שמונה הרים

 פרק ראשון

הכפר גרָנָה שָכן בהסתעפות של אחד העמקים הללו, הסתעפות שהעוברים בה חלפו לידה כאילו הייתה אפשרות זניחה, כלוא מלמעלה על ידי רכס ברזל אפור ומלמטה על ידי צוקים שהקשו על הגישה. על הצוקים ניצבו שרידי מגדל שהשקיף על שדות, שכבר אז צימחו פרא. כביש צר שהתפצל מהכביש הראשי עלה בפיתולים תלולים עד לרגלי המגדל; לאחר שעקף אותו התמתן השיפוע, הקיף את צלע ההר ונכנס לגיא הצר באמצע המתלול, ומשם המשיך במישור לכאורה. זה היה ביולי כשנכנסנו אליו, בשנת 1984. באפרים קצרו את החציר. הגיא היה רחב מכפי שנראה מלמטה, מיוער כולו במפנה המוצל ומכוסה טרסות במפנה החשוף לשמש: למטה, בין כתמי השיחים, זרם יובל שוצף ומדי פעם בפעם הבליח מביניהם, זה היה הדבר הראשון שמצא חן בעיניי בגרנה. באותה תקופה קראתי ספרי הרפתקאות. מארק טוויין הפיח בי את אהבת הנחלים. חשבתי שלמטה אפשר לדוג, לצלול, לשחות, לחטוב כמה עצים ולבנות רפסודה, ובעודי שבוי בחלומות הללו, לא הבחנתי בכפר שהתגלה מעבר לעיקול.

"זה כאן," אמרה אימי, "סע לאט."

אבי האט למהירות הליכה. מאז יצאנו לדרך הוא מילא בצייתנות אחר הוראותיה. ירדנו ימינה ושמאלה בתוך האבק שהפריחה המכונית, הבטנו ארוכות ברפתות, בלולים, באסמים מגזעי עצים, בחורבות שרופות או הרוסות, בטרקטורים בשולי הדרך, במכבשי החציר. שני כלבים שחורים ופעמון לצווארם הגיחו מחצר. פרט לשני בתים חדשים יותר, נראה שכל הכפר בנוי מאותה אבן הרים אפורה, שהייתה מפוזרת סביב כמו מחשופי סלע, כמו מפולת אדמה עתיקה. קצת יותר גבוה רעו העיזים.

אבי לא אמר דבר. אימי מצאה את המקום בעצמה, היא אמרה לו לחנות בצד ויצאה מהמכונית, היא הלכה לחפש את בעלת הבית בעת שאנחנו שנינו פרקנו את המזוודות. אחד הכלבים בא לקראתנו בנביחות, ואבי עשה דבר שמעולם לא ראיתי אותו עושה: הוא הושיט לו את ידו כדי שירחרח אותה, דיבר אליו ברכות וליטף אותו בין האוזניים. ייתכן שהסתדר טוב יותר עם כלבים ממה שהסתדר עם אנשים.

"נו?" שאל אותי בשעה שהתיר את רצועות הגומי של הגגון. "איך זה נראה לך?"

נפלא, רציתי לענות. ריח צופן הבטחות של שחת, דיר, עץ, עשן ומי יודע מה עוד אפף אותי ברגע שיצאתי מהמכונית. אבל לא הייתי בטוח שזאת התשובה הנכונה ולכן עניתי: "לי זה לא נראה רע, ולך?"

אבי משך בכתפיו. הוא הרים את מבטו מעל המזוודות והעיף מבט בצריף שמולנו. הצריף נטה על צידו, ואין ספק שהיה קורס ללא שני העמודים שתמכו בו. בפנים נערמו חבילות חציר, ומעל החציר חולצת ג'ינס שמישהו פשט ושכח אותה שם.

"אני גדלתי במקום כזה," אמר בלי לתת לי להבין אם זהו זיכרון טוב או רע.

הוא אחז בידית של מזוודה ועמד למשוך אותה למעלה, אבל אז עלה בדעתו משהו אחר. הוא הביט בי ובראשו מחשבה שכנראה מאוד שעשעה אותו.

"לדעתך העבר יכול לעבור שוב?"

"קשה," עניתי כדי שלא להתחייב. הוא תמיד חד לי חידות מהסוג הזה. הוא מצא בי תבונה דומה לשלו, שמקורה בהיגיון ובמתמטיקה, וחשב שתפקידו להעמיד אותה למבחן.

"הבט ביובל הזה, אתה רואה אותו?" אמר. "נעמיד פנים שהמים הם הזמן החולף. אם המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא ההווה, היכן יהיה העתיד?"

חשבתי על זה. זה נראה קל. עניתי את התשובה המובנת ביותר מאליה: "העתיד הוא המקום שאליו זורמים המים, מתחתינו."

"טעות," הכריז אבי. "למרבה המזל." ואז כאילו פרק עומס, אמר: "הוֹפּלה," המילה שבה השתמש גם כשהרים אותי, והמזוודה הראשונה מבין השתיים נפלה לארץ בחבטה.

הבית ששכרה אימי היה בחלק הגבוה של הכפר, בתוך חצר שנבנתה סביב שוקת. ניכרו בו אותותיהם של שני מקורות שונים: מהמקור הראשון הגיעו הקירות, המרפסות מעץ ארזית מושחר, גג הצפחה מכוסה הטחב והארובה הגדולה והמפויחת, זה היה המקור העתיק. המקור השני היה סתם ישן. מהתקופה שבה הדביקו יריעות לינולאום על הרצפה בתוך הבית, תלו פוסטרים פרחוניים על הקירות, התקינו ארוניות תלויות וכיור במטבח, הכול היה כבר מעופש ודהוי. רק חפץ אחד הציל את הבית מהבינוניות: תנור שחור מברזל יצוק, מגושם וחמור סבר, בעל ידיות פליז וארבע להבות בישול. הוא כנראה ניצל ממקום אחר ומתקופה אחרת. אבל אני חושב שאימי אהבה בייחוד את מה שלא היה שם, שכן היא מצאה בית שהיה למעשה כמעט ריק: היא שאלה את בעלת הבית אם נוכל לסדר אותו מעט, ובעלת הבית הסתפקה בתשובה: "תעשו מה שאתם רוצים". היא לא השכירה אותו זה שנים ובוודאי לא ציפתה להשכיר אותו בקיץ ההוא. היא הייתה מחוספסת, אבל לא בלתי נעימה. אני חושב שאולי הייתה במבוכה, כי עבדה בשדות ולא הספיקה להחליף בגדים. היא נתנה לאימי מפתח ברזל גדול, סיימה להסביר לה משהו על השימוש במים חמים, וקיבלה את המעטפה שאימי הכינה, לא לפני שהביעה מחאה קלה.

אבי יצא החוצה עוד קודם, מבחינתו לא הייתה משמעות באיזה בית נבחר להתגורר, ממילא כבר למוחרת היה עליו להיות במשרד. הוא יצא לעשן במרפסת, ידיו על מעקה העץ הלא מהוקצע ועיניו נעוצות בפסגות. הוא נראה כמי שחוקר אותן כדי להבין מהיכן לפתוח בהתקפה. הוא נכנס לאחר שבעלת הבית הלכה, כך חסך לעצמו את ברכות הפרידה, במצב רוח קודר שירד עליו בינתיים; הוא אמר שהוא הולך לקנות משהו לארוחת צוהריים ושכדאי שיצא לדרך לפני שיֵרד הערב.

בבית ההוא, לאחר שעזב, חזרה אימי לגרסה של עצמה שמעולם לא הכרתי. בבוקר, מייד לאחר שקמה מהמיטה, ערמה גזרי עץ בתנור, מעכה דף עיתון לכדור ושפשפה גפרור על חספוס הברזל היצוק. העשן שהתפשט במטבח לא הפריע לה, גם לא השמיכות שבהן התעטפנו עד שהחדר התחמם, גם לא החלב שאחר כך גלש מהקומקום ונשרף על המשטח הלוהט. לארוחת הבוקר נתנה לי לחם קלוי וריבה. היא רחצה אותי מתחת לברז, שטפה את פניי, צווארי ואוזניי, אחר כך ניגבה אותי במטלית ושלחה אותי החוצה: שאתפוס רוח ושמש ואאבד סוף כל סוף קצת מהרכרוכיות העירונית שלי.

באותם ימים היה היובל השוצף אזור מסעות המחקר שלי. שני גבולות אסור היה לי לחצות: מלמעלה את גשר העץ, הגדות מעבר לו היו תלולות יותר והוצרו עד כדי מעוק צר, ומלמטה את השיחים למרגלות הצוקים, משם המשיכו המים אל העמק התחתון. על תחום זה הצליחה אימי לפקח ממרפסת הבית, אבל מבחינתי הוא היה גדול דיו, כמו נהר שלם. היובל צנח בדילוגים, בהתחלה נפל בסדרת אשדים מקציפים בין גושי סלע גדולים שביניהם הציצו אליי השתקפויות כסופות של הקרקעית. בהמשך הדרך הוא התמתן והתפצל, כמו צעיר שהתבגר, וביתר איים מבודדים מאוכלסים בתִרזות, ושם יכולתי לחצות אותו בדילוגים עד לגדה הנגדית. הלאה משם סכר אותו מצבור גזרי עץ. באותה נקודה נשפך לנחל ערוץ אחר, ומפולת שלגים מהחורף סחפה למטה גזעים וענפים שהרקיבו במים, אבל באותה תקופה לא ידעתי שום דבר על הדברים הללו. מבחינתי זה היה הרגע בחיי היובל שבו הוא נתקל במכשול, נעצר ונעכר. בכל פעם התיישבתי שם לבסוף, כדי להביט באצות שהתנודדו מתחת לפני המים.

היה שם ילד שרעה את הפרות באחו לאורך הגדה. אימי טענה שהוא הנכד של בעלת הבית שלנו. הוא החזיק תמיד מקל צהוב מפלסטיק בעל ידית מעוקלת, ובעזרתו דרבן את הפרות בצלעותיהן ודחף אותן למטה לעבר העשב הגבוה. שבע פרות צעירות, חומות טלאים וחסרות מנוחה. הנער דקר אותן כשהן התרחקו על דעת עצמן, ולא פעם רץ אחרי פרה זו או אחרת כשהוא מקלל, בעוד שבדרך חזרה טיפס שוב במדרון והסתובב לקרוא להן בפזמון הזה: "אוֹ אוֹ אוֹ" וגם "אֶה אֶה אֶה" עד שלמרות רצונן הן עקבו אחריו לרפת. הרועה התיישב על הקרקע והשגיח עליהן מלמעלה, כשהוא מגלף פיסת עץ באולר.

"אתה לא יכול להישאר כאן," אמר לי, בפעם היחידה שפנה אליי.

"למה?" שאלתי.

"אתה מועך את העשב."

"ואיפה אני יכול להיות?"

"שם."

הוא הצביע על הגדה האחרת של היובל. לא ראיתי איך אפשר להגיע לשם מהמקום שהייתי בו, אבל לא רציתי לשאול אותו ולא לשאת ולתת על מעבר בעשב שלו. לכן נכנסתי למים בלי לחלוץ נעליים. ניסיתי לשמור על זקיפות בתוך הזרם ולא לגלות שום היסוס, כאילו חציית נחלים היא עסק יומיומי מבחינתי. לאחר שחציתי התיישבתי על גוש סלע בגרביים ספוגי מים ובנעליים נוטפות, אבל כשהסתובבתי הילד כבר לא התעניין בי.

כך עברו הימים, הוא על גדה אחת ואני על האחרת, בלי לזַכות זה את זה במבט.

"למה אתה לא מתיידד איתו?" שאלה אותי אימי ערב אחד מול התנור. הבית היה ספוג בלחות של חורפים רבים מדי, לכן הדלקנו את האש לארוחת הערב ואז התחממנו לצד התנור עד שהגיעה השעה ללכת לישון. כל אחד קרא את הספר שלו ומדי פעם, בין עמוד אחד למשנהו, התלקחו הלהבה והשיחה. התנור השחור הגדול הקשיב לנו.

"אבל איך אני יכול?" עניתי. "אני לא יודע מה להגיד."

"תגיד לו שלום. תשאל אותו איך קוראים לו. תשאל אותו איך קוראים לפרות שלו."

"כן, לילה טוב," אמרתי והעמדתי פנים שאני שקוע בקריאה.

בתחום הקשרים החברתיים התקדמה אימי הרבה יותר ממני. מכיוון שלא היו חנויות בכפר, בעוד אני חקרתי את היובל שלי, היא מצאה רפת שבה קנתה חלב וגבינה, גן ירק שבו מכרו כמה סוגי ירקות ונגרייה שבה סיפקו גזרי עץ. היא הגיעה להסכם עם הבחור מהמחלבה שעובר בבוקר ובערב בטנדר ואוסף את כדי החלב שיביא לה לחם וקצת מצרכים. ואני לא יודע איך, לאחר שבוע, תלתה אדניות על המרפסת ומילאה אותן בגרניום. כעת היה אפשר לזהות את הבית שלנו ממרחק, וכבר שמעתי את התושבים הספורים של גרנה מברכים אותה בשמה.

"בכל אופן זה לא חשוב," אמרתי כעבור רגע.

"מה לא חשוב?"

"להתיידד. טוב לי גם להיות לבד."

"כן?" אמרה אימי. היא הרימה את עיניה מהדף בלי לחייך, כאילו הייתה זו שאלה הרת גורל והוסיפה: "אתה בטוח?"

לכן החליטה לעזור לי. לא כולם תמימי דעים בנושא, אבל אימי האמינה בתוקף שחיוני להתערב בחייהם של אחרים. יומיים לאחר מכן, באותו מטבח עצמו, מצאתי את ילד הפרות יושב על הכיסא שלי ואוכל ארוחת בוקר. למען האמת הרחתי אותו עוד לפני שראיתי אותו, מפני שנדף ממנו ריח של רפת, של חציר, של חלב חמוץ, של אדמה לחה ושל עשן עץ, ומאז זהו תמיד ריח ההרים עבורי, ריח שמצאתי בכל הר בעולם. שמו היה ברונו גוּלְיֶילְמינה. זה היה שם המשפחה של כולם בגרנה, הוא טרח להסביר לי, אבל השם ברונו היה שלו בלבד. הוא היה מבוגר ממני בחודשים ספורים, שכן הוא נולד ב־1972, אבל בנובמבר. הוא טרף את העוגיות שאימי הציעה לו כאילו לא אכל עוגיות כאלה מימיו. הגילוי האחרון היה שלא רק אני עקבתי אחריו, למעלה בכר המרעה, אלא שגם הוא עקב אחריי בעת ששנינו העמדנו פנים שאנחנו מתעלמים זה מזה.

"אתה אוהב את היובל, נכון?" שאל אותי.

"כן."

"אתה יודע לשחות?"

"קצת."

"לדוג?"

"לא חושב."

"בוא, אני אראה לך משהו."

אמר וקפץ מהכיסא, אני החלפתי מבט עם אימי ורצתי אחריו בלי לחשוב פעמיים.

ברונו לקח אותי למקום שהכרתי, המקום שבו עבר היובל בצל הגשר. בלחש, כשהיינו על הגדה, ציווה עליי להיות שקט ולהסתתר כמיטב יכולתי. אחר כך זז טיפונת הצידה מעבר לגוש סלע, רק במידה הנדרשת להציץ מעבר לו. הוא סימן לי בידו להמתין. בשעה שהמתנתי הבטתי בו: היה לו שיער בלונדיני בצבע שק ועורף צרוב שמש. הוא לבש מכנסיים שלא במידתו, מקופלים בקרסוליים ושמוטים במותניים, כמו קריקטורה של אדם מבוגר. היו לו עוד מאפיינים של אדם מבוגר, סוג של כובד בקול ובתנועות: הוא סימן לי בתנועת ראש להצטרף אליו ואני צייתּי. זזתי מעבר לגוש הסלע כדי להסתכל למקום שהוא הביט בו. לא ידעתי מה אני אמור לראות: מאחורי הסלע יצר היובל מפל ובריכה קטנה ומוצלת, בעומק הברכיים אולי. פני המים רטטו, הזדעזעו מטלטלת הנפילה. בשולי הבריכה צפה שכבת קצף דקה, וענף גדול נלכד לרוחבה וצבר עליו עשבים ועלים ספוגי מים. לא היה בחיזיון הזה שום דבר, רק מים שזרמו למטה מההר, אבל הוא ריתק אותי בכל פעם מחדש מבלי שאדע למה.

לאחר שסקרתי את הבריכה במשך זמן מה ראיתי שפני המים נבקעו קלות, והבחנתי שיש בפנים משהו חי. אחד, שניים, שלושה, ארבעה צללים מוארכים וחרטום מול הזרם, רק הזנב נע אופקית באיטיות. מדי פעם זז אחד הצללים בבת אחת ועצר במקום אחר, לעיתים הזדקר גבו מתוך המים ואז שב למטה, אבל תמיד כשהמבט אל האשד. כיוון שהיינו במורד הנחל ביחס אליהם, הם עדיין לא ראו אותנו.

"טרוטות?" לחשתי.

"דגים," ענה ברונו.

"הם כאן תמיד?"

"לא תמיד. לפעמים הם מחליפים חור."

"מה הם עושים?"

"צדים," ענה, העניין נראה לו טבעי לגמרי. אני לעומת זאת למדתי משהו באותו רגע. תמיד חשבתי שדג שוחה בכיוון הזרם, כפי שאמור להיות קל יותר, כדי שלא לבזבז את כוחותיו בהתנגדות לזרם. הטרוטות הניעו את הזנב במידה הדרושה להישאר במקום. רציתי לדעת מה הן צדות. אולי יתושונים שראיתי מסתובבים על פני המים ונשארים שם כאילו הם לכודים. בחנתי את התמונה זמן מה כדי להבין טוב יותר, עד שנמאס לברונו פתאום: הוא קפץ על רגליו ונופף בזרועותיו, והטרוטות נמלטו מייד. ניגשתי להסתכל. הן ברחו ממרכז הבריכה לכל הכיוונים. הבטתי במים וכל מה שראיתי היה חלוקים לבנים ותכולים על הקרקעית, אחר כך נאלצתי לעזוב אותן כדי ללכת בעקבות ברונו שעלה בריצה על הגדה הנגדית של היובל.

קצת גבוה יותר ניצב על הגדה מבנה בודד כמו בית שומר. הוא הפך לחורבה בין הסרפדים, שיחי הפטל וקני הצרעות שהתייבשו בשמש. היו בכפר הרבה בתים כאלה שהפכו לחורבות. ברונו הניח את ידיו על קירות האבן, בפינה שבה מתרכזים כל החריצים, משך את עצמו למעלה ובתוך שתי תנועות היה בחלון הקומה הראשונה.

"קדימה!" אמר, כשהופיע למעלה. אבל אחר כך שכח לחכות לי, אולי מפני שהוא לא ראה בכך שום קושי, או אולי לא עלה בדעתו שאני זקוק לעזרה, או אולי רק מפני שכך התרגל, שכל אחד מסתדר בעצמו, בין שקל או קשה לו. חיקיתי אותו כמיטב יכולתי. הרגשתי את האבן המחוספסת, החמימה והיבשה מתחת לאצבעות. אדן החלון שרט את זרועותיי, כשהסתכלתי פנימה ראיתי את ברונו משתלשל דרך דלת עליית הגג ויורד בסולם שהוביל למטה. אני מאמין שכבר אז החלטתי שאלך בעקבותיו לכל מקום.

למטה, אפלולי למחצה היה חדר מופרד בקירות נמוכים לארבעה חללים שווים בגודלם, דומים לאמבטיות. באוויר עמד ריח של עובש ועץ רקוב. לאט לאט התרגלו העיניים לחשיכה וראיתי שעל הרצפה מפוזרים בקבוקים, קופסאות פח, עיתונים ישנים, חולצות שהפכו לסמרטוטים, נעליים בלויות וחלקים של כלי עבודה חלודים. ברונו התכופף מעל אבן חלקה גדולה לבנה, עגולה, שהייתה מונחת בפינת החדר.

"מה זה?" שאלתי.

"רחיים," הוא ענה. ואז הוסיף: "האבן של טחנת הקמח."

התכופפתי לידו כדי להביט. ידעתי מה זה רחיים, אבל מעולם לא ראיתי אבן רחיים כזו במו עיניי.

הושטתי את ידי. האבן השונה הייתה קרה וחלקלקה, בחוֹר שבמרכזה היה טחב שנדבק לקצות האצבעות כמו בוץ ירוק. הרגשתי את זרועותיי בוערות מהשריטות מקודם.

"אנחנו צריכים להעמיד אותה," אמר ברונו.

"למה?"

"כדי שהיא תוכל להתגלגל."

"אבל לאן?"

"מה לאן? למטה, לא?"

הנדתי בראשי מפני שלא הבנתי. ברונו הסביר לי בסבלנות: "נעמיד אותה. נדחף אותה החוצה. ואז נזרוק אותה ליובל. ככה הדגים יקפצו מחוץ למים ואנחנו נאכל אותם."

הרעיון נראה לי מלהיב אך לא מעשי. סלע האיתנים הזה היה כבד מדי בשביל שנינו. אבל היה כל כך נחמד לדמיין אותו מתגלגל למטה, וכל כך נחמד לדמיין אותנו יכולים לו, שהחלטתי שלא להתנגד. מישהו כבר ניסה לפנינו, מפני שמתחת לאבן הרחיים, בינה לבין הרצפה, בלטו שתי יתדות ביקוע עץ. מהסוג שמספיק כדי להרים אותה מהקרקע. ברונו לקח מקל איתן, ידית של מכוש או של אֵת, ובעזרת חלוק אבן התחיל להחדיר אותו לחריץ כמו מסמר. כאשר נכנס החוד הוא דחף את חלוק האבן מתחת לידית ועצר אותו בכף הרגל.

"עכשיו תעזור לי," אמר.

"מה אני צריך לעשות?"

נעמדתי לצידו. "אנחנו צריכים לדחוף את שניהם ביחד למטה, נשתמש במשקל הגוף שלנו כדי להרים את אבן הרחיים." נתלינו שנינו יחד על הידית, וכשרגליי התנתקו מהקרקע הרגשתי לרגע שגוש הסלע זז. המתקן שברונו המציא היה נכון, ועם מנוף טוב יותר אולי היה יכול לפעול, אבל העץ הזקן התעקם תחת משקלנו, נסדק, ולבסוף התרסק, ואנחנו מצאנו את עצמנו על הקרקע. ידו של ברונו נפצעה. הוא קילל ונופף אותה באוויר.

"נפצעת?" שאלתי.

"אבן מחורבנת," אמר ומצץ את הפצע. "אני עוד אזיז אותך מכאן." הוא עלה בסולם ונעלם למעלה אחוז זעם, כעבור זמן קצר שמעתי אותו קופץ מהחלון ורץ לדרכו.

באותו ערב התקשיתי להירדם במיטתי. בגלל ההתרגשות נשארתי ער: הייתה לי ילדות בודדה, לא הייתי רגיל לעשות דברים בשניים. האמנתי שגם בכך אני זהה לאבי. אבל באותו יום הרגשתי משהו, תחושת קירבה מפתיעה, שבעת ובעונה אחת משכה אותי והפחידה אותי, כמו שער לארץ לא נודעת. כדי להירגע חיפשתי תמונה בראשי. חשבתי על היובל השוצף, על הבריכה הקטנה, על המפל, על הטרוטות שמניעות את זנבן כדי להישאר במקום, על העלים ועל והענפים ששטים הלאה. המשכתי לחשוב על הטרוטות שמזנקות על טרפן. התחלתי להבין עובדה מסוימת, כלומר שמבחינתו של דג בנחל כל הדברים מגיעים מההר: חרקים, ענפים, עלים, כל דבר. לכן כשהוא מביט מעלה, הוא ממתין למה שצריך להגיע. חשבתי שאם הנקודה שבה אתה צולל לנחל היא הווה, העבר הוא המים שעברת, אלה שיורדים למטה אל המקום שאין בו כבר שום דבר עבורך, בעוד שהעתיד הוא המים שיורדים מלמעלה, ונושאים עימם סכנות והפתעות. העבר נמצא בעמק, העתיד נמצא בהר. אז זה מה שהייתי צריך להשיב לאבי. כל מה שצופן הגורל שוכן בהרים שמעל ראשנו.

אחר כך גם מחשבות אלו התפוגגו לאיטן והמשכתי להאזין. כבר התרגלתי לרחשי הלילה, יכולתי לזהות כל אחד ואחד מהם. זה, חשבתי, זרם המים בשוקת. זה הפעמון של הכלב שמשוטט כאן בלילות. זה הזמזום החשמלי של הפנס היחיד בגרנה. תהיתי אם ברונו שוכב במיטתו ומקשיב לאותם קולות. אימי דפדפה במטבח בעת שרחש התנור עִרסל אותי לקראת שינה.

בשארית יולי לא עבר יום מבלי שנפגשנו. או שאני הצטרפתי אליו במרעה, או שברונו מתח חוט תיל סביב הפרות שלו, חיבר אליו מצבר של מכונית והופיע במטבח שלנו. אני חושב שיותר משנהנה מהעוגיות, חיבב ברונו את אימי. הוא נהנה מתשומת הלב שלה. היא חקרה אותו בגלוי, בלי ללכת סחור סחור, כפי שהתרגלה לעשות בעבודה, והוא ענה מלא גאווה על שהסיפור שלו מעניין גברת עירונית כל כך נעימה. הוא סיפר לנו שהוא התושב הצעיר ביותר בגרנה, וגם הילד האחרון בכפר כיוון שלא צפויים עוד ילדים. רוב השנה אביו לא היה בכפר, הוא הופיע לעיתים נדירות ורק בחורף, וברגע שהריח אביב באוויר עזב לצרפת או לשוויץ או לכל מקום שיש בו אתרי בנייה שזקוקים לפועלים. אימו לעומת זאת מעולם לא זזה מכאן: בשדות מעל הבתים יש לה גן ירק, לול, שתי עיזים וכוורות דבורים; הדבר היחיד שמעניין אותה הוא הטיפול בממלכה הקטנה שלה. כשתיאר אותה הבנתי מייד מי זאת. אישה שכבר ראיתי עוברת, דוחפת מריצה עמוסה במעדר ובמגרפה, היא עקפה אותי בראש כפוף בלי להבחין בי אפילו. היא וברונו גרו בביתו של אחד הדודים, בעלה של בעלת הבית שלנו, בעליו של כמה שטחי מרעה ומעט פרות לחלב. כעת היה הדוד בהרים עם בני הדודים הגדולים יותר. ברונו הצביע על החלון, שבאותו רגע נראו מבעדו רק עצים ושדות טרשים, והוסיף שיצטרף באוגוסט, עם הפרות הצעירות יותר שהם השאירו לו כאן.

"להרים?" שאלתי.

"כלומר לאָלְפֶּג'וֹ. אתה יודע מה זה אלפג'ו?"

הנדתי בראשי.

"והדודים טובים אליך?" קטעה אותו אימי.

"בטח," ענה ברונו. "יש הרבה עבודה."

"אבל אתה גם הולך לבית הספר?"

"כן, כן."

"אתה אוהב אותו?"

ברונו משך בכתפיו. הוא לא הצליח לומר כן, אפילו לא כדי לרצות אותה.

"ואימא ואבא שלך אוהבים אותו?"

כעת הסיט את מבטו. הוא עיקם את שפתיו בפרצוף שהיה יכול לומר לא, או אולי קצת, או שזה לא נושא לשיחה. אימי הסתפקה בתשובה ולא התעקשה, אבל ידעתי שמשהו בשיחה הזאת לא מצא חן בעיניה. היא לא תניח לנושא בלי להבין.

כשברונו ואני יצאנו החוצה לא דיברנו על המשפחות שלנו. הסתובבנו בכפר, אף פעם לא רחוק מדי מהפרות ומשטחי המרעה שלו. למען ההרפתקה שבדבר חקרנו את הבתים הנטושים. היו בגרנה יותר בתים נטושים מכפי שיכולנו להתאוות: רפתות ישנות, אסמים וממגורות, חנות סחורות ישנה עם מדפים מאובקים וריקים, תנור לחם ישן מפויח מעשן. ובכל מקום אותה פסולת שראינו בטחנת המים, כאילו לאחר שהמבנים יצאו משימוש מישהו השתכן בהם באופן עלוב ואז נטש אותם מחדש. במטבחים אחדים מצאנו עדיין את השולחן ואת הספסל, כמה צלחות וכוסות במזווה, המחבת תלויה מעל הקמין. בשנת 1984 התגוררו בגרנה ארבעה עשר אנשים, אבל בזמנים אחרים יכלו להתגורר שם מאה.

על מרכז הכפר חלש מבנה בולט ומודרני יותר מהבתים שהקיפו אותו: מבנה בן שלוש קומות מסויד לבן, בעל גרם מדרגות חיצוני, חצר וגדר היקפית הרוסה בחלקה. נכנסנו משם, עברנו את השיחים שפלשו לחצר. הדלת בקומת הקרקע הייתה סגורה ולא נעולה, וכשברונו דחף אותה מצאנו את עצמנו באולם אפלולי, מלא בספסלים וקולבים מעץ. הבנתי מייד היכן היינו, אולי מפני שכל בתי הספר דומים זה לזה: אבל בבית הספר בגרנה גדלו כעת רק ארנבים אפורים גדולים שהציצו עלינו מפוחדים משורת כלובים. האולם הדיף ריח של קש, מספוא, שתן ויין שהחמיץ. על במת עץ, במקום שהייתה בו פעם הקתדרה, היו זרוקים כמה קנקני יין גדולים ריקים, אבל לאף אחד לא היה אומץ להוריד את הצלב מהקיר, וגם לא להשתמש בעץ של השולחנות שנערמו מאחור.

השולחנות משכו אותי יותר מהארנבים. ניגשתי להסתכל בהם מקרוב: הם היו ארוכים וישרים, ארבע גומות לקסתות בכל אחד, העץ ממורט מכל הידיים שנשענו עליו. על הלוח הפנימי חרטו אותן ידיים אותיות בסכין, או אולי בחוד של מסמר. ראשי תיבות. הגימ"ל של גוּלְיֶילְמינה הופיעה לעיתים קרובות.

"אתה יודע מי הם?"

"יש כאלה שכן," אמר ברונו. "ויש כאלה שאני לא מכיר אבל שמעתי שמדברים עליהם."

"אבל מתי זה היה?"

"לא יודע. בית הספר היה תמיד סגור."

לא הספקתי לשאול עוד כי שמענו את דודתו של ברונו קוראת לו. כך הסתיימו ההרפתקאות שלנו: נשמעה אותה קריאה תקיפה, אחת, שתיים, שלוש פעמים, שהשיגה אותנו בכל מקום שבו היינו. ברונו נשף בבוז. ואז נפרד ממני ורץ לדרכו. הוא היה משאיר הכול באמצע, משחק, שיחה, ואני ידעתי שבאותו יום כבר לא אראה אותו.

אני לעומת זאת נשארתי עוד קצת בבית הספר הישן: בחנתי את כל השולחנות, קראתי את כל ראשי התיבות וניסיתי לנחש את שמות הילדים. אחר כך, בשעה שחיטטתי מסביב, מצאתי חריטה יותר מדויקת ומאוחרת. החריץ שהשאיר הסכין בלט על רקע העץ האפור כמו חתך טרי. העברתי אצבע על הגימ"ל ועל הבי"ת, ולא יכול היה להיות שום ספק לגבי זהות המחבר. צירפתי דברים אחרים, דברים שראיתי ולא הבנתי בחורבות שאליהן לקח אותי ברונו, והתחלתי לנחש מה היו החיים הסודיים של כפר הרפאים הזה.

בינתיים עבר יולי ביעף. העשב שנקצר בעת שהגענו צמח מחדש לגובה חצי אמה, לאורך שביל הפרדות עברו העדרים בדרך לאלפג'י5 הגבוהים. ראינו אותם נעלמים למעלה בגיא, נבלעים ביערות בהמולה ובצלצול פעמונים, ומופיעים אחר כך במרחק, מעל לקו העצים, כמו להקת ציפורים שהתיישבה על צלע ההר. שני ערבים בשבוע יצאנו אני ואימי למסע ההפוך אל הכפר השכן, שהיה רק קומץ בתים בעמק התחתון. נדרשה לנו חצי שעה ברגל להגיע אליו, ובסוף השביל נדמה היה שחזרנו בבת אחת אל המודרניות. אורות הבר האירו את הגשר על הנחל, תנועת מכוניות המְתה בכביש הראשי, והמוזיקה התערבבה בקולות הנופשים שישבו בחוץ. למטה היה חם יותר, בטלה ועליצות של קיץ כמו בחופשות על שפת הים. חבורת בחורים ישבה ליד השולחנות: הם עישנו וצחקו, מדי פעם אספו אותם חברים לנסיעה והם יצאו במכונית אל בר במעלה העמק. אני ואימי נעמדנו בתור לטלפון הציבורי. חיכינו לתורנו ואז נכנסנו יחד לתא הטלפון השחוק מרוב שיחות. הוריי סיימו במהירות: גם בבית הם לא בזבזו יותר מדי זמן בפטפוטים, מהצד הם נשמעו כמו שני חברים ותיקים שדי להם בחצי משפט להבין זה את זה. אבי האריך יותר בדיבור איתי לאחר שהעבירה אותי אליו.

"אֶהִי, איש הרים," אמר, "איך הולך לנו? טיפסת לאיזו פסגה יפה?"

"עוד לא. אבל אני מתאמן."

"כל הכבוד. ומה שלום החבר שלך?"

"בסדר. אבל עוד מעט הוא יעלה לאלפג'ו ואני לא אראה אותו יותר. לוקח שעה להגיע לשם."

"נו, שעה זה לא הרבה. כלומר נוכל ללכת לבקר אותו ביחד, מה אתה אומר?"

"אני אשמח. מתי אתה מגיע?"

"באוגוסט," אמר אבי. ולפני שנפרד ממני הוסיף: "תן נשיקה לאימא. ותטפל בה, טוב? שלא תרגיש בודדה."

הבטחתי לו, אבל ביני לבין עצמי חשבתי שאולי הוא מרגיש בודד. דמיינתי אותו בדירה במילאנו, הכול ריק ומבעד לחלונות הפתוחים שומעים את נהמת המשאיות. אימי הרגישה מצוין. חזרנו לגרנה באותו שביל יער, בינתיים ירדה החשיכה. היא הדליקה פנס וכיוונה אותו לרגליים. הלילה לא הפחיד אותה בכלל. היא הייתה כל כך רגועה שגם אני הרגשתי בטוח: הלכתי בעקבות נעליה באור המהבהב וכעבור זמן מה התחלתי לשמוע אותה שרה בקול מהוסה, כאילו בינה לבין עצמה. אם הכרתי את השיר, הלכתי מאחוריה ושרתי אותו בקול נמוך. קולות הרכב, הרדיו, וצחוק הבחורים התפוגגו מאחורי גבנו. האוויר התקרר בהדרגה כשעלינו. ידעתי שאנחנו קרובים עוד לפני שהופיעו החלונות המוארים, כשהרוח הביאה את ריח הקמינים הבוערים.

5 אלפג'ו הוא כר מרעה אלפיני מעל גובה העצים. בהמות המרעה, מלוות ברועים, עולות אליו בתחילת הקיץ ונשארות שם עד סופו. זאת למעשה חווה עונתית קטנה הכוללת לעיתים גם מחלבה נוסף על רפת ומגורי הרועים. צורת הריבוי היא אלפג'י.