פרולוג
יום ראשון, 31 במאי
22:59
על מה חושבת נערה בת שבע־עשרה לפני שהיא הולכת לישון בערב שלפני הדייט הראשון בחייה? דייט אמיתי, זאת אומרת. והשימוש במילה "אמיתי" מעיד על כך שהתקבלה הזמנה רשמית מטעם הבחור, הזמנה חד־משמעית, בכתב, על לב קטן מנייר שהודבק לחלונה.
היא חושבת על איך הכול יהיה, מה הם יגידו זה לזה וגם... ואני לא חושפת בפניכם כאן סוד גדול... היא תוהה אם האירוע ילווה בנשיקות. שגם יהיו אמיתיות לגמרי, כמובן.
שקעתי בשינה בעודי מתבוננת בלב השחור הקטן שמיקָה הדביק על הצד החיצוני של זגוגית החלון שלי מצד הרחוב. מחר. את ואני, נכתב עליו בכתב ידו הלא מסודר. כבר היה חשוך כך שלא יכולתי לראות שוב את האותיות הלבנות אך ידעתי בוודאות שהן שם – קראתי את המסר שלו פעמים רבות לפני שכיביתי את האור ונשכבתי במיטה.
את ואני.
נשמע מבטיח.
כשחזרתי על המשפט הזה בראשי לפני השינה, לא יכולתי שלא לחייך. המחשבה האחרונה שלי לפני שעיניי נעצמו הייתה על הפנס: אולי אקח אותו ואאיר את החלון? אז אוכל לקרוא את הכתוב שוב.
אך לא היה לי כוח לקום, וגם ככה ידעתי את תוכן הפתק. והוא העלה חיוך על פניי, שוב ושוב.
מחר. את ואני.
כך יהיה.
יום חמישי, 4 ביוני
07:29
הקצתי משנתי בפתאומיות. עוד לא ממש הבנתי שלא השעון המעורר העיר אותי אלא רעש אחר לא ידוע.
"לכאן! כן! ככה! תן עוד שיפוע!" נשמעו מבחוץ קולות של גברים.
ואז כלב נבח מתחת לבית. הכלב שלנו.
"מה לעזאזל?"
דְרִיס, הניופאונדלנד הענק, כמעט מעולם לא השמיע קול באמת. נדרשו מאמצים בלתי מבוטלים כדי לשכנע אותו לנבוח.
התרוממתי במיטה, שפשפתי את עיניי באצבעותיי והבטתי אל החלון.
כמה עובדים פעלו במרץ מצידו השני של הכביש במדשאה של השכנים. נראה שגברת פלצר הזקנה הצליחה להשיג את אישור העירייה לבנות בריכה בחצר שלה. איזו עקשנית! רק לפני כמה ימים מיקה ואני צחקנו שרק מישהי מטורפת לגמרי יכולה לחשוב על הרעיון לחפור ולעשות בריכה מול הבית שלה בעיר שאפילו בקיץ הטמפרטורות בה לא מגיעות ליותר מ־18 מעלות.
"שחרר!" צעק אחד העובדים ונופף בידו.
דריס השתולל ליד הגדר והתבונן בדאגה בנהג המשאית שפרק לאורך הכביש משטחי קרמיקה מעוטרים.
מי בכלל הרשה לכלב להסתובב לבד בחצר ללא השגחה? המחשבה חלפה בראשי, וכהרגלי מבטי פנה ימינה – לעבר בית משפחת ירבינן. לפתע הבחנתי שהלב השחור, הפתק ממיקה, נעלם מהחלון.
אולי הרוח נשאה אותו? עם מזג האוויר שלנו כאן זה לא יהיה מפתיע. בכל זאת חשתי דקירה לא נעימה בלב, מעין תחושה טורדנית: כאילו משהו ממש לא טוב קורה כאן.
לפתע נשמע צלצול השעון המעורר. זה היה כל כך פתאומי שכמעט זינקתי במיטתי. הושטתי את ידי לטלפון, השתקתי את המכשיר והתבוננתי פעם נוספת בחלון. סימנים עמומים של נייר הדבק שהוצמד בערב לפתק עדיין הכתימו את הזכוכית.
קראתי אותו שוב ושוב לפני השינה – הזיכרון הזה חימם את ליבי אך עדיין היה משהו מוזר כל כך בכל המתרחש, וזה גרם לי אי שקט.
"סופיה!" נשמע קולה של אימא מעבר לדלת. "עצרי רגע! חכי!"
הורדתי בזהירות את רגליי מהמיטה ופיהקתי. אגרטל עם פרחי צבעונים צהובים עמד על השולחן. מאיפה זה הגיע? מי הביא לכאן את הפרחים? אימא? אבל מתי?
"ס־ו־פ־י־ה!"
ובכלל, מה אימא שלי ואחותי עושות בבית ביום שני בבוקר?
אימא יוצאת לעבודה ב־06:30 וסופיה הולכת ללימודי ההכנה לבחינות הבגרות בבית הספר ב־07:20. בדרך כלל אני מתעוררת בדממה מוחלטת, והצליל הראשון שקוטע אותה הוא הקול הבוקע מהמחשב שלי כשאני מדליקה אותו.
"אני נשבעת לך, אימא, בלי סמים, סיגריות ואלכוהול היום!" - זימרה אחותי הקטנה בלעג. "עכשיו את מרוצה, אימא?"
"מצחיק מאוד."
הבטתי שוב במסך הסמארטפון שלי. "07:30". לא הייתה שום טעות. "יום חמישי, 4 ביוני" היה כתוב מתחת לשעה.
חמישי?
אבל היום יום שני, לא?
ניערתי את ראשי.
באותו רגע שמתי לב לחפיסה ריקה של גלולות מסוג כלשהו שנחה על שידת הלילה שליד מיטתי. החפיסה כללה רק שני תאים קטנים, ושניהם היו ריקים. ליד החפיסה עמדה כוס מים ריקה למחצה.
"היי, איך את?" הדלת נפתחה ואחותי סופיה התפרצה לחדר בגסות רוח.
היא נשענה על המשקוף ונעצה בי מבט.
"ממתי אני ואת מדברות?" עקצתי אותה.
פניה החווירו. סופיה התנשפה בהפתעה אך מייד התעשתה.
"טוב," היא אמרה בקרירות. "אלוהים יודע שניסיתי להיות נחמדה אלייך, מותק, אבל העובדה שמותו של אהובך לא גרם לבית הספר לבטל את הנשף היום – ממש לא מצדיק את התוקפנות שלך. את יכולה לכעוס כמה שאת רוצה על זה שהוא איננו אבל אל תוציאי את זה על מי שמנסה לעזור לך, או־קיי? קחי עוד שתי גלולות קסם שרשם לך הרופא ותישני עוד קצת, או שתבכי לתוך הכרית. למרות ש..." אחותי הביטה בי בזלזול ועשתה פרצוף נגעל. "אני לא חושבת שאחת כמוך מסוגלת להוציא מעצמה אפילו שתי דמעות קטנות, נכון?"
"מה יש לך? מה כבר עישנת על הבוקר? נפלת על הראש לגמרי?!" לטשתי לעברה עיניים נדהמות ואז שאפתי עמוקות וצעקתי, "אימא!"
אם מישהי כאן צריכה לדעת שהילדה בת השש־עשרה שלה התמסטלה ואיבדה את הצפון לגמרי – אז זו אימא.
"אני ממש מרחמת עלייך וכל זה." סופיה משכה בכתפיה. "איבדת את החבר היחיד שלך, אנה, אבל אם כבר, אז לפחות בגלל זה היית יכולה להפסיק להיות כזאת כלבה."
"אי־מא!" צרחתי בחוסר סבלנות.
צעדים נשמעו במסדרון.
"היא חטפה קריזה," פלטה אחותי והסתובבה. "אני מרימה ידיים, תשברי את הראש איתה לבד."
"מה קרה?" אימא נכנסה לחדר כרוח סערה. היא הייתה לבושה במכנסי פיג'מה וחולצת כותנה, לרגליה נעלי בית ולא נראָה שהיא ממהרת לעבודה. "שוב אתן רבות?"
"אני הולכת. תתמודדי איתה את." סופיה נאנחה ויצאה למסדרון ברקיעת רגליים.
"אימא, מה זה השטויות האלה שהיא מדברת?" התפרצתי. "משהו הזוי על מוות, גלולות כלשהן, על נשף בית הספר..." נופפתי בידי. "רק תסתכלי עליה! היא התחרפנה לגמרי!"
"אני חושבת שהגיע הזמן שתפסיקו לריב."
"לא רבתי איתה. היא התפרצה אליי לחדר והתחילה לדבר שטויות!"
"בואי, נאכל ארוחת בוקר." אימא שלי חייכה חיוך מפייס. היא הידקה את קווצות שערה הסבוך מאחורי אוזניה וקירבה למיטתי את כיסא הגלגלים. "נראה לי שלא אכלת כלום מאז שמיקה מת. אני מבינה שקשה לך מאוד, אבל הרופא אמר..."
"מה?" ניערתי את ראשי. "על מה את מדברת?"
"על זה שאת צריכה לאכול כדי לא להרוס לעצמך סופית את הבריאות."
"לא! מה אמרת?! מי מת?!" פחד מצמית אחז בליבי.
"אני מצטערת כל כך, אהובה שלי." אימא התיישבה והניחה את ידה על כתפי. "כולנו עצובים כל כך. הוא היה... כזה ילד טוב ומלא אור." פניה נראו עייפות. "אני מבינה שקשה לך מאוד עכשיו אבל כולנו צריכים להתגבר איכשהו על המוות שלו."
אני לא יודעת, אולי למילה "מוות" יש השפעה קוסמית כלשהי אך כששמעתי אותה נאמרת מפי אימא שלי, ראשי הסתחרר. לא יכול להיות שזה נכון. לא יכול להיות שזה קרה למישהו מאיתנו, ובטח שלא לו. מת? הלך לעולמו? כל זה נשמע נורא ואיום, זה בוודאות חייב להיות רק חלום רע.
עצמתי את עיניי בחוזקה וכשפקחתי אותן שוב, מבטה מלא הרחמים של אימי לא נעלם. היא המשיכה להביט בי בחמלה וללטף את כתפי בעדינות.
על מסך הטלפון שלי עדיין היה כתוב "יום חמישי", והכלב המשיך לנבוח בחוץ. רציתי לצרוח שביום של הדייט האמיתי הראשון שלך העולם לא אמור ליפול על הראש. רציתי למחות על דבריה אך לא הצלחתי להוציא מעצמי אפילו מילה אחת – רק המשכתי להתבונן באימי, המומה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.