שמע – עיון מטאפיזי לאור המקורות

פרק ראשון משמעויות ״אחד״ במקרא

מטבע הדברים, עולה שאלת ההבנות האפשריות של המילים "אחד" או "אחת" במקרא. בשאלה זו כבר קיימים ניצנים לדרכים השונות לפרש את ״שמע ישראל״: מכל הבנה של ״אחד״ עולה פירוש אפשרי ל״ה‘ אחד״. השאלה אם אכן חבוי כאן פירוש מעניין או לא עשויה להיות מורכבת ושנויה במחלוקת. עם זאת, יש באפשרויות אלו להציע ארגון ראשוני של מרחב הפירושים ל״אחד״ בשמע ישראל.

להלן אציג מספר משמעויות למילה ״אחד״ במקרא. הכוונה היא לנסות להבין את ״אחד״ מן ההקשר שלו. ההקשר עצמו נתון לפרשנות, ולכן הדיון אינו מתמצה בהקשר. בנקודה זו הקונקורדנציה מסייעת, אך אינה מספיקה. אציין כי לא למדתי את הזיקות בין המשמעויות השונות. לשם כך נדרש מחקר לשוני שיטתי ומקיף יותר. לקראת הסוף הוספתי הערה קצרה הרלוונטית לענייננו והנוגעת לשימוש של ״אחד״ בשפת המשנה, שמקורו בפסוק שמע עצמו.

בחרתי לסקור את המובנים של ״אחד״ לפי סדר הופעת הביטוי בתנ״ך. עמדתי על מספר משמעויות של מופעי ״אחד״ בפסוק, ומהם התקדמתי לפסוק הבא המייצר משמעות חדשה. המופע הראשון של המילה ״אחד״ הוא בפסוק החמישי בספר בראשית:

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוׂר יוׂם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוׂם אֶחָד.

המובן הראשון העולה כאן על דעתי הוא להבין את ״אחד״ כמנייה של מספר הימים, כלומר יום אחד ולא שני ימים. אף שאין זו הפרשנות היחידה, וייתכנו גם הבנות סבירות ממנה, כדאי לשים לב לדרכים השונות לקרוא את הביטוי ״יום אחד״ בפרשנות זו. בדרך האחת אנו מונים ימים: שני ימים, שלושה ימים, וכן הלאה. המספר כאן צמוד לתכונה ״ימים״, והוא אנלוגי למקרים אחרים שבהם סופרים כבשים, חודשים וכד‘. לכאורה היינו אמורים לומר ״אחד יום״ בדומה ל״שני ימים״, אך מסיבה שאינה במוקד ענייננו כאן, כאשר מדובר ביום יחיד, מקובל להוסיף את ״אחד״ אחרי הדברים הנמנים. במילים אחרות, אין אנו אומרים ״אחד יום״ אלא ״יום אחד״.

המובן השני השקול לפרשנות זו הוא ש״אחד״ אינו מונה את הימים אלא מופיע כשם עצם.14 כמו בביטוי ״כבשים שניים״ שניתן לקרוא כשוויון, מספר הכבשים הוא שניים.15 לפי קריאה זו, ״יום אחד״ משמעו כאן הוא מספר הימים אחד. זו הבחנה ידועה בחקר ביטויים המופיעים בהם שמות מספרים. אף שהביטוי ״יש שני כבשים״ שקול לביטוי ״מספר הכבשים הוא שניים״ הרי שמדובר בשתי טענות שונות. הביטוי הראשון הוא טענה ישית, אנלוגית בצורתה לטענה ״יש נמרים״. ואילו הטענה השנייה, לפי אחד הפירושים לפחות, היא טענת זהות, ״מספר הכבשים = 2״, והיא אנלוגית בצורתה לטענה ״הדסה היא אסתר״.16

המובן השלישי רואה את ״אחד״ כמספר סוׂדֵר. ״אחד״ כאן הוא במשמעות של ראשון. מובן זה מתחזק על רקע כינויים של הימים הבאים: ״יום שני״, ״יום שלישי״ וכד‘. בהקשר זה נהוג לשאול מדוע נכתב ״יום אחד״ ולא ״יום ראשון״. תשובת רמב"ן היא שעדיין לא היה יום שני, ורק כאשר יש שניים אפשר להבחין בין ראשון לשני. לפי זה אחד״ אינו נרדף ל״ראשון״. עם זאת, יש הקשרים אחרים שברור בהם ש״אחד״ בעברית נושא את ״ראשון״ בין משמעויותיו, למשל בהמשך הפרשה (בראשית ב, י-יד):

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוׂת אֶת־הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוׂן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוׂב; שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוׂן הוּא הַסּוׂבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.

הביטוי ״האחד״ כאן הוא פשוט ״הראשון״, לפי הופעתם בהמשך של ״הנהר השני״ ו״הנהר השלישי". דרך רביעית להבנה של המילים ״וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוׂם אֶחָד״ היא ש״אחד״ הוא הצירוף של הערב והבוקר לדבר אחד. היום והלילה מתאחדים לשלם יחיד. משמעות זו ניתנת להסקה מהמשך הפרק (בראשית ב, כא-כה):

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת. עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוׂ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוׂ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוׂ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

זו משמעות חשובה כשלעצמה, והיא טעונה הבהרה. מהי הכוונה ב״וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״? הרי הם נשארים שניים גם אחרי שדבקו זה בזה. ניתן לחשוב על ההזדווגות עצמה כהפיכה לבשר אחד במובן של חיבור הגוף, אך נראה שהכוונה כאן כרוכה בעובדה שהאישה נוצרה מאחת מצלעותיו של האדם, כמו גם לכך שדבקות זו היא אחרי עזיבת האב והאם. פירוש המציע את עצמו הוא שהדבקות היא האהבה בין איש לאשתו. משמעות נוספת היא של ״אחד״ כתוצאה של חיבור והפיכה לשלם, למשל ביחזקאל (לז, טו-יט):

וַיְהִי דְבַר־יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. וְאַתָּה בֶן־אָדָם קַח־לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוׂב עָלָיו לְיוׂסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל־אֶחָד, לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוׂא־תַגִּיד לָנוּ מָה־אֵלֶּה לָּךְ. דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת־עֵץ יוׂסֵף אֲשֶׁר בְּיַד־אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוׂתָם עָלָיו אֶת־עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי.

ואותה רוח בהמשך הדברים (לז, כ-כב):

וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר־תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם. וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוׂיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ־שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוׂתָם אֶל־אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוׂי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה־ (יִהְיוּ־) עוׂד לִשְׁנֵי גוׂיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוׂד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוׂת עוׂד.

מן הפסוק הראשון שבו מופיע הביטוי ״אחד״ חילצנו מספר מובנים.17 המובנים אינם מוציאים זה את זה, וככל שמתגלים מובנים חדשים, אנו מוזמנים לקרוא אותם לתוך המובנים שקדמו להם. הלקח מכאן להבנה של ״אחד״ הוא כולל יותר: בכל פעם שמופיע ״אחד״ או ״אחת״ יש בדרך כלל משמעות שהיא פשט הדברים, אך המדרש מעשיר אותנו ומאפשר להבינה גם לאור יתר המשמעויות, אם אכן יש כאן אפשרות מעניינת מבחינה מדרשית.

הפסוק הבא שבו מוזכר הביטוי ״אחד״ הוא בראשית א, ט:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוׂם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה.

המים מכלל המקומות מצטרפים לאותו המקום. גם כאן יש דו־משמעות עדינה — האם ״אחד״ פירושו למקום אחד ולא לשני מקומות, או שפירושו שהמים כולם נקווים לאותו המקום? ההבדל בין שני המובנים אינו בתוכן, אלא בגוון, אם אפשר לומר זאת כך. המובן השני מדגיש את העובדה שהמים נקווים לאותו המקום, ולא רק שיש מקום אחד שבו כולם נמצאים. דוגמא נוספת:

וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים, אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוׂ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם: פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוׂת; וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוׂת (בראשית יא, א-ו).

המובן הראשון שעולה כאן ל״שפה אחת״ הוא שכולם דיברו אותה שפה. הנה דוגמא נוספת למשמעות זו:

וַיַּחַלְמוּ חֲלוׂם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוׂ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוׂן חֲלֹמוׂ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר (בראשית מ, ה).

ועוד דוגמא:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר־אֹכֶל. כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא־הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים (בראשית מב, י-יא).

בכל אלו הביטוי ״אחד״ מציין את מה שבאנגלית היינו קוראים ״the same״. למען האמת, אין למיטב ידיעתי בעברית המקראית דרך לומר ״אותו״ אלא על ידי הביטוי ״אחד״. והם אומרים לו בני אותו אב אנחנו.18

משמעות מעניינת נוספת של ״אחד״ אשר תמלא תפקיד מרכזי בפרק הבא נתונה בפסוקים הבאים המתארים את המשכן. ראשית נעמוד על ״אורך היריעה אחת״ ועל ״רחב היריעה האחת״. כאן ״אחת״ במשמעות של כל אחד ואחד. כמו ״each״ באנגלית. המופע בביטוי ״מדה אחת״ הוא במשמעות של אותה מידה, שעליה עמדנו לעיל. ואולם המופע האחרון של ״אחד״ הוא בעל משמעות חשובה במיוחד:

וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן: עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת עָשָׂה אֹתָם אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְאַרְבַּע אַמּוׂת רֹחַב הַיְרִיעָה הָאֶחָת: מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד; וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד. וַיַּעַשׂ לֻלָאֹת חֲמִשִּׁים עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצֹנָה בַּמַּחְבָּרֶת; וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה עַל־שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת, הַשֵּׁנִית וַיַּעַשׂ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים לְחַבֵּר אֶת־הָאֹהֶל לִהְיֹת אֶחָד (שמות לו, יד-יח).

קודם לכן אנחנו נתקלים בשימוש דומה:

וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים וְהֵבֵאתָ אֶת־הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת־הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד (שמות כו, יא).

חיבור האוהל נועד לעשותו לאחד. מה משמעות של אחד כאן: מחובר? הרמוני? שלם?

ותהיות אלו מתכתבות עם המופע האחרון של ״אחד״:

וַיַּעֲשׂוּ כָל־חֲכַם־לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת־הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת: שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוׂלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת: מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת. וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אֶחָת; וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל־אֶחָת וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת; כֵּן עָשָׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוׂנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית. חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל־אֶחָת וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת־הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד (שמות לו, ח-יג). 

מובן נוסף מתקבל מהפסוקים הבאים:

שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהוָה הַבִּיטוּ אֶל־צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל־מַקֶּבֶת בּוׂר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל־אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל־שָׂרָה תְּחוׂלֶלְכֶם: כִּי־אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. כִּי־נִחַם יְהוָה צִיּוׂן נִחַם כָּל־חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן־יְהוָה; שָׂשׂוׂן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוׂדָה וְקוׂל זִמְרָה (ישעיהו נא, א-ג). 

אברהם כאן נקרא ״אחד״ בפי ה‘. על פי ישעיהו במשמעות של יחיד, מיוחד. זו נמצאת גם בשיר השירים (ו, ט) ביחס למילה ״אחת״:

אַחַת הִיא יוׂנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוׂלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוׂת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוׂת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ.

כאן איננו מונים, איננו מדברים על חיבור או הדבקה, לא ראשון ולא במשמעות של ״אותו הדבר״. הביטוי ״אחד קראתיו״ יכול להיות במובן זה. ובכל זאת, אולי משמעותו שונה ואינה ממש ברורה עד תום. כדאי לזכור מאפיין זה של אי בהירות.

סיכום

בדברים לעיל השתדלתי לכלול את המשמעויות העיקריות של ״אחד״ המופיעות במקרא. נמנה אותן ואת משמעותן המדויקת, לא לפי סדר ההצגה בפרק:

1. אחד ולא שניים ולא שלושה וכד‘. מה שנהוג לכנות ״אחד המונה״.

2. ראשון או אחד הסודר.

3. חיבור לכלל דבר אחד: ״והיו לבשר אחד״.

4. אותו המקום, אותו הלילה, בני איש אחד נחנו — The same.

5. ״ארבע אמות יריעה אחת״, כל יריעה ויריעה.

6. מיוחד: ״אחת היא יונתי״, ״אחד קראתיו״.

7. ״אחד״ כשם עצם פרטי. כפי שהרחבתי לעיל, הביטוי ״כבשים שניים״ משמע מספר הכבשים זהה לשניים, בשונה מ״שניים״ בטענה ״יש שני כבשים״.

8. משמעות קרובה ואולי זהה למשמעות 3 רואה את ״אחד״ במשמעות של שלם. כאשר איש ואישה מחוברים הם במובן מסוים כבר לא שניים, אלא שלם. כך גם במקרה של ויהי המשכן אחד; ״אחד״ בתרגומו כ״whole״.

9.

כאמור, וכפי שנראה בפרקי החיבור, כדאי שכל ניסיון להבין את ״שמע״ ולחדש את מובנו יהיה בזיקה למובניו של ״אחד״ במקרא. לסיום אני מבקש להציע משמעות נוספת למילה ״אחד״ שאינה מופיעה במקרא, אלא במשנה מעניינת במיוחד (מסכת אבות ד, ח), שבה ״אחד״ עשוי להתפרש כשם עצם:

הוא היה אומר: אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה.

הביטוי ״אחד״ כאן אינו במשמעות של יחיד. ראו דוגמא נוספת:

״וַיֹּאמֶר ה‘ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ וגו'״ (בראשית ג, כג). כתיב (דניאל ח, יג) ״וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוׂשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוׂשׁ לַפַּלְמוׂנִי הַמְדַבֵּר וגו'״. ואשמע אחד, זה הקב״ה שנאמר (דברים ו, ד) ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה‘ אֱלֹהֵינוּ ה‘ אֶחָד״. קדוש, כי הכל אומרים לפניו קדוש (בראשית רבה, כא).

״אחד״ מספר דניאל נדמה ככינוי גוף, ואולם הפירוש הצמוד לו במדרש, המפנה גם לשמע ישראל, עשוי להתפרש גם כאחד ולא רק כיחיד. הביטוי ״אחד״ הוא במשמעות של שם עצם המורה על הקדוש ברוך הוא. עולה מכאן עובדה שעשויה להיות לה משמעות, לאור השימוש של ״אחד״ במקורות היהודים כשם האחד העליון, עוד לפני המפגש עם מחשבת פלוטינוס.

14 כוונתי לכך שהפסוק ״יש שני כבשים בחדר״ והפסוק ״מספר הכבשים בחדר הוא שניים״ גוררים זה את זה.

15 יש פסוקים שהדבר מפורש. ראו לדוגמא, במדבר כט, מג: וַיְהִי כָל־בְּכוׂר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם. 

16 זו תהיה טעות לחשוב שדיוקים דקדוקיים אלו אין בהם שום עניין תיאולוגי. כפי שעוד ארחיב במהלך החיבור, יש הבדל גדול בין הטענה ״ה‘ הוא אל יחיד״ לבין טענת הזהות ״ה‘ הוא האחד״, שבה ״אחד״ אומנם אינו מציין מספר אלא את ״אחד האמת״, והוא שם עצם המצוי בטענת זהות.

17 במדרש מובא פירוש ל״יום אחד״ במשמעות של יום מיוחד: ״יוׂם אֶחָד שנתן להם הקדוש ברוך הוא יום אחד ואיזה? זה יום הכיפורים״ (מדרש בראשית רבה ג, ח). משמעות זו של ״אחד״ מופיעה בהקשרים אחרים. ניתן גם להבין את הדברים כיום של האחד והיחיד, שהרי רק הוא היה בעולמו. כך אכן אני מבין את המדרש ״אמר רבי יודן שבו היה הקב״ה יחידי בעולמו שלא היה בעולמו אלא הוא״ (שם).

18 ידידי אליעזר זילבפרניג העיר כאן שלפעמים משתמשים ב״הוא״ במשמעות דומה: ״וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוׂשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוׂשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ״ (מגילת אסתר א, א). כלומר אותו אחשורוש המולך מהודו ועד כוש.