שמעון פרס – הביוגרפיה המלאה

 פרק 1 מסע ברכבת תחתית

החוויה העזה ביותר מימי ילדותו היתה "כל נדרי" בבית-הכנסת, ביום הכיפורים. המבוגרים היו עוטפים את ראשו בטלית, ומתחת לטלית היה נופל עליו "המורא של הקדוש ברוך הוא."8 הוא היה חש מתח ויראה גדולה, ומדמיין לעצמו שהוא עוזב את העולם המקיף אותו ועולה לשמיים, ובעיני רוחו רואה את המלאכים, אך גם את השטן. ובכל כוחו היה מתפלל לאלוהים "שיסלח על חטאינו", אך לא היה סולח לעצמו על חטאיו שלו.9 ילד דתי היה, חובש כיפה, מקפיד על שמירת המצוות וחדור אמונה שלמה. "ידעתי שהאדם נולד לקיים מצוות. ואוי לו לבן תמותה שיחלל שבת או יתפתה לאוכל שאינו כשר, או שלא יתפלל בכוונת מכוון, בכל הלב."10 באחת השבתות הפעיל אביו החילוני רדיו חדש, שהביא מהעיר הגדולה, ושמעון, נסער מחילול הקדושה, ריסק את הרדיו לרסיסים.

"כשהייתי נער," כתב שמעון לימים, "התלהבתי מאלוהים. הייתי משוכנע בקיומו, ירא מחמתו, נתלה באופקיו הרחבים והנעלמים. שיחרתי את פניו הלא-נראים, והתפללתי לשלומו ולשלומי - ולשלום כולנו - בהתלהבות שלא ידעה מרגוע. למדתי תנ"ך, משנה וגמרא. ועל כן הספרים הראשונים שקראתי, לא היו בעיני ספרים - אלא כתבי קודש. הקדושה, לא העלילה, היא שמילאה את חדרי ליבי הצעיר. הייתי קנאי למנוחת השבת, לכשרות של מהדרין, לתפילות 'שחרית', 'מנחה' ו'מעריב'. כמעט ולא עניין אותי דבר בימי ילדותי, פרט לאמונה היהודית. לא הרביתי לעסוק בספורט, לא חשתי בקיום הטבע, לא נגררתי לצהלת חברים."11

גם הדמות הנערצת עליו, ש"חינכה אותו באמת", היתה דמות בעלת הילה דתית. היה זה סבו מצד אמו, ר' צבי מלצר, תלמיד חכם שלמד בישיבת וולוז'ין יחד עם חיים נחמן ביאליק, אביהם של שני בנים ושש בנות. איש נאה ונשוא פנים היה, בעל מצח רחב, גבות עבותות ושחורות, זקן לבן ומבט חודר, ממוקד, שנשקף מארובות עמוקות. בעיני יהודי העיירה וישניבה הצטייר כ"יהודי פיקח, גא ותקיף," עוסק בצרכי ציבור, גבאי בית-הכנסת ויודע זמר.12 "היה לו קול נפלא," סיפר שמעון פרס, "והיה שר ועובר לפני התיבה בימים הנוראים." שמעון היה מצטמרר כולו כשביום הכיפורים, בבית-הכנסת, היה שר הסב את 'כל נדרי' "בקול טנור ענוג מאין כמוהו... עד היום מצלצלת באוזני שירתו זו, ובכל יום כיפור חולף אותו רעד עמוק בעצמותי."13

הסב והסבתא התפרנסו מייצור מגפי לבד שבני וישניבה והסביבה נהגו לנעול בבית בימי החורף הקרים. הסבא העדיף את שמעון על הנכדים האחרים, וגם בבית הוריו נחשב הילד למוצלח במיוחד, כי ידע לחזור על דרשות ותפילות בעל-פה. הוריו גם התפעלו ממצחו הגבוה, בו ראו אות לחוכמה. "ידעתי שהדבר החשוב ביותר שיש לאדם זה ראשו, ומגיל צעיר הרביתי להתבונן במבנה הראש של כל אדם, בתקווה לפענח צפונותיו. מצח גבוה נחשב בעיני כמתנת אלוה."14 במהלך הזמן התנער הנער ממנהגה של משפחתו לשפוט אנשים על פי מידות מצחם;15 יחד עם זאת, כבר מילדותו הפיח בו סבו את האמונה שחוכמתו של אדם היא הנכס החשוב ביותר שיש לו; וכאשר שמע שמעון על מישהו שהוא "עילוי", היה זה כאילו "הוא אלוף העולם בכל התחומים."16

יום יום היה הסבא מלמד את שמעון דף של גמרא. אולם צבי מלצר נחשף גם לתרבות העולמית: הוא ידע לנגן בכינור וקרא את דוסטויבסקי, גוגול וטולסטוי ועוד סופרים רוסיים. כך גם שמעון - קרא את י.ל. פרץ ואת מאפו, פרישמן, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים; הוא קרא גם ספרים רוסיים. את טולסטוי לא הבין עדיין; עולמו נראה לו "עולם גויי... רחוק" והניכור דחק את העונג שבקריאה. לעומת זאת בלע בשקיקה את ספריו של דוסטויבסקי החל מגיל תשע. דוסטויבסקי העסיק אותו ימים ולילות, ובאמצעותו עשה שמעון הקטן היכרות עם המוות. "המוות נראה היה לי בכתביו [של דוסטויבסקי] נצחי ומאיים כאלוהים בעצמו. עברתי לילות של חרדה עם אחדים מפרקי ספריו."17 החטא ועונשו הלם את תשתיתו הדתית של הנער. הסיפור האימתני גרם לו לסיוטים בלילות.

עם זאת, רוב הספרים שקרא הותירו אותו "מריר ומתוסכל" בגלל חוסר הצדק שחשפו בחיי האדם. אברהם מאפו, לעומתם, היווה עבורו פיצוי מרענן. שמעון קרא את אשמת שומרון וחיבת ציון, והיה אסיר תודה למאפו על שחילק את דמויותיו לאנשים טובים ורעים, בצורה בהירה ומובנת. "מאפו פנה לנטייה הרומנטית שבי, לנטייתי להיפטר מהספיקות ובשעת דוחק להתעלם מהם, ולהעמיד את העולם לרשותם של הנאצלים או המנוולים בלבד."18 כבר אז הצטייר שמעון בעיני חברים כאידיאליסט, שהטיף להגינות וליושר.19

את אהבתו לספרים ירש מאמו שרה, אשה קטנה ושחורת שיער, ששימשה כספרנית מתנדבת בספרייה של העיירה. כשאר אחיותיה ובעלה, גם היא היתה חילונית. כל בנותיו של הרב מלצר הרבו בקריאה, נהגו לשיר ו"ניסו להיות אמנותיות בעידודו של סבא," כדברי אחיו הצעיר של שמעון, גרשון (גיגי) פרס.20 אולם שרה מלצר-פרסקי, יותר מכולם, פיתחה אהבה עזה לספרות, והספרים היו כל עולמה. היא היתה מביאה לשמעון ספרים, ממליצה לו מה לקרוא, והפיחה בו צימאון לקריאה שלא הרווה כל ימיו. לא פעם היתה קוראת באוזניו פרקים מתוך ספרים ביידיש. יש שאמרו עליה שלמעשה "היא היתה ראש המשפחה, ו'המנהלת של העולם', אשה חכמה, חמת לב. היא אהבה את שמעון עד טירוף."21

אלה היו הדמויות שעיצבו את עולמו של הנער שמעון פרסקי - הסב והאם. בזכרונותיו הוא מזכיר אך ביעף את אביו "שהיה סוחר אמיד בעצים, יערות", אך בין השניים לא היה כנראה קשר אמיץ. שמעון טען שאהב את אביו, אך הוא לא היה בבית רוב הזמן. האב, גצל (יצחק), בא גם הוא משושלת של תלמידי חכמים. סבו של שמעון, זלמן פרסקי, היה צאצא ישיר של מייסד ישיבת וולוז'ין, רבי חיים וולוז'ינר. הוא מת חודשים אחדים לאחר הולדת שמעון. אולם אביו של שמעון, גצל, התרחק ממורשת אביו. גבר גבוה היה, נאה וחסון, מקפיד על לבושו עד כדי גנדרנות, מלא שמחת חיים, וחילוני באורח חייו; הוא היה סוחר מוכשר, שונא ממסד, איש מקורי ומרדן בדרכו, עם יותר מקורטוב של הרפתקנות.

על פי ההגדה המשפחתית, בא גצל לבקש את ידה של שרה מאביה, צבי מלצר, אך זה אמר לו: "אם אתה רוצה אותה, קודם דאג לאחיותיה." כך גם עשה, ומאחר שהיה סוחר בעצים, מצא לשאר הבנות חתנים בקרב הנגרים ועובדי העץ.22 לדברי בני משפחתו, היה גצל מאוהב בשרה עד למעלה מראשו, וכך נשאר עד יום מותה.23 תחילה סחר גצל בעץ ובחלקות יער. אחר-כך סיפק תבואה לצבא הפולני ולחיל הפרשים שלו. המחסנים שהקים לצורך זה ליד תחנת הרכבת בוגדנוב, שימשו גם למסחר סיטונאי ופרסקי סיפק ליישובי הסביבה סוכר, קמח, בירה, מלח, דגים מלוחים ומצרכים אחרים. הוא גם הקים טחנות קמח וסחר במגרשים. "עסקי פרחו והוני גדל," כתב בהנאה.24

אולם העסקים הפורחים גרמו לכך שילדותו של שמעון עברה תוך היעדרויות ממושכות של האב מהבית. בליבו לא נחרתה אף שיחה משמעותית עם אביו, אף עצה שהשיא לו גצל פרסקי. יחד עם זה, זכר שמעון שהוריו לא הענישו אותו ולא הרימו עליו יד מעולם, אלא העדיפו את דרך השיחה והשכנוע. נראה שאת המידה הזו - כושר השכנוע - ירש שמעון מהבית, ולימים פיתח אותה עד לדרגה של כמעט-אמנות.

במשפחת פרסקי נוצרה חלוקה ברורה למדי: שמעון היה "הבן של אמא" ואילו בנו של אבא היה אחיו הצעיר, גיגי, נער הרבה יותר כוחני וגברתן, שגילף סכינים מעץ, אהב את החיים באוויר הפתוח, ושש להשתמש באגרופיו. "עבור אמי, עצם לידתי היה בחינת נס," כתב שמעון לימים. "שקלתי יותר מחמישה קילוגרם והיא כמעט מתה בשעת הלידה."25 הוא נולד ב-15 באוגוסט 1923 [כ' באב] ונקרא על שמה של שיינה, סבתו מצד אביו. בילדותו לא חסר לשמעון דבר. הבית היה אמיד, אוכל היה בשפע, ואותן שנים נשתמרו בליבו כהבזקים של זכרונות נעימים - ארונות ספרים ורצפת עץ משוחה בלקה אדומה, באר הסמוכה לבית שממנה היו שואבים בדלי מים קרים וצלולים. המשפחה גרה בבית עץ מרווח ברחוב וילנה, אחד הרחובות המרכזיים בווישניבה. ליד העיירה עבר נהר עמוק, אולשנקי, וסביבה השתרע יער עבות. בקיץ היו הילדים מתרחצים בנהר, ובימי שישי אחר-הצהריים נראה היה שכל העיירה שקועה עד צוואר במים הצוננים.

שמעון דווקא אהב את החורף הביילורוסי הקר. באותם חודשים היו רחובות העיירה מכוסים שלג וכפור, ומגגות הרעפים היו נתלים גדילי קרח. שמעון היה לובש בגדים עבים, מכנסיים באורך שלושה-רבעים, גרבי צמר ומעיל כבד, כובע עם אוזניות. התחביב האהוב עליו, בנוסף לקריאה, היה הגלישה על סקי בשלג הצח. הוא היה חוזר הביתה, לחייו אדומות, מלאות חיים, טורף לחם וחמאה. גם גלידה אהב, כל ימות השנה.

באחד הימים ביקר בווישניבה יהודי מארץ ישראל, ושמעון ובני משפחתו היו בקהל הרב שנהר לבית קרוביו של האורח, לשמוע את סיפוריו. לאחר שמילא את ליבם בגאווה בתיאור מפעל החלוצים בארץ, חיטט האורח בתרמילו והוציא מתוכו "חבילה קטנה ועגלגלה." הוא קילף ממנה כמה שכבות של נייר, "והנה בין אצבעותיו תפוז צהבהב." האיש הרים את הפרי אל על והראה אותו למצטופפים סביבו. הוא נראה כמעין קוסם מן האגדות המפגין את כשפיו לעיני קהל של מעריצים מהופנטים. ובהם, גם שמעון. "אני לא אשכח לעולם את יהודי העיירה הקטנה ניצבים פעורי פה ולוהטי עיניים למול התפוז הקטנטן שסימל בשבילם את מיטב התקוות ושיא המאוויים הכמוסים בלבבות. כך, חשתי לראשונה בצורה פיזית כמעט, מהי ארץ ישראל!"26

עם הפשרת השלגים היו מרבית הרחובות והסמטאות מתכסים בבוץ ושלוליות. אך בבוא האביב, היו פושטים באוויר ריחות משכרים של ענבר ושרף, שזלגו מעצי האורן, וביער האפל - וגם בסמטאות העיירה - הבשילו אוכמניות, שיחי פטל, תותי בר, ודובדבני וישניה כהים ועסיסיים שעליהם נקרא שם המקום. ביער הצמיחו עצי לבנה, צפצפה, אגוז ואלון עלווה חדשה, ולא פעם ראו שם הילדים בעלי חיים - ארנבות, שועלים, חזירי בר וציפורים.

בווישניבה למד שמעון בבית-הספר "תרבות" בהנחייתו של המורה יהושע רבינוביץ, לימים ראש עיריית תל-אביב ושר האוצר. הלימודים התנהלו בעברית וביידיש והיו בעלי אופי ציוני מובהק; מרביתם של 150 התלמידים ומוריהם עלו במשך השנים לארץ ישראל. בתצלומים מאותם ימים נראה שמעון כילד חיוור, לבוש ומסורק בקפידה, ועל פניו הבעה רצינית, עגומה קמעה. על פי עדות עצמו, הוא היה ילד נוח לבריות, "אך גם בודד למדי." בילדותו גם נצטברו בו "מתחים נוראים," שהקריאה, לעיתים, עזרה לפוגג.27

שמעון ניגן בתזמורת המנדולינות של בית-הספר, כנראה ללא הצלחה יתרה. "שמיעתי אינה מעולה," התוודה, "ותפיסתי אינה ממושטרת."28 לדבריו, גם את האהבה למוזיקה ירש מסבו, שהיטיב לנגן בכינור. "שמעון היה כזה קטנצ'יק," סיפר חבר המבוגר ממנו בכמה שנים, "ניגנו יחד בתזמורת המנדולינות. שמעון היה מזייף כמו כולם."29 שמעון עצמו הודה ש"למרבה הצער, נראה שהגנים המוזיקליים של משפחתי נעצרו אצל אמי; אני מעולם לא הצלחתי לנגן על פי התווים שמולי..."30 על אף שלא היה נגן מעולה, הרי שהמוזיקה "יותר משגירתה את חושיו, הדליקה את דמיונו. עם הצלילים הראשונים היה שוקע בעולם של דמיונות שניתק אותו במהירות מהמציאות האופפת."31

לעומת זאת, טען, הצטיין בחיקוי המורים ודמויות מוכרות מהקהילה, ואביו היה קורא לו להופיע בחיקויים לפני אורחי המשפחה. הוא גם כתב שירים בפנקסים קטנים, ואת רובם שמר לעצמו. "כשהגעתי לשירה," כתב, "חשבתי שמצאתי ייעוד בחיים." הוא קיווה להיות משורר, והיה ממלא פנקסים בשיריו. "נהייתי אספן של פנקסים יוצאי דופן, גדולים וקטנים, עם דפי פסים ודפים חלקים, עם כריכות עבות וכריכות מתקפלות." את חולשתו לפנקסים הסתיר מהוריו, כי חשב שלא יבינו מה הבולמוס המוזר הזה שאחז בו.32

שמעון זוכר שהיה "מפונק" בבית בגלל כשרונותיו, אך כנראה שאלה עוררו תגובה אחרת בין בני גילו. לדברי אחיו גיגי, הצעיר ממנו בשנתיים וחצי, היו חבריו לכיתה של שמעון מתנכלים לו לא מעט, ולא פעם הרביצו לו. נראה שידענותו היתרה הרגיזה רבים מחבריו לספסל הלימודים והוא נראה להם כמי שנהנה להפגין את עליונותו. לדברי גיגי, שמעון היה תלמיד מצטיין וידע להתנסח היטב. "המורה היה שואל מי הרג את קין? כולם היו מצביעים ושמעון היה קם ואומר - הרגו את הבל ולא את קין."

שמעון מיעט לשחק עם הילדים האחרים, אך לעומת זאת הִרבה בקריאה ובהסתגרות. "הוא לא היה יוצא הרבה עם כולם," סיפר מכר המשפחה, "בדרך כלל היה מסתגר בבית."33 הוסיף גיגי: "המורים תמיד התבשמו משמעון. הוא היה עילוי. שואל שאלות תלמודיות, מתווכח. זה הרגיז את הילדים. הם ראו בכך התנשאות, ניכור, קפיצה בראש, כל מה שילדים שונאים. בכיתה היו כאלה שאמרו שהוא שווה מכות. הוא היה ילד בריא, שמנמן, אבל נמנע מכל עימות..."34 כשהיו הילדים האחרים מכים אותו היה שמעון חוזר הביתה מדוכדך, לפעמים בוכה. אחיו גיגי שאל אותו "למה אתה לא מחזיר?" והוא השיב: "מה הם רוצים ממני, לא עשיתי להם שום דבר." [משפט זה שגור בפי פרס עד היום כשהוא מתלונן על יריבים פוליטיים מתוך מחנהו]. הוא לא ידע להחזיר מכה תחת מכה, ונראה שגם תכונה זו דבקה בו לאורך ימים. גיגי טוען שלא אחת בא להציל את שמעון, או שהיכה ילדים אחרים שהתעללו באחיו הגדול. "כשהייתי שומע שהילדים היכו את שמעון, הייתי רץ לשכונה ומחטיף להם בחזרה." פעם אף הלך לביתו של אחד מהם בלילה, העיר אותו "ולפני הוריו הכיתי אותו מכות רצח."35 (שמעון פרס הכחיש בתוקף את גרסתו של אחיו).

הוא אכן ידע לסבול ולספוג - אך לא לוותר. באחד הימים בא עם חבר לבית הסבא, ושני הילדים החלו להיאבק, לנסות להפיל זה את זה. החבר היה ילד מגודל, והפיל את שמעון שוב ושוב. בכל פעם קם שמעון על רגליו וביקש "נוך א מאל" (עוד פעם, ביידיש). בסוף התערבה הסבתא ואמרה: "שמעון, די, אתה לא רואה שהוא חזק ממך?" הביט בה שמעון: "אולי בפעם הבאה אני אצליח."

העיר קרוב משפחה כעבור שנים: "כזה הוא שמעון, מפילים אותו ומפילים אותו, אבל הוא יקום וימשיך לנסות, אולי בפעם הבאה יצליח."36

*

עולם ילדותו של שמעון פרסקי היה מעין בועה יהודית, מנותקת מהעולם שסביב. "העיירה היתה אי יהודי בים של יערות עבותים. ידענו שמעבר ליערות ישנו עולם אחר, זר, מלא פלאים והפתעות, אבל האופק שלנו נגמר בצמרות עצי הלבנה התמירים, שכאילו נשאו אותו על כפיהם."37

אכן, היה עולם אחר מעבר לצמרות עצי הלבנה, ואירועים דרמטיים התרחשו בו בימי ילדותו של שמעון. בשנת לידתו אירע ניסיון ההפיכה של היטלר במרתף הבירה במינכן, ובאיטליה הגיח המנהיג הפשיסטי בניטו מוסוליני; בעוד שמעון ילד קטן מת לנין, וסטאלין השתלט על ברית-המועצות; ארצות-הברית הידרדרה למשבר כלכלי קשה, שהמיט רעב וסבל על מיליונים, וחבר הלאומים ניסה לשווא לבלום את האלימות הגזענית של משטרי דיקטטורה תוקפניים שהגיחו באירופה.

אך כל זה התרחש "בעולם גויי, לא שלנו," שכן וישניבה, עיירת הולדתו של שמעון, היתה עיירה יהודית כמעט לחלוטין וילדותו עברה עליו כמעט ללא מגע עם גויים. כ-1,500 יהודים חיו באותה עיירה, שכל-כולה כמה רחובות צרים, כיכר שוק, ואזור של בנייני ציבור - שני בתי-כנסת, בית תלמוד תורה, בית מרחץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה והמהפיכה הסובייטית עברה העיירה שברוסיה הלבנה לידי פולין, אך הדבר לא השפיע כמעט על חיי היום-יום. בעיירה כמעט ולא נראו גויים. פעם בשבוע ראה אותם שמעון - מוז'יקים מכפרי הסביבה שבאו להציע את תוצרתם ביום השוק בווישניבה. הם נראו לו "מוזרים", בעלי כוח, שונים מהיהודים, אנשים מעולם אחר.

בווישניבה חיו היהודים בתוך עצמם, בתחושה של ביטחון יחסי. הד"ר נחום גולדמן, שאף הוא נולד בווישניבה, כתב ש"היהודי חי בעיירה במעין בדידות מזהירה. לגבי דידו, העולם הגדול הלא-יהודי כמעט שלא היה קיים כלל."38

לימים נהג שמעון לצטט את הפילוסוף היהודי-צרפתי ולדימיר יענקלביץ': "חיי יהודי בגלות הם כמו מסע ברכבת תחתית - אתה נוסע תחת האדמה, אינך רואה את הנוף, ואיש גם לא רואה אותך ברכבת."39 אולם פעם אחת הלמה בפניו המציאות המרה: הילד בן העשר הזדעזע עד עמקי נשמתו, כאשר שמע ששני יהודים מווישניבה נרצחו ביער הסמוך. היו אלה אברהם ליב הקצב וגיסו, שכפריים מהסביבה רצחו בשנת 1933.40 שמעון גם ראה את תמונת הנרצחים בעיתון היהודי דער מומנט ונתקף דיכאון עמוק ככל מכריו.

הרצח ביער רק חיזק תחושה אחת שליוותה את שמעון בכל תקופת ילדותו בווישניבה - תחושת הארעיות.

שמעון מעולם לא העלה על דעתו שיישאר בווישניבה, וכמוהו חשו גם מרבית בני משפחתו. וישניבה היתה עיירה ציונית תוססת שבה פרחו ארגונים, מפלגות ואגודות ציוניות לרוב; פעלו שם תנועות נוער שוקקות החל מ"החלוץ" ו"השומר הצעיר" וכלה ב"בית"ר". החלום על עלייה לארץ ישראל שילהב את דמיונם של בני הנוער, משמאל ומימין. שמעון עצמו נכרך אחרי דודתו איטקה, שהיתה פעילה ב"שומר הצעיר".41 הלהט הדתי שבער בו פג באותם ימים והוא הצטרף לתנועה, ואף הדריך את הילדים בני השכבה שמתחתיו. במחנות הקיץ עמד במסדר עם חבריו ושר בהתלהבות את המנון התנועה:

היה מוכן בן-מדבר

לתפילת יושר

דרך קשה עליך לעבור

אומץ לב יביא לקראת האושר.42

"בן המדבר" הקטן התנסה כבר אז במאבקים הפנימיים שפילגו את החברה היהודית; דודתו איטקה היתה מהמובילות ב"השומר הצעיר" ואילו דודו יוסף היה מראשי תנועת בית"ר המקומית. דווקא אותו דוד, שהיה חולה סרטן, היה אהוב במיוחד על שמעון וקנה את ליבו בנועם שקרן ממנו, במעשיות ובאגדות שידע לספר בכישרון רב. שמעון היה בא לעיתים קרובות לבקר אותו, היה יושב ליד ערסלו התלוי בין שני עצי דובדבנים בגן, מקשיב לו שעה ארוכה ורואה אותו הולך וכלה לעיניו. החיוורון שפשט על פניו של יוסף בימיו האחרונים גרם לשמעון "שלא לסלוח לעולם לדובדבנים, שצבעם האדום התקשר בדעתי עם הצבע שאזל, יום אחר יום, מלחייו של דודי."43

תחילה עלו לארץ שלוש מדודותיו של שמעון עם משפחותיהן. ובשנת 1932, כשהיה שמעון בן תשע, עלה אביו לארץ בגפו. הוא אומנם נודע כציוני מושבע. "הייתי ציוני מיום שעמדתי על דעתי", כתב. "בליבי פנימה ידעתי שעתידו של יהודי הוא בארץ. אבל העסקים המרובים בלעו אותי כולי, ואני שקעתי בהם למעלה ראש, את העלייה לארץ דחיתי משנה לשנה."44 לא הציונות, אלא מצבו הכלכלי של פרסקי הוא שגרם לו בסופו של דבר לצאת לארץ ישראל. הוא החליט לעלות, לאחר שהממשלה הפולנית הטילה עליו מיסים כבדים וגם התנכלה לעסקיו בגלל היותו יהודי. "אז הסקתי את המסקנות ועליתי לארץ."45

גצל-יצחק עלה לארץ ראשון, כדי להתבסס כלכלית. תוך כמה חודשים, הבטיח, יעלה גם את שאר בני משפחתו לארץ. החודשים הפכו לשלוש שנים, והמשפחה נאלצה להסתפק במכתבים ובתצלומים ששיגר גצל פרסקי מארץ ישראל. בתמונות נראה נאה ואלגנטי, לבוש בחליפה קיצית בהירה ובעניבה, ניצב על חוף תל-אביב ושולח מבט אל גלי הים. רק ב-193546 הגיעו אישורי העלייה המיוחלים.

היו אלה ימים סוערים בהיסטוריה העולמית - בגרמניה מת הנשיא הינדנבורג ובמקומו נבחר אדולף היטלר לנשיאות; היינריך הימלר מונה לראש מחנות הריכוז ברחבי גרמניה; בסין יצא מאו טסה-טונג ל"מסע הארוך" שלו שיביאו אל פסגות ההיסטוריה. אך כל מה ששמעון זכר ממאורעות העולם באותם ימים היתה הידיעה על... הופעתה של ילדה מדהימה בשם שירלי טמפל בסרט קולנוע.47

שמעון התרגש מאוד מצאתו לארץ. הוא ואחיו לבשו מכנסיים ארוכים וז'קטים מצמר, נעלו נעליים כבדות וחבשו כובעי מצחייה, "קסקט." המשפחה עלתה לרכבת בתחנת בוגדנוב, שבמעבה היער. כפי שהיה נהוג מזה שנים, יצאו כל תושבי העיירה בעגלות וכרכרות ללוות את המשפחה שיצאה לארץ ישראל. שמעון זכר את כל אותן פעמים בהן בא ללוות עולים לתחנת בוגדנוב, התבונן בקטר, "ענק פלדה היוצא מן היער ומעשן מקטרת גדולה"48 וחלם על הרגע שגם הוא יעלה על הרכבת.

הרגע הזה סוף סוף הגיע. על רציף התחנה עמד הנער מול סבו, ר' צבי מלצר. הסב מיקד את עיניו העמוקות בעיני נכדו והשמיע בקול רועד מהתרגשות את הציווי שלו לנער: "תמיד תישאר יהודי."49

אלה היו הדברים האחרונים ששמע מפי סבו. הסב, ועימו כל בני משפחות פרסקי ומלצר שנשארו בווישניבה, הושמדו על-ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. מראה פניו המזוקנים של הסב שנחקק בזכרונו של שמעון הפך ברבות הימים לסמל היהדות עבורו; כשהיה רואה רב בעל זקן, היה נזכר בסבו האהוב. לימים, כאשר יישא וייתן עם רבני ישראל על פטור לבחורי הישיבה משירות צבאי - ייראה את סבו נשקף אליו מפניהם של שניים-עשר הרבנים שבתוכם ישב.50

הרכבת הביאה את בני משפחת פרסקי לאיסטנבול שבתורכיה, ומשם הפליגו באונייה פולנית קטנה, "קושצ'יושקו".

ההפלגה בים היתה קצרה. לא עברו ימים, ומסיפון הספינה ניגלו לעיני הנער מסגדיה ורחובותיה הססגוניים של יפו; מרחוק ראה את ההמון, תרבושים אדומים, כאפיות לבנות. מהנמל העתיק הגיחו עשרות סירות וספינות, ובהן ערבים בתרבושים ומכנסי שרוול שהציעו לנוסעים את מרכולתם, החל מדבלים ותמרים וכלה בלימונדה ירוקה וצוננת בכדים מלאי שברי קרח. ובאחת מהסירות עמד גצל פרסקי, גאה ושזוף, שבא לקבל את בני משפחתו.

היה זה יום שמש ושמיים בהירים. ממזרח קמה הרוח ונשאה אל הנער שעמד על הסיפון קולות מוזרים, קריאות וצלילים בבליל שפות מהעולם החדש שבא בשעריו.