שמץ של מושג

נובמבר 2019

ביולי 1956 עוד לא הייתי בן ארבע, אך הזיכרון שיש לי מה-31 בחודש חד וברור, כאילו קרה אתמול: ישבתי "בחדר", כך כינינו את הדירות הקטנות בהן גרו הורינו, אצל פנינה ודוד קוגל, יורם היה לידי ודוד כיוון את המקלט הישן לתחנת קול ישראל, על מנת שנוכל להאזין למשחק ההיסטורי שנערך בין ברית המועצות לבין ישראל. כשסטלמך כבש גול לרשת של יאשין האגדי, כולנו פרצנו בשאגות יחד עם עשרות אלפי אוהדים באצטדיון רמת גן ועם מדינה שלמה, שעדיין לא חגגה עשור לקיומה.

קשה להסביר למי שלא גדל בקיבוץ בשנות החמישים את מהותה וטיבה של ילדותנו. אך אין לי ספק שבאופן כלשהו, למרות השנים שחלפו והמרחק הפיזי שנפער בינינו, אנחנו עדיין אותם ילדים; ילדים שהיו שותפים לשמחה שבניצחון הספורטיבי על ברית המועצות ולאין ספור חוויות, ריחות, צבעים וטעמים שנטמעו בנו, במשותף. אין לי ספק, שבאופן כלשהו אנחנו משפחה.

לצד העולם המשותף בו גדלנו יחד במעין כור היתוך ובניגוד לסטריאוטיפ הרווח, גדלנו באופן שונה זה מזה ולמשפחות שלנו הייתה השפעה דרמטית על עיצוב אישיותנו. אני גדלתי בתא משפחתי אוהב, יחד עם אחים ואחות. יורם גדל כבנם היחיד והמאומץ של פנינה ודוד. אני חושב שתמיד ידעתי את זה, למרות שאני לא זוכר ממתי בדיוק. מבחינתי, ויתכן שגם מבחינתם של רוב בני כיתתנו היה זה חסר משמעות. יורם היה חלק מאיתנו ואהבנו אותו בלי לשאול שאלות. אני לפחות לא שאלתי. יחד עם זאת, תמיד היה לי ברור שדוד ופנינה הם לא "ההורים האמיתיים" של יורם. אך לא תמיד שמתי לב לקושי שהיה כרוך בלגדול כילד שאינו יודע מי הם הוריו הביולוגיים.

זהו ספר שמלווה את מסעו של יורם לגיבוש זהותו. הספר חושף מחשבות והרהורים עמוקים ואינטימיים כשיורם לא חוסך ביקורת מעצמו, מהוריו המאמצים, מחברים איתם גדל או מהקיבוץ בו התבגר. במובן זה, ניתן להעריך שעבור חלק מהקוראים הוא יהיה קשה לקריאה, שהרי יורם מגיש את עצמו ואת הקרובים אליו ללא כחל וסרק. גם אני, שגדלתי לצדו, לא הייתי ער לקושי הרב בו היה נתון ושחמק ממני משך שנים רבות. עליי להודות שעד לפני מספר שנים, כשיורם ואני נפגשנו בסידני, לא הכרתי את הסיפור כולו ורק לאחר המפגש הבנתי שלעתים הסיפור מאיר אותנו, חבריו, ואת הקיבוץ בו גדל, באור שאינו חיובי, בלשון המעטה.

יתכן ומסעו של יורם הסתיים, אך נראה שהמעגל נסגר, אם בכלל, אך ורק כשהדברים הועלו על הכתב. בספר, מעיד יורם על עצמו כעל מי שאינו נתון בחיבוטי נפש, אלא כעל מי שמתמקד בהווה שלפניו ובמה שמתעתד לבוא. אני מרשה לעצמי להביע מידה של פקפוק. יתכן ומקור הדחף, שהניע לכתיבה ולתיאור הסיפור על פיתוליו, נמצא ברצונו של הכותב לסגור מעגל ולכרות הסכם שלום עם עברו; עם האנשים והחברים שליוו אותו לאורך חייו; וגם עם הקיבוץ בו גדל ואליו הוא שייך תמיד.

"האדם", אמר טשרניחובסקי, "אינו אלא תבנית נוף מולדתו", וכך גם יורם. למרות שאת מרבית שנותיו חי בצדו השני של העולם ובצלה של שפה אחרת, במובן מסוים, הוא לעולם יישאר הילד ששיחק כדורגל על מגרשי הדשא שליד בית עשרים בקיבוץ אפיקים. הוא לעולם יישאר הנער שעבד בפרדס, בכרם ובמטע הבננות; ואותו ילד ששמח יחד איתי ועם "קוגל", כשסטלמך כבש שער והשווה מול יאשין "אחת: אחת". כל שורה בספר מהדהדת את הזיכרונות האלה, גם אם הם בוקעים מאי שם, במלבורן, שבאוסטרליה.

כנותו, ישירותו ואומץ הלב שבספר הצליחו לרגש אותי עד דמעות. קראתי אותו בנשימה עצורה ובלי הפסקה. אני משוכנע שהסיפור ייגע באופן דומה גם במי שלא גדלו בעמק הירדן, בשנות החמישים של המאה הקודמת.

אבנר קול