שמחה בלב

1 חדדו את רגישותכם לשמחה סידור הבית הוא התעמתות עם עצמנו; ניקוי הבית הוא התעמתות עם הטבע

"הפעם אני עושה את זה! אני פותחת במרתון של סידור הבית עד סוף השנה!"

ביפן, סוף השנה הוא הזמן המסורתי שבו מנקים את הבית כולו לקראת בואה של השנה החדשה. מדי חודש דצמבר מופיעות בתוכניות הטלוויזיה ובכתבי עת רשימות של עצות לניקוי הבית, ובחנויות מוצבים במקומות בולטים חומרי ניקוי ומוצרים הקשורים לניקיון. אנשים מסתערים על מבצע הניקוי של סוף השנה כאילו מדובר בחג לאומי, עד כדי כך שלפעמים מתעוררת בי המחשבה שזה בגלל משהו בדי־אן־איי היפני.

אבל אחרי שהכול נגמר, מדהים לשמוע כמה אנשים אומרים: "באמת סידרתי את הבית בסוף השנה, אבל לא הספקתי לגמור הכול עד שהשנה החדשה נכנסה." כשאני שואלת אותם מה הם הספיקו לעשות, מתברר לי שכמעט כולם סידרו את הבית בזמן הניקיונות. במילים אחרות, הם השליכו באקראי את כל החפצים המיותרים שצדו במקרה את עיניהם, ניקו רצפות וקירות שביצבצו פה ושם מתחת לערמות של חפצים וביניהן, מילאו ארגזים בספרים ותרמו אותם, וניגבו אבק ממדפים שעליהם שכנו הספרים האלה...

אני מבקשת להבהיר: אם תאמצו גישה כזאת, לא תפסיקו לסדר את הבית שלכם עד סוף חייכם. זה די הגיוני ש"ניקוי סוף שנה" שכזה מסתיים בחצי עבודה. אני מודה ומתוודה: במשך שנים משפחתי ואני נקטנו את אותה הגישה, ומעולם לא הצלחנו להביא את הבית למצב של סדר מופתי עם כניסת השנה החדשה.

במילים "סדר" ו"ניקיון" משתמשים לעתים קרובות כמילים נרדפות, אבל משמעותן שונה בתכלית. אם אינכם מכירים בָּאמת החשובה הזאת, ביתכם אף פעם לא יהיה נקי באמת. ראשית כול, הפוקוס שונה: סדר עוסק בחפצים; ניקיון עוסק בלכלוך. שתי הפעולות מיועדות לשוות לחדר מראה נקי, אבל סידור פירושו הזזת חפצים ואחסונם, ואילו ניקוי פירושו ניגוב והרחקת לכלוך.

האחריות לחוסר־סדר מוטלת במאה אחוזים על כל אדם ואדם. חפצים לא מתרבים מאליהם, אלא רק אם אתם קונים אותם או מקבלים אותם ממישהו אחר. הבלגן מצטבר כשאתם לא מצליחים להחזיר חפצים למקום המיועד להם. אם חדר מתחיל להתבלגן "בלי ששמתי לב לזה", אתם בעצמכם גרמתם לבלגן. סידור הבית הוא פעולה של התעמתות עם עצמך.

בניגוד לכך, לכלוך מצטבר מאליו. זהו חוק טבע: אבק ולכלוך מצטברים. על כן, ניקוי הוא פעולה של התעמתות עם הטבע. ניקוי יש לבצע באופן סדיר כדי להרחיק לכלוך שהצטבר באופן טבעי. זוהי בדיוק הסיבה שהמאורע הסוף־שנתי ביפן לא נקרא "תקופת סידור הבית" אלא דווקא "תקופת ניקוי הבית". אם אתם רוצים אפוא להצליח בניקוי של סוף השנה, הסוד הוא לסיים את מרתון סידור הבית לפני כן.

בספרי הקודם אני מסבירה ש"מרתון הסידור" פירושו השלמת תהליך ההיפטרות מחפצים ביסודיות ובמהירות, וקבלת החלטות היכן לאחסן את כל מה שהחלטתם לשמור. עליכם לעשות זאת רק פעם אחת. אם תתחייבו לכך ופשוט תבצעו את זה, תוכלו להתרכז באמת בניקוי של סוף השנה. לעתים קרובות מאוד אנשים שחושבים שהם לא טובים בעבודות ניקיון, בעצם לא יודעים לסדר דברים. לקוחות שלי שסיימו לסדר דברים אומרים לעתים קרובות שעבודת הניקיון נעשית אצלם במהירות רבה. למעשה, הם אוהבים לעשות ניקיון, בעוד שקודם לכן עוררה בהם מלאכת הניקוי תחושה של אוזלת יד מוחלטת.

ניקוי המקדש הוא חלק מההכשרה הבודהיסטית, אבל סידור המקדש אינו חלק ממנה. במהלך עבודות הניקיון אנחנו יכולים לרוקן את הראש ממחשבות, בזמן שהידיים עסוקות בתנועה, אבל לסידור נדרשת חשיבה — מה להשליך, מה לשמור, והיכן לשים כל דבר. אפשר לומר שסידור כרוך בהתאמצות של המוח ואילו ניקוי מרפה ומטהר אותו. אם אתם רוצים לנקות את ביתכם לקראת השנה החדשה, התחילו במרתון של סידור. לא משנה עד כמה תתאמצו, ביתכם לעולם לא יהיה נקי באמת, אם לא תשלימו תחילה את עבודת הסידור.

אם אינכם יודעים מה מעורר בכם שמחה, תתחילו בדברים הקרובים ללבכם

"יש לי הרגשה של... אה... שִׂמחה... נדמה לי שזאת הרגשה של... שִׂמחה... אני מרגישה משהו שהוא בין שִׂמחה ל.... לא שִׂמחה."

בשיעור הראשון שלה, הלקוחה שלי יושבת קפואה לפני הר של בגדים. חולצת טישרט לבנה לפותה בידה, ושקית אשפה מונחת מוכנה לצדה האחד. היא מחזירה את חולצת הטישרט לערמה ושולפת את הסוודר האפור שלידה. אחרי שהיא מביטה בו במשך עשר שניות, היא נושאת לאיטה את עיניה. "אני לא יודעת מה זה להרגיש 'שמחה בלב'," היא אומרת לבסוף.

כידוע לכם עד כה, המפתח לגישה שלי הוא לשמור רק על הדברים שמעוררים שמחה, ולזרוק את כל השאר. האם משהו מעורר שמחה בלבכם כשאתם נוגעים בו? בעוד שיש אנשים שמצליחים להבין בקלות את המדד הזה, יש רבים שתוהים למה בעצם הכוונה, ובהם גם הלקוחות שלי. כשזה קורה, אני נותנת להם את התרגיל הבא:

קחו את שלושת הפריטים בערמה שמשמחים את לבכם יותר מכל האחרים. יש לכם שלוש דקות להחליט.

במקרה המתואר לעיל, נדרשה הלקוחה שלי לרגע קצר של מחשבה. "שלושת הפריטים שמשמחים יותר מכול..." היא מילמלה. אחר כך היא פישפשה בערמה, הוציאה מתוכה חמישה פריטים ופרשׂה אותם זה לצד זה. אחרי ששינתה את מיקומם שוב ושוב כמה פעמים, היא החזירה שני פריטים לערמה, ובדיוק כשתם זמנה, הכריזה בהחלטיות: "אלה שלושת המועדפים עלי, מימין לשמאל!" לפניה נחו שמלה לבנה עם הדפס פרחים ירוקים, סוודר אנגורה בצבע בז' וחצאית פרחונית כחולה.

"בדיוק!" אמרתי לה. "זאת שמחה בלב!"

הייתי רצינית לגמרי. הדרך הטובה ביותר לזהות מה מעורר בכם שמחה ומה לא, היא באמצעות השוואה. בהתחלה, אלא אם כן רגשותיכם ברורים לחלוטין, תתקשו להחליט אם משהו מעורר בלבכם שמחה רק על סמך התבוננות בפריט עצמו. אבל כשתשוו אותו לכמה פריטים אחרים, הרגשות שלכם יתבהרו. משום כך חשוב כל כך למיין קטגוריה אחת בלבד בכל פעם, ולהתחיל בבגדים.

השיטה הזאת של דירוג שמחה על פי "שלושת המועדפים" יכולה לשמש אתכם גם בקטגוריות אחרות. אם תיתקעו, למשל, בשלב מיון של ספרים או פריטי נוי, נסו את השיטה הזאת. כל עוד תמיינו בכל פעם רק קטגוריה אחת, תיווכחו שאתם יכולים לא רק לזהות את שלושת הפריטים המועדפים ביותר עליכם, אלא גם לדרג בבהירות את ערכו של כל דבר. מובן שדירוג כל פריט בנפרד ידרוש זמן רב, אבל מרגע שתבחרו את "עשרת המובילים" או את "עשרים המובילים", תגלו שכל דבר שנמצא מחוץ לרשימות האלה כבר עשה את שלו. גילוי "רף השִׂמחה" האישי שלכם הוא תהליך מרתק.

והנה עוד פטנט מיוחד שיסייע לכם לזהות מה מעורר שמחה בלבכם כשאתם רק מתחילים למיין את הבגדים: התחילו באלה שאתם לובשים על פלג הגוף העליון, מעל לקו המותניים, שהוא האזור הקרוב ביותר ללבכם. תוכלו לנחש למה? מפני שזה המקום שבו אתם מרגישים שמחה — בלב, לא בראש. ככל שפריט הלבוש קרוב יותר ללב, כך קל יותר לזהות את ערכו בעיניכם. למשל, בגדים שלובשים על פלג הגוף התחתון, כמו מכנסיים וחצאיות, קלים יותר למיון מגרביים; פריטי לבוש עליונים, כמו חולצות של נשים או גברים, קלים יותר למיון מפריטי לבוש תחתונים. אמנם טכנית, פריטי הלבשה תחתונה, כמו חזיות וקומבינזונים, נלבשים במקום הקרוב ביותר אל הלב, אבל לרוב האנשים אין מבחר גדול מספיק מהם לצורך השוואה ראויה. על כן כלל האצבע שלי הוא להתחיל מפריטי הלבוש העליונים.

אם אינכם יודעים מה לעשות בפריט לבוש כזה או אחר, אל תסתפקו בלגעת בו — חבקו אותו. את התשובה תקבלו מהאופן שבו גופכם יגיב כאשר תצמידו את הבגד אל לבכם. כך תוכלו להחליט אם הוא מעורר בכם שמחה או לא. נסו לגעת בכל הפריטים שאינכם בטוחים לגביהם, לחבק אותם ולבחון אותם מקרוב. ואם גם זה לא יעזור — אתם יכולים פשוט למדוד אותם. אם יש לכם פריטים רבים שאתם רוצים למדוד, כדאי להניח אותם בערמה נפרדת ולמדוד אותם אחרי מיון שאר הבגדים.

לעתים קשה בהתחלה לזהות מה מעורר שמחה בלב. לאחת הלקוחות שלי נדרשה רבע שעה תמימה לבדוק את הפריט הראשון שהיא בחרה. אבל גם אם אתם מרגישים שהדבר גוזל זמן רב, אין מקום לדאגה. הבדלים בזמני הבחירה משקפים פשוט הבדלים במיומנות. אם תקדישו די זמן בהתחלה לבחינת תחושת השמחה שמתעוררת בכם, הזמן שיידרש לכם בהמשך לקבל החלטות ילך ויתקצר מאוד. לכן, אל תתייאשו. אם תמשיכו לנסות, גם אתם תגיעו במהרה לשלב הזה.

אל תגידו, "אולי אצטרך את זה פעם"

אחת השאלות הנפוצות ביותר של הלקוחות שלי היא "מה לעשות בפריטים שאני צריך, גם אם הם לא מעוררים בלבי שמחה?" רבים מתבלבלים כשהם נדרשים להחליט מה לעשות בפריטי לבוש שימושיים גרידא, כמו לבנים ארוכים לחורף שלובשים אותם רק בימים הקרים ביותר בשנה. אותה שאלה מתעוררת כשהם צריכים למיין כלי עבודה, כמו מספריים ומברגים.

"אני לא אוהבת את זה במיוחד, אבל אני צריכה את זה, לא?" זה פזמון מוכר, והתגובה שלי היא תמיד זו: אם זה באמת לא מעורר שמחה בלב, זרקי את זה! אם בשלב הזה הלקוחה אומרת: "בעצם, למה לא? אני אזרוק את זה וגמרנו" — אז הכול בסדר. אבל לעתים קרובות יותר, היא תמחה: "לא, רגע אחד. אני צריכה את זה," או "אבל אני משתמשת בזה לפעמים." אם כך הדבר, אני מעודדת אותה לשמור את החפץ בלי היסוס.

התשובה הזאת אולי נשמעת חסרת אחריות, אבל למעשה היא מבוססת על שנים רבות של ניסיון. התחלתי ללמוד ברצינות את אמנות סידור הבית כשהייתי תלמידה בחטיבת הביניים. אחרי שעברתי שלב שבו זרקתי הכול, כמו מכונה, גיליתי עד כמה חשוב לשמור רק על החפצים שמעוררים שמחה בלב, ומאז ועד היום אני דבקה בגישה הזאת. נפרדתי לשלום, לפחות זמנית, מאינספור פריטים שלא עוררו בי שום שמחה, ולמען האמת, חסרונו של פריט שזרקתי לא הוביל אף פעם לאסון. תמיד היה בבית משהו שיכול לשמש לו תחליף.

למשל, יום אחד זרקתי אגרטל שהיה סדוק, וכבר למחרת נתקפתי געגועים אליו. אבל מצאתי תחליף מושלם בבקבוק שעטפתי בפיסת בד שאני אוהבת. אחרי שזרקתי פטיש, כי הידית שלו היתה כבר שחוקה, השתמשתי במחבת ודפקתי בעזרתה מסמרים. מאז שנפטרתי מהרמקולים של מערכת הסטריאו שלי, שהתבלו ופשוט לא עוררו בלבי שום שמחה, אני משתמשת באוזניות שלי כתחליף.

ברור שאם אני זקוקה מאוד למשהו שהושלך, אני יכולה לקנות אחד אחר, אבל בשלב שבו אני נמצאת היום, אני כבר לא יכולה לקנות משהו שיהיה רק שימושי. במקום זאת אני בוחנת בתשומת לב רבה את העיצוב שלו, את התחושה שהוא יוצר, את נוחות השימוש וכל גורם אחר שחשוב לי, עד שאני מוצאת אחד שממש מוצא חן בעיני. ופירוש הדבר הוא שהחפץ שאני בוחרת הוא הטוב מכולם, משהו שאעריך כל חיי.

סידור הבית הוא יותר מהחלטה מה לשמור ומה לזרוק: הוא הזדמנות יקרה מפז ללמוד, הזדמנות שמאפשרת לכם לאמוד מחדש ולכוונן את היחס שלכם אל הרכוש שלכם, ולגבש לעצמכם את אורח החיים שיעורר בכם את השמחה הרבה ביותר. האם זה לא עושה את סידור הבית לכיף גדול עוד יותר?

אולי זה ייראה לכם קצת קיצוני, אבל אני משוכנעת שוויתור, לפחות פעם אחת בחיים, על משהו שלא מעורר בכם שמחה, הוא הדרך האולטימטיבית להרגיש איך זה להיות מוקף רק בחפצים שמעוררים בכם שמחה.

"אולי אצטרך את זה פעם." האמינו לי, זה לעולם לא יקרה. תמיד תוכלו להסתדר בלי הדבר הזה. עבוּר מי שיוצאים למרתון סידור הבית, המשפט הזה הוא משהו שאסור לומר.

במקרה של חפצים חיוניים שלא מעוררים בכם שמחה, הביאו בחשבון את תרומתם לחייכם

כפי שציינתי קודם לכן, מצאתי תחליף לאגרטל שזרקתי בבקבוק פלסטיק. הוא היה קל, לא שביר, ולא נדרש לו מקום אחסון: יכולתי פשוט לזרוק אותו למִחזור ברגע שלא נדרשתי לו עוד. יכולתי גם לחתוך אותו לגודל הרצוי לי ולשנות את עיצובו באמצעות החלפת הבד שעוטף אותו. כיום, אף על פי שכבר רכשתי לי אגרטל זכוכית שאני באמת אוהבת, אני עדיין משתמשת בבקבוקים כשיש לי יותר מדי פרחים לאגרטל אחד.

גם השימוש באוזניות בתור רמקולים היה פתרון נהדר לאורח החיים הפשוט שלי. נהגתי להגביר את הווליום לגובה צליל שיכולתי לשמוע בלי להרכיב את האוזניות. שוחרי מוזיקה אולי יזדעזעו מהאופציה הזאת, אבל מבחינתי הווליום ואיכות הצליל שבקעו מהאוזניות הספיקו בהחלט לממדיו של החדר שלי, והייתי לגמרי שבעת רצון. יש אינספור הנאות חדשות שגיליתי רק באמצעות היפטרות מחפצים.

ומשאמרתי את כל הדברים האלה, עלי להודות שהיו כמה יוצאים מן הכלל. למשל, שואב האבק שלי. נפטרתי ממנו כי הוא היה מדגם ישן, ובמקום זאת התחלתי לנגב במרץ את הרצפה במגבות נייר ובסמרטוטים. אבל בסופו של דבר נוכחתי שזה גוזל המון זמן, ונאלצתי לקנות שואב אבק חדש.

והיה סיפור דומה גם עם המברג שלי. אחרי שזרקתי אותו, ניסיתי להשתמש בסרגל לחיזוק בורג רופף, אבל הסרגל נשבר לשניים. זה כמעט הביא אותי לידי דמעות, כי הוא היה סרגל שבאמת אהבתי.

כל התקריות האלה נבעו מחוסר ניסיון של אדם צעיר. הם העידו שעדיין לא חידדתי את יכולתי לזהות אילו חפצים מעוררים בי שמחה. המראה הפשוט שלהם הטעה אותי, ולכן לא השכלתי להבין שהם בעצם יקרים ללבי. שיערתי שאם משהו מעורר בי שמחה, אני אמורה להרגיש פרץ של התלהבות שיאיץ את פעימות לבי. עכשיו אני רואה דברים אחרת.

רגשות של התפעמות, התרגשות או משיכה אינם הביטויים היחידים של שמחה. עיצוב פשוט שמעורר בנו תחושת נוחות, רמה גבוהה של פונקציונליות שמפשטת את החיים, תחושה שחפץ כלשהו הוא נכון או הכרה שהוא שימושי לנו בחיי היומיום — גם אלה הם ביטויים של שמחה.

אם משהו בפירוש לא מעורר שום ניצוץ של שמחה, ברור לגמרי שאין שום בעיה להיפטר ממנו. כשאנחנו בכל זאת מרגישים חצויים בעניין פריט אחד, יש לכך שלוש סיבות אפשריות: הפריט הזה עורר בנו שמחה בעבר, אבל עשה את שלו; הוא עדיין מעורר בנו שמחה, אבל איננו מודעים לכך; או שאנחנו מרגישים צורך להחזיק בו, בלי קשר לשמחה שהוא מעורר בנו או לא. האפשרות השלישית מתייחסת בין השאר לחוזים, תלבושות רשמיות או בגדי אבל; לפריטים שונים שנדרשים לחתונות, הלוויות ואירועים מיוחדים אחרים; ולחפצים שהשלכתם ללא קבלת רשות עלולה להסתיים בתגובה חריפה מצד אנשים שונים, כמו בני משפחה.

יש לי עצה סודית שתאפשר לכם להעלות את מפלס השמחה מחפצים שאנחנו יודעים שדרושים לנו, אבל לא מצליחים להלהיב אותנו: העתירו עליהם תשבחות. דאגו לכך שהם יֵדעו כי גם אם הם לא מעוררים שמחה, אתם ממש זקוקים להם.

זה יכול להישמע כמו משהו כזה:

"הֵיי! תראי אותך, תחתונית. אין כמוך! את שחורה לגמרי וחלקה כמו משי, ולכן את הולמת את קו השמלה שלי, בלי לבלוט יותר מדי. כמה חן ואלגנטיות יש בך. כמו שצריך!"

או, מה דעתכם על האפשרות הזאת:

"מברג ישן וטוב שלי, אולי אני לא מרבה להשתמש בך, אבל כשאני זקוקה לך, אתה מושלם. הודות לך התקנתי את המדף הזה בקלי קלות. אתה גם הצלת את הציפורניים שלי. הייתי הורסת אותן אילו השתמשתי בהן בתור מברג. ואיזה עיצוב מקסים יש לך! אתה חזק, יעיל וצונן למגע, והעיצוב המודרני שלך מושך תשומת לב."

אולי זה נראה קצת פתטי על הנייר, אבל טיפת הגזמה עושה את הכול הרבה יותר כיפי. העניין הוא זה: דברים שאנחנו זקוקים להם מיטיבים איתנו ומשפרים בוודאות את איכות חיינו. לכן עלינו להתייחס אליהם כאל חפצים שמעוררים שמחה בלבנו. התהליך הזה מאפשר לנו ללמוד כיצד לזהות בדייקנות חפצים שמעוררים בנו שמחה, גם אם אלה חפצים שימושיים ותו לא.

אחד המסרים הקבועים בשיעורים שאני נותנת הוא שעלינו להעריך כל חפץ שבו אנו משתמשים. זוהי דרך יעילה ביותר לחדד את כושר השיפוט שלנו. כאשר הלקוחות שלי מגיעים לשלב שבו עליהם למיין חפצים כמו כלי מטבח, הם יכולים להכריז בביטחון שמחבת סתמית או מקציף ביצים ישן ופשוט מעוררים בלבם שמחה. ולעתים גם ההפך יכול לקרות. כמה מהלקוחות שלי גילו שאף לא אחד מהבגדים שהם לובשים לעבודה לא מעורר בהם שמחה. כשהם ניסו לפצח את הסיבה לכך, הם נוכחו כי מה שלא מסעיר אותם הוא העבודה עצמה. כלומר, יש חפצים שנדמה לנו שהם לא מעוררים שמחה, בזמן שהם כן עושים את זה; ויש חפצים שהיעדר ניצוץ של שמחה בהם משקף קושי בחיינו האישיים. דבר זה מוכיח עד כמה עמוק הקשר בינינו לבין הרכוש שלנו.

במהלך תהליך הסידור, בעודנו מחדדים את יכולתנו לחוש ולזהות מה מעורר בנו שמחה, אנחנו לומדים להכיר את עצמנו טוב יותר. זוהי התכלית האולטימטיבית של סידור הבית.

לבשו בבית את ה"קוֹספּלֵיי" שלכם (בגדים שדומים לתחפושות)

"השמלה הזאת מעוררת בי שמחה, אבל אני יודעת שלעולם לא אלבש אותה. כדאי לי להיפטר ממנה, נכון?" שאלה אותי לקוחה בהיסוס ניכר.

עקבתי אחרי מבטה. היא הצביעה על שמלה כחולה עליזה ופרחונית, מעוטרת בחוטי זהב. השרוולים היו תפוחים בכתפיים, וחמש שורות של וולנים הקיפו את החצאית. היא צדקה. השמלה היתה מקושקשת מדי לשימוש יומיומי. היא הסבירה שהיא לבשה אותה להופעות כשהשתתפה בשיעורי ריקוד. אבל אפילו אם היתה חוזרת ללמוד, לטענתה, אין סיכוי שהיתה לובשת אותה שוב. היא היתה מעדיפה לרכוש שמלה חדשה להופעות.

"אני תמיד מתרגשת כשאני מסתכלת עליה, אבל אני מניחה שהגיע הזמן להיפטר ממנה," היא אמרה. באי־חשק בולט, היא הושיטה את ידה אל שקית האשפה.

"חכי רגע!" קראתי אליה. "למה שלא תשאירי אותה ותשתמשי בה בבית?"

היא הביטה בי מופתעת, והבעתה הרצינה. "מה, זה לא יהיה משונה?" שאלה טובה בהחלט.

"אבל היא תשמח אותך, לא?" לחצתי עליה.

היא השתתקה כמה שניות, ואחר כך אמרה, "תני לי לבדוק את זה. בעצם, אני פשוט אלבש אותה עכשיו!" היא נטלה את השמלה ויצאה לחדר הסמוך. כעבור שלוש דקות הדלת נפתחה והיא נכנסה, שונה לחלוטין. הג'ינס והטישרט הקבועים שלה נעלמו. היא לבשה לא רק את השמלה הכחולה, אלא ענדה גם עגילי זהב והוסיפה קישוט של פרח צהוב לשיער. היא אפילו התאפרה מחדש. הפעם אני הייתי המופתעת. השינוי שהיא עברה עלה בהרבה על ציפיותי. כשהתיישבתי שם בלי לדעת מה לומר, היא הביטה בעצמה במראה וחייכה.

"לא רע, נכון? אני חושבת שאלבש את זה עד סוף הפגישה שלנו!"

זוהי אמנם דוגמה קיצונית, אבל לאחוז גבוה — באופן מפתיע — מהלקוחות שלי יש "קוספליי" — בגדים שדומים לתחפושות. למשל, שמלה סינית, מדים של משרתת ותלבושת של רקדנית בטן. אם הלקוחה אוהבת את הבגד, הפרידה ממנו עלולה להיות קשה מאוד. אם בגד כזה מעורר בכם שמחה, אבל אתם לא יכולים לראות את עצמכם לובשים אותו בחוץ, אין שום סיבה שלא תלבשו אותו בבית.

גם אם הדבר מביך אתכם מעט, אני מציעה שלפחות תנסו את זה. אם תחליטו שבגד מסוים נראה מגוחך כשאתם מביטים בעצמכם במראה, תוכלו להשלים עם המחשבה שהגיע הזמן להיפרד ממנו. אבל אם הוא נראה טוב בהרבה מכפי שחשבתם, תיהנו ממנו והוסיפו גוון יוצא דופן לחיי היומיום. רק כדאי להזהיר תחילה את בני הבית.

כשאתם לובשים את הבגדים האהובים עליכם ומקיפים בהם את עצמכם, הבית שלכם הופך לגן עדן פרטי. אל תשליכו פריטים שמעוררים בכם שמחה רק מפני שאתם לא משתמשים בהם, כי אז אתם עלולים לרוקן את הבית מכל אלמנט של שמחה. במקום זאת גלו יצירתיות ומצאו דרכים לעשות שימוש בפריטים הלא־שימושיים האלה. נסו, למשל, להדביק לדופן של ארון תצלומים של מוזיקאים שאתם אוהבים, וכך ליצור "מרחב שמחה" פרטי ומיוחד. או שתוכלו לְצַפּות את חזיתה של מגירת אחסון שקופה מפלסטיק בגלויות יפות, וכך להסתיר את התכולה שבפנים. המצאת שימושים לחפצים שאתם אוהבים מקילה את סידור הבית ועושה אותו כיפי יותר.

אל תטעו: בלגן זמני אינו היתקעות או נסיגה

"אני כל כך מצטערת. אני תקועה." קפאתי כשקראתי את השורה הראשונה באימייל ששלחה לי לקוחה.

"זהו זה," חשבתי. "זה סוף־סוף קרה."

מאז שהתחלתי לתת שיעורים פרטיים בבתים של הלקוחות שלי, שמרתי על מאזן של אפס כישלונות. אנשים לפעמים צוחקים ואומרים, "לא יכול להיות. אין מצב שיש לך אפס כישלונות", או "איך הגעת לנתון הזה?" אבל זאת אמת לאמיתה. וזה לא צריך להפתיע. כל מי שלומד לסדר את הבית כראוי — אין סיבה שהוא ייתקע או יחזור למצב הקודם.

"אוי ואבוי," אמרתי בלבי. "עכשיו אצטרך להגיד שהשיטה שלי פעלה פעם עם אפס כישלונות. אבל לפני כן כדאי שאתנצל ואציע לה כפיצוי שיעורים ללא תשלום."

בדקתי בחרדה את שמה של השולחת, ושוב הופתעתי. היא לא היתה לקוחה שהשלימה מחזור מלא של שיעורים, אלא מישהי שעדיין נשאר לה לטפל בקטגוריות הקוֹמוֹנוֹ והחפצים הסנטימנטליים. השיעור האחרון שלה נקבע לסוף החודש. ועדיין, אף אחד מלקוחותי לא טען בעבר שהוא תקוע או חש בנסיגה, כולל לקוחות שהיו באמצע הקורס. אין ספק שמשהו קרה בחייה. ידעתי שכאם לשני ילדים קטנים שעובדת מחוץ לבית, היא בטח עמוסה במטלות; ושלבעלה, גם הוא עובד במשרה מלאה, לא יהיה זמן לעזור לה.

כשהגעתי לשיעור האחרון שלנו, היא שוב התנצלה. "אני באמת מצטערת. הכול חזר למצב שהיה בפגישה הראשונה שלנו." בגדים נערמו בפינה בסלון, מחצלת הטָָטָאמי היתה מכוסה בצעצועים, וכלים נערמו על דלפק המטבח. היא לא היתה במצב לשיעור.

"בואי לפחות נשים בצד את הדברים שייעדת להם חלל אחסון."

"רעיון טוב. את יודעת, הצלחתי לסדר קצת את השולחן שלי בעבודה," היא אמרה. דיברנו על דא ועל הא בזמן שהיא החזירה כל דבר למקומו. היא קיפלה את הבגדים והחזירה אותם למגירות בארון, אחר כך אספה והניחה את הצעצועים בארגז הפלסטיק, שמה את בובות הצעצוע בסלסילה קלועה, וזרקה את הניירות שהילדים שיחקו בהם למכל המִחזור. תבלינים חזרו למתלה שלהם במטבח, והכלים הנקיים הוכנסו אל הארון. תוך שלושים דקות חזר הבית למצבו בשיעור האחרון שלנו, ושום דבר לא נשאר לא על השולחן ולא על הרצפה.

"את רואה, אני יכולה לסדר הכול ככה בחצי שעה בלבד," היא אמרה. "אבל כשאני עסוקה, אני נוטה להשאיר דברים בחוץ. בגלל זה אני מרגישה תקועה פעמיים־שלוש בחודש."

האמת היא שזה לא נקרא להיתקע. זה רק בלגן זמני שנובע מכך שלא מחזירים דברים למקומם על בסיס יומיומי. היתקעות ובלגן זמני הם שני דברים שונים. להיות תקוע זה להיות במצב שבו חפצים שאין להם מקום אחסון מוגדר מתחילים להציף שוב את ביתכם, למרות שכבר סידרתם אותו כליל, אחת ולתמיד. כל עוד לכל דבר יש מקום אחסון שאליו הוא שייך, בלגן במידה מסוימת אינו מהווה בעיה.

עלי להודות כי בזמנים של עומס רב מאוד בעבודה, אני רצה החוצה בבוקר וחוזרת בערב תשושה מעייפות. וכך, לפני שאני מבינה מה קורה, כבסים נערמים וממתינים לקיפול. אבל אני לא נבהלת, כי אני יודעת שכשיהיה לי זמן, אוכל להחזיר את חלל המגורים שלי למצבו הקודם, במהירות ובקלות. זאת הקלה עצומה לדעת שאני יכולה לסדר את הבית בחצי שעה בלבד.

לעולם אל תניחו שאתם תקועים או נסוגים. עצם המחשבה יכול לחסל את המוטיבציה שלכם ולמעשה אף ליצור מצב כזה. אם אתם נקלעים למצב של בלגן מסוים במרתון הסידור שלכם, אל תתייאשו. החזירו חפצים למקומות המיועדים להם בכל רגע אפשרי, והמשיכו. (זכרו: שלב האחסון לא יושלם אלא בתום מרתון הסידור, ולכן החזירו לעת עתה כל חפץ למקומו הזמני שקבעתם.) ככל שתתקדמו בתהליך, כך יידרש לכם פחות זמן, אז באמת שאין שום סיבה לדאגה.

המפתח הוא לחזור לעקרונות הבסיסיים. רק לאחר שלכל דבר ייקבע מקום אחסון מוגדר, תוכלו להגיע אל היעד הסופי שלכם. עד אז — אל תוותרו, וחושו בטוחים כי מרגע שתגיעו אל קו הגמר, לעולם לא תסבלו משום היתקעות או נסיגה.

כשבא לכם להרים ידיים

האם קרה לכם שהתחלתם במרתון סידור הבית, ופתאום מצאתם את עצמכם יושבים בקהות חושים באמצע החדר, ולא רואים את הסוף? אל דאגה. כמעט כל אחד חווה את התחושה הזאת בהתחלה.

מדי פעם אני שומעת מלקוחות או מתלמידים שלי משהו כמו: "קון־מארי, בא לי לפרוש. רק התחלתי לעבור על הבגדים, וזה פשוט לא נגמר." החרדה הזאת מתעוררת כשאינכם יכולים לראות את התמונה המלאה. אם זה קרה לכם, נסו להכין רשימת מצאי של מקומות אחסון העומדים לרשותכם. קחו רגע ובחנו באובייקטיביות את האפשרויות העומדות בפניכם. שרטטו לעצמכם תוכנית של הבית, תרשימים של חללים; או כתבו רשימה שכוללת את כל המדפים ויחידות האחסון שנמצאים בביתכם, ואילו סוגי דברים תוכלו לאחסן בכל אחד ואחת מהם. פתרונות יצוצו בהכרח ברגע הכי לא צפוי, כשתחזרו למלאכת הסידור, ולכן אין צורך להכין רשימות או תרשימים מפורטים. פשוט הגדירו באופן כללי היכן תאחסנו כל קטגוריה של פריטים.

כשאני הולכת לבית של מישהו בפעם הראשונה, אני לא צוללת ישר לשלב מיון הבגדים. במקום זאת אני מתחילה בבדיקה של כל חללי האחסון. אני שואלת שוב ושוב, "מה יש לך כאן? האם יש חפצים אחרים מאותה קטגוריה שמאוחסנים במקום אחר?" ואז אני רושמת לעצמי בראש את המיקום והנפח של כל חלל אחסון, מעריכה כמה זמן יידרש לסידור, ומדמיינת את התוצאה הסופית, כולל המקומות שבהם יאוחסן כל דבר ודבר.

אבל זאת העבודה שלי כמומחית בתחום. התפקיד שלכם בינתיים הוא להשקיף על המצב הנוכחי ולקבל תמונה כוללת שלו.

אל תבזבזו יותר מדי זמן על השלב הזה. עשר דקות עד חצי שעה יספיקו.

למעשה, תהליך הערכת המצאי שברשותכם מספק לכם אתנחתא קלה. פעולה פשוטה של רשימת כל חללי האחסון העומדים לרשותכם, מאפשרת לכם לחזור לנקודת מבט אובייקטיבית. אם תחושו לפתע, באמצע הפעולה, שזה לא הזמן המתאים להערכת מצאי, אתם יכולים לחזור למלאכת הסידור. אם הכנת רשימת מצאי הופכת למטלה מעיקה שפוגעת בתהליך הסידור, כדאי לשקול מחדש את סדר העדיפויות.

מנגד, אם אתם אוהבים לחבֵּר רשימות ולתעד כל דבר, אל תתביישו להיות יסודיים. תוכלו אפילו להכין רשימות מצאי של פריטים בכל יחידת אחסון. אחת הלקוחות שלי אפילו הרחיקה לכת ופתחה "יומן סידור". בעמוד הראשון היא תיארה את מה שהוא בעיניה "אורח החיים האידיאלי". לאחר מכן פנתה לתאר את "המצב הנוכחי" (בעיות שצצו במהלך הסידור, רשימה של יחידות אחסון, רשימה של פריטים לפי קטגוריות). החלק האחרון ביומן נשא את הכותרת "תהליך הסידור", והיא תיעדה בו כל דבר: החל בתובנות שהיו לה בנושא סידור הבית, וכלה במספר שקיות האשפה שבהן היא השתמשה.

"אני אוהבת את ההרגשה שיש לי אחרי שאני משלימה מיון של עוד קטגוריה, ורואה את הרשימה שלי מלאה בסימני 'וי'," היא אמרה לי. אם הכנה של רשימה כזאת מעוררת גם בכם שמחה, הרגישו חופשיים להקדיש לה את כל הזמן שיידרש. ובעודכם עוסקים בכך, למה שלא תחשבו על עוד דרכים לקדם את השמחה שאתם מרגישים במהלך סידור הבית?

פוטו־בלגן: טיפול בהלם

שבוע לפני שנקבע לי שיעור ראשון עם ט', קיבלתי את האימייל הבא. זה היה אחרי שהיא כבר הפנימה את עקרונות הסידור, ראתה בעיני רוחה את אורח החיים האידיאלי שלה, ונראתה נלהבת להתחיל. אלא שעכשיו נוצר הרושם שההתלהבות שלה שככה.

"אני פשוט כל כך מיואשת מהבלגן, שלא בא לי על שום 'פסטיבל' של סידור," כתבה הלקוחה. "אני לא מוצאת את החשק לדבר הזה..." היא המשיכה ומנתה את המשוכות שעומדות בדרכה, בהן, למשל, "אחד החדרים שלנו נהיה מחסן, ושני הילדים שלי מחרבים שוב ושוב את מה שאני מסדרת." היא סיכמה הכול במשפט, "ממילא לא אצליח לעולם לסדר הכול, כי יש לי דם מסוג B." (ביפן רווחת האמונה שסוג הדם משפיע על האישיות, ואנשים שסוג הדם שלהם הוא A נחשבים לאנשים שסדר וניקיון חשובים להם, יותר מאשר אלה שסוג הדם שלהם הוא B.)

התפתיתי לומר לה, "תפסיקי להתלונן וגשי לעבודה", אבל אני יודעת שתלונה היא בעצם הוכחה לכך שלמתלונן עדיין יש כוח להמשיך במשימה. הסוד הוא להפוך את הבלגן הנוכחי, שבקרוב ייעלם לעד, למקור של שעשוע.

איך? באמצעות צילום החדר בזמן שהוא עדיין שרוי בתוהו ובוהו. כן, בדיוק. אני מעודדת אתכם לצלם תצלומים פנורמיים של כל חדר בשלמותו, לצד תצלומי תקריב של התכולה בכל מגירה. קרוב לוודאי שמבט בתצלומים האלה ימחיש לכם שביתכם מבולגן אף יותר משחשבתם. אולי תראו בהם ערמות של כבסים וניירות מפוזרים בכל מקום, או דברים שפשוט לא תבינו איך הם בכלל הגיעו לשם. מבט אובייקטיבי על מצבו האמיתי של מרחב המגורים שלכם עלול בהחלט לזעזע אתכם וגם לייאש.

אבל למה שארצה לזרות מלח על הפצעים שלכם ולהגביר את המועקה שאתם חשים? האמינו לי, אני לא מנסה להיות מרושעת. אני יודעת טוב מאוד כמה קשה לגייס מוטיבציה כשאין שום חשק לעשות משהו. אלא שמניסיוני, אני גם יודעת שעדיף להתנפץ על קרקע המציאות מאשר להכריח את עצמך להשקיע מאמץ רב יותר. זה יעיל יותר, כי כשאנחנו מוצאים את עצמנו בתחתית, נמאס לנו להיות מיואשים, ואנחנו יכולים להרים את עצמנו במהירות רבה בהרבה.

השיטה הזאת — לצלם את הבלגן בביתכם — טובה לשימוש לא רק לפני שמתחילים לסדר את הבית, אלא גם אם מתחילים להרגיש מיאוס באמצע תהליך הסידור. אני ממליצה לכם ליהנות בלב שלם מהתצלומים. הראו אותם לחברים וצחקו כשאתם משווים את מראה הבית שלכם לפני ואחרי מרתון הסידור. ככל שביתכם יהיה מסודר יותר, כך תוכלו לשכוח בקלות רבה יותר את התחושה שהיתה בו בתקופת הבלגן. מבט בתצלומים יוכיח מה השגתם עד כה, ויעודד אתכם להמשיך. כשלקוחות שלי מתבוננים בתצלומים אחרי שהם סיימו את מלאכת הסידור, הם אומרים ללא יוצא מן הכלל: "של מי הבית המבולגן הזה?"

למרות הבלגן הזמני - אל תעצרו, אל תפסיקו, אל תתייאשו

שנים רבות חלפו מאז שהתחלתי לעבוד באופן רשמי בתחום סידור הבית. עד כה ראיתי כל כך הרבה בתים מבולגנים, שרק לעתים נדירות אני מתרגשת מבלגן, קשה ככל שיהיה. בשלוש או ארבע ערמות של בגדים על הרצפה אין שום דבר יוצא דופן. כששיטפון של ניירות, שמגיע עד הקרסוליים, פורץ מתוך חדר שאת דלתו אני פותחת, וכשכל מה שאפשר לראות בפנים הוא ערמות של קופסאות קרטון, אני כבר מוכנה ומזומנה להתמודד עם המצב. ולמרות זאת, כשהגעתי לראשונה לביתה של ק', נתקפתי סחרחורת ממה שראו עיני, והייתי בטוחה שנכנסתי למאורה של שד.

הקומה הראשונה בביתה של ק' שימשה לה משרד, ואילו השנייה והשלישית היו אזור מגוריה. צעדנו במסדרון של קומת המשרד, שהיה ריק יחסית, ועלִינו במדרגות. כשדלת אזור המגורים נפתחה, הרגשתי שאני נכנסת ל"אזור הדמדומים".

ארגז חול של חתול נח לרגלַי בפתח הדלת. כדוריות של מה שנראה כמו אוכל לחתולים היו מפוזרות על הרצפה, והקשו את ההליכה בחדר בלי לדרוך עליהן. כדורית אחת כזאת, בגודל של פול קפה, נמעכה מיד כשצעדתי פנימה. תהיתי מה לעשות בפירורים שנדבקו לסוליית הסנדל שלי, ובתוך כך הבטתי למעלה — וכל המחשבות על פירורי אוכל לחתולים נשכחו מיד.

המדרגות שניצבו למולי היו בנויות מִספָרים; או, ליתר דיוק, ספרים, בקבוצות של שלושה־ארבעה, נערמו זה לצד זה על כל מדרגה, כך שמדרגות העץ לא נראו עוד בכלל. בלי לתת את הדעת לתדהמה שתקפה אותי, אמרה ק', "יש לי כל כך הרבה ספרים. המחסן על הגג ממש מתפקע מהם." בעודה מדברת היא טיפסה בקלילות במדרגות, כמו מנקה חלונות של בניין רב־קומות, למרות שערמות הספרים נראו כאילו הן עלולות להתמוטט בכל רגע מתחת לנעלי הבית שלה. אני, לעומתה, נאחזתי במעקה וטיפסתי בזהירות, מדרגה־מדרגה, ובהרגשה שאם אפול אנחת הישר אל תוך ארגז החול של החתול. לא יכולתי שלא לחשוב שהסידור המסוים הזה יכול לשמש מלכודת יעילה לכל פורץ פוטנציאלי.

הצלחתי להגיע לקומה השנייה בריאה ושלמה, ולחצות את הסלון — שבו קיר שלם נראה כבנוי מספרים — כשפנַי חתומות כשל שחקן פוקר. חדר השינה של ק' היה מערה של בגדים, פשוטו כמשמעו. בגדים שנתלו על מוטות כיסו את החדר משני צדדיו, הצרו את שדה הראייה והסתירו את האור.

מאז אותו מפגש ראשון, ק' עדיין ממשיכה לקחת שיעורים. האמת היא שמדובר בפרק זמן די ארוך, ואין ספק שהיא תשבור שיא ותהיה הלקוחה הוותיקה ביותר שלי. אבל ביתה כבר השתנה לגמרי ושינה לחלוטין את מראהו מאז שהחלה ללמוד. ק' היא שוחרת אמנות ונוהגת לבקר בתערוכות שלוש־ארבע פעמים בחודש. במהלך סידור הבית, היא גילתה שיש ברשותה הרבה עבודות קרמיקה יפהפיות וגם הדפסים של ציורים מפורסמים. כשכמויות הבלגן פחתו והקירות נחשפו שוב, היא התחילה לתלות את ההדפסים. יצירות של מונה ורנואר מקשטות את אחת מפינות חדרה, והופכות את החלל למעין גלריה ייחודית. כל זכר למאורת השד שהיתה במקום לפנים נעלם כלא היה.

למרות זאת, ק' שואלת אותי לפעמים, "אני יודעת שהמקומות שסידרתי עדיין מסודרים, אבל את בטוחה שזה בסדר שכל התהליך הזה לוקח לי כל כך הרבה זמן?"

התשובה שלי אמפתית: "כן!" מפני שתהליך הסידור מתקדם, ללא שום ספק.

יהיה ביתכם מבולגן ככל שיהיה, תהליך הסידור עוסק כולו בחפצים פיזיים. ורבים ככל שיהיו החפצים שברשותכם, הכמות שלהם היא לעולם סופית. אם אתם יכולים לזהות את החפצים שמעוררים בכם שמחה, ולהחליט היכן להחזיק אותם, מלאכת הסידור חייבת לבוא בהכרח אל סיומה. ככל שתתקדמו בה, כן תתקרבו לבית מלא שמחה. משום כך, אין דבר חסר תועלת יותר מלהתייאש באמצע התהליך.

אם כבר עשיתם את הצעד הראשון במרתון הסידור שלכם, אל תעצרו, אל תפסיקו ואל תרימו ידיים. לא משנה מה יהיה מצבכם באותו הרגע, אתם עדיין יכולים להפוך את ביתכם למקום שיעורר בכם שמחה. אני ערבה לכך: אף שאין קיצורי דרך והנחות בסידור הבית, זה תמיד עובד. התמדה ודבקות במטרה יביאו אתכם במהרה אל סיום המרתון. לכן, אם הפסקתם באמצע, אל תרבו להשתהות. הגיע הזמן לחזור לעבודה.

אם אתם איומים בסידור הבית, צפו לשינוי דרמטי

לפני שאנחנו מתחילים אני נוהגת לשאול את הלקוחות שלי, "אתם טובים או גרועים בלסדר את הבית?" בדרך כלל אני מקבלת אחת משלוש תשובות: "טובים", "לא רעים", או "איומים". היחס הוא בערך 1 ל־3 ל־6 בהתאמה.

לאנשים שמשיבים שהם טובים בזה יש בתים מסודרים למדי. השאלות שהם מעלים נוטות להיות קונקרטיות ביותר, כי הם כבר התנסו בשיטות סידור שונות. אני משיבה בפשטות לשאלות ספציפיות כמו, "האם עדיף להחזיק את שואב האבק בארון או בחדר אחסון?" ו"המגבות אצלנו הן כאן, בחדר האמבטיה. זה בסדר, לדעתך?" האנשים האלה הם גם טובים בבחירת פריטים שמעוררים בהם שמחה, וההכשרה שלהם מתנהלת במהירות. לעתים קרובות הם זקוקים רק לעזרה בשיפור שיטות האחסון שלהם, ובזה נגמר העניין.

אנשים שהם "לא רעים" בלסדר את הבית עושים את זה לפחות בדרכם המיוחדת, ויכולים להמשיך בכך בלי שום בעיה. אבל מכיוון שהם משתדלים מאוד, זה נראה בזבוז לא לייעל את המאמצים האלה. הם אולי הקצו מקומות אחסון לכל החפצים שלהם, אבל יש ברשותם גם פריטים שלא מעוררים בהם שמחה, ואופן האחסון שלהם נוטה להיות בעייתי, כשפריטים מאותה הקטגוריה מפוזרים בכל רחבי הבית. בשיעורים שלי הם מתוודעים אל העקרונות הבסיסיים.

ולבסוף, ישנם אלה שמעידים על עצמם שהם איומים בלסדר את הבית. המרתון שלהם מתחיל כשאני חוצה את פתח הדלת שלהם. כשאני רואה את כמויות החפצים המפוזרים בכל מקום, אני תוהה לפעמים אם הם עשו את כל הבלגן הזה לכבודי, רק מתוך כוונה לשעשע אותי, בידיעה שאני פריקית של סדר. לקוחה אחת גילתה לי שהיא חשבה שהחדר שלה קיים רק כדי לשמש כמקום לאחסון חפצים. על פי רוב, לפני שהלקוחות האלה מתחילים להתמודד עם "רף השמחה", עלינו לפנות לגמרי שטח על הרצפה ולשאוב ממנו את האבק, כדי שנוכל לערום במקום פנוי אחד את כל הבגדים.

על כל פנים, בין שהלקוח טוב בסידור הבית ובין שלא, הוא או היא יכולים תמיד ללמוד לסדר. אבל מי שמגדירים את עצמם כמקרה אבוד לגמרי בתחום זה, הם אלה שעוברים את השינוי הדרמטי ביותר. מרגע שהם יודעים איך עושים סדר, הם שומרים על הסֵדר בקנאות יוצאת דופן. תפיסות שיש לאדם על מיומנויות הסידור שלו הן, בסופו של דבר, דעות קדומות. אנשים שרואים את עצמם גרועים בלסדר, פשוט מעולם לא ידעו איך לעשות את זה נכון, ולכן מעולם לא חוו את מה שמרגיש מי שיש לו בית מסודר.

באימייל שקיבלתי פעם מבעלה של אחת מלקוחותי, הוא דיווח לי שאשתו "נראית כאילו היא אדם אחר". היא נמנתה עם סוג האנשים שאף פעם לא שמים לב לדברים, לטוב או לרע. "היא לא היתה מביטה במה שקורה על הרצפה, אף פעם לא החזירה שום דבר למקום. זה לא הטריד אותה בכלל. אני הייתי מי שסידר תמיד הכול, אבל עכשיו היא כמו אדם אחר. היא כל כך חרוצה בכל הנוגע לסידור הבית."

תארו לעצמכם איזו השפעה יכולה להיות לשינוי כזה על החיים שלכם. "אלוהי סידור הבית" לעולם לא נוטש איש, אפילו לא את אלה שלא מאמינים בעצמם. אבל קודם כול, עליכם להחליט להתחיל. אנחנו יכולים לשנות את חיינו רק אם אנחנו באמת רוצים בכך. וכשנסיים, "אלוהי סידור הבית" יגמול לנו, אין ספק בכך.