I
יש רגעים שבהם אני חושבת שאראה אותה שוב. עשרים שנה אחרי אותו יום, כשכבר אין שום אפשרות שזה יקרה, אני עדיין הולכת ברחובות העיר וחושבת שהנה, מעבר לעיקול הקרוב; אם רק אלך מעט יותר מהר; אם אתעכב עוד רגע. זה לא קורה, כמובן.
השנים עוברות מהר. אני מדברת עליה מעט, נצמדת לעובדות היבשות: המקומות, התאריכים. אני לא פוגשת שום אדם שהכיר אותה, ולרגעים כל העניין נדמה כחלום ילדות, סיפור משעשע שטוויתי כדי להצליח להמשיך לחיות, למשות את עצמי מן הבור. בזמנים אחרים נראה שזהו הדבר היחיד שהתרחש אי־פעם; כאילו דבר לא קרה מאז אותו יום אחרון, וכבר עשרים שנה הוא נמשך, מתאמץ להגיע לסופו ולא מצליח.
הזיכרון לא גווע, אבל משנה לשנה הפרטים מתערבבים בראשי, התמונות הולכות ומיטשטשות. אני נעצרת יותר ויותר לשאול את עצמי אם באמת כך היה. אני מגלה שאני מהססת. האם באמת חיינו כך? האם זה אפשרי? האם הכבשה שהולי מצאה באמת פסעה אחרינו בשבילי העמק כל אותם חודשים, או שלמעשה מתה כעבור זמן קצר, וגופה הקטן ננטש בין שיחי הפטל? האם נשארתי בארץ הזרה שנים, או שבועות אחדים?
הרוב יישכח בסוף, אני יודעת. זה עדיין לא קרה אבל זה יקרה, ואני מכינה את עצמי לזה. שוב לא אזכור באיזו שעה היינו מתעוררות בחודשי החורף בחווה, מה הצמיחו השדות סביב הבקתה. שוב לא אדע אם יש משהו שהייתי יכולה לעשות אחרת.
כל זה ייעלם, ייספג באדמה, ודברים אחרים יעלו. סיפורים חדשים יגיעו לסופם. יום אחד אחשוב על כל זה ולא אדע להגיד דבר. אולי אזכור רק את זה: לזמן־מה הייתה הולי הדבר החשוב בחיי, כדרכן של חברות נעורים.
*
לפני שפגשתי אותה, לפני שהגעתי אל העמק שהוצף בקיץ ההוא אלפי גחליליות ירוקות, ישבתי בבית אימי שעל צלע ההר ושתקתי שבעה חודשים.
האבל נפרש על כל בני הבית, אבל רק אותי הוא הכריע. מיד בתום הלוויה משכתי מטה את תריסי החלון בחדרי ונכנסתי למיטה ושם נשארתי, נלחמת מלחמה גסה ומתמשכת שהשכיחה ממני הכול; ילדות, נעורים, עתיד.
אלו לילות ארוכים, צבועים בקולותיהם של בילי הולידיי, צ׳אט בייקר, נינה סימון; מוזיקת הג׳ז הרכה שלאורך השנים בקעה מחדרו של אבי, חלחלה משם בגמישות לחלומותיי. עכשיו היא מתנגנת בחדרי. אבל אותם שירים בדיוק נשמעים אחרת; הַקִּרבה מחְרִיפָה ומחדדת אותם, ומילות האהבה הפשוטות, הנאיביות, שמעולם לא התעכבתי עליהן, זוחלות עכשיו תחת עורי, מעלות בעיניי דמעות גם בשינה. ובכל זאת אני לא יכולה להניח להם, ובכל פעם שהתקליט מגיע לסופו אני מזנקת בבהלה להפוך אותו, להניע אותו תחת המחט שוב. כך הם מתנגנים שבועות ארוכים מבעד למחשבותיי המסתחררות, מבעד לבכי התנים שמתכנסים סביב ביתנו לחגוג את מולד הירח בכל לילה בחודש, מבעד לזיכרון שהולך ומתרחק.
אני שוכבת במיטה, סופרת את השעות החולפות, נרדמת עם קרני השמש הראשונות לקול צעדיה של אימי המתעוררת להזין את האח בעצים ולהכין סנדוויצ׳ים לאחי. קריאותיו מלאות החיים מתערבבות בחלומותיי ונדמות לי לתרועות מלחמה בשדה קרב, ומתוך ערפל השינה אני תוהה מי עומד לנצח. אחר כך הוא הולך לבית הספר, ואני נעלמת אל תוך חלומות אחרים בזמן שאימי מציירת בסלון. ימים ולילות מתערבבים זה בזה, אפלה רודפת אפלה בסחרור מהיר, ואני צופה בהם מעין הסערה, מפיקה סיפוק משונה מן המחשבה שאולי לא איחלץ לעולם.
*
נדמה היה שהחורף יימשך לעד, אבל אחרי זמן־מה, מהר מן הצפוי, האביב מתחיל להראות סימנים: על אדן החלון בוקעים שישה גוזלי יונה. אני יודעת שהקן שלהם שם, אף על פי שטרם ראיתי אותו; לאורך העונה הקרה, בזמן ששכבתי במיטה, שמעתי אותו נבנה. את משק הכנפיים הפעלתני, את רשרוש הזרדים; אחר כך ההמיה הרכה, המשועממת, של האם המצפה. ולבסוף: הציוצים הרעבים והנחושים של מה שנשמע כחצי תריסר גוזלים לפחות.
בהתחלה הפטפוט המחוצף, תאב החיים, רק מרגיז אותי. אבל כשהימים עוברים, בלי שאשים לב, אני מתחילה להתרגל לחברה. הגוזלים, יחד עם אימם ההומה, נהפכים למשהו בחיי; שותפים לאיזה דבר עצום וחמקמק שבעצמי אינני יודעת מה הוא: לא החברים שהייתי בוחרת, אבל אלו שאני צריכה. אני עוקבת אחרי צמיחתם, כפי שזו מתבשרת לי מגוֹן ציוצם המתבגר, ומיום ליום מתעורר גם בי איזה דבר, בועט ומצייץ, משתוקק להשאיר מאחור את העולם שגידל אותו, שהפך אותו למה שהוא היום.
אבל גם זה לא נמשך זמן רב: כחודש לאחר שהם מצטרפים לחיי משהו מתחיל להשתנות. הם מתחילים לטעום מן העולם שבחוץ, ושעות ארוכות יותר ויותר משתרר מכיוון החלון שקט. הם עדיין לא עוזבים את הקן, אך כבר תלויים בו פחות. ביקוריהם הולכים ומתמעטים, טיוליהם מתארכים. הקן הולך ונדמם, עד שבוקר אחד נשארת רק האנחה הכבדה, העייפה, של היונה האם שיושבת לנוח בו עוד רגע נוסף, ואני, המקשיבה לה ממקומי, תוהה איך להמשיך מכאן.
*
הפתק שהשארתי היה קצר, ענייני. ״יצאתי,״ כתבתי בו, ״לא בטוחה מתי אחזור. אל תדאגי.״
סידרתי את המיטה בפעם הראשונה זה שבעה חודשים, ואת הפתק הנחתי על הסדין המתוח. קיוויתי שכך אוכל לסמל לאימי משהו ממה שחשתי: אני עוזבת כדרך הטבע; זו לא טרגדיה נוספת.
אחר כך טיפסתי החוצה בעד החלון. לפני שחמקתי משם העפתי מבט אחרון ביונה האם, וזו החזירה לי מבט עצוב ומאשים והמתה ברוך. ״שקט,״ מלמלתי לעברה, ״מה את יודעת?״ לא הבטתי בה שוב, ואם המשיכה להסתכל בי באותן עיניים אינני יודעת.
השמש עמדה במרכז השמיים כשירדתי לבסוף בתחנת האוטובוס בעמק, עמק שהכרתי בעיקר כתמונת נוף כחלחלה בימים של ראות טובה. אבל באותם רגעים לא הוטרדתי מדבר, רק חשבתי: מוזר. כאן בעמק השמש זורחת. מוזר: אחרי מה שנדמה כחיים שלמים, בחצות היום בחודש אפריל, אני בחוץ.
ירדתי בתחנה והבטתי סביבי. מה אני שומעת? עצמתי עיניים. דבורים, חשבתי בהתחלה. להקת דבורים גדולה. אבל לא רק. ככל שהוספתי לעמוד שם כך התבהרו לי רחשי העמק: זמזום חוטי חשמל ומשק כנפיים, התמתחות צמרות עצים, המיית אביב של אלפי חרקים להוטים. נתתי לשטף הזר לאפוף אותי, נזכרת באנחות ההר הקרירות המוכרות לי כל כך, הלחשושים הטחובים שליוו את חודשיי האחרונים: דבר לא קורה בחוץ, דבר לא קורה בפנים.
כל כך התרכזתי ברחשי העמק שעבר זמן עד ששמתי לב לעיניה הצופות בי. נהייתי מודעת אליה רק כששמעתי גיחוך מאחוריי. הסתובבתי במהירות — נערה בת גילי, שיער פרוע, אדום כקליפת עצי הקטלב המאובקת תמיד, גופייה בהירה, מלוכלכת, עיניים מצומצמות.
״את נראית כאילו הרגע יצאת ממערה,״ היא גיחכה לעברי באנגלית ועיקמה את אפה. ״יצאת ממערה?״
״לא…״ מלמלתי בעצבנות, מגניבה מבט אל בגדיי, אבל היא כבר המשיכה הלאה.
״הארץ הזאת מלאה עכבישים,״ היא רטנה, פולה חרק שאפתן משרוול חולצתה ומביטה במורת רוח על העמק האביבי הרוחש חיים סביבנו. ״אם הייתי יודעת שהמדבר הזה יהיה מלא בכל כך הרבה עכבישים...״ היא לא השלימה את המשפט, ורק שילבה את ידיה בסרבנות.
הבטתי בה ארוכות, תוהה על הדמות המשונה.
״על מה את כל כך מסתכלת?״ היא שאלה לבסוף וגבותיה התרוממו ברוגז. ״זו פעם ראשונה שאת פוגשת בני אדם? נעים מאוד,״ היא הרימה כובע דמיוני מעל ראשה.
״סליחה…״ אמרתי.
״אל תתנצלי,״ היא נזפה בי וצל שעשוע עלה על פניה. ״על מה את מתנצלת? מותר לך לבהות. נגד זה עוד לא העבירו חוקים. תבהי עשר שעות ברצף מבחינתי. אבל אם את כל כך סקרנית את יכולה פשוט לשאול. את יודעת קצת לדבר, אני מניחה? את בכלל מדברת אנגלית?״
הסמקתי. דיברתי אנגלית — נזכרתי עכשיו בפראני, חברת ילדותי — ילדה זרה, בודדה וסרבנית שהגיעה למצפה הקטן מאמריקה; בתוך זמן קצר למדנו לדבר זו בשפתה של זו, וחודשים אחדים, עד שהוריה התחרטו ולקחו אותה בחזרה ללואיוויל, קנטקי, היינו בלתי נפרדות. רציתי לדעת דברים רבים, אבל שום שאלה לא נראתה נכונה.
״מאיפה את?״ שאלתי לבסוף את הנערה שמולי.
״אני?״ היא נשפה, ״אני מכאן. אני ממש מכאן, לידיעתך. מהמקום הזה…״ היא עיקמה את אפה והרימה את ידה בתנועה בטוחה לסמל את קו האופק. ״רק שיש אנשים ששכחו. יש אנשים שישכחו כל דבר, אם את שואלת אותי.״
״אבל מאיפה באת?״
היא תקעה בי מבט נרגז. ״מה זה משנה מאיפה באתי? באתי מאיפה שבאתי. מה את מחטטת?״
המבט שלי נפל על השקית לצידה.
״זו שקית מברעם,״ אמרתי, ולאחר רגע אזרתי אומץ והוספתי, ״באת מהקיבוץ.״
״מהקיבוץ?״ היא בעטה באבן קטנה וזו התגלגלה אל הכביש, ״ממש קיבוץ... חבורה של חתולות שבעות שמחכות למות, זה מה שנשאר שם. מקלידות את השם שלך…״ קולה התמלא טינה ולרגע נדמה ששכחה לגמרי את קיומי.
״לאן את הולכת?״
משיכת כתף, מבט קצר לעבר הכביש. ״אני לא הולכת לשום מקום.״
הצצתי באסופת החפצים שלידה: גיטרת מסע קטנה, תיק בד מתפקע, מטפחת מוכתמת.
״אני סתם יושבת כאן.״
״את לא הולכת לשום מקום?״
״תפסת את זה, יקירתי!״ חיוך עוקצני, קצר, עלה על פניה. ״אני באמת לא הולכת לשום מקום. רוצה לבוא?״
למרות הכול לא יכולתי אלא לומר: ״כן.״
היא בחנה אותי רגע, סוקרת את פניי בחומרה. בשנייה הבאה פרץ מתוכה צחוק מתגלגל, פרוע, שהרעיד את כל גופה וגרם לה להיראות כמעט ילדה. היא טלטלה את ראשה, ושערה האדום הזדקר וקרץ באור השמש.
״את מצחיקה,״ אמרה. ״את ילדה משונה.״
״גם את,״ הודיתי.
קמט דק עלה בין גבותיה.
״את מסתירה לי את הנוף,״ היא אמרה, ״זוזי. שבי.״ היא החוותה בראשה אל המקום שלצידה. ״את רעבה?״ שאלה כשהתיישבתי.
משהו בשאלה שלה העלה בראשי את בית הספר שעזבתי; עוד בימים הטובים, לפני שהכול הסתבך. חברותיי לכיתה, נערות נקיות וצחקניות, חולקות כריכים בהפסקת הצהריים, מביטות בי מקצה החצר במבט חשדני או לא מביטות בי כלל.
״לא?״ היא דחקה.
״כן,״ נאלצתי לבסוף להגיד.
״יש לך כסף?״
חרדה צוננת שטפה אותי פתאום. מה חשבתי לעצמי?
״תירגעי,״ היא אמרה, וקולה נשמע לפתע כמעט מפייס, ״גם לי אין כלום. למה שיהיה לנו? תשמעי רגע,״ היא הצביעה אל נקודה ירוקה באופק, ״אני רואה שם משהו. לדעתי עצי פרי. את רואה?״
אימצתי את עיניי אבל עדיין לא ראיתי כלום.
״כן,״ אמרתי כעבור רגע, ״אפרסקים אני חושבת.״
״כן. אז בואי.״
קמנו והתחלנו להתקדם אל עבר המטע שלה. בזמן שצעדנו היא פטפטה בנינוחות על נושאים שלכל היותר רק זיהיתי: סוסי ים והנקה גברית, גטסבי הגדול, החורף באמריקה; רק על עצמה, במיומנות של שדרן רדיו ותיק, לא סיפקה שום הסבר ממשי. מדי פעם הגניבה אליי מבט חשאי, כמו בודקת מה דעתי על היקף ידיעותיה. העמדתי פנים שאני לא רואה, אבל המחווה מצאה חן בעיניי. המשכנו ללכת שעה ארוכה, אבל האופק הירוק הלך והתרחק.
״אני צמאה,״ היא אמרה לבסוף. ״בואי נעצור מישהו ונבקש מים.״
היא הושיטה יד אל הכביש המנומנם.
״לבניאס?״ שאל הנהג הקשיש שעצר לנו אחרי זמן־מה, עיניו ממצמצות בשמש.
תרגמתי לה את דבריו, והיא אמרה מיד: ״כן. תגידי לו שכן.״ הייתי בטוחה שאין לה מושג איפה או מה זה הבניאס, אבל אישרתי שלשם פנינו מועדות.
״אז כנסו, אני יוריד אותכם ממש שם קרוב.״
*
״ידעתי שאתן בדרך לשמה. מלא טיפוסים שמה השנה,״ הוא עבר לאנגלית כשעלינו למכונית. ״יותר מבכל קיץ אחר שאני זוכר. לא זוכר דבר כזה, ואני כאן בעמק כבר ארבעים שנה.״ הוא הציץ בנו דרך המראה. ״ומשונים. לא הטיפוסים הרגילים, חיילים משוחררים שמחפשים קצת ירוק בעיניים או חבר׳ה מהחוג סיירות. לא. טיפוסים שלא ראיתן בחיים שלכן. זה עבודה של המלחמה, אני אומר לכן. האחיין שלי נשבע שהוא ראה שם יום אחד איש בן שבעים או שמונים שחי לו בין העצים כמו קוף. הוא בדיוק עבר שם כשהזקן היה עסוק בלחרבן בנחל.״ פניו הקמוטות הסמיקו פתאום במבוכה. ״אני לא שופט. בנות כמה אתן בכלל? באתן לסופ״ש בעמק או מה? אין לכן בית ספר ללכת אליו?״
״אנחנו בנות שמונה עשרה,״ שיקרה חברתי החדשה בשלווה, ״גמרנו עם הבית ספר. באנו לחגוג את יום ההולדת שלה —״ היא דחפה מרפק אל בין צלעותיי, מדגמנת חיבה.
״מזל טוב!״ רעם הנהג. ״גיל שמונה עשרה, יופי. תיהנו לכן יפה לפני הגיוס, אה? טוב, נראה שהגענו.״ הוא עצר לצד הכביש והצביע על דרך עפר שנמשכה משם, מתפתלת לצד סבך דולבים ושיחי פטל מצידה האחד ושדות קוצים צהובים מצידה האחר.
״תמשיכו דרך שם, איפה שתראו יותר ירוק לשם תלכו, תמצאו את הנחל בלי שום בעיה.״
יצאנו מהאוטו, הודינו לו ופנינו אל השביל.
״רגע!״ הוא קרא כעבור רגע, ״מה זה. אין לכן בכלל ציוד.״ הוא סקר בחשדנות את מעט החפצים שלנו.
״אה כן,״ היא שיקרה שוב, בזריזות וללא סיבה. ״שכחנו את השקי שינה והכול בבית. לא נורא, נסתדר.״ היא התחילה ללכת.
״חכו שנייה.״ הוא יצא מהמכונית והתחיל לפשפש בתא המטען, עד שהוציא משם שק שינה גדול. ״זה היה שלי ושל אשתי, זה זוגי. אנחנו כבר לא נטייל, אני והיא,״ הוא תקע בנו מבט כעוס ומאופק, כאילו בבדיקה מהירה של האשמים בעובדות חייו נמצאנו אנחנו החשודות העיקריות. ברגע הבא הבעתו התרככה. ״תיקחו את זה,״ הוא אמר בקצרה, ״זה מתנת יום הולדת.״
הודינו לו ולקחנו את שק השינה, והוא נכנס למכונית והתרחק בטרטור מנוע.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.