שמונים מלקות ועוד אחת

צילום אחרון על השולחן בחדר העבודה שלי

"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו - נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל, בכל עת, תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים". את המשפט היפה הזה, שאני אוהב אותו מאוד, אמר ש"י עגנון בדברים שנשא בטקס שבו קיבל פרס נובל לספרות. וגם אני אומר שלמעשה הייתי צריך להיוולד בארץ ישראל, אבל כיוון שגורשנו מארצנו, נולדתי בקטוביץ שבפולין. ושם מתחיל סיפור חיי.

נולדתי ב־26 ביולי, 1925. בדרך כלל תאריך הולדתו של אדם חשוב עבורו. מדי שנה הוא מציין בתאריך זה את הגעתו לעולם, חוגג עם משפחתו וידידיו הקרובים. מבחינתי, בגיל 17 הפסקתי לחגוג, לפחות במובן הרחב של המילה. כן, אני מציין את התאריך, וכן, הרבה פעמים יחד עם בני משפחה ועם חברים טובים, אבל בלב צרוב אותו יום הולדת 17 שלי שבו ראיתי, בפעם האחרונה, את הורי ואת אחותי האהובה. ועוד אחזור ליום הזה בהמשך.

שנות נעורי עברו עלי בעיר קטוביץ, בירת שלזיה עילית, סמוך לגבול הגרמני, שעד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה לגרמניה ועברה לפולין בעקבות משאל עם שנערך בשנת 1922 כשרוב זעום של תושבי האזור הצביעו בעד צירופה לפולין.

כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה בשנת 1933, הייתי בן שמונה, ומאז, בכל פעם שהורי האזינו לתחנת הרדיו של העיר גלייביץ, השכנה שמעבר לגבול, שמעתי איתם את מה שההורים שלי כינו "הנביחות". הנביחות של גדול הצוררים שקמו לעם היהודי, כאשר כל משפט שני לערך התחיל, או הסתיים, בקללות נגד "דִי יוּדן" - היהודים.

מאז עברו כמעט שני יובלות שנים, ואילו נשאלתי היום מה משמעותה של קטוביץ עבורי, הייתי עונה כמעט אינסטינקטיבית: קטוביץ, על רחובותיה הנקיים והגנים המטופחים, היא בשבילי עד היום בית קברות. זה המקום שבו נחרבה כליל קהילה יהודית מפוארת, עיר שבה נשרפו בתי כנסת, ובתי הספר היהודיים נתייתמו מתלמידיהם ומוריהם. זו העיר ש־40 שנה קודם לכן התקיימה בה ועידת קטוביץ. ועידה שהיתה הכינוס הפומבי הבינלאומי הראשון של האגודות החשאיות של תנועת חובבי ציון, ודיוניה התנהלו באווירה חגיגית מתוך תקווה גדולה שהנה ימי בשורה חדשים עומדים בפתח וקרובה תחיית העם היהודי בארצו.

קטוביץ היתה עיר גדולה יחסית, עיר מחוז, שחיו בה אז כ־50 אלף איש, גרמנים, פולנים וגם כמה אלפי יהודים שהגיעו אליה כמה מאות שנים קודם לכן. בעיר היתה כנסייה גדולה שבה התפללו הגרמנים־הפולנים הנוצרים, היה בית כנסת גדול ומפואר שבו היו מתכנסים מרבית היהודים שחיו בקטוביץ, והיו עוד שניים או שלושה בתי כנסת קטנים יותר של החסידים. אחת לשבוע יצא לאור עיתון מקומי, בפולנית ובגרמנית, שהוציאה הקהילה היהודית בקטוביץ.

גרנו בקומה השנייה בבניין בן חמש קומות, וגם ממרחק השנים אני יכול לשחזר בדמיוני את חדרי הבית: את הסלון עם הספה הכבדה; את המטבח רחב הידיים, לפחות במונחים של אז, שבמרכזו עמד שולחן אוכל גדול שסביבו ישבנו; ואת שני חדרי השינה המרווחים. מתחתינו השתרעה העיר שהלכה ושגשגה בזכות תעשיות הברזל שהיו בה ומכרות הפחם סביבה. עד היום אני זוכר את העיר מכוסה, בעיקר בימי הקיץ, בענן דק של אבק פחם. זוכר את אמי ממהרת להכניס את הכביסה הלבנה, את הכריות והשמיכות שתלתה לאוורור על אדן החלון, לפני שיתכסו בכתמי פיח שחורים.

שמה הרשמי של אמי היה ארנה, אבל בבית קראו לה אסתר. על שמה קראתי לבתי מנישואי הראשונים. היא נולדה בעיירה קטנה ליד פשמישל, שהיתה אז תחת שלטון אוסטרי, ושם משפחתה היה גולדרייך. אביה היה חייל בצבא האוסטרי והוא נהרג במלחמת העולם הראשונה. היא באה ממשפחה ציונית, שחלק ממנה עלה לארץ עוד קודם שהמלחמה פרצה, והם הקפידו, בכל שנה, לשלוח לנו מצות כשרות לפסח מבית החרושת ראשון לציון, שלמיטב ידיעתי קיים עד היום.

אבי, נפתלי, נולד בעיירה קטנה בשם בירצ'ה, גם היא לא רחוקה מפשמישל, למשפחה חסידית. כשגדלתי מעט הצטרפתי לאבי ולסבי יצחק שנסעו בכל ראש השנה ובכל יום כיפור לרב שלהם, הרבי מבוקובסק. היינו לנים במלון סמוך לבית הכנסת החסידי ואני זוכר היטב את ניגון התפילה "ונתנה תוקף", וכשאני מתפלל ביום כיפור, עד היום, אני חוזר אל אותו הניגון. מתפלל ובוכה.

אבי היה סוחר והיה לו עסק סיטונאי למכירת מוצרי חלב. היה לו מחסן בסמוך לתחנת הרכבת שאליו הגיעו חביות חמאה מרחבי פולין, שאותן היה מוכר לחנויות ולמסעדות בעיר. למחסן הגיעו גם ביצים מצפון פולין וגם אותן מכר אבא בסיטונות. רוב לקוחותיו של אבא היו גרמנים שהתייחסו אליו בכבוד שכן היה ידוע שהוא אמנם סוחר, וסוחר טוב, אבל גם איש ישר כמו סרגל. בזכות עסקיו של אבי מצבנו הכלכלי היה טוב מאוד. נוסף למחסן, ההורים החזיקו גם משרד שהיה בו טלפון, מצרך נדיר מאוד באותם ימים. טלפון נוסף היה לנו גם בבית - עוד הוכחה למעמדנו הגבוה ולמצבנו הטוב. אבי, כמו שאמרתי, היה סוחר הגון, ואיש נדיב שלא שכח את עניי עמו. הוא הקפיד בכל בוקר להתפלל בשטיבל של חסידי רדומסק שהיה ממוקם שניים-שלושה בתים מביתנו, ופעמיים בשבוע, לפני שיצא לתפילה, השאיר על שולחן המטבח מטבעות כסף לחלק לעניי העיר ולקבצנים שהגיעו מסוסנוביץ'. מה שעוד עשה, וכשאני נזכר בכך עולות דמעות בעיני, היה לפזר פירורי לחם על אדן החלון בשביל הציפורים. אני זוכר אותו מפזר את הפירורים, וזוכר אותי ואת אחי ואחותי מדביקים את ראשינו לחלון הבית ועוקבים אחר הציפורים שכבר ידעו שמחכה להם שם ארוחת בוקר.

היינו שלושה ילדים. אחי הבכור יעקב, שהיה גדול ממני בשש שנים, ואחותי הקטנה גולד'לה שהיתה צעירה ממני בארבע שנים. עם אחותי היו לי יחסים קרובים ומיוחדים. אהבתי אותה מאוד ולא שכחתי אותה לרגע.

אמא שלי ניהלה את משק הבית וטיפלה בנו. בבית דיברנו יידיש, פולנית וגרמנית. את שפת היידיש למדנו מסבא יצחק. אמי מאוד אהבה את השפה הגרמנית. אני זוכר שירים מסוימים שאמא שלי היתה שרה בגרמנית, Wien, Wien nur Du allein, sollst die Stadt meiner Träume sein - וינה, וינה, את היא עיר חלומותי. אני אפילו זוכר את המנגינה של השירים שנהגה לשיר, בעיקר בשעה שהיתה מגהצת.

וכך בספרייה אצלנו, אפשר היה למצוא זה לצד זה ספרים של גתה, של היינריך היינה וספרי תלמוד וש"ס. ספרייה שכמוה היו בבתים רבים של יהודים בקטוביץ ששמרו על הגחלת והיו בקיאים גם בתרבות הכללית. ואת המסורת הזו, שלמדתי בבית הורי, אני ממשיך עד היום בספרייה בביתי.

היינו משפחה דתית, חסידית. לאבי היו זקן ופאות, שאותן הסתיר מאחורי האוזניים, אך אמי לא חבשה פאה נוכרית ואני לא חבשתי כיפה מחוץ לבית וגם לא היו לי פאות. אחי יעקב נהג לחבוש כיפה אך זו היתה בחירתו, איש לא הכריח אותו.

בשבתות הלכנו, אבא, אחי ואני, אל בית הכנסת הגדול והמפואר ברחוב מיצקביצ'ה, לשם הלכנו גם בחגים כדי להתפלל וכדי לשמוע את דרשותיהם הנפלאות של הרבנים הראשיים של קטוביץ, הרב קלמן חמיידס זצ"ל, שנספה בשואה והד"ר הרב מרדכי פוגלמן, שיחד עם בני משפחתו הצליח בעשרת ימי התשובה בחודש ספטמבר של שנת 1939 לעבור את הגבול לרומניה ולאחר חודשים של נדודים להגיע לארץ ישראל. לימים היה הרב פוגלמן רבה של קריית מוצקין.

אחרי תפילות וארוחות השבת נהגנו לטייל בפארק הלאומי ברחוב קשצ'יושקי, ובשעות אחר הצהריים היתה אמי נכנסת לבית קפה אסטוריה המפורסם, שהיה קרוב לביתנו. מר פריש, בעל בית הקפה, היה יהודי שהתגורר באותו הבניין שבו גרנו. את שתיית התה והקפה של אחר הצהריים הנעימה תזמורת שניגנה ברחבה הגדולה בחוץ. איש לא העלה אז בדעתו שאחד מחברי התזמורת, כנר בשם ריכרד רוקיטה, יהפוך לקצין אס־אס וישמש סגן מפקד המחנה הנורא ינובסקה שבלבוב, האיש שיירשם בהיסטוריה של השואה כאחד הטובחים האכזריים ביותר של יהדות גליציה המזרחית. לימים, בעדותו במשפט אייכמן, סיפר העד ד"ר לאון וֵליצקר־וֶלס, שבכניסה למחנה ניגנה תזמורת גדולה שהיו בה כ־60 נגנים, כולם למותר לציין יהודים, שאותה ניהל אותו רוקיטה האיום.

עוד אני זוכר משנות ילדותי בקטוביץ את טיולי הקניות עם אמי שהיתה מבקרת בחנויות הגדולות וולוורט, טיץ ואחרות ברחוב 3 במאי. במיוחד אהבתי להסתובב איתה בימים שלפני חג המולד, להביט בחלונות הראווה המקושטים ולהצטרף לקהל הקונים המאושרים. רוב הקונים יצאו מהחנויות עם שקיות עמוסות קישוטים ומתנות לוויינאכטן - חג המולד, ואנחנו, להבדיל, קנינו שם קישוטים לחג החנוכה.

בחדר העבודה שלי מונחת, ממש מעל לשולחן הכתיבה, תמונה של אמי עם גולדה הקטנה ועם גניה, בת דודה שאירחנו כדי לסייע כלכלית להוריה שגידלו שבעה ילדים. בת הדודה הזו נשארה בחיים. היא הסתתרה אצל משפחה פולנית ושמרה את התמונה. התמונה צולמה באחד הימים ברחוב מרייאצקה, הרחוב שבו גרנו. גניה, בת דודתי, מחזיקה בידה ספר, מה שלא מפתיע שכן היא מאוד אהבה לקרוא. אחרי המלחמה היא היגרה לאוסטרליה ואת הצילום קיבלתי ממנה. זה הצילום היחיד שיש לי של אמא שלי, ולעולם אהיה אסיר תודה לבת דודתי שהצליחה לשמור עליו לאורך כל המלחמה. הצילום הזה נמצא מולי כבר למעלה מ־50 שנה, והצבתי אותו לנגד עיני בכל מקום שהשתקעתי בו. לא שכחתי את אמי ואין יום שאינני חושב עליה ועל המשפחה שהיתה לי, שאינני חושב איך קרה שזה הדבר היחיד שנשאר לי ממנה.

בצילום נוסף שנמצא מול עיני, שאותו הצליח להציל דודי משה, אחד מאחיה של אמי, רואים חלק מבני המשפחה של אמי עם כמה מהחברים שלהם, את הדוד שלי בבגדי שבת עם חולצה לבנה ועניבה, ואותי חנוט בחליפה, עומד בצדה הימני של התמונה, מביט היישר לתוך המצלמה. חלק מן האנשים בצילום היו חברים בתנועה הציונית בעיירה, ואין בתמונה היפה הזו שום רמז, סימן או אות שמלמד שתוך זמן קצר תפרוץ מלחמה שאיש מהם לא ישרוד אותה. אני לא זוכר מי היה הצלם, אבל אני זוכר היטב מתי זה צולם: זה היה באחת מחופשות הקיץ שלי אצל הורי אמי, במהלך טיול שעשינו ביער הסמוך לביתם.

בכל קיץ הייתי נוסע למשפחות של ההורים שלי. פעם למשפחה של אמא ופעם למשפחה של אבא. המשפחה של אמא חיה בעיירה שנקראת ניז'נקוביצה, שהיום היא חלק מאוקראינה. המשפחה של אבא חיה בבירצ'ה שהיום נמצאת בפולין, ממש על הגבול עם אוקראינה, ושתיהן אינן רחוקות זו מזו.

באותן שנים למדתי בבית הספר היסודי בקטוביץ. הלימודים התנהלו בשפה הפולנית והיו גם שיעורים בגרמנית ובעברית. אמנם בית הספר היה ממשלתי, אבל למדו בו רק ילדים יהודים וגם סגל המורים היה יהודי. בית הספר נקרא על שם ברק (Berek) יוסלביץ, קצין יהודי שהקים ועמד בראש גדוד של חיילים יהודים שגויסו לצבא הפולני. במהלך שירותו הצבאי הוא התקדם והגיע לדרגת קולונל ונהפך למיתוס בזיכרון הלאומי הפולני, והמקום שבו נקבר, בבית קברות צבאי בסמוך לעיירה קוצ'ק, הנו אתר תיירותי עד ימינו אנו. האגדה מספרת שהואיל ויוסלביץ היה יהודי, ביקשה הקהילה היהודית לקבור אותו בקבר ישראל אך הפולנים, שראו בו גיבור לאומי, התעקשו לקבור אותו כפולני. שני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה ולכן הפשרה - על פי הסיפור - היתה לשים את גופתו על סוסה שעיניה מכוסות והיכן שהסוסה תיעצר שם הוא ייקבר. וכך היה. בשנת 2009, לציון 200 שנה למותו, הנפיקו הן דואר ישראל והן הדואר הפולני בול הנושא את דמותו.

את בית הספר אהבתי מאוד. פחות אהבתי את הדרך לשם. לעתים קרובות, כבר בתוך הטראם, ומאוחר יותר כשהיינו הולכים ברגל, היו מתנפלים עלינו חבורות של בריונים אנטישמים. בשלב מסוים החלטנו להתארגן ולימדנו את עצמנו להכות בחזרה. נהגנו לגנוב את הגומיות של גלגלי עגלות הילדים ולהחזיק אותן בכיסים, וכשאותם נערים היו מתקרבים אלינו הקדמנו אותם ויידינו בהם אבנים שאספנו במיוחד למטרה זו. זה היה קלע דוד, הרוגטקה שלנו.

משנותי בבית הספר נשארה לי רק תמונה אחת, שצולמה בקיץ 1937. הייתי אז בן 12, וגם הצילום הזה מוצב בחדר העבודה שלי. זה צילום שצולם בסוף השנה, שנשאר אצל מונדק גרונדמן שלמד יחד איתי, שרד ועלה לארץ. הוא היה מהנדס גשרים במקצועו ובאחת הפעמים שנפגשנו הוא נתן לי עותק. בשורה השנייה, בקצה השמאלי, יושב מחנך הכיתה שלנו, פרופ' שפירא, שלצערי איני זוכר את שמו הפרטי, הדור בחליפה ובעניבה כמקובל באותם ימים. מדי פעם אני מסתכל בצילום, עובר על הפנים היפות של הילדים שלמדו איתי. 40 ילדים. חלקם רציניים, חלקם מחייכים, חלקם צוחקים. איש לא יודע ששנתיים אחר כך ייכלאו בגטאות, יובלו למחנות עבודה ולמחנות השמדה, יישרפו בקרמטוריומים. איש לא יודע שרק שניים מהם, גרונדמן ואני, ישרדו את התופת.

ולא אוכל לסיים את הפרק על קטוביץ, עיר הולדתי, בלי להזכיר את הקן של התנועה. באותם ימים פעלו בעיר מספר תנועות נוער יהודיות, החל מהשומר הצעיר, דרך גורדוניה ועד לבית"ר. אני הצטרפתי לבית"ר, תנועה שלראשי התיבות שלה היו שתי משמעויות: הראשונה בהן "ברית יוסף טרומפלדור". טרומפלדור שהיה גיבור ילדותי, שגדלנו על אגדת חייו, איך הקים, כבר בגיל 17, חוג ציוני בעיר הולדתו פיאטיגורסק שברוסיה, איך גויס לצבא הרוסי ב־1902, השתתף במלחמת רוסיה-יפן, איבד במלחמה את ידו ולמרות זאת התעקש להמשיך ולהילחם. שמענו על אותות ההצטיינות הרבים שבהם זכה, על עלייתו לארץ ונפילתו בקרב תל חי ב־1920. אני לא יודע, כמו שאחרים אינם יודעים, אם אכן אמר "טוב למות בעד ארצנו", אני רק יודע שמבחינתנו אלו היו המילים האחרונות שלו.

בית"ר היה גם שמה של העיר המבוצרת, האחרונה שנותרה בידי בר כוכבא, שנפלה בשנת 135 לפני הספירה לאחר קרבות קשים שניהלו עם חיל הלגיון הרומי. זה היה לפני כ־2,300 שנה והמקום הזה, בית"ר, הוא אחד האתרים ההיסטוריים החשובים לעם היהודי עד היום. ואני מספר את כל זה, ומרחיב בפרטים, כדי לנסות ולהסביר את נוף מולדתי, את בית הורי החסידי ואת תנועת הנוער הציונית שייחלה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. וזה היה המקום היחיד, למעט בית הורי, ממנו שאבתי עידוד וכוח. מקום שנטע בי גאווה יהודית והפיח בי געגועים לארץ רחוקה ותקווה לגאולה מהירה, אם רק נרצה בכך. מקום שבו האמנו שאנחנו אחראים לגורלנו, שאנחנו נהיה אלה שנבנה את עתידנו.