שמש באפלה

אני מתעורר שטוף זיעה ומביט בשעון. השעה שתיים בלילה.

שוב חלמתי את אותו חלום, את אותו זיכרון שחוזר ומבקר אותי בלילות ולא נותן לי מנוח.

מוחי מאותת לי שאסור לי לשכוח. עשר שנים עברו מאז ולא היה לילה אחד שבו ישנתי כמו שצריך. אני עדיין מרגיש כאילו זה קרה אתמול. אני נזכר בילד בן התשע שהייתי, הילד שאיבד את אימו ואת אחיו התאום, והלב שלי נשרף.

דמי מבעבע בעורקיי כשהכעס משתלט עליי. שקרן מי שאמר שהזמן מרפא את הכול. את הכאב הזה כל הזמן שבעולם לא יוכל לרפא.

אני קם מהמיטה וצועד אל עבר חדר האמבטיה, פותח את המים במקלחת, פושט את בגדיי בערמה על רצפת השיש הבוהקת, נכנס אל מתחת לזרם המים ומשעין את ראשי על הקיר בעיניים עצומות.

הזיכרון עדיין חי וצורב, מסרב להרפות. אני נזכר בהלוויה ובמבטו של אבא. אני נזכר איך עצרתי את הדמעות וחובט בקיר בזעם. מייקל, אחי התאום, היה החבר הכי טוב שלי. אבא מעולם לא חזר לעצמו. אחותי לא זכתה להכיר כראוי את אימנו או את אחינו.

עשר שנים עברו בהינד עפעף. במשך השנים סירבתי לדבר על מה שקרה, גם לא עם אבא. האשמתי אותו באובדן שחוויתי. הרגשתי שהצדק מעולם לא נעשה, אפילו שאבא טען שהאשמים נתפסו ונענשו, והדבר מילא את ליבי בשנאה ובאפלה.

אני יוצא מהמקלחת, מתנגב ועוטף את מותניי במגבת ואז מתייצב מול המראה, מוחה את האדים ממנה ומביט בגבר הצעיר שמשתקף בה. שערי השחור ארך מעט לאחרונה. אני מסרק אותו לאחור באצבעותיי. זיפים מעטרים את פניי. אני כבר לא הילד שהייתי פעם. גבהתי, כתפיי וחזי התרחבו וזרועותיי השריריות מקועקעות, אך עיניי, שאימי תמיד אמרה שהן מיוחדות בצבען הכחול שנוטה לאפור, נראות לי היום ריקות ואפלות, כאילו האור שהיה בהן כבה מזמן. הילד שהייתי מת מזמן ואיתו נמחה כל זכר לחלק שהזכיר אותה, לאור שלה.

אני נכנס לחדר הארונות ומוציא חליפה שחורה, חולצה מכופתרת שחורה ונעליים שחורות. זה הצבע היחיד שלבשתי מאז.

אני צועד לעבר החלון ומביט בניו יורק מלמעלה, העיר שלעולם לא נחה, גם לא בלילה. קצת כמוני.

אני בן תשע־עשרה היום, אבל אין לזה משמעות. הפסקתי לחגוג את יום הולדתי ביום שבו איבדתי אותה ואת מייקל.

היום אתפוס את מקומי לצידו של אבא, דון אלסיו רוסו, ראש משפחת הפשע של קוזה נוסטרה בניו יורק, בתור סגנו ויד ימינו.

לא שכחתי ולא אשכח, אבל בעולם שלנו אהבה היא חולשה שאני לא יכול להרשות לעצמי. אני חייב להרפות.

אני חוגר את חגורת הנשק על כתפיי ולובש את הז'קט, ואז צועד לעבר דלת הבית, משאיר מאחור את הזיכרונות, מנתק כל רגש שעדיין נותר בי ובזמן שאני טורק מאחוריי את הדלת, אני נותן לאפלה למלא את ליבי.

אני יוצא מחניית הבניין בדרכי אל ביתו של אבי. השמש בקושי הספיקה לעלות והכבישים פנויים יחסית. אני לוחץ על דוושת הגז ופונה בחדות לכיוון הכביש המהיר. כיורשו של אבי, ההכרזה הרשמית על אודות המינוי שלי כיד ימינו, אבן דרך חשובה בדרכי למינוי כדון הבא, תתקיים באחוזת רוסו השוכנת באחת משכונות היוקרה בלונג איילנד, במרחק של כמעט שעתיים נסיעה מביתי.

כשאני נכנס בשערי האחוזה השעה מוקדמת, ולמרות זאת האחוזה הומה אדם. במקום הזה איש לא באמת ישן. אני יוצא מהרכב וסוקר את החיילים שמפטרלים לאורך המדשאות. כשהם חולפים על פניי, הם מנידים בראשיהם בכבוד.

נביחות מקדמות את פניי כשזאוס וארס, הכלבים שגידלתי מאז היו גורים, רצים לעברי ונעצרים לרגליי. אני רוכן כדי ללטף את ראשיהם. ״כלבים טובים,״ אני אומר ואז מזדקף ופוסע לעבר דלתות האחוזה. יש לי קצת זמן עד שהטקס יחל ואני פונה למטבח, הודף את הדלת ונכנס.

אני לא מופתע לגלות שאבא כבר ער ויושב ליד האי עם דודי, לוציאנו. הם קוטעים את שיחתם השקטה כשאני נכנס.

"דנטה, הקדמת," אבא אומר. אני לוחץ את ידו ואז עובר ללחוץ את ידו של לוציאנו.

"קמתי מוקדם. הכול מוכן לקראת הטקס?" אני שואל, עוקף את האי ומתיישב מולם.

"הכול מוכן." אבי מביט בשעונו. "הדונים יתחילו להגיע בקרוב."

אני מהנהן. לוציאנו מניח את כוסו. "אלסיו, כדאי שנצא לקדם את פני האורחים שיגיעו."

אבי מהנהן. "אדריאנה ערה בחדרה, אם אתה רוצה לומר לה שלום." הוא קם ממקומו וצועד לעבר היציאה עם לוציאנו.

אני יוצא מהמטבח וחוצה את המבואה לכיוון המדרגות. אבא מכיר אותי היטב, הוא יודע שכל פעם שאני מגיע לאחוזה, אני מקפיד לבלות מעט זמן במחיצתה של אדריאנה.

אני עולה במדרגות ולא טורח לדפוק על הדלת לפני כשאני נכנס. "אדרי?" עיניי נחות על דמותה הקטנה שיושבת על המיטה. היא מרימה את מבטה מהנייד שבידה ופניה מתמלאות אור.

"דנטה!" היא קוראת וממהרת לעברי. אני עוטף אותה בזרועותיי ונושק לשערה החלק. "התגעגעתי אליך," היא אומרת בחיוך לאחר שאני משחרר אותה מחיבוקי.

"ואני אלייך, קטנטונת." אני מבוגר ממנה בשמונה שנים. היא חגגה לא מזמן את יום הולדתה האחד־עשר. בגילה הצעיר היא כבר גבוהה ומפותחת יותר מבנות גילה, אך כשאני מביט בה, אני רואה את התינוקת שעזרתי לגדל מאז מותה של אימנו.

"אני כבר לא כזאת קטנה," היא מוחה.

"בשבילי תמיד תהיי קטנה." אני מלווה אותה בחזרה למיטה ומתיישב לצידה. היא מסתכלת עליי בעיניה, שצבען זהה לשלי.

"אתה לחוץ?"

שפתיי מתעקלות לחיוך. רק אדריאנה יכולה לשאול אותי שאלה כזאת. "לא."

"באמת?"

"באמת."

"אני אולי ילדה, אבל אני לא עיוורת. אני יודעת שהיום הזה חשוב עבורך," היא מציינת.

"נכון, אבל זה לא אומר שאני לחוץ. אני מתכונן אליו כבר זמן רב."

"אם אתה אומר," היא ממלמלת.

"ספרי לי, איך הולך בלימודים?" אני שואל. אני יודע עד כמה חשוב לה להרגיש כמו כל הילדים האחרים בני גילה. לא פעם היא התקשתה להכיר חברות חדשות בגלל אורח החיים שאנחנו מנהלים. בשעה הבאה אני מקשיב לאחותי מספרת לי על בית הספר, על המורים ועל שתי החברות החדשות שלה. היא מדברת בהתלהבות ואני מתקשה שלא לחייך לנוכח ההתרגשות והשמחה שבקולה.

"אני שמח בשבילך, אדרי." מבט בשעוני מבהיר לי שאני חייב לרדת למטה כי הטקס עומד להתחיל. "אני חייב לזוז." פניה נופלות מעט. "אחזור לבקר," אני מבטיח ונושק לראשה בעדינות. היא מהנהנת.

אני מתרומם על רגליי ופוסע לעבר הדלת. היא קוראת אחריי, "בהצלחה!"

"תודה." אני יוצא מהחדר, הולך לאורך המסדרון הרחב ויורד במדרגות שמובילות אל המבואה. אני פונה אל עבר חדר הישיבות, נעמד מול הדלת ונושם עמוק.

קולות רמים בוקעים מבעד לדלת ואני יודע שכולם כבר בפנים, ממתינים לי. אני עוטה על פניי הבעה אטומה, פותח את הדלת ונכנס. שקט שורר בחדר כשאני מתקדם ותופס את מקומי לימינו של אבי. לוציאנו יושב לשמאלו. בחדר נוכחים כל ראשי המשפחות הגדולות, הדונים משיקגו, מלאס וגאס, מלוס אנג'לס, מפילדלפיה ומניו ג'רזי.

"התכנסנו כאן היום כדי למנות באופן רשמי את בני, דנטה, ליד ימיני וממשיך דרכי. אני מאמין שהוא מוכן לתפקיד והוכיח את עצמו מעל ומעבר." קולו של אבי מתנשא מעל הדממה. אני מעביר את מבטי בין הנוכחים, כולם מהנהנים.

״עמדת בהצלחה יתרה בכל המבחנים שהעברתי אותך, הוכחת שאתה מוכן. מהיום תהיה יד ימיני ואלמד אותך כל מה שעליך לדעת כדי שיום אחד תתפוס את מקומי כבוס של כל הבוסים בקוזה נוסטרה. האם אתה מקבל על עצמך את התפקיד?״ שואל אבי.

"אני מקבל על עצמי את התפקיד," אני עונה ללא היסוס.

"האם אתה נשבע שעד יום מותך חייך יוקדשו לקוזה נוסטרה, גוף ונפש כאחד?"

"אני נשבע," אני אומר בביטחון.

"קום, בני. יד ימיני."

אני נעמד על רגליי. אבי מגיש לי את ידו ואני מרכין את ראשי ונושק לה בכבוד.

"ברוך בואך לקוזה נוסטרה," אומרים הדונים סביבי בזה אחר זה. אני מהנהן לעברם לאות תודה. אבי נעמד, שולף מכיסו קופסת קטיפה שחורה ומגיש לי אותה.

״תודה, אבא,״ אני אומר בשקט כשאני נוטל מידיו את הקופסה ופותח אותה, כבר יודע מה אמצא בתוכה. חיוך שבע רצון חולף על פניי כשאני מוציא את טבעת הזהב ועונד אותה על אצבעי. הטבעת הזאת עוברת בירושה מאב לבן במשפחתי במשך דורות והיא טומנת בחובה הבטחה לעתיד. היא מסמלת באופן רשמי את היותי יורשו של אבי, ממשיך דרכו, הדון הבא.