מבוא לתרי עשר
- שושלת בית יהוא
מאליהו לאלישע, מבית עמרי לבית יהוא
נביאי תרי עשר התנבאו בתקופה של למעלה מ-250 שנה - מימי יונה ועד לימי מלאכי, מעליית אשור (סוף המאה התשיעית לפנה"ס) ועד כמאה שנה אחרי עליית פרס. בתקופה היסטורית זו חווה העולם, ובתוכו עם ישראל, רעידות אדמה פוליטיות רבות, ששׂיאן בחורבן ממלכות ישראל ויהודה. בספר זה צמצמתי את המבט אל התקופה שראשיתה בעליית אשור וסופה בקריסתה ובעליית הממלכה הבבלית. הנביאים הראשונים בספר (יונה, עמוס והושע) מלווים את ימיה של ממלכת ישראל עד לחורבנה. שאר הנביאים פועלים בממלכת יהודה - עד שגם היא נפלה.
לפני הכניסה לספרי תרי עשר, על פי סדרם הכרונולוגי, נכון להכיר מקרוב את סיפורה של שושלת המלך יהוא, שהחליפה את בית עמרי ושלטה בישראל כמאה שנה (מאמצע המאה התשיעית לפנה"ס).
מלכוּת אחאב, מבית עמרי, היתה מלכות חזקה, מהיציבות והמפוארות בתולדות מלכי ישראל. בכתובת אשורית מתואר אחאב כמי שעמד עם אלפיים מרכבות בראש קואליציית מדינות אזוריות שהדפו את אשור לגבולותיה. ברית דיפלומטית שכרת אביו, עמרי, עם מלכות צידון פתחה לישראל את הגישה הכלכלית לסחר ימי בצפון. אך כדרכן של בריתות בינלאומיות, הפכה ממלכת השומרון למעוז של פולחן זר. איזבל, בת מלך צידון, מילאה את הארץ בעבודת הבעל. עבודת הבעל משחיתה את הארץ. היא מייחסת את כל העושר והשגשוג אל כוחו האלים של גדול האֵלים - הבעל, ומכחישה את אלוהי ישראל, בורא שמים וארץ. אליהו הנביא נשלח להילחם בתופעה זו. לשיטתו - ממלכת אחאב ראויה להחזיק בגודלה ותפארתה רק אם עיניה נשואות אל השמים. המאבק על אמונת הייחוד מאפיין את כל תקופת הבית הראשון, ובימי אחאב אליהו הוא שמוביל אותו.
באחד מרגעי הייאוש של אליהו הוא הולך אל נקודת המפגש בנקרת הצור שבמדבר, שם פגש משה רבינו את האלוהים לאחר חטא העגל. אליהו למעשה מבקש מאלוהיו לשחררו מהשליחות, שכן הוא ורק הוא נותר קנאי לה' בארץ. באותה התגלות מקבל אליהו תחזית קשה על גורל ישראל ומצווה למלא שלוש משימות:
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע. וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ (מלכים א יט, טו-יח).
אליהו ממלא רק משימה אחת מבין השלוש: הוא ממנה את אלישע לנביא תחתיו. את משיחת חזאל למלך על ארם ואת משיחת יהוא למלך על ישראל הוא משאיר לבא אחריו. בנבואת אליהו מתואר אלישע בסוף שרשרת הנקמה של ה' אלוהי ישראל בעובדי עבודה זרה. כמעט כל ישראל יישמדו ורק כ-7,000 מהם שלא עבדו לבעל ישרדו.
אלישע מתחיל את הנהגתו הרוחנית בהשראת אליהו רבו: "נחה רוח אליהו על אלישע" (מלכים ב ב, טו). אולם ההבדל בין הרב לתלמידו בולט מיד. אחרי השריפה הגדולה של נבואת אליהו מסתובב אלישע בתוך עיי החורבות, מרפא ומתקן את השברים. במקום לעצור את הגשם הוא מְרפא את המעיין, במקום להילחם במלך ובאנשיו נודד אלישע בין היתומים והאלמנות מרפא ומחיה. רוב פעולותיו של אליהו קינאו לכבוד שמים, ואילו אלישע פועל באהבה לטובת הבריות. הוא מסתובב בארץ כמו "בעל שם" המסוגל לרפא ולחולל פלאים. כך הוא מלווה את מלכי ישראל ויהודה במלחמתם באדום וגואל אישה ענייה בנס פך השמן, מחיה בן אישה חשובה משונם או מזין את בני הנביאים. ברור לַכול שלעומת אליהו המגיח ונעלם בקנאותו, אלישע פועל בחיבור גמור לכל חלקי העם והחברה. אליהו קנאי כאש ואלישע הוא כמים המרפאים. נוכחותו של אלישע במרחב החיים הישראליים מצמצמת את הפער שבין נביאי ישראל לעם הפוסע על שתי הסעיפים בין הבעל לבין ה'.
ראשית דרכו של אלישע בצעירותו, בימי יהורם בן אחאב. הימים ימי סוף עידן בית עמרי וממלכת ישראל עדיין נחשבת לממלכה חשובה וחזקה, המסוגלת לצאת למלחמות מחוץ לגבולותיה. בשנת 842 לפנה"ס הוביל יהורם בן אחאב את העם לקרב נוסף ברמות גלעד, מתוך רצון להשלים את שלא הצליח לעשות אביו. לאחר שנפצע בקרב יצא יהורם לשיקום ביזרעאל, והצבא נשאר בפיקוד הקצינים ברמות גלעד. בנקודת זמן זו שולח אלישע הנביא את אחד מנעריו למשוח את יהוא, איש הצבא, בשמן המלוכה (מלכים ב, ט). אלישע אינו מסוגל להכתיר בעצמו את יהוא, וסיבותיו עמו. נערו מושח את יהוא וכך יוצא מרד הקצינים לדרך. יהוא ואנשיו טובחים באנשי בית אחאב ואיזבל ללא רחמים. יהוא מצליח להקים שושלת הנמשכת עד מות ירבעם בן יהואש (שנת 747 לפנה"ס). זוהי שושלת ארוכה של ארבעה דורות הנמשכת כמעט מאה שנה. אליהו היה הנביא של בית עמרי ואלישע אמור להיות הנביא של בית יהוא.
המהפכה הדתית היתה כרוכה גם בשינוי מדיני עמוק. רציחת איזבל הביאה להפרת הברית עם ממלכת צידון שבצפון. גם ממלכת יהודה שנכבשה על ידי עתליה מבית עמרי (אֵם אחזיה שנהרג ביזרעאל) ניתקה את קשריה עם ישראל. מואב במזרח שחררה עצמה מעול ישראל וגם ארם הרימה ראש ביתר שׂאת. כך מצאו עצמם יהוא ושושלתו במלחמה כוללת מכל עבריו. ככל שהמצב הדתי נעשה מתוקן, כך הולכת עוצמת המדינה ומידלדלת. תמונת השלטון של בית יהוא חושפת עלבון נורא בישראל. כבר בראשית התקופה השתלטה ארם על נחלת שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי על פני כל ארץ המישור שמצפון לארנון ועד הבשן. יהוא עצמו, כפי שמתואר ב"אוֹבֶּליסְק השחור", נכנע לאשור ושילם מס.
בימים שאחרי יהוא (שמלך 28 שנה) מלך בנו יהואחז במשך 17 שנה. בימי מלכותו הגיעה ממלכת ישראל לעומק שפלותה. הכתוב מלמד שצבא ארם ריסק את צבא ישראל הענק ולא הותיר בו אלא חמישים פרשים, עשרה רכב ו-10,000 רגלי: "כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדוש" (מלכים ב יג, ז). עוד נגיע לימי עמוס הנביא המזכיר לישראל את ימי שפלותם מול ארם: "על דושם בחרוצות ברזל את הגלעד" (עמוס א, ג).
התמונה המצטיירת לעיני הקורא היא קשה - התחזקות דתית באה בד בבד עם היחלשות מדינית ולהפך: הבריתות שכרת בית עמרי עם שכניו הביאו לשגשוג אך גם להתבוללות תרבותית; שבירת הבריתות בימי יהוא הביאה להתעצמות דתית אך גם לקריסה מדינית מוחלטת. שושלת בית יהוא חרתה אמנם על דגלה את שם ה' אך גררה את המדינה לסכנת השמדה.
מיהו "מלך ישראל"?
ימי יהואחז בן יהוא היוו המשך ישיר לשפל שהחל בימי אביו:
וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וּבְיַד בֶּן הֲדַד בֶּן חֲזָאֵל כָּל הַיָּמִים (מלכים ב יג, ג).
תמונה קשה זו נצבעת בצבעים עזים ונוראים בקריאת הסיפור על הרעב בשומרון, מפרקי סיפורי אלישע:
וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף. וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ ה' מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר. וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת. וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אלוהים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם (מלכים ב ו, כה-לא).
זו תמונת שפל קשה מנשוא. המלך מפנה את תסכולו וייאושו אל עבר הנביא אלישע. המלך סבור כי רק תפילה של הנביא מסוגלת להציל את השומרון מחורבן. אך אלישע ספון בביתו ואינו עושה מאומה להצלת העיר.
המְסַפר נמנע מלנקוב בשמו של המלך בסיפור קשה זה. יש פרשנים שפירשו את הכינוי על פי מיקומו בספר (בראשית מלכים ב) וזיהו את "מלך ישראל" עם יהורם בן אחאב. קריאה זו קשה על פי ההקשר הריאלי. לאור הידוע לנו על מצבה הגאו-פוליטי של ממלכת ישראל בימי יהורם בן אחאב, קשה לתאר מצור ארמי על שומרון המוביל לחרפת רעב - הרי מלך זה נלחם את מלחמת ישראל בגלעד, הרחק מחוץ לגבולותיה של ישראל. קושי נוסף העולה מקריאה פרשנית זו הוא שאם אכן אלו ימי יהורם, הכיצד אלישע הנביא התעלם מכל המאורעות שהתרחשו בישראל גם בימי השפל הקשים ביותר, המתוארים בפרק יג (ימי יהואחז בן יהוא)?
המבנה הספרותי של ספר מלכים מציב פתרון סביר לחידת זהותו של "מלך ישראל" נטול השם. הספר מגובש משני קבצים: הראשון - סיפורי אלישע ותקופתו; השני - תיאורי המהפכה של יהוא ושושלתו. במקרא אמנם הקבצים מופיעים בזה אחר זה, אך כדי לחוות את רצף הסיפור צריך לאחד את שני הקבצים הללו. כלומר, יש לאחות פרקים מאוחרים ומוקדמים למקשה אחת. לפיכך נכרוך את פרק ו עם פרק יג, מאחר ששניהם עוסקים בימי השפל הקשים ביותר של ממלכת ישראל, בימי יהואחז בן יהוא ובן הדד השלישי. תמונת השפל הנורא בשומרון משתלבת היטב עם המסופר על ימי יהואחז בפרק יג. על פי הפסוקים שציטטנו לעיל הלך יהואחז המלך על החומה, כמופקד על שלום עמו, ובהיעדר כל תקווה קרע בגדיו ופרץ בקריאת זעם כלפי הנביא אלישע על שאינו עושה דבר להצלת העיר.
שתיקתו של הנביא ותפילתו של המלך
המשך הפרק מכה אותנו בתדהמה. שליח שיוצא מאת המלך לתפוס את אלישע, ואולי לכפות עליו תפילה, נעצר בכניסה לבית איש האלוהים:
וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ וַיִּשְׁלַח אִישׁ מִלְּפָנָיו בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ אֵלָיו וְהוּא אָמַר אֶל הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו (מלכים ב ו, לב).
אלישע ספון בביתו בזמן שהעיר מדממת למוות ונשים אוכלות את בשר ילדיהן. הוא ספון בחבורת זקנים ושומע, בכוח נבואתו, את השליח שיוצא אליו מאת המלך. מה פשר התעלמותו של אלישע? אלישע מנסה לבלום את השליח ומכנה את המלך בכינוי נורא: "בן המרצח". כך הוא מבטא מעומק לבו את עמדתו הקשה כלפי יהוא - הרוצח הגדול והאכזרי שבמלכי ישראל. אמנם כל רציחותיו של יהוא נעשו כאשר שם ה' בפיו, לטהר את ישראל מעבודת הבעל של איזבל ובית אחאב, וכן התנ"ך מהללו על אומץ לבו; אך אלישע אינו יכול לראות אותו ולהתקרב לסביבתו. עבורו יהואחז אינו אלא "בן המרצח".
השליח מתקרב לביתו של הנביא:
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה' מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד (מלכים ב ו, לג).
כדאי להשתהות על הפסוק הזה ולבאר אותו באר היטב. "עודנו מדבר עמם" - אלישע מדבר עם הזקנים אודות "בן המרצח"; "והנה המלאך יורד אליו" - שליח המלך מגיע עד לפתחו של הנביא. "ויאמר הנה זאת הרעה מאת ה', מה אוחיל לה' עוד" - מי אומר את המשפט האחרון? יש פרשנים הטוענים שהשליח אמרוֹ לנביא, ולעומתם יש הטוענים שהמלך בעצמו אמר את המילים הללו. שתי הפרשנויות הללו אינן נראות לי. להבנתי אלישע עצמו אומר את המשפט הקשה הזה.
אלישע הרי היה מופקד על הכתרת אביו של יהואחז, והנה רואות עיניו את כל הקטל שערך יהוא בישראל והוא יודע שמרחץ הדמים הקשה הזה מופיע בנבואת הזעם שבפי אליהו על פי רצון ה'. אותה נבואה ששמע אליהו בהר חורב על אודות השמדת ישראל כמעט עד כלות, היא העומדת כעת לנגד עיני אלישע הספון בחדרו והזקנים עמו. לפי הבנתו של אלישע, לאחר חיתום הדין הקשה אין מקום לתפילה ולכן הוא אומר "מה אוחיל לה' עוד". הנביא אינו בעל כוחות לשנות את דין השמים. כוחו אינו בתפילה אלא בהבאת דבר ה' אל המלך ואל העם. המילים הקשות קובעות מציאות: "זאת הרעה מאת ה'" - כך נראה חיתום דין. לפיכך המסקנה היא שהתפילה אינה אלא תפילת שווא: "מה אוחיל לה' עוד".
הימנעות אלישע מתפילה ומתחנון מעבירה את האחריות לידי המלך יהואחז בעצמו. העם היושב בשומרון ובראשם המלך מקבלים בתדהמה את סירובו של הנביא להתפלל עבורם. בנקודה זו נעבור מפרק ו לפרק יג, ושם נשמע את תגובתו של המלך לאובדן התקווה:
וַיְחַל יְהוֹאָחָז אֶת פְּנֵי ה' וַיִּשְׁמַע אֵלָיו ה' כִּי רָאָה אֶת לַחַץ יִשְׂרָאֵל כִּי לָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם. וַיִּתֵּן ה' לְיִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ וַיֵּצְאוּ מִתַּחַת יַד אֲרָם וַיֵּשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאָהֳלֵיהֶם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (מלכים ב יג, ד-ה).
כששמעו אוזניו של יהואחז את הנביא אומר "מה אוחיל לה'", הלך הוא ובכוח האמונה שטח את לבו בתפילה לפני ה'. זהו רגע מרומם המלמד על כוחה של תפילה שבוקעת מלב מנהיג המודע למגבלות כוחו ומבקש את תשועת ה'. אמונתו של יהואחז בכוח התפילה היתה גדולה מאמונתו של הנביא. התופעה של חיתום דין בידי נביא ושינויו בידי מלך חוזרת במקרא. המקרה הבולט הוא סיפור מחלתו של חזקיהו מלך יהודה: ישעיהו הנביא בא ובישר לו בתוקף שדינו נחתם, "מת אתה ולא תחיה"; חזקיהו הסב פניו לקיר ובכוח תפילתו המתיק את הדין והוסיף 15 שנים לחייו.
המשך התיאור של סיפורי אלישע (פרק ז) מלמד על הסתלקותם הפתאומית של הארמים משומרון. קובץ הסיפורים אינו מבאר מהי הסיבה לכך. בפרק יג מתאר הנביא שה' נתן לישראל מושיע ובעזרתו נחלצו מידי ארם. אפשר כמובן לטעון שהמושיע הוא מעין מלאך היורד מן השמים ומכה בצבא ארם (כמו הסיפור על צבא אשור במסע סנחריב), אבל בקריאה ריאלית והיסטורית נגלה שבדיוק באותה תקופה של שפלות יהואחז, החל צבא אשור לעלות על גבולה הצפוני של ארם וכנראה זו הסיבה להסתלקות הארמים משומרון. כלומר המושיע של ישראל בימי יהואחז היה לא אחר מצבא אשור בראשותו של אדדנררי. בנקודה היסטורית זו נתחיל את מסענו בנתיבי שמונה מנביאי תרי עשר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.