שמי לוסי בארטון

פעם, וכבר חלפו מאז שנים רבות, נאלצתי לשכב בבית חולים כמעט תשעה שבועות. זה היה בעיר ניו יורק, ובלילות ראיתי את בניין קרייזלר, על ברק אורותיו הגיאומטריים, היישר ממיטתי. במשך היום נסוג יופיו של הבניין ובהדרגה נהפך לסתם עוד מבנה גדול על רקע השמים הכחולים וכל בנייני העיר נראו מתבדלים, דוממים, מרוחקים. חלף מאי ובא יוני, ואני זוכרת שעמדתי והשקפתי מבעד לחלון על המדרכה שמתחת והבטתי בנשים הצעירות - בנות גילי - בבגדי אביב יוצאות להפסקת הצהריים; ראיתי את ראשיהן נעים בשיחה, את חולצותיהן מתנופפות ברוח הרכה. אמרתי לעצמי שאחרי שאצא מבית החולים שוב לא אלך על מדרכה בלי לתת תודה על היותי כאחת הנשים הללו, ובמשך שנים רבות כך היה - הייתי נזכרת במראה שנשקף מחלון בית החולים ושמחה במדרכה שפסעתי עליה.

תחילת הסיפור היתה פשוטה: התאשפזתי לניתוח הסרת התוספתן. אחרי יומיים נתנו לי אוכל, אבל הקאתי אותו. אחר כך התחיל חום. איש לא הצליח לבודד חיידק כלשהו ואיש לא הבין מה קרה. לא אז ולא אחר כך. קיבלתי עירוי אחד של נוזלים ועירוי אחד של אנטיביוטיקה. השקיות היו מחוברות לעמוד מתכת על גלגלים רעועים, וגררתי אותו איתי לכל מקום אבל התעייפתי במהירות. לקראת יולי הרפה ממני החולי הלא מובן שהשתלט עלי. אבל עד אז היה מצבי מוזר מאוד - המתנה קודחת, פשוטו כמשמעו - וממש סבלתי. היו לי בבית בעל ושתי בנות קטנות. התגעגעתי קשות לבנותי ודאגתי להן כל כך עד שחשבתי שזה מחמיר את מחלתי. הרופא שלי, שהיה לי איתו קשר עמוק - הוא היה יהודי שמוט לסת שעטה על כתפיו עצב רך מאין כמוהו, שסבו וסבתו ושלוש דודותיו נספו במחנות, כך שמעתי שסיפר לאחת האחיות, והיו לו אישה וארבעה ילדים בוגרים פה בניו יורק - האיש הנחמד הזה, אני חושבת, ריחם עלי ואִפשר לבנותי - הן היו בנות חמש ושש - לבקר אצלי אם אינן חולות. ידידת משפחה הביאה אותן לחדרי, וראיתי שפניהן הקטנים מלוכלכים וגם השיער, והדפתי את מתקן העירויים שלי למקלחת יחד איתן, אבל הן צעקו "אמא, את נורא רזה!" הן ממש נבהלו. הן ישבו איתי על המיטה וניגבתי את שערן במגבת ואחר כך הן ציירו, אבל בדאגה, כלומר הן לא הפסיקו לצייר כל דקה כדי לשאול, "אמא, אמא, זה יפה? אמא, תראי את השמלה של נסיכת הפיות שלי!" הן אמרו מעט מאוד, והקטנה במיוחד התקשתה לדבר, וכשהנחתי סביבה את זרועותי ראיתי שהשפה התחתונה שלה משתרבבת החוצה ושסנטרה רועד. היא היתה קטנטונת והשתדלה בכל כוחה להיות אמיצה. כשהן הלכו לא הסתכלתי מבעד לחלון לראות אותן הולכות עם ידידתי שהביאה אותן, ושלא היו לה ילדים משלה.

מטבע הדברים היה בעלי עסוק בניהול משק הבית וגם בעבודה, ולא לעתים קרובות היה לו פנאי לבוא לבקר אצלי. כשהכרנו הוא אמר לי שהוא שונא בתי חולים - אביו מת בבית חולים כשבעלי היה בן ארבע-עשרה - ועכשיו התחוור לי שהוא התכוון למה שאמר. בחדר הראשון שהכניסו אותי אליו שכבה לידי זקנה נוטה למות; היא קראה שוב ושוב לעזרה - נדהמתי מאדישותן של האחיות כשהיא צעקה שהיא הולכת למות. בעלי לא היה מסוגל לעמוד בזה - הוא לא היה מסוגל לבקר אצלי שם, לזה אני מתכוונת - וטיפל בהעברתי לחדר ליחיד. הביטוח הרפואי שלנו לא כיסה מותרות כאלה, וכל יום כזה ניקז עוד מעט מחסכונותינו. אמנם הייתי מרוצה שאני לא צריכה לשמוע את האישה צועקת, אבל אילו ידע מישהו עד כמה בודדה אני, הייתי מתביישת. בכל פעם שבאה אחות למדוד לי חום ניסיתי לעכב אותה לכמה דקות, אבל האחיות היו עסוקות מאוד, הן לא יכלו להישאר סתם כדי לדבר.

בערך שלושה שבועות אחרי שאושפזתי, פעם לפנות ערב הפניתי את עיני מהחלון וגיליתי את אמא שלי יושבת על כיסא למרגלות מיטתי. "אמא?" אמרתי.

"היי, לוסי," היא אמרה. קולה נשמע ביישני אבל לחוץ. היא רכנה קדימה ומעכה את רגלי מבעד לסדין. "היי, ביזל," היא אמרה. לא ראיתי את אמא שלי שנים, ועכשיו רק בהיתי בה. לא הצלחתי להבין למה היא נראית שונה כל כך.

"אמא, איך הגעת הנה?" שאלתי.

"עליתי על מטוס." היא נענעה את אצבעותיה, וידעתי שיש פה יותר מדי רגשות בשבילנו. לכן נופפתי בחזרה ונשכבתי פרקדן. "נראה לי שתהיי בסדר," היא הוסיפה באותה נעימת קול שנשמעה ביישנית אבל לחוצה. "לא היו לי שום חלומות."

בהשפעת נוכחותה שם, והשימוש בשם החיבה שלא שמעתי כבר יובלות, הרגשתי שאני מתמלאת בחמימות ובנוזלים, כאילו כל המתח שהיה בי קודם לכן היה חומר מוצק וכעת איננו. בדרך כלל התעוררתי בחצות ונמנמתי פה ושם או שכבתי ערה לחלוטין ובהיתי באורות העיר מבעד לחלון. אבל באותו לילה ישנתי בלי להתעורר, ובבוקר ישבה אמי באותו מקום שישבה בו יום קודם לכן. "לא משנה," היא אמרה כששאלתי. "את יודעת שאני לא ישנה הרבה."

האחיות הציעו להביא לה מיטה מתקפלת, אבל היא נענעה את ראשה לשלילה. בכל פעם שאחות הציעה להביא לה מיטה מתקפלת, היא נענעה את ראשה. אחרי זמן מה הפסיקו האחיות להציע. אמא שלי נשארה איתי חמישה לילות, וישנה אך ורק בכיסא.

ביום הראשון המלא שלנו יחד השיחה היתה מקוטעת. אני חושבת ששתינו לא כל כך ידענו מה לעשות. היא שאלה אותי כמה שאלות על בנותי, ועניתי בפנים מתלהטים. "הן מדהימות," אמרתי. "הן ממש מדהימות." על בעלי אמא שלי לא שאלה כלום, אם כי - כך הוא סיפר לי בטלפון - הוא שטלפן אליה וביקש ממנה לבוא להיות איתי, הוא ששילם תמורת כרטיס הטיסה, הוא שהציע לאסוף אותה מנמל התעופה - את אמא שלי, שלא עלתה על מטוס מעודה. חרף התעקשותה לקחת מונית בעצמה, חרף סירובה לפגוש אותו פנים אל פנים, בעלי בכל זאת נתן לה הסברים וכסף כדי להגיע אלי. עכשיו כשישבה על כיסא למרגלות מיטתי, אמא שלי גם לא אמרה כלום על אבא שלי ולכן גם אני לא אמרתי כלום. רציתי כל הזמן שהיא תגיד, "אבא מקווה שתבריאי," אבל היא לא אמרה.

"אמא, פחדת לקחת מונית?"

היא היססה, והרגשתי שאני רואה את האימה שוודאי פקדה אותה כשירדה מהמטוס. אבל היא אמרה, "יש לי לשון בפה, והשתמשתי בה."

אחרי רגע אמרתי, "אני באמת שמחה שאת כאן."

היא מיהרה לחייך והפנתה את מבטה אל החלון.

זה היה באמצע שנות השמונים, לפני הטלפונים הסלולריים, ובאותן פעמים שהטלפון הבהיר שליד מיטתי צלצל וזה היה בעלי, אמא שלי קמה בשקט מהכיסא ויצאה מהחדר - היא הבחינה שזה הוא, אני בטוחה, על פי ה"הַיי" המדוכדך שלי, כאילו תכף אבכה. אני מניחה שבהזדמנויות האלה היא ניגשה לקפטריה לאכול או התקשרה אל אבא שלי מהטלפון הציבורי שבמסדרון, מכיוון שלא ראיתי אותה אוכלת ומכיוון שהנחתי שאבא שלי רוצה לדעת ששלום לה - לא היו ביניהם בעיות, עד כמה שהבנתי - ואחרי שדיברתי עם כל ילדה ונישקתי את פיית הטלפון עשר פעמים ושבתי ונשכבתי על הכרית ועצמתי עיניים, אמא שלי חזרה חרש לחדר, כי כשפקחתי את עיני היא היתה שם.

ביום הראשון דיברנו על אחי, הבכור בשלושת ילדי המשפחה, שלא היה נשוי וגר בבית עם ההורים אף על פי שהיה בן שלושים ושש, ועל אחותי הגדולה, שהיתה בת שלושים וארבע וגרה במרחק חמישה-עשר קילומטר מהורי עם חמישה ילדים ובעל. שאלתי אם לאחי יש עבודה. "אין לו עבודה," אמרה אמא שלי. "הוא נשאר כל הלילה עם כל בהמה שלוקחים לשחיטה למחרת." שאלתי אותה מה היא אמרה, והיא חזרה על מה שאמרה. היא הוסיפה, "הוא נכנס לאסם של פּידֶרסֶן וישן ליד החזירים שלוקחים לשחיטה." הופתעתי לשמוע את זה, וכך גם אמרתי, ואמא שלי משכה בכתפיה.

אחר כך אמא שלי ואני דיברנו על האחיות בבית החולים. אמא שלי הדביקה להן מיד שמות. "קוּקי", לרזונת שהיה בה משהו נוקשה, "שן-חולה", למבוגרת העגמומית, "ילדה-רצינית", להודית ששתינו חיבבנו.

אבל הייתי עייפה, ולכן אמא שלי התחילה לספר לי סיפורים על אנשים שהכירה שנים לפני כן. היא דיברה בסגנון שלא זכרתי, כאילו לחץ של רגש ושל מילים ושל רשמים דחוס בתוכה כבר שנים, וקולה היה בוטח ומתנשם. מדי פעם התנמנמתי, וכשהתעוררתי ביקשתי שתמשיך לדבר. אבל היא אמרה, "ביזלדי, את צריכה לנוח."

"אני נחה! בבקשה, אמא. תספרי לי משהו. לא חשוב מה. תספרי לי על קתי נייסלי. תמיד אהבתי את השם שלה."

"אה, כן. קתי נייסלי. חבל עליה, הסיפור שלה נגמר רע."