שמחת הגוף

 למצוא שקט הבטתי בהר שפסגתו מושלגת, וכמהתי אל צליל הדממה שם למעלה

הדרך לשמחה עוברת פעמים רבות דרך החיפוש אחר שקט.

אחד מעוכרי השמחה הגדולים ביותר הוא המוח. הוא עובד בלי הפסקה, מכניס גיבובי מילים ועוד מילים ועוד מחשבות ורעיונות ודעות, וככל שאלה הולכים ומתרבים, כך הרעש שהם יוצרים הולך וגובר.

הבעיה הגדולה היא דווקא אם אתם אנשים המחשיבים את עצמכם חכמים. כשאתם מודעים לחוכמתכם, אתם עלולים לנטות ביתר קלות להאזין לשכל הרבה יותר מדי ובמרב הרצינות, משום שאתם מאמינים באמת ובתמים שהוא יוצר פנינים עבורכם, ונהנים מכך.

גם אם למדתם לשחרר אותו קצת ולהבין שהמוח שלכם פעמים רבות הוא רק מכשיר מדידה והערכה, הוא עדיין נוטה להשתלט. כמו הילד המקובל בכיתה שכולם יודעים שהוא לא באמת "מציאה" כזאת גדולה, אבל אף אחד לא מעז לקום נגדו.

המוח המבריק שלכם הוא הילד המקובל בכיתה. אתם נוטים להאמין שהרעיונות שלו טובים, שהוא מקנה לכם כוחות, שבאמצעות התוצרים שלו או המחשבות שלו אתם מי שאתם, בעלי חשיבות ונוכחות. פחד אוחז בכם מהרעיון לוותר על היכולות האלו. בחברה שמחנכת להשתמש בראש כמה שיותר ומעריכה ומוקירה את מי שמצטיין בזה, אם אתם חכמים, זו חוזקה שקשה לוותר עליה.

נוסף על כך, אחד הסודות הכמוסים שלכם הוא שמאוד כיף לכם להגות, לחבר אחד ועוד אחד ולהמציא מתוך זה רעיון חדש, או דומה לחדש. אחד ועוד אחד שווה שתיים, שהוא קצת אחר, או הפוך. המחשבה הייחודית שלכם גורמת לכם להרגיש טוב עם החריגות והשונות שלכם, כי זוהי שונות המוערכת על ידי החברה, גם אם היא לא בהכרח יוצרת לכם חברים רבים.

אבל המוח הזה הוא חרב פיפיות מהזן המתוחכם ביותר. כשם שהוא יעיל כלפי רעיונות חיצוניים לכם, כך הוא יעיל גם כאשר אתם רותמים אותו לטובתכם פנימה, כשבפועל אין כאן הרבה טובה. מילא שכשהמוח מתחיל לאמוד אתכם מבפנים חסרה לו התמונה הגדולה – זה הדבר הגרוע פחות. מה שיותר גרוע, וקורה לרוב, הוא שהמוח מתחיל לחוג במעגלים, ואז ייאוש, חוסר אונים ושיפוט לא מאחרים לנבוט, בלי אפשרות אמיתית לכוון את הנתיב ליצירת משהו אחר. כשיש "לופ", זהו מעגל שחוזר על עצמו ואל עצמו, אין יצירה של נתיב חדש.

ואל כל הרעש הפנימי הזה מצטרף פעמים רבות גם רעש חיצוני של עומס עבודה, משפחה, רצונות וצרכים של אחרים שמושכים לכיוונים שונים, וגם שגרה שוחקת.

אחרי זמן כלשהו של רעשים פנימיים וחיצוניים שכאלה, מגיעים לנקודה שבה יש התעוררות, הבנה וצורך חיוני קריטי לחפש אחר השקט וליצור אותו מדי פעם, ולו לרגעים ספורים.

על השקט, באופן פרדוקסלי, יש הרבה מה לומר. שקט בפני עצמו, שקט בדרך לשמחה ושקט כחלק משמחה – אלה לא אותם דברים.

שקט בפני עצמו הוא גם השלב הראשון, וגם דבר בעל ערך כשהוא עומד בפני עצמו.

אני זוכרת את עצמי כאימא צעירה לשני ילדים, כשהשלישי עוד לא היה בתמונה. הילד הראשון – ילד מיוחד. צעירה ממנו בשנתיים ילדה מיוחדת, אבל הפעם במשמעות הנעימה של המילה. על המשמעויות של המילה "מיוחד" ועל התחושות שהן מפעילות בגוף אפשר לכתוב פרק שלם, אבל אם נישאר עם השקט, המשמעות של המילה "מיוחד" הייתה אצלי אחד מגורמי העומס שחיפשו מרחב לפריקה וליצירת שקט יחד עם שעות רבות של לבד.

הראש, כמו הראש, ייצר לא מעט רעש. חכם חכם, אבל רועש, ומכאן – לא כל כך חכם. לגוף לא היה כל מענה לפריקת העומס ולא היה מרחב להיטען מחדש. כל הווייתי חיפשה שקט, בלי שהתפניתי לדעת את זה. ההתמודדויות הרבות, בלי שאפיינתי אותן כהתמודדויות אלא כנחלתי וכשגרת יומי, הביאו איתן קושי רב, שגם אותו לא יכולתי לראות אלא רק בדיעבד. לא הרגשתי שרע לי, לא הרגשתי שקשה לי, פעלתי, הפעלתי ותפעלתי מבוקר עד בוקר. שמח זה לא היה, אבל גם לא עצוב ולא כואב. אפור עם נגיעות של צבע.

ואז הגיעה היוגה. המורה הראשונה שלי לשקט וגם לגוף.

שיעור ראשון של יוגה. אני לא יודעת מה צפוי בשיעור, לא ממש יודעת מה זה יוגה. המורה מסבירה לי מה מהלך השיעור, פחות או יותר, מנחה אותי לעשות מה שאני יכולה. המאמץ הפיזי היה אדיר. את החלק של תרגילי הנשימה ממש לא אהבתי. יצאתי מהאימון הזה בעננים.

אימון יוגה ראשון, שעה וחצי שהיו רק לעצמי. לא הייתי צריכה להיות שום דבר עבור אף אחד. רק להגיע, להפעיל את הגוף, להזרים דם ואנרגיה ולקבל כמה רגעים של שקט.

בתחילה היה זה שקט אובייקטיבי חיצוני, פשוט משום שכך לרוב מתנהל שיעור יוגה, בשקט. השקט החיצוני הזה היה מספיק בשביל לתת לי משהו שלא היה לי עד כה. כמו כיוונון עדין של הכפתור ברדיו לתדר אחר שמשמיע, או לא משמיע, בדיוק את מה שהייתי צריכה כדי להרגיע את הרעש החיצוני ולהתמלא.

כדי למצוא את השקט הפנימי הייתי זקוקה לעוד זמן ולעוד אימון. כדי לא להצטרך להיות שום דבר גם עבור עצמי, הייתי זקוקה לעוד יותר זמן ולעוד כלים, ועדיין אני מוצאת את עצמי לפעמים במקום הזה שמצפה מעצמי, או לא מרוצה מהעצמי שנוכח עכשיו, בעיקר בפן המקצועי. אבל אני בנקודה שונה לחלוטין בדרך הזו, ואדבר עוד הרבה על מפתחות נוספים למציאת שקט ושמחה בהקשר הזה.

לשקט פנימי פעמים רבות לוקח זמן להגיע. זה דורש אימון, אבל יותר מכך, זה דורש שחרור של מה שאתם חושבים, שזה אומר לקבל שקט פנימי וגם את האופן שבו אתם חושבים ששקט פנימי צריך להיראות. אתם מוזמנים לשחרר את הצורך לשלוט בזה כאן ועכשיו, כי ככל שתחפשו לשלוט, תיווכחו שזה לחלוטין לא עובד.

המוח נוטה לייצר מחשבות כמעט ללא הפסקה. אין טעם להילחם בזה. אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

אפשר ללמוד לעבוד בתשומת לב. כשתשומת הלב מתמקדת במשהו, הרעשים משתנים. לפעמים הם עוברים לרקע, לפעמים קצב המחשבות משתנה, לפעמים אופי המחשבות משתנה, לרוב התחושה בגוף משתנה וגם התחושה במרחב האישי. משהו בתדר ובזרימה של הענן הזה של האנרגיה שנמצא סביב הגוף שלנו, משתנה.

תרגיל

מוכנים להתחיל להתאמן ביצירת שקט מתוך תשומת לב?

לפני שנתחיל, כדאי שתדעו:

לרוב לא תיצרו שקט מייד. ככל הנראה, זה לא יקרה בפעם הראשונה שתעצמו עיניים ותפנו את תשומת הלב למשהו, וגם לא בפעם השנייה. זה דורש אימון. אבל אימון, בניגוד למה שאולי למדתם, לא צריך להיות דבר קשה, ארוך ומתיש. אימון יכול להיות לפרק זמן קצר מאוד, כל יום או פעם בשבוע. מה שתבחרו. אין נכון או לא נכון, אין הכול או כלום, ואין אפס או אחד.

כל מה שתבחרו לעשות למשך הזמן והתדירות שתבחרו, יעשה ויתרום משהו. כל דבר שתבחרו יהיה יותר מאשר כלום. טוב יהיה אם תתחייבו לתהליך כלשהו, אבל שימו לב, לבחור בתהליך שאתם יכולים לעמוד בו, וגם, וזה הכי חשוב, תתחייבו מראש לא לשפוט את עצמכם אם לא עמדתם במה שהצבתם לעצמכם. פספסתם יום אחד של תרגול? יומיים? המשיכו ביום השלישי. בניגוד למה שאולי נראה לכם או הורגלתם לחשוב, לא הכול נהרס. התהליך הזה יכול להיות אין־סופי ודינמי ולהשתנות כל הזמן.

יש רק דבר אחד שיכול להרוס הכול ולהרוס אתכם, והוא אם תהיו נוקשים מדי ושיפוטיים כלפי עצמכם בתוך התהליך.

תנו לעצמכם מרחב לנשום, לטעות ולהיות חסרי עקביות לפעמים. העיקר שאתם בפנים, גם אם זה בדילוגים.

אז...

אחרי שעשיתם את כל הדברים החשובים שהייתם צריכים לעשות, מִצאו לעצמכם מקום שאין בו אף אחד, בבית או בחוץ. במרחב שבחרתם מקמו את הגוף שלכם כך שיהיה לכם נוח. זה יכול להיות בעמידה, בישיבה או בשכיבה. אני ממליצה בישיבה, שכן בשכיבה עשויים להירדם, ועמידה עשויה להיות מעייפת או לגרום להוצאה משיווי משקל. אם בחרתם בישיבה, ודאו שנוח לכם ושיש לכם משענת לגב.

כעת הזמינו את העיניים להיעצם והפנו את תשומת הלב לגופכם ואולי גם לנשימה הטבעית. לא צריך לעשות כלום או לשנות כלום במנח הגוף או בנשימה, רק לשים אליהם לב. בכל פעם שחולפת מחשבה בראש, לא צריך להילחם בה או להתעצבן על כך שהיא הגיעה, אלא רק להתבונן בה, לאפשר לה לחלוף, ולהחזיר את תשומת הלב לגוף, ואם אפשר, גם לנשימה.

זה הכול.

בצעו זאת במשך שתיים-שלוש דקות.

אולי אתם חווים כרגע רעש בדמות:

"לא נוח לי".

"אוי! שכחתי לקנות מלפפונים בסופר".

"מלחיץ אותי לשים לב דווקא לנשימה".

"יופי שמחשבה אחת חולפת, אבל הינה, מייד עשר מחשבות אחרות נוצרות במקומה".

"אני בחיים לא אצליח לעשות את זה".

"בשביל מה לעשות את זה?"

זו ההתחלה של יצירת שקט. לפעמים כדי שיהיה שקט, עולה רעש החזק עשרות מונים מהרעש הרגיל, זהו סוג של ניקוי. לפעמים יש שקט די מהר, ואז אחרי כמה פעמים שוב רועש. הכול חלק מהתהליך המשתנה והדינמי, כפי שאתם משתנים ודינמיים. שקט הוא לא מצב סטטי, אבל הוא כן מצב הוויה, שמשפיע על שלוות הנפש ועל שלוות הגוף שלנו. תנו לשקט המשתנה האישי שלכם הזדמנות להיווצר, להשתנות ולהפוך לנוכח כל פעם עוד קצת, עד שהשקט יוכל להיות נוכח שם, גם כשהתנאים החיצוניים אינם אופטימליים.

אפשרו לעצמכם את היכולת להשקיט. זו יכולת משנת חיים.

בתור יצור היפראקטיבי, אני יכולה להעיד שלא צריך להיות אדם עדין ורגוע בבסיס כדי לחוות שקט. וגם לא נדרש להיות שקטים כל הזמן. אבל המסוגלות לייצר את השקט כשזה מתבקש, מיטיבה עימנו לאין שיעור. זה קצת כמו לחזור הביתה, למקום שנותן לכל ההגנות והסחות הדעת לרדת, ולמרחב נעים ומאפשר להיווצר.