שמשהו יקרה

כדי לתאר את יופיו של הרב יואל, צריך להבין עד כמה מכוערים שאר בני האדם שבעולם הזה, עד כמה עלובים ושמוטים ותשושים ויצריים וצפויים הם, וחשוב לרדת לרזולוציות בהקשר הזה, לציין את הכתמים הצהבהבים שבשיניים, את השערות הדקיקות שבוקעות מהנחיריים, את הריח החמוץ שבין אצבעות הרגליים אחרי יום עבודה, את הטעם המר שבריריות הלוע בבוקר, את עיגולי השעווה הדביקים שבאוזניים, את אגלי הזיעה המלוחים, וגם את תחלואי הנפש כמובן, את הקמצנות והתאווה והחוצפה והקנאה והרכלנות והשחצנות והרעב והעייפות ששורצים בהם, בכל שאר בני האדם שאינם הרב יואל, שהיה מלא בהוד ובהדר ובחן ובחסד ובתורה, תורת אמת, ברה, לבנה, זכה ומאירת עיניים.

חֶמי יושב בשיעור של הרב יואל ועיניו בורקות בנאמנות. הרב יואל מדבר על ההקבלה המופלאה בין סיפור גילוי הערווה מסוף ימי המבול לבין סיפור לוט ובנותיו אחרי חורבן סדום, וחמי מקשיב היטב, וכדי להקשיב היטב צריך להסתכל על השפתיים של מי שמדבר, והשפתיים הדקות של הרב יואל זזו במהירות, והזקן הבהיר שלו שהקיף אותן היה מסודר ונקי, ומתחת לזקן שלו הייתה חולצה לבנה עם פסים ורודים, ללא רבב, והחולצה הייתה בתוך מכנסי שבת, למרות שיום חול, ומתחת למכנסיים היו נעלי עור שחורות ונקיות, ומתחת להן הייתה רצפה מלוכלכת של בית מדרש, ומתחתיה הייתה אדמה חומה ולחה, ומתחתיה, עמוק עמוק למטה, רחשה לבה חמה ובוערת ואדומה ותאוותנית שיכולה להפוך נשמות משתוקקות ליציקות של פחם.

ולפעמים, כשאני קורא ידיעה בוויינט על בר רפאלי, אני מרגיש שהכול לחינם, שהכול סתם, סתם ממש, הנה, עובדה, גם אחרי כל המאמץ הנואש שלי לכתוב דבר מה שיש בו ממש ולהשאיר פיסה קטנה של אמנות נקייה ומדויקת בעולם הזה, בסופו של דבר בר רפאלי מנצחת, עם מאה חמישים ושישה אלף לייקים, ואלפיים מאה ותשעים שיתופים, לתמונה אחת שלה בכותל המערבי, וכל זה בגלל שהיא יפה, בגלל שיש לה גוף יפה, ופנים יפות, ועיניים יפות. ואני לא יפה, ואין לי גוף יפה, ואין לי פנים יפות, ואין לי עיניים יפות. אני לא יפה, ואין לי סיכוי.

אבל לרב יואל יש סיכוי. יש לו סיכוי כי הוא יפה ומסותת וחצוב, כמו דמות מקומיקס של מארוול, והעיניים שלו ירוקות ונוקבות, והזקן שלו דק ומוקפד, והצוואר שלו רך וחלק ובריא וגמיש ולא מזיע, וכולם, כל התלמידים ממש, ישבו מולו אז, בבית המדרש, מולו ומול היופי שלו, והקשיבו לו, ולמה שהיה לו לומר, וכל מה שהוא אמר היה ענייני וחם וספציפי ולא סינתטי, ההפך הגמור מהתמונה של בר רפאלי בכותל, עם הלק השחור והשביס החום והעיניים העצומות, וגם חמי ישב שם, עם כל שאר התלמידים, והקשיב לו, כאמור, אבל בניגוד לחבריו, הוא ישב שם על אמת, הוא ישב שם בכל קיומו.

בסוף השיעור ניגש חמי לרב יואל, שהתארגן בבית המדרש, בלע את הרוק ואמר, סליחה, הרב יואל, והרב נעצר והתבונן בו, במבט מוזר ורך, ואמר, כן חמי, וחמי המשיך ואמר, הרב אני חושב שברעיון שהצגת בשיעור הבאת ביקורת על נח, אהההה, ביקורת שהיא לא ממש נכונה, לדעתי, אההה, או אולי לא מדויקת, כי, כלומר, כי אולי המעשה של נח היה דווקא לטובת ההמשכיות, כלומר, והרב יואל היסה את חמי בחיוך נבוך ומתנצל ואמר לו, חמי, חמי יקירי, היית צריך להעלות את זה בשיעור, אני מצטער, אני חייב ללכת לאסוף את הבנות שלי מהגן עכשיו, וחמי שלא העז לומר לו כלום בשיעור, מן הסתם, רק הנהן וחייך ואמר, אה אוקיי, אוקיי, סליחה, הרב, לא משנה, אני אבוא בפעם אחרת, והרב יואל חייך גם והניח לו יד אוהבת על הכתף ואמר, אבל תכתוב בבקשה את הרעיון שלך, תכתוב אותו איפשהו, שלא תשכח, ומחר תבוא אלי בַּסדר בוקר ונדבר על זה, טוב, וחמי הנהן ואמר, תודה הרב, תודה רבה, והרב חייך ואמר, תודה לך חביבי, אני שמח שלפחות מישהו הקשיב לי בשיעור, וחמי חייך גם, והלחיים שלו התחממו נורא, והרב יואל הוריד את היד מהחולצה של חמי ויצא מבית המדרש כמו סוס אציל, וחמי הביט בצעדים היפים של האיש הגבוה והטוב שנגע בו, ומשהו בו נכמר וניצת ומיד נסוג.

בשלוש וחצי בערך, אחרי תפילת מנחה, מיכה שנלר, החברותא של חמי בסדר בקיאות, ניגש אליו, למקום שלו בבית המדרש, עם מסכת בבא מציעא בידו. חמי זז קצת בכיסא כדי לפנות לו מקום, אבל מיכה לא התיישב, הוא הניח את הגמרא על השולחן ואמר, אתה רוצה קפה אחי, אני מכין לי, וחמי חייך וסימן לו עם הראש שלא. לא בא לו. לא תודה.

ואחרי כמה דקות מיכה חזר מהפינת קפה עם שתי כוסות שחורות ומנומשות ביד אחת, ועם מלא ביסקוויטים ביד השנייה, ואמר, הכנתי לך גם, מורדוך חילק ביסקוויטים אז הנחתי שאתה גם רוצה, וחמי חייך ולקח ממנו את הכוס עם הקפה, שהיה, כמו הרבה דברים אחרים בעולם הזה, מתוק מדי וחלש מדי.

אחר כך הם פתחו את הגמרות במקום שבו הם עצרו בחברותא של אתמול, דף פ״ד, עמוד א׳, למטה, אבל במקום ללמוד הם שתו את הקפה והתקשקשו קצת, כמו שתמיד. חמי אמר, תגיד, מה אתה אומר על הרב יואל, ומיכה אמר, מה פירוש מה אני אומר על הרב יואל, וחמי אמר, לא יודע, מה אתה חושב עליו כאילו, ומיכה חשב קצת ואז אמר, לא יודע, הוא חכם, חכם ממש, זה בטוח, אבל הוא כאילו יותר של שיעור א׳ כזה, וחמי הנהן ושתק, ומיכה אמר, אתה מבין, הוא כאילו גבוה כזה, ושחצן, ודרמטי, עושה כאלה תנועות עם הידיים, לא יודע, הוא בא להרשים, אתה מבין, וחמי שתק וכמעט גמגם משהו אבל בסוף לא, ומיכה אמר, לא יודע, אני מחבב אותו, אבל לא קונה את הלוקש שלו, את ההצגה שהוא עושה כאילו, אתה מבין, וחמי שהנהן לא הבין כלום, כי מה לוקש, איזה לוקש, הכול אמת, הכול אמת ויציב, הכול אמת ואמונה, הכול אמת, כי אתה הוא יוצרם, ואתה יודע יצרם, כי הם בשר ודם.

מיכה לעס את הביסקוויט כמו חזיר מטונף ומוזנח, טבל אותו בקפה, כופף את הראש כדי שהוא לא יישמט לו, ואז גרגר וחרחר את המחית החומה עמוק בחך שלו, ובלע אותה, בתאוותנות מלוכלכת ותפלה, וחמי שהביט בו, בו ובכיעור שלו, האנושי, האינסופי כמעט, שהצליח לראות ביופי ובזוהר של הרב יואל לוקש, ממש התאפק שלא להתנפל עליו בצווחות ולדחוף לו עט פיילוט אפס שבע לתוך האישונים עד שהוא יצרח, יתעוור ויתמלא בדם ובריריות צהובות. מיכה חיפש את המקום הנכון בגמרא ואמר, יאללה, נלמד, וחמי, שהיה סמוק מזעם ומגועל ומקנאה ומשנאה ומתאווה, הביט בתולעת האדישה והאטומה שלומדת איתו, שלא יודעת כלום על יופי, או על חדווה, או על אמת, או על נקיות, ואז הניח את האצבע על הגמרא וקרא בלחש, ליסטים בליסטיותו יודע.

בלילה הוא דיבר עם שלומית קרמיניאן בטלפון, ושלומית לחששה כי החברות שלה בחדר ישנו, וחמי לחשש גם, בלי להרגיש, למרות שהוא ישב בחוץ, ליד החדרים, איפה שכולם דיברו בקול רם, ושלומית אמרה לו שאח שלה שלח לה בפייסבוק לינק לאיזה אתר כזה ירוק של חיילים, עם כל מיני טיפים לגיבושים, כדי שהיא תעביר לו, והיא עברה על זה, בקטנה, ובאמת כדאי לו לקרוא, כי יש לו עוד שבועיים יום סיירות, וכדאי שהוא יבוא מוכן, וחמי, שפחד מהצה״ל העמום הזה מאוד, אמר לה תודה, וציין שאולי הוא בכלל רוצה להיות בגדודים, בקטע אידיאולוגי כזה, ושלומית צחקקה בשקט ואמרה, כן בטח, אתה סתם מפחד מהגיבושים, וחמי שצחק אמר, מה פתאום, מה פתאום מפחד, ונעלב, כי היא צדקה.

בסוף הם לחששו אהבה, אבל בלי לומר את השם המפורש, וניתקו את השיחה, וחמי, שכבר מזמן הרגיש בלב שזה לא זה, שזה לא כלום, כלומר, ידע שאם הוא לא יעצור את הסיפור הזה בקרוב, הוא יכול להתכרסם ולהחמיץ איתה את כל החיים, כמו שקרה לאח שלו אסף, שהתחתן עם הילה נחמני הממורמרת משעלבים, ועכשיו יש להם שני ילדים, ועוד אחת בדרך, הם גרים בשערי תקווה, ליד אלקנה, אסף עובד בביטחון של היישוב, והילה מעצבת גרפית בשקל.

אחר כך הוא נכנס למקלחת, שהייתה מלאה בשערות של בני ישיבה אחרים, עשירים ממנו, שהביאו לישיבה את השמפואים היקרים שלהם, הרבל אסנס, או פנטן פרו וי, או שמפו דאב לשיער יבש או צבוע, אבל חמי לא שלח ידו אל השמפו שלהם, ממש לא, הוא השתמש אך ורק בשמפו פינוק כחול הבינוני שלו, כדי לא לחטוא בגזל, חלילה. אחר כך הוא צחצח שיניים, ושטף את הלוע עם המי פה ליסטרין שלו, ובסוף הוא נכנס למיטה, התפשפש קצת בפייסבוק ונרדם, ככה, עם האייפון ביד.