אותו. הוא השקיע הרבה בלימודים שנדרשו לו לעבודה ולקידומו בחברה.

במהלך השבעה, כששמענו סיפורים על נמרוד מאנשים שהכירו אותו, שמחנו והתרגשנו לשמוע מהם את שידענו עליו: על הקסם האישי שלו, התבונה והחן, הכריזמה השופעת, שהיו אך עֲזָרִים למפגשים עם אנשים, ולא רק בתחום העבודה.

רמי וכנר היה אחד מאותם אנשים שהיו להם קשרי עבודה עם נמרוד: "כולם מדברים על נמרוד במונחים של עילוי טכנולוגי ובעל יכולת פרזנטטיבית מדהימה, אך כולי תקווה שנזכור אותו כולנו כחבר אמיתי שתמיד דיבר עם כל הסובבים בגובה העיניים, למרות ההילה המטורפת שלה זכה מלקוחותיו ומשותפיו".

הוא סיפר לנו על פגישה שלהם שתוכננה בדיוק ליום אשר בבוקרו התעוררה בתו הקטנה של רמי, נטע, עם חום גבוה. הוא התקשר לנמרוד לשאול אם לדחות את המפגש למועד אחר או שאולי יוסיפו גם את הזאטוטה לפגישתם. תשובתו של נמרוד הייתה נחרצת: "תביא את הנסיכה".

"הרבה עסקים לא היו בפגישה", נזכר רמי, "שכן מהרגע שבתי פגשה את נמרוד היא פשוט התאהבה בו. נמרוד פתח את הטאבלט שלו ונתן לנטע לצייר בתוכנת 'אשף הציורים', מהלך מבריק שנתן לנו כמה רגעי חסד לדבר בהם על ענייני עבודה".

אחר כך נפרדו, וכשרמי הגיע למשרד כבר חיכה לו אימייל מנמרוד ובו יצירותיה של בתו.

באחד הערבים, כשנטע וכנר הייתה בת חמש, היא שאלה את אביה: "אבא, נמרוד שומר עלינו בשמיים?" רמי הצביע על הכוכב הכי גדול והכי נוצץ שמצא בשמיים: "זה נמרוד", אמר, ספק לה ספק לעצמו, "הכי גדול והכי נוצץ, גם בחייו וגם לאחר מותו".

בשנים שבהן עבד נמרוד בחברה, לא עשה מילואים ביחידת השריון שלו. הוא פנה לצבא בבקשה לעבור ליחידת המחשבים הצבאית, שהתאימה לו עכשיו יותר, לאחר שהפך לאיש משפחה מסור מחד גיסא ולאיש מחשבים מיומן מאידך. תהליך ההעברה שלו מהיחידה האחת לשנייה כבר הסתיים, אך הודעה על כך טרם נשלחה אליו והוא לא ידע זאת.

כשהגיע לשטחי הכינוס, עם הקריאה הדחופה לגיוס החירום, רוני, מפקד הגדוד, קיבל את פניו בהפתעה: "נמרוד! אתה כבר לא שייך לכאן. אתה לא צריך להיות כאן בכלל. חזור הביתה".

נמרוד לא העלה בדעתו שלא יחבור לחבריו משכבר הימים בקרב. הוא ביטל את מילותיו של רוני המפקד. "קראו לי ואני נשאר", אמר.

הוא אכן נשאר באותו יום חמישי, אך עקב התייבשותו קיבל, כאילו במתנה, עוד יומיים בחיק משפחתו. לאחר סוף שבוע משפחתי, חמים ומלא באהבה, כשעמד לצאת בחזרה וניסה לשוות קלילות למעמד, בוודאי התקיים בליבו החשש שלפרידה שכזו משמעות רבה וכבדה.

בליל חמישי, שבו גויסו, נסעו יחד שמעון המ"פ, איתי הסמ"פ וג'רמי השליש לשטחי הכינוס. ג'רמי קיבל שיחת טלפון, וכשסיים לדבר אמר לשמעון ולאיתי: "מחר תקבלו מתנה. נמרוד שגב מגיע לפלוגה". הם לא ידעו מי זה נמרוד, ואיתי חיכה למפגש. סקרן אותו מיהו האיש שאומרים עליו "מתנה". כשנמרוד חזר בתחילת השבוע הוא ביקש לשוחח עם איתי, והזמין אותו לקיים את השיחה ברכב המאזדה שלו. נח, חברו לפלוגה, סיפר: "המאזדה הייתה המפלט, המקום השפוי היחיד שם. היה מזגן, רדיו ואוסף דיסקים גדול, בעיקר של פינק פלויד".

נמרוד היה נסער למדי. הוא חלק עם איתי את מחשבותיו, אמר שהוא לא בטוח שיוכל לתפקד, כי כבר זמן רב לא היה במילואים ולא התאמן. והוא גם פחד מאוד.

"כולם פוחדים", אמר לו איתי, מה שהיה נכון, וניסה להרגיע את נמרוד. ביחד החליטו שנמרוד יעזור בלוגיסטיקה ובשלב זה לא יחבור לצוות של טנק.

בשלב מאוחר יותר שיתף אותי איתי: "מעולם לא ראיתי איש פוחד כל כך, ועם זאת אוסף את עצמו לכדי התפקוד המעולה שהוא יודע לגייס מעצמו".

יום לאחר מכן, כשאחד הצוותים שלו חזר מפעילות, בדק איתי וראה שנמרוד נמנה עם הצוות המחליף. הוא כעס, אך הפעם נמרוד היה זה שהרגיע: "אל תדאג, סגרתי את זה עם שמעון המ"פ, אני בטוח שתוך כדי פעילות אכנס לעניינים".

איתי כעס ומחה, אך נכנע, ונמרוד נכנס.

הודעה ללא מענה

יום רביעי, ט"ו באב, חג האהבה, תשעה באוגוסט 2006. כשנשמעה הדפיקה על הדלת בסביבות עשר וחצי בלילה, הייתי במקלחת. חזי צפה בטלוויזיה. הוא היה צמוד לחדשות מתחילת המלחמה, ועקב בדריכות אחרי הדיווחים והניתוחים האין־סופיים בטלוויזיה. שנאתי את הדאגה שלו. מה יש לדאוג? אני, אמרתי תמיד לעצמי ואולי לאחרים, אני אדאג כשהקצינים יהיו בדלת.

רגע לפני שקמתי להתקלח ישבתי מול הכותרות במחשב. "רכבת אווירית של נפגעים בדרך לארץ", הן זעקו. קמתי מהמחשב והצצתי לדלת הפתוחה בחדר השינה. הטלוויזיה דלקה. "מה אתה עוד מסתכל בזה!" הטחתי לעבר חזי בכעס.

למרות המים הזורמים שמעתי את הנקישות השקטות. הסטתי מחשבה מציקה: שכנה נכנסה לבקש כוס סוכר ויצאה, בוודאי. כך חשבתי, כי השקט שדימיתי נמשך. ובעצם, כך חשבתי, בוודאי מודיעים לאשתו של הלוחם ולא להורים. לפחות זה נחסך ממני, סיכמתי ביני לביני כשאני מתנגבת. ואז שמעתי את קריאתו של חזי, "איריס".

"מה?"

"זה נגמר".

עכשיו עמדתי על השטיחון בחדר האמבטיה, שמעתי את מילותיו והרגשתי איך חיי אוזלים מתוך גופי. שמתי על הגוף, נציב המלח, מגבת, ויצאתי מהמקלחת. על המדרגות מולי עמדה אישה, קצינה, בלונדינית. היא לא אמרה דבר. הבטנו זו בזו.

"בואי ניכנס לחדר", הצבעתי לעבר הדלת, "אני צריכה להתלבש".

כשהתלבשתי, ראשי ריק ממחשבות אבל אחוז אימה כלשהי, לא ידועה, אמרתי לה:

"את יודעת מה עובר בראש ברגעים כאלה?"

היא לא ענתה. ואני די בטוחה שגם אני לא ידעתי מה עבר לי בראש ברגעים ההם.

היא הייתה חלק מצוות המודיעים שמנה עוד שלושה קצינים. נלוו אליהם גם אביהוד, שהיה אז ראש המועצה, ויעל הרופאה, שכבר הרבה שנים לא הייתה רופאת המושבה אלא עוזרתו של אביהוד, אבל כינויה דבק בה לעולמים. היא גם הייתה חברה טובה שלי, יעל הרופאה, רק שלא זיהיתי אותה. ידעתי שאני מכירה אותה וניסיתי לדחוק במוחי להיזכר מי היא, ונעצרתי על מישהי אחרת: "שושנה", קראתי קריאת פגישה במטבחי.

היא תיקנה אותי. אמרה לי שהיא יעל. הצבעתי לעבר חזי שישב פשוט איברים וחסר אונים, מתייפח, על הכורסה בסלון. "מה הוא בוכה? הוא לא מבין כלום!" זרקתי לכיוונה עם אותה ריקנות אחוזת אימה בראשי.

יעל אמרה לי, בנימה בוטחת ובשקט, כרופאה:

"ה ו א — מבין".

הקצינים ביקשו מהנלווים האחרים, ומכל השכנים והחברים שהתקבצו ובאו לביתנו לאחר שהשמועה פשטה, לצאת החוצה, כדי שיוכלו לבשר לנו באופן רשמי את הנוסח של ההודעה. הוא היה מעט שונה מהרגיל, והמודיע בחר אותו מבין הנוסחים האחרים שהיו בצרור ההודעות שהחזיק בידו. תחשבו, אולי, שמן הראוי היה להגיע עם ההודעה המדויקת כבר מוכנה, אך עניין הניסוחים התברר רק לאחר פרק זמן נוסף.

הקצין מסר לנו "הודעת נעדר". נמסר לנו כי בננו הוא "נעדר בחזקת חלל".

חוסר ההבנה, או חוסר היכולת להבין, קפץ עליי מייד, ונותר עד עצם היום הזה. המצחיק היה, שהייתי בטוחה שאני כן מבינה. אבל אולי אימא לא יכולה להבין; זה היה הילד שנוצר בתוכי, שייחלתי לו ושידעתי שאוהב עוד לפני שנוכחותו בחיי הייתה פיזית. כשהיה כבר בתוך בטני, מילא אותי אושר ותחושת שלמות שלא ידעתי קודם, וכך גם כשנולד. הוא הראשון שהפך אותי לאימא, תואר שאליו נכספתי ועשיתי הכול כדי להצדיקו על הצד הטוב ביותר. כיצד יכולתי להבין שהחלק הזה שלי, המשלים אותי כל כך, נלקח מחיי? ואולי כדי למנוע את ההבנה הזאת מנעתי מעצמי, ועודני מונעת, מחשבות עליו, זיכרונות שיציפו, געגועים שימלאו — את כל אלה אני מרחיקה ומכחישה, כדי שלא להבין.

חברים ושכנים רבים נכנסו באותו הלילה אל ביתנו. הייתי עם אנשים כלשהם בחדר השינה. הבית היה מלא כשיעל נכנסה. חברתי הטובה עלתה בריצה את גרם המדרגות ונפלה על צווארי. את בכייה של יעל על כתפי אני זוכרת דווקא משום הזרות שחשתי כלפיו. אמרתי לה שאני לא מבינה דבר מהמתרחש, אבל את בכייה פחות מכול הבנתי. אני מניחה שלו הייתי מבינה אותו, הייתי בוכה גם אני.

"אל תשלחו מסוק"

אלעד, שהיה מפקד אחד הצוותים שנמרוד החליף, סיפר לי כי בערב היום הקודם נכנס צוות הטנק של נמרוד (נמרוד, גלעד, נועם וניר), צוות 1, ביחד עם צוות נוסף לפעילות בדרום לבנון, בחלק הצופה על הכפר עייתא א־שעב. נקודת היציאה הייתה בצד הישראלי, על יד הנקודה שבה אירעה החטיפה של שני החיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, באירוע שהביא לפריצת המלחמה.

במהלך הלילה עסקו שני הצוותים בפעילות שוטפת ללא הפרעות, עד לבוקר יום רביעי. באותו הבוקר, בסביבות השעה תשע, החלו להתקבל דיווחים שהטנק של צוות 1 תקוע באזור עייתא א־שעב ואינו יכול לזוז. והלא מזה נמרוד פחד. טנק ללא תנועה הוא הברווז במטווח שעליו דיבר במטבח, ואף בבית החולים, עם חזי, כשטופל בהתייבשות.

נראה כי גורלו של צוות 1 נחרץ באותו זמן. הטנק נפגע ממטען צד, ומייד לאחר מכן פגע בו טיל נ"ט. הטנק התפוצץ על צוותו ועל תחמושתו.

איתי הסמ"פ ארגן מייד את צוות הטנק שלו ויצא לשטח. כשהגיע לטנק, ציפה לפגוש באנשי חי"ר שהיו אמורים להיות שם. הוא הסתכל סביבו ולא ראה איש. בעודו מנסה להבין היכן הם, יצא מאחורי שיח מפקדם של החי"רניקים, חיוור ומבולבל. אחריו יצאו עוד, אחרים. רובם היו במצב של הלם מוחלט.

חלקים גדולים של הטנק המפורק היו פזורים בשטח. איתי נדהם בראותו את גודל החתיכות שעפו מהטנק. הוא חיפש את ארבעת חברי צוות הטנק הפגוע, לקחת אותם משם. התחושות החזקות ביותר שלו היו בדידות ושקט. הוא סבב את הטנק ולא ראה דבר. האנשים, לדבריו, כמו התאדו.

כשחזר דיווח: "יש לנו ארבעה פצועים".

הוא לא ידע אם זה הדבר הנכון לומר. הוא לא היה בטוח במה שראה.

מפקד אחד אמר שהוא שולח מייד מסוק לפינוי הפצועים.

איתי התעשת ואמר: "לא, אל תשלחו מסוק".

כמעט שבוע קודם לכן, על מיטת בית החולים, לאחר שהתייבש בשטח הכינוס, אמר נמרוד לחזי מילים שהפכו לנבואה מצמררת: "כשתקבלו את הארון יהיו בו שקי חול. אני לא אהיה בתוכו".

לאחר שנכנסו לביתנו, לאחר שהתלבשתי ודיברתי עם הקצינה, שהייתה גם רופאה, היא אמרה שייתכן שיצטרכו לקחת ממני דם לבדיקה, לצורך זיהוי. אני זוכרת שעניתי משהו לא ממוקד לגבי בדיקת דם אחרת שעשיתי במהלך השבוע, אך בהמשך השיחה שלנו התברר שלא עשיתי בדיקה כזאת, ובעצם דיברתי מתוך בלבול.

הקצינים המודיעים, כך התברר, היו בקשר רציף עם מי שאחראי על ההודעות האלו. כשהזיהוי היה ודאי, חזרו וביקשו שוב משאר הנוכחים בבית לצאת החוצה, כדי להימצא איתנו לבד ולבשר לנו את הבשורה בנוסח האחר שלה. הפעם היינו ישובים בסלון והקצין כרע על ברכיו כדי לעמוד מולנו בגובהנו וקרא את הנוסח החדש. הפעם הייתה זו "הודעת חלל", שמודיעה שבננו נהרג. עבורנו לא היה כל הבדל בין שתי ההודעות.

הטלפון שלי צלצל. זאת הייתה איריס, אשתו של נמרוד, שביקשה לשוחח איתי ושארגיע אותה בשיחתנו, כמדי ערב, כשדאגתה לנמרוד העבירה אותה על דעתה. היא הייתה בביתם ברמת גן ושני ילדיה ישנים: עומר, בנם הפעוט של איריס ונמרוד, וּויקי, בתה בת התשע של איריס מנישואיה הקודמים. בערב הקודם קיבלה מנמרוד הודעה כתובה לטלפון ובה הבטיח לה ש"יתקשר מחר בערב". דיברנו על כך ביום הקודם, הרגעתי ואמרתי לה שבוודאי יתקשר היום.

דממה שררה בחדר. חזי בכה בשקט, הקצינים המודיעים החרישו.

"איריס", היא אמרה לי בטלפון, "הוא לא התקשר", והוסיפה: "דפקו מקודם בדלת, אבל לא פתחתי".

הקצינים אמרו לי שקבוצה של קצינים מודיעים תגיע גם אליה בתוך דקות ספורות, ובעצם כבר היו אמורים להיות אצלה. לא אני הייתי אמורה להודיע לה על מותו של בני־בעלה.

"איריס", אמרתי לה בקול יציב. "תתקשרי לאלי, אבא של ויקי, שיבוא להיות איתך".

"בשביל מה להגיד לו שיבוא?" שאלה, מסרבת לחשוב שמשהו לא בסדר.

"הוא צריך לבוא", עניתי בביטחון, "ואיריס, אלה שדפקו בדלת ידפקו שוב, ואת צריכה לפתוח להם".

"לא אפתח", אמרה, נאטמת, ושאלה בחשש: "את חושבת שמשהו לא בסדר?"

"כן. אני חושבת שמשהו לא בסדר".

"למה את חושבת כך?" התעקשה. "מה פתאום עכשיו את אומרת לי דבר כזה?"

"כי קראתי באינטרנט שיש רכבת אווירית של נפגעים בדרך לארץ".

שמעתי מעבר לקו דפיקות בדלת וצעקות וניתקתי את השיחה.

עכשיו צלצל הטלפון של חזי. זה היה אהוד. עדיין במקסיקו, מסתובב בימים האחרונים שפוף ראש וטרוד במחשבות. החדשות מהארץ על מות החיילים בחזית הדאיגו אותו. לאחר ההתייבשות של נמרוד ושיבתו לצבא לא חדל לחפש מנוחה מהחרדה שהטרידה את נפשו. בלי לדעת את מה שכבר ידענו אנחנו, הוא ביקש להגיד לחזי שלאור מה שעבר על עמנו בעבר, מוות למען המדינה הוא דבר הגיוני. "זה בסדר שחיילים מתים, אבא", הוא אמר לו בטלפון, "מותר להם למות".

חזי הביט בחוסר אונים בקצינים. הם סימנו לו שלא לומר לאהוד דבר מהמתרחש, לא בטלפון, והוא מלמל משהו וסיים את השיחה. לא כך למֵד אח על מותו של אחיו, ובטח לא כשהוא בחוץ לארץ. לאסוננו, המדינה מנוסה ובקיאה בהלכות הודעות לבני משפחה שאינם בארץ. לקח זמן לאתר את המלון של אהוד בקנקון, אבל לאחר יום או יומיים, בשעת לילה מאוחרת, נשמעה דפיקה גם על דלתו. בפתח עמדו שגריר ישראל במקסיקו ואשתו של שליח הסוכנות היהודית. אהוד הוא הרי אומן חושים, והבין את שקרה בליבו, גם אם לא בשכלו, משיחתו הקטועה עם חזי. הוא אמר: "חיכיתי לכם״.

אסף נולד באפריל 1986. אני זוכר את השנייה שבה נולד, כשראיתי אותו בפעם הראשונה, תינוק בן יומו. כבר אז הוא היה מצחיק, עם ראש מוארך כמו מלפפון בשל לידת מלקחיים. ליוויתי אותו במחלקה לבדיקות ולחדר התינוקות, מוודא ששמו עליו צמידים מזהים עם כל הפרטים הנכונים. הייתי אבא חרדתי מהשנייה הראשונה.

אסף היה ילד חסר פחד ולקח סיכונים מגיל ינקות. פעם, כשהיה בן שלוש, התווכח עם אחיו הגדול אריק אם אפשר לקפוץ מהשולחן במטבח. האמת שזה סקרן יותר את אריק, שהיה כבר כמעט בן חמש. בסוף הוא הציע לאסף לקפוץ כדי לראות אם אפשר לשרוד את הקפיצה. אסף עלה על השולחן בלי להסס וקפץ, ככה סתם.

לפעמים הניסיונות היו מסתיימים פחות טוב, אבל משום מה לא כאב לו כלום. היה שלב שלאה ואני דאגנו שמא הוא לא מרגיש כאב, יש ילדים כאלה, והדבר מסוכן מאוד כי הם עלולים להיפצע קשה ולא להרגיש דבר.

לעומת זאת, קשה לי לשכוח את הטראומה שעברנו איתו בבית החולים. הוא היה תינוק, אולי בן שמונה או עשרה חודשים. רופא המשפחה ראה שהלשון שלו תמיד מבצבצת החוצה מהפה, הוא סבר שזה סימפטום וחשב שזיהה אצלו בעיה בבלוטת התריס, ושלח אותנו לבית החולים כרמל לבדיקת תפקודי בלוטת התריס. הגענו למרפאות החוץ, הכניסו אותו לאיזה חדר, הסבירו לנו שזו רק בדיקת דם ושלחו אותנו לחכות בחוץ. היינו הורים צעירים ותמימים, השארנו אותו בפנים ויצאנו. עברו להן הדקות, אנחנו בחוץ מאחורי דלת נעולה ואסף בפנים. שמענו אותו צורח והתחלנו להיות חסרי שקט. הסתכלנו זה על זה ולא ידענו מה לעשות, ובינתיים הצרחות נמשכו ללא הרף. דפקנו בדלת והאחות השיבה: "רק עוד כמה דקות". ויתרנו ולא נכנסנו.

לפעמים אני נזכר בסיפור הזה ומרגיש את הכאבים בבטן שהרגשתי אז. אני מרגיש שנטשתי אותו, וזה הכי גרוע. הרי התפקיד שלי כאב הוא לשמור עליו, לדאוג ששום דבר רע לא יקרה לו, ואני בגדתי בו, לא שמרתי עליו, כבר אז, כשהיה כל כך קטן.

בסוף נהיה שקט. קראו לנו פנימה. הרופא אמר שלא הצליח לקחת דגימת דם ושלח אותנו לפגייה. שם ניגש אלינו רופא צעיר, לא גירש אותנו אלא ביקש שנחזיק אותו בעצמנו, ותוך כדי שיחה הוציא את דגימת הדם, ואסף אפילו לא הפסיק לחייך, לא הרגיש כלום. בסוף גם הבדיקה הראתה שהיה בריא לחלוטין, בריא כמו תמיד. החוויה הטראומתית של חוסר האונים נשארה שלנו.

אסף ניחן בקסם טבעי רב שקנה את כל הסובבים אותו. מורים, חברים וסתם מכרים — כולם אהבו אותו ואת שמחת החיים שלו. הקסם האישי שלו עזר לו רבות ברכישת חברים, אך גם בתמרון מוריו ובהשגת מטרותיו בחינניות רבה.

אסף אהב את החיים, אהב גלישת גלים. הוא הקפיד לבקר בחדר הכושר כדי לפתח את גופו, הוא היה ספורטיבי וכל צורות הספורט היו בין תחביביו. אסף גם אהב מוזיקה רעשנית מתקדמת וחצופה, לשמוע אותה ולנגן אותה. בחודשי חייו האחרונים לימד את עצמו לנגן בגיטרה חשמלית, הוסיף ללמוד עוד אקורד ועוד אחד, וכך היה מנגן שעות להנאתו.

חלק גדול מזמנו הוקדש לחבריו, שהיו לו כמו אוויר לנשימה. הוא אהב לבקר בבתיהם ואהב שחברים ביקרו אצלו. פעמים רבות נשארו ללון יחד. אסף אהב לצאת ולבלות עם חברים, בסרטים, בביליארד ובמועדונים. היו לו חברים מכל שלב בחייו, קשרים שנשמרו למרות חלוף הזמן ולמרות שינויי מקום מגורים.

אסף עשה מה שרצה מתי שרצה, חי את חייו כאילו כל יום הוא האחרון. הוא לא היה מוטרד או מודאג, והיה בטוח שהוא חסין לחלוטין, ששום דבר לא יקרה לו ושהוא יחיה לנצח. הוא היה מודע לסכנות, ואפילו ניסה לתחמן אותנו בעזרתן. פעם, כשכבר היה בגיל המתאים, כבן 16, בא לבקש מלאה שתרשה לו לעשות רישיון לאופנוע ונתקל בסירוב חד־משמעי ובהרצאה על סכנות הרכיבה על אופנוע. הוא אמר לה: "מה זה משנה אופנוע, הרי יום אחד אעלה לאוטובוס ואתפוצץ בפיגוע". בזמן אמת לא התייחסנו לזה, הכרנו את אסף ואת היכולת שלו לתמרן אנשים לרצונותיו. רק בדיעבד, כשנזכרנו במשפט הזה, הוא קיבל משמעות מיסטית כמעט, של נבואה שהגשימה את עצמה.

אסף היה ילד יפה עם שיער בלונדיני ארוך שהיה מקור קנאה לכל מי שראה אותו. כשהגענו לשכונת רמת אשכול, אסף, כדרכו, הלך לחפש חברים ועיסוקים לשעות הפנאי. הוא הגיע למגרש הספורט וישב בצד. לילדים ששיחקו שם בדיוק היה חסר שחקן לקבוצה, הם קראו לעברו: "היי, בלונדי, רוצה לשחק?" — ומאותו היום הוא נודע כ"בלונדי", כינוי שאהב והתגאה בו. חבריו והוריהם הכירו אותו רק בכינויו. כשמורה קראה לו בכינויו בכיתה, בלונדי, היה מאושר.

כבר בגנון ובגן הילדים התבלט אסף כילד פעיל, עליז ושובב, שמשחקים עדיפים בעיניו על פני כל פעילות לימודית. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי רמות יצחק בנשר, ובאמצע כיתה ב' יצאה משפחתנו לשליחות בבלגיה. בבית הספר בבריסל, על אף שלא ידע ולו מילה בצרפתית, הוא הסתדר בעיקר בזכות הקסם הטבעי שלו והודות לחברים הרבים שרכש בעזרתו. העיסוקים החביבים עליו היו שיעורי סקי ורכיבה על אופניים — רכיבה אתגרית באופני BMX מעל מכשולים ובמורד מדרגות. אסף תמיד שאף להגיע רחוק יותר, מהר יותר, גבוה יותר.

הוא אהב מאוד את טיולי המשפחה, בעיקר את הביקורים בפארקי השעשועים. ביקרנו ביורודיסני, בפארק אסטריקס, באפטלינג ובפארקים רבים אחרים. אסף אהב את רכבות ההרים הגדולות, המהירות והמפחידות ביותר, לגביו זה היה שעשוע מבדר ותו לא.

היו לנו חוויות מצחיקות איתו בשהותנו בחו"ל. באחד מסופי השבוע נסענו לפריז ולארמון ורסאי. היה תור ארוך בכניסה, אבל אפילו לא ניסינו לעצור את אסף מלטפס על החומות וללכת על הגדרות. ידענו שהוא צריך להיות פעיל ולא יחכה איתנו בשקט ובסבלנות בתור. לבסוף הגיע תורנו להיכנס. ארמון ורסאי, כשמו כן הוא, והביקור בו הוא מסע ארוך לאורך מסלול מוגדר שבו עוברים מחדר לחדר — מהחדר האדום לחדר הכחול ולצהוב ולירוק וכו' וכו'. עשרות חדרים אם לא יותר, כולם צועדים בשקט ולאט, עוצרים, מצלמים וממשיכים. לאסף נגמרה מהר מאוד הסבלנות לראות רהיטים עתיקים וחדרים מעוצבים. הוא רץ קדימה והתנתק מאיתנו. אנחנו המשכנו במסלול. אחרי כמה חדרים ראינו שיש לפנינו פקק תנועה. בהמשך המסדרון, ליד אחד החדרים, הבחנו בהתגודדות תיירים יפנים וקוריאנים, רוב המבקרים באותו היום, וכולם מצלמים בטירוף. לבסוף, אחרי כמה דקות, גם אנחנו הגענו לשם, ושם, מאחורי החבל, שכמובן אסור לעבור, על ספה של לואי ה־14, שכב אסף, ראשו נשען על היד כשהוא מנפנף לכל התיירים שעברו שם... אנחנו החוורנו, אבל אסף היה עליז מאוד ונזף בנו: "כמה זמן לוקח לכם להגיע אליי?" יצאנו החוצה ונתנו לו לשחק בגן שמאחורי הארמון, לצפות במזרקה ולשחק במתקני המיני לונה פארק שהיו צמודים לארמון.

כמובן, היינו לחוצים ולא צילמנו אותו, אבל אנחנו מתנחמים לפעמים במחשבה שיש כמה מאות תיירים מיפן ומקוריאה שאסף מככב אצלם באלבום התמונות מהביקור בארמון ורסאי.

לאחר השהות בבריסל התגוררנו שנה בסינגפור. שם למד אסף, אצל מורה מסין, לשחות ולצלול בשיטה הסינית. מאז הוא הפך לדג במים ששוחה, צולל ונהנה מכל פעילויות המים. פארק המים הענקי על האי סנטוסה היה חביב עליו במיוחד.

אסף אהב את סינגפור, את הבילויים שם, את האוכל האסייתי ואת בית הספר. הוא למד בבית ספר בין־לאומי ובו תלמידים מחמישים מדינות. בית הספר אפשר לו חופש רב, הן במסלול הלימודים והן בפעילויות הפנאי, כגון ארוחת הצהריים, שבה נהג להוציא את כספו, שהיה מיועד לאוכל, על גלידה וממתקים. בכלל, אסף היה איש של שוקולד וממתקים, לו היה מתאפשר לו היה חי רק על ממתקים.

סינגפור נחשבת למדינה מאוד בטוחה, ואסף היה הולך לחברים וחוזר לבדו. הוא הרגיש בבית בכל מקום שבו היה. כיוון שלמד בבית ספר בין־לאומי, היו בכיתה שלו תלמידים ממדינות רבות, והוא הרגיש טוב עם כולם והתחבר לכולם.

בית הספר היה עורך אירועים שונים, כמו פסטיבל אוכל שבו כל אחד היה מביא מאכלים מהמדינה שלו, מסיבה שבה המורים היו נגני התזמורת שהנעימה את הזמן להורים, וגם פסטיבל שכל הכנסותיו היו קודש למען מטרה חברתית. בפסטיבל הזה היו משחקים שונים, באחד מהם מורה ישבה על מין ספסל מעל מכל מים, הילדים היו צריכים לזרוק כדור ולפגוע במטרה קטנה יחסית, ואם פגעו בה בדיוק — המורה הייתה נופלת למים. רבים, כמובן, ניסו ולא הצליחו, זה היה אתגר לא קל. אסף לקח את הכדור בתורו, כיוון וזרק ופגע בול, והמורה נפלה למים. הוא קפץ ושמח לקול מצהלות חבריו שמסביבו.

לאחר החזרה ארצה, שלה חיכה וציפה, שוב התחבר לחבריו, ובתוך שעות היה קשה להבחין כי נעדר לתקופה כה ארוכה. אסף המשיך את לימודיו בבית הספר עירוני ה' ולאחר מכן בתיכון אורט חנה סנש במגמת מחשבים, שם למד עד יום מותו.

בשנים האחרונות לחייו אסף אהב את הים ואת גלישת הגלים. הוא בילה שעות רבות באימון ובגלישה והקפיד לחזק את גופו בחדר הכושר. זה הגיע למצב שהוא היה קם בבוקר וניגש לחלון לבדוק את מצב הגלים, ומצב הגלים היה קובע אם זה יום לבית הספר או יום לים. אסף ביקש שאבוא לצלם אותו גולש, ואני דחיתי את זה בגלל סיבות כאלה ואחרות, כולן לא מוצדקות, ובדיעבד, זה כאב נוסף שמלווה אותי היום: חוסר ההיענות לדברים קטנים שהיו עושים אותו קצת יותר שמח ומרוצה. בסופו של דבר, באחד הימים הוא ירד לים ואני הצטרפתי אליו אחרי זמן מה. לקח לי זמן למצוא אותו בים בין כל הגולשים והמתרחצים, אך הספקתי לצלם דקות מועטות של וידאו. הוא היה ממש שמח שיש לו תיעוד של הגלישה, ואני צופה בדקות האלה שוב ושוב, סובל מכך שלא צילמתי יותר, ושואל את עצמי למה לא נתתי לו יותר מעצמי.

בשנה האחרונה לחייו גבה אסף באופן ניכר, ושאיפתו הייתה לעבור את אביו בגובהו, שאיפה שהייתה קרובה להתגשמות בתוך חודשים מעטים וסנטימטרים ספורים.

את השעות שבהן לא גלש, בילה אסף ליד המחשב במשחקים, בהאזנה למוזיקה ובתקשורת עם חברים. אהבתו למוזיקה גדלה והוא היה צמוד לדיסקמן שלו. המכשיר היה בתיקו בזמן הפיגוע ונותץ לחלקים. אסף נהג להירדם עם אוזניות ובהן מוזיקה בפול ווליום, וישן כמו תינוק.

היו לנו מריבות על לימודים — אשתי ואני רצינו שילמד, הוא פחות. פעם אחת הכרחתי אותו לשבת לידי בסלון, לקרוא ספר שהיה צריך לקרוא לבית הספר. היה ויכוח קטן אם זה יהיה עם מוזיקה או בלי. נכנעתי, העיקר שיקרא. אחרי כמה דקות הרמתי את הראש מהמחשב וראיתי אותו שוכב בכורסת הטלוויזיה, הספר היה פתוח תחת לחיו והוא ישן שנת ישרים. היו מצבים כאלה שהייתי מצלם כדי להתעמת איתו אחר כך. בסופו של דבר הצילום נשאר כציון דרך לאופיו, לדרכו, לאיך הוא היה. היום אני מרוצה שנשאר לי הזיכרון הזה.

כחודש לפני מותו החל אסף בהגשמת חלום — לימוד נהיגה. הוא אהב כל דבר על גלגלים, ורצוי עם מנוע גדול. חלומו היה להגיע לחופש הגדול עם רישיון משלו, ללא מלווה, ולנסוע עם חבריו לטיולים. אסף הספיק ללמוד רק תשעה שיעורים לפני מותו.

בתאריך הלידה המשוער, כשלא היו עדיין סימני לידה, נסעתי באוטובוס, כפי שהיה נהוג באותם ימים, לביקורת בבית החולים. הגעתי בסביבות תשע בבוקר. ד"ר זַכּוּת, מנהל מחלקת הנשים, בכבודו ובעצמו, בדק אותי והורה לאחיות להתחיל איתי תהליך לידה מיידי. ניכר היה שמצא סיבה להזדרז, אך רק בשעה שלוש אחר הצהריים התפנו להכניס אותי ל"חדר צירים". כשנכנס אז לביקורת נוספת, כעס ד"ר זכות מאוד על כך שטרם חיברו אותי לעירוי לביצוע זירוז. האחיות נבהלו מכעסו וחיברו אותי ללא דיחוי נוסף.

מכאן והלאה התפתחה הלידה במהירות. בתוך זמן קצר הועברתי לחדר הלידה. הצירים היו חזקים ותכופים. האחות המיילדת בחרה לפקוע את קרום מי השפיר באופן מלאכותי לאחר שלא הייתה ירידת מים טבעית. הרגשתי את המים החמים הזורמים ושמעתי את המיילדת מזדעקת למראה צבעם העכור. קראתי מספיק על תהליך הלידה כדי לדעת שמים עכורים מעידים על סכנה ממשית הן לעובר והן ליולדת.

המיילדת הזעיקה את הרופא. הוא הגיע במהירות והסביר לי שאם הלידה לא תתקדם בתוך זמן קצר, ייאלצו לבצע ניתוח קיסרי. ועוד הוסיף: "הייתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר". כשראה את עיניי מתמלאות דמעות ליטף את ראשי ואמר: "אל תדאגי, את תהיי בסדר".

"לא אכפת לי ממני", ניסיתי לעצור את הדמעות, "אני רק רוצה שהתינוק שלי יהיה בסדר!"

התינוק היפה נולד בתוך זמן קצר, בשעה שבע וחצי בערב, בלידה מזורזת אך טבעית. שמו נמרוד, שנבחר זמן רב טרם היוולדו, הוענק לו מייד.

נער נהיה לאיש

היופי החיצוני של נמרוד השלים את יופיו הפנימי. הייתה לו נטייה להשמנה שהפריעה לו ופגעה בביטחונו העצמי. נהגתי להדגיש באוזניו את יופיו החיצוני ואת תבונתו, כדי שייתפס לתכונותיו הבולטות האחרות.

כהורים נהגנו לעודד ולטפח את התחומים שבהם הילדים גילו עניין וכישרון מיוחד. לנמרוד היה כושר טכני מצוין שניכר כבר בשנות חייו הראשונות, כשבנה והרכיב בקלות ובהנאה קוביות וחלקים של משחקי הרכבה, וכשפירק והרכיב מכשירים שונים. לאחר שעבד בחופשות בית הספר התיכון בחברת "טל את זמיר", קבלני החשמל המקומיים, התקין בעזרת הידע שרכש תשתית חשמל לחדר שניכס לעצמו בקומת הבית העליונה, "הגג", כפי שקראנו לחלק העליון של הבית שלא הוכן למגורים.

בילדותו הצטרף לתזמורת הנוער של ראש פינה ובחר, או שנבחר, לנגן בסקסופון. קנינו לו את הכלי, הוא אהב לנגן בו ואנחנו אהבנו לשמוע את נגינתו.

עם הזמן למד נמרוד לנגן גם על גיטרה, והיה מחבר שירים ומנגינות, שאותם נהג לנגן ולשיר ב"חדרו" החדש.

אחרי מותו, שירו "אתה בן אדם" הולחן והושר על ידי הזמר שמעון בוסקילה במסגרת התוכנית "יום אחד תהפוך לשיר" של גלי צה"ל. השיר מושמע אין־ספור פעמים למבקרים ב"מצפה נמרוד" שהוקם לזכרו, במכשיר שהותקן במקום.

נמרוד הקים, עם כמה חברים מבית הספר התיכון, להקת רוק. הם קראו לה בשם המצמרר "נקרופיליה". הלהקה הופיעה בראש פינה וביישובי האזור ונחלה הצלחה בקרב בני הנוער. נמרוד עטף את עצמו במעיל גדול וארוך, חריג בנוף, וכך יצר את דמותו "הידועה", לפחות בסביבה הביתית.

להקת נקרופיליה הוזמנה להופיע על במת הלהקות הצעירות בפסטיבל ערד ביולי 1995. אהוד, אחיו וחברו הטוב של נמרוד, חבר אליו ואל חבריו ללהקה, והקבוצה נסעה לערד. הם הספיקו להופיע על במה קטנה בכיכר העיר, הרחק מהבמות הגדולות, לקול התשואות והריקודים של קהלם הצעיר והנלהב. באותו ערב קרס שער הכניסה של מתחם הבמה המרכזית, שני בני נוער נהרגו והפסטיבל הסתיים בטרם עת בתחושת אסון קשה.

עמר נוי, בן השכנים, כתב לנו אחרי שנמרוד נהרג:

"אני זוכר את המעיל הארוך שלו, שהלך איתו תקופה ארוכה לכל מקום. לא אשכח את ההופעה שלו עם חבריו ללהקה בחנוכה לפני שנים, באולם הספורט, כשניגן בסקסופון שיר של משינה לעינינו ולאוזנינו המעריצות, הילדים הצעירים ממנו בעשור. בשבילנו נמרוד הוא גיבור צללים, כזה שתמיד היינו רוצים לעשות מה שהוא עושה וללבוש מה שהוא לובש..."

לאחר שהשתחרר מהצבא עבר נמרוד לגור בתל אביב. הוא החל לעבוד בתחום ההייטק, התפתח מאוד במסגרת זו והתקבל לעבודה בחברת מיקרוסופט. ההומור שלו, יופיו ואישיותו קרנו ממנו כאור בהיר ומופלא שהאיר אותו ואת כל מי שנתקל בו.

אהוד, הצעיר ממנו, גר גם הוא בתל אביב, וגם הוא התפתח והתקדם בעבודתו כקוסם וכאומן חושים. יום אחד, כשמכוניתו של אהוד התקלקלה, הוא ביקש מנמרוד להסיע אותו להופעה בפני ילדים במסיבת יום הולדת פרטית. בזמן ההופעה עמד נמרוד בצד והביט בקהל הילדים המתלהב. בקהל ישבה איריס, שהביאה ליום ההולדת את ילדתה הקטנה ויקי. מבטיהם של איריס ושל נמרוד הצטלבו, וליבו של נמרוד נכבש.

בתום ההופעה, כשהסיע את אהוד הביתה, אמר לו:

"אני מבקש שתשיג לי מבעלת הבית את הטלפון של האימא הזאת".

אהוד השיג לו את המספר, כפי שביקש, ונמרוד התקשר לאיריס.

אחרי כשנתיים נישאו וילדו את עומר. "איריס הקטנה", קראנו לה במשפחה, להבדילה ממני, שהייתי "איריס הגדולה".

הפיכתי לסבתא הייתה ללא עוררין אירוע מכונן בחיי. הקשר והאהבה שלי לעומר היו מיידיים ורבי־עוצמה מאין כמותם. ביקשתי מנמרוד ומאיריס הקטנה שישתמשו בשירותיי כבייביסיטר בלי להסס כלל. אבל הם היו ברמת גן, אני הייתי בראש פינה, והם לא רצו להטריח אותי ממרחקים. מה עוד שאימה של איריס הקטנה התגוררה בסמוך והייתה אף היא מזומנה לשמור על התינוק כל אימת שהצטרכו.

רק פעם אחת קראו לי, כשביקשו לצאת לאירוע בערב ועומר היה כבן חצי שנה. הגעתי בטיסה מראש פינה. לא הייתה סבתא מאושרת ממני, שנקראתי לדגל ויכולתי למלא את ייעודי הסבתאי.

נמרוד ואיריס הקטנה יצאו לבלות. כשהגיע זמנו של התינוק לישון, נשכבתי איתו במיטתם של הוריו וחיכיתי לשינה שתיפול עלינו. משבוששה השינה ליפול עליי, ולאחר שעומר נרדם, הנחתי כמה כריות מסביבו ועברתי לסלון לצפות בטלוויזיה. בתוך זמן קצר ביותר שמעתי "בום" עמום ומייד אחריו את בכיו של התינוק, שהכריות לא עצרו אותו מלהתגלגל וליפול על הרצפה.

כשאני מחזיקה את עומר נכדי היקר לי מכול על הידיים, מנענעת אותו ומנסה להרגיעו תוך כדי ניגוב הדם שנזל משפתו הפצועה, נפתחה הדלת, והזוג הצעיר עמד בפתח.

"זה כלום..." אמרתי. הסברתי להם מה קרה במבוכה גדולה ובניסיון להרגיע אותם.

נמרוד לקח את התינוק מידיי, המשיך להסתובב בחדר ולנענע את עומר הבוכה בידיו האבהיות, ואמר לי בחצי חיוך:

"בשביל זה את לא צריכה להגיע בטיסה מראש פינה. אנחנו יכולים להפיל אותו על הרצפה בעצמנו".

עומר היה בן שנתיים ועשרה חודשים כשאביו נהרג.

חזרתי הביתה מהנסיעה לגרמניה ביום חמישי לפנות בוקר. השעה מוקדמת מאוד, הבית שלנו מלא באנשים. כל המשפחה שם, האחיות שלי ואחותה של לאה, כולם יושבים בשקט או מסתובבים בדממה ברחבי הבית. אווירת נכאים. אין מה להגיד, אין מילים לבטא את הרגשות, אין דבר שיוכל להקל את הכאב או לשפר את ההרגשה. לפרקים מישהו אומר: "אולי תאכלו משהו?" התיאבון ממני והלאה, אני מפחד שאם רק אקח משהו לפה, אקיא את נשמתי.

אריק ישן, לאה סיפרה לי שהיה לו קשה אחרי שהם חזרו הביתה מאבו כביר. הוא התפרק אצלנו במיטה ובסוף נרדם. אלמוג רק בן שש, והוא אצל סבתא וסבא ואפילו לא יודע מה קורה. מאתמול, כשהתחילו החיפושים אחרי אסף, הוא אצלם. עוד מעט הוא יתעורר ויבוא הביתה. איך נספר לו? מה נגיד?

אריק ואסף היו קרובים בגיל וגם קרובים במשחקים ובפעילויות. ואז אריק התגייס ונעלם מהבית. הוא הגיע לחופשות לעיתים רחוקות, וגם אז היה עם חבריו, ואסף יצא עם החברים שלו. אט אט נוצרה מערכת יחסים אחרת. מאז שאריק התגייס, שנה וחצי לפני הפיגוע, אסף ואלמוג, שהיה צעיר ממנו בעשר שנים, התקרבו. אלמוג היה המעריץ מספר אחת של אסף. לא משנה שאסף קרא לו צוציק, הוא העריץ אותו. היה לידו, חיקה אותו, וחיכה שיקדיש לו תשומת לב.

ועכשיו אנחנו צריכים לספר לו שאסף איננו. איך עושים את זה? איך?

אני מסתובב. לא מוצא מקום בבית, לא מסוגל לדבר, לא מסוגל לחשוב, לא מסוגל לנשום. מחליף מקום, מסתכל אל הדלת, אולי פתאום ייכנס? המחשבה חסרת ההיגיון והתכלית רק גורמת לפרץ דמעות חדש, ואני מחפש לי מקום שקט שבו אוכל לשבת לבד עוד כמה דקות, ושוב להחליף מקום.

בבוקר אלמוג מגיע הביתה.

לפעמים אני מנסה לחשוב מה היה הרגע הכי קשה שלי. כמובן, לשמוע שאסף נרצח בפיגוע היה קשה מאוד, אבל רגע אחד שהיה קשה עבורי אולי אפילו יותר, היה לספר לאלמוג.

אלמוג נכנס ורואה את כולם, הוא יודע שמשהו קורה. לאה ואני לוקחים אותו לחדר שלו, מושיבים אותו ומספרים לו בקול חנוק: "מחבלים עשו פיגוע באוטובוס שאסף נסע בו ואסף מת". המילים שנאמרות בקול שורפות, דוקרות, מכאיבות בצורה שלא תיאמן. אלמוג צועק "לא נכון", ורץ לחדר של אסף, פותח את הדלת, מסתכל לבדוק אולי אסף שם. הוא לא מאמין ולא מקבל. "לא נכון, הוא יחזור, הוא יחזור". אלמוג חוזר אחרי שרץ בכל הבית, בוכה, ולאה מחבקת אותו, מנסה להרגיע אותו. הנה, אמרנו לו. עכשיו כולם יודעים.

מאוחר יותר נחליט להשאיר אותו בבית ולא לקחת אותו להלוויה של אסף. הוא צעיר מדי לעבור את הטקס הזה. אני מקווה שאנחנו צודקים, אני מקווה שלא יבוא יום והוא יכעס על שלא שיתפנו אותו, על שהשארנו אותו בצד.

מתחילים להגיע הביתה אנשים. גם עיתונאים. הם רוצים תמונה של אסף, הם רוצים לשמוע על אסף. אני מנסה לחשוב, וכל מה שיוצא לי אלו המילים הבנאליות: "הוא היה הטוב שבטובים", "אלוהים לוקח רק את הטובים", "הוא היה הילד הכי טוב בעולם". איך מסבירים למי שלא הכיר אותו מי הוא היה, איך מסבירים לעולם מי הוא היה לנו? איך מעבירים רגשות בלתי אפשריים שקורעים אותנו לגזרים בכמה מילים לידיעה בעיתון? איך מסכמים חיים של ילד לתוך משפט או שניים.

מצאתי תמונה של אסף. אני לא זוכר מתי צולמה, תמונת פספורט. אני נותן לעיתונאים לצלם אותה. בימים הבאים נסרוק אותה ונתלה על דלת הכניסה לבית, והיא תישאר שם עד שתתפורר, שארית מאותם ימים נוראים. היא תישאר שם בשמש הקיץ ובקור החורף ותתפורר כמו החיים שלנו.

מגיע עיתונאי של עיתון הארץ, לאה יושבת במטבח ומתעצבנת עליו, קוראת לו שמאלני ומגרשת אותו מהבית. הוא ימצא תמונה של אסף מגיל 13, כנראה מתיק בית הספר. ייקח לי חודשים להעלים את התמונה הזו מעשרות אתרי אינטרנט ולהחליף אותה בתמונה עדכנית יותר.

היום הארוך הזה לא נגמר. עיריית חיפה פתחה חמ"ל בבית העלמין. בחיפה יש חלקה נפרדת ומיוחדת לחללי טרור, לפיכך צריך תיאום בקביעת מועדי ההלוויות, כל משפחה מקבלת את השעה שלה. מאיר גיסי ירד לבית העלמין לבחור את חלקת הקבר. ההלוויה נקבעה לשעה ארבע אחרי הצהריים, הרבה שעות לחכות. יותר מדי שעות שאין מה לעשות בהן, יותר מדי שעות של מחשבות רעות, מחשבות של למה, מחשבות על שאלות שאין להן תשובה.

בסוף מגיע הרגע. אנחנו מגיעים לבית העלמין בהסעה מאורגנת, יוצאים מהמיניבוס ומהשקט ששרר בו ובבית לבית העלמין שיש בו אלפי אנשים. בניגוד ליום האביבי והשמשי שהיה אתמול, מזג האוויר הפך חורפי משהו, וירד גשם. כמו בקלישאה, השמיים בכו על אסף.

כמו בחציית ים סוף, אנחנו עוברים וקהל האנשים נחצה לשניים. עדיין שקט, באים לומר כמה מילות נחמה, ללחוץ יד. האירוע כולו סוריאליסטי, הזוי, אני לא רואה כלום, לא שומע כלום, רק מחזיק את עצמי שלא להתמוטט. יודע שיש לי תפקיד במחזה האבסורד ולא רוצה להיות שם, רוצה לברוח כמה שיותר רחוק.

ההלוויה מתחילה בשער ברוש, משם הולכים כמאה מטר לשער הדס, שם קוברים את חללי הפיגוע. בחיפה כולם מכירים את כולם, מאות ואלפי אנשים שבאו להלוויה הולכים את המסלול וחוזרים להלוויה הבאה, כך הלוך ושוב.

אני יודע רק דבר אחד — אני לא משתתף בשום דבר עד שאני רואה את אסף, נפרד ממנו אישית, פנים אל פנים. בגלל שזה פיגוע הנהלים אחרים, חללי הפיגוע נקברים בארון עץ, אף אחד לא יודע מה יש בפנים. אני מתעקש.

כמו בדברים רבים אחרים, שליחים עושים עבורנו את הבירור. גיסי ראובן הולך לדבר עם אנשי חברה קדישא, הוא מבטיח לי שאם אפשר אז אוכל לראות אותו, הוא יהיה זה שיקבע, והולך לראות.

הוא חוזר וקורא לי לבוא איתו, אני הולך לבד. הכאב והסיטואציה הביאו אותי להתכנס בתוך עצמי. עד היום חבל לי שלא קראתי גם ללאה ולאריק לבוא איתי, הגיע להם. כל האשמה עליי. אבל לא ממש חשבתי באותו זמן, לא הייתי במצב לחשוב על משהו. שום דבר לא היה רציונלי. התפקוד מגיע ממקומות מאוד קמאיים, אוטומטי, נעשה ללא מחשבה או תכנון, ללא יכולת לשקול ולהחליט, דברים פשוט קורים.

אני נכנס לחדר שבו היו ארונות העץ. על השולחן היה ארון, המכסה כבר היה משוחרר. הבחור של חברה קדישא הסיר את המכסה, פתח את התכריכים וגילה את הפנים של אסף. הוא היה מכוסה, אבל ראיתי את כל הפנים שלו וקצת מהשיער היפה.

באופן מאוד מוזר היה לו מבט מחויך, עיניו היו פקוחות, היה לו חיוך קטן על הפנים. הוא נראה ללא פגע, הכול שלם, הכול כל כך חי. בשנייה שראיתי אותו שוכב שם, הרגליים נחלשו והיה קשה לעמוד, הבכי פרץ ועמדתי לקרוס. משכו אותי החוצה וסגרו את הארון. לא הספקתי לגעת בו, לנשק אותו, לדבר אליו, הכול לקח שניות ספורות בלבד.

יצאנו להלוויה. כמו רובוטים הלכנו לאן שאמרו, אמרנו מה שביקשו. לא ממש היינו אנחנו עצמנו, היינו בהלם. החלקה שבה קברו את כולם הייתה בוצית, גם כי ירד גשם וגם כי פתחו קברים רבים לכולם. המקום כולו אימץ מראה של שדה קרב שכולם מתבוססים בו, מנסים לשפר עמדה, להגיע קרוב ככל האפשר. המנכ"ל של אמדוקס, מקום העבודה שלי, מנסה להגיע אליי, אני רואה אותו מחליק בבוץ, הצווארון שלו משוך והפנים מתאמצות. הוא מגיע לבסוף, לוחץ לי את היד. אין לי מושג מה אמר לי, היום הזה מלא חורים שחורים של חוסר זיכרון, הרצף נקטע בפלאשבקים מוזרים.

נגמרה ההלוויה, נשארנו לעמוד ליד אסף ולא יכולנו להיפרד. איך יכולנו לעזוב ולהשאיר אותו שם לבד? אבל אחרינו היו הלוויות נוספות, ובסוף ממש דחפו וגררו אותנו החוצה. חזרנו הביתה, מותשים, שבורים, כואבים.

ימי השבעה התחילו.

בשבעה נפתחנו לחיים של אסף שלא הכרנו. חברים שלו הביאו תמונות שמעולם לא ראינו, וכנראה גם לא היינו רואים אילולא נהרג. תמונות מטיול בית ספר עם נרגילה, בהכנה לצבא עם סיגריה, קלטת שהסריטה את כל החברים, ספק משתעשעים ספק משתטים, אצל מישהו בבית. מצד אחד לא הבנתי שיש עולם שאנחנו ההורים לא מודעים לו, מצד שני לא הבנתי למה צריך להגיע לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו כדי להיפתח לעולם של הילד. ההרגשה מול תמונה שלא הכרתי או וידאו שלא ראיתי הייתה כאב אדיר, חונקת, מגבירה את הכאב שישב בנו בימים האלה פי כמה. ישבתי לראות סרטון וידאו והדמעות פשוט זלגו. הניגודיות בין השמחה שראיתי בווידאו, האושר על פניו של אסף בהשתובבות עם החברים, ובין האובדן והמוות שלו, שיקפה את המרחק מהחיים הקודמים ואת עומק התהום של חיינו עכשיו.

זו הייתה תקופה אחרת: צילמו תמונות במצלמות עם פילם, סרטי וידאו במצלמות עם קלטות, לא היו טלפונים חכמים, לא היו רשתות חברתיות, לא היה לנו מאיפה לקבל מידע על אסף אלא ממה שבחר לחלוק איתנו. אסף היה בגיל שבו היה עצמאי ולא ראה חשיבות לחלוק איתנו את חייו. נתנו לו את החופש שלו, וכך היו הרבה דברים שלא ידענו עליו עד שנהרג.

חלק מהחברים לכיתה באו. מסכנים, נבוכים, לא יודעים מה לומר. הם ישבו קצת וברחו. כמה ריחמתי עליהם. בבית הספר בטח אמרו להם ללכת לבקר כי זה חשוב, והנה הם אצלנו, לא יודעים מה לעשות עם עצמם. גם לי קשה בסיטואציות האלה עד היום, אז מה יגידו ילדים בני 17?

לא רק חברים הגיעו, גם הורים של חברים. ישבתי קצת עם ההורים של יובל, החבר הכי טוב של אסף. אביו של יובל ואני החלפנו חוויות. סיפרתי לו על הוויכוחים ואיך הייתי צוחק על אסף. הייתי אומר לאסף שכשיהיה בן 24 יבוא אליי להתנצל ויבקש סליחה ויספר לי כמה שטויות עשה. היינו צוחקים, אסף כמובן היה אומר שזה לא יקרה, ואני הייתי מציע לו התערבות על זה. עכשיו זה כבר לא משנה. הוא לא יהיה בן 24, לפחות לא בצורה שאני רציתי וקיוויתי.

כמה ויכוחים היו לנו על לימודים, כמה פעמים אסף אמר לי: "למה אני צריך ללמוד? מה אני אעשה עם זה?" ואני לא שמעתי לו והכרחתי אותו. הוא כנראה ידע טוב יותר ממני, הייתי צריך לוותר לו. אילו לא היה הולך לבית הספר, לא היה חוזר משם באוטובוס, וכלום לא היה קורה. ישבתי עם המחשבות האלה והרגשתי את הכאב במרכז הראש יוצא שוב החוצה, פורץ דרך העיניים כמו עשן מסילון לבה רותחת.

אודי ברקו היה חבר לכיתה של אסף, הם למדו יחד בחטיבת הביניים של בית הספר עירוני ה' ועברו יחד לאורט חנה סנש. הם בילו שעות רבות יחד ויצאו יחד לבילויים. דיברתי עם אימא של אודי כשבאה לבקר בשבעה. כמה סיפורים שמעתי על אסף. פתאום התגלתה זווית של אסף אחר, אסף שהכירו כל החברים והוריהם. ראיתי את אסף דרך עיניה של אימו של אודי והקשבתי לתיאוריה. היא סיפרה עליו כאילו היה הילד שלה, איך היה אוכל את הספגטי שלה, איך היה מחמיא לה על הבישול ומראה לה כמה הוא מרוצה מהאוכל שלה. אפשר היה לחוש מדבריה כמה אהבה אותו.

אחרי שדיברתי עם אימו של אודי, הבנתי כמה אסף אהב שקראו לו בלונדי. כל העולם קרא לו בלונדי חוץ ממני. יכולתי לגרום לו עוד קצת עונג ולעשות אותו מעט יותר שמח. מאז הוא בלונדי. כמה שבועות אחרי השבעה קניתי את השם לאתר שלו, לאתר לזכרו, www.blondi.co.il. לנצח ייקרא בלונדי.

אנחנו מוציאים את כל אלבומי התמונות. הם מונחים על השולחן, אנחנו עוברים ומשחזרים כל רגע של החיים שלו, מתמונות הינקות שלו ועד לאחרונות שהיו לנו. מנסים להחיות אותו דרך התמונות והסיפורים.

ימי השבעה מתנהלים בטירוף שלהם, בלילה לא ממש מצליחים לישון וביום מגיעים אורחים מבוקר עד לילה. רק בזכותם אפשר להתמוטט בסוף היום, מותשים לחלוטין במיטה ומנסים לנמנם כמה שעות. אלמוג ממשיך בלימודים על מנת לשמור לו מסגרת, שירגיש כרגיל. הוא רק בן שש, ואנחנו לא בטוחים שלהיות כל היום בבית יעשה לו טוב. העדפנו את המסגרת ואת הטיפול של בית הספר.

ההתנהלות בימי השבעה הייתה מחולקת לפי המבקרים. כמובן, באו משפחה וחברים. כשבאו חברים זה היה בקבוצות, ממקום העבודה שלי או ממקום העבודה של לאה. כשבאו מהיחידה של אריק ישבו החיילים בצד. רק כשבאו חברים של אסף זה הביא אותנו להתכנס כולנו יחד, לחלוק את החוויות שהביאו.

הימים מתנהלים כמו טראנס אחד גדול, אי אפשר לזכור מה אומרים, לפעמים גם מאבדים שליטה על מה שאומרים. הגיע חבר ממקום העבודה שעבד איתנו בחו"ל. משנכנס, והיה ברור שלכולם קשה ואין מה לומר, ניגשתי אליו ואמרתי לו: "תראה מה צריך לעשות כדי להביא אתכם לביקור אצלנו". אני לא חושב שאשכח את ההלם על הפנים שלו, הדבר האחרון שציפה לו היה הומור שחור משחור. לא ברור לי מה עבר עליי באותו זמן. זה נבלע באירועי הימים, אבל אני זוכר את זה כאחד משיאי הטירוף של הימים ההם.

אריק היה אז מדריך טירונים בשריון. הוא סיים מסלול שריון וקורס מפקדי טנקים, ונשלח להדרכה של טירונים. כשהגיעו חיילים ומפקדים מהיחידה שלו, הם ישבו להם בצד ודיברו, לא הייתי מעורב בשיחות האלה. אבל באחת ההזדמנויות שישבתי ליד, לא יכולתי שלא לשמוע על מה הם מדברים. אריק אמר שהוא רוצה לחזור בשביל להיכנס לעזה עם טנק עם "בטן מלאה" — מונח שריונאי לטנק מלא בתחמושת מסוגים שונים. כאב לי לשמוע ולחשוב עליו חוזר למסגרת צבאית, ובטח מבצעית, שתעמיד גם אותו בסכנה, ומצד שני הזדהיתי מאוד עם העמדה שלו. על פיגועים צריך לדרוש נקמה גדולה מהצד הפוגע. ישראל באותן שנים, וגם בהמשך ועד ימינו אלה, לא מגיבה על תקיפות נגדה ולא על פיגועים נגד אזרחיה.

הפיגוע התרחש ביום רביעי, ההלוויה בחמישי. הגיע יום שישי בערב. השבעה נרגעה, הבית התרוקן. אמרו לנו שמקום הפיגוע ברחוב מוריה הפך אתר עלייה לרגל, מקום של נרות ופרחים. אנחנו עולים לרחוב מוריה, מהלכים לאיטנו, פה ושם מזהים אותנו, מתלחששים מאחורינו. זו לא הרגשה שאנו רגילים בה, אבל ממשיכים, חייבים לראות את המקום, להרגיש אותו. עבורי הצורך הזה חזק במיוחד. אילו הייתי בארץ ביום הפיגוע, כנראה הייתי מגיע למקום מייד לאחריו, לראות, להריח, לחוות, כפי שעשו משפחות אחרות. אני מרגיש צורך, למרות שהראש וההיגיון אומרים שזה חסר טעם.

המדרכה של רחוב מוריה מלאה בנרות. כל בית ספר הקים לו מתחם משלו — ילדים משישה בתי ספר שונים נרצחו בפיגוע. הקירות מלאים בגרפיטי של ילדים שאיבדו חברים. באופן טבעי אנחנו הולכים לחפש את הקיר של אורט חנה סנש, שאיבד בפיגוע שתי בוגרות ושני תלמידים — אסף שהיה בכיתה י"א, ותום הרשקו שהיה בכיתה י', ונהרג באוטובוס עם אביו. על הקיר שתי תמונות, של אסף ושל תום, צללים מהבהבים לאור הנרות. אני מרגיש את המבטים ננעצים בנו. אפשר להרגיש את הרחמים ואולי אמפתיה של כולם. אין טעם להשתהות שם, ואנחנו חוזרים הביתה.

בבקרים אני לוקח את אלמוג לבית הספר, מפנה זמן והולך יום יום לבקר אצל אסף. ערמת הזרים על הקבר בגובה מטר. אני מסתכל מה השאירו החברים על הקבר, מנסה ללמוד עוד משהו עליו דרך החפצים שהשאירו החברים, סיגריה ומצית, דגל ישראל, עטיפת דיסק של שב"ק ס', מילים של שיר הגאנג'ה שלהם שכל כך אהב.

ופתאום נגמרה השבעה. איזה שקט נהיה, מפחיד אותי השקט הזה. מה עושים עכשיו?

זה יום חמישי, אני הולך לקניות בסופר ורואה סוכריות טיק־טק ליד הקופה. מתוך הרגל וללא מחשבה אני לוקח שתי קופסאות, ולפתע נזכר שאין למי לקנות אותן. אסף אהב אותן והייתי קונה אותן עבורו, עכשיו למי אקנה אותן? אני לוקח את החפיסות ומחזיר למקום, ובוכה.

עד השלושים העמדנו על הקבר מצבה.

הבנו כבר אז שהיא צריכה לומר משהו, לייצג את אסף, להנציח אותו. המילה הנצחה מחלחלת לקרבינו, היא תהפוך לדרך חיים. בעזרת אומנים יצרנו מצבה בצורת גלשן שיוצא מבין הגלים. מצבה ייחודית לילד ייחודי.

מצבה שמתחתיה חי ילד שיישאר צעיר לנצח, ילד כמעט בן 17.

חלקת אדמה בארץ ישראל שנקנתה בדם והיא שלנו, לתמיד.

קִבְרְךָ יַלְדִּי

הוּא בֵּיתִי הַשֵּׁנִי

הֵיכָן שֶׁגָּר יַלְדִּי

הוּא גַּם בֵּיתִי

קִבְרְךָ יַלְדִּי

הוּא מָקוֹם קָדוֹשׁ

שֶׁאֵלָיו אֲנִי בָּא

כְּדֵי לְהִתְחַזֵּק

קִבְרְךָ יַלְדִּי

הוּא אֲתָר עֲבוּרִי

אֵלָיו יֵשׁ לַעֲלוֹת

מִדֵּי שָׁבוּעַ מִדֵּי יוֹם

קִבְרְךָ יַלְדִּי

הוּא אֲתָר מוֹרַשְׁתִּי

הוּא מָקוֹם אֵלָיו

מַגִּיעִים כֻּלָּם

הוֹרִים אַחִים וַחֲבֵרִים

עוֹלִים לְקִבְרְךָ

מַשְׁאִירִים מַזְכֶּרֶת מַנִּיחִים אֶבֶן

אָנָּא תֵּן סִימָן כִּי אַתָּה שָׁם

איריס, אשתו של נמרוד, התנפלה על ארונו, ניסתה לקרוע מעליו את הדגל שעטף אותו ולפתוח אותו. איני יודעת כיצד הגיבו החיילים שישבו בקומנדקר הצבאי, משני צידי הארון, להתרחשות הנואשת שהתרחשה לנגד עיניהם. האם באמת היו חיילים שישבו שם? בעצמי הייתי שם, אבל איני זוכרת.

עד שהגיע הקומנדקר להוביל אותנו לבית הקברות היינו בביתנו בראש פינה, עם בני המשפחה שחיכו איתנו. המלחמה טרם הסתיימה. טילים שירו כוחות החיזבאללה נפלו על ההר שלידנו. הם המשיכו ליפול גם במהלך ההלוויה. אני לא זוכרת.

בין המוני האנשים שהגיעו להלוויה היו עיתונאים זרים רבים. ברצותם להיות קרובים להתרחשויות הדרמטיות בלבנון הם התארחו בצימרים של ראש פינה, שהיו ריקים ממטיילים בימי המלחמה. הלוויה צבאית תקנית נפלה לידיהם כפרי בשל, והם עטו עליה. חזי סיפר לי שעיתונאי אחד אפילו נשכב בתוך הקבר הכרוי, כדי לצלם מלמטה את האירוע! ההלוויה הוקרנה באחד מערוצי הטלוויזיה האמריקניים.

נמרוד נקבר בבית הקברות הצבאי בראש פינה ביום ראשון, 13 באוגוסט 2006, ארבעה ימים אחרי שנהרג.

משפחה לא בוחרים

המונים הגיעו לנחם. משעות הבוקר ועד שעות הערב המאוחרות רחש ביתם של נמרוד ואיריס אנשים וקולות אין־ספור. היו שסיפרו את שידענו, היו שלמדנו מהם על חייו, על עבודתו, דברים שלא יכולנו לדעת, והידיעות החדשות האלו היו תמיד המרגשות ואלו שנגעו בנו ביותר.

אישה אחת התקשרה ואמרה שפגשה אותו זמן קצר קודם לכן, כשעמדה לחצות את הכביש בעיר. היא הייתה אחרי ניתוח ונעזרה בהליכון. הכביש היה סואן והיא חיכתה לרגע שבו התנועה תיחלש מעט והיא תוכל לעבור. בקול רועד סיפרה על הרכב שהגיע ונעצר באמצע הכביש, על האיש יפה התואר וגבה הקומה שיצא ממנו, שעצר בתנועת יד החלטית את המכוניות שהגיעו אחריו, וכך, כשרכבו חוסם את התנועה, עזר לה לחצות את הכביש. אחר כך נכנס לרכב והמשיך בנסיעתו. בעיתון של היום, אמרה לנו, זיהתה את נמרוד בתמונתו שהתפרסמה לאחר שנהרג.

ההלוויה נדחתה בארבעה ימים; חיכינו לאהוד שיגיע. הוא היה צריך לקבל את ההודעה בצורה מסודרת מהקונסוליה הישראלית במקסיקו ולטוס לארץ. את הימים שהובילו להלוויה, עד שאהוד שב לארץ, ואת ימי השבעה, העברנו בביתם של נמרוד ואיריס ברמת גן. ישנתי עם איריס כלתי במיטתם, תמכתי בה ככל שיכולתי, קיבלתי את פני המנחמים במאור פנים והשתדלתי לחלק את זמני ביניהם. סירבתי להכיר במותו של נמרוד בכורי, ורק כשלא נותרה ברירה הייתי מתפרצת.

כשבאה לנחם אותי אם שכולה ותיקה ממני, היא התקרבה אליי בהבנה גדולה, חיבקה אותי ואמרה: "אנחנו משפחה אחת... משפחות שכולות נמשכות אלו לאלו. מייד כשהן נפגשות. מייד כשהן מכירות. זה לא סתם שאנחנו מרגישות ככה... קרובות".

חשתי מיאוס גדול ונרתעתי מעט אחורנית.

"יש תחושה של התחברות מיידית", היא המשיכה בדבקות. "אנחנו הופכות לחברות טובות באופן טבעי".

קולי, רועד תחילה, אמר לה בשקט: "מי רוצה להכיר אותך בכלל?" ובהדרגה התחזק: "מי רוצה להתחבר איתך? אני לא רוצה להכיר אותך... אני בכלל לא רוצה להיות חברה שלך!"

היא רק חיבקה אותי. "זה בסדר..." אמרה, והוסיפה: "משפחה לא בוחרים".

אחר כך, כשחזי הוציא תמונה של נמרוד להראותה למבקרים, יצאתי מגדרי. "אני לא רוצה לראות את התמונה הזאת!" צעקתי. "קח אותה מפה ואל תוציא אותה יותר". חזי נדהם, וכמוהו מן הסתם גם האחרים שישבו עימנו אז. הוא הביט בי, תוהה, מעל ראשי האנשים, ואני חזרתי ואמרתי: "קח את זה מפה. אני מתכוונת לזה".

פניו של נמרוד היו פני המוות שסירבתי להביט בו. קשה לי להביט בהן גם היום, 15 שנים אחר כך.