שמש בכיסים

20 שנה התכוננתי לרגע הזה, ובתוך 20 יום רוב הספר נכתב.

בתהליך כתיבת הספר קראתי שוב ושוב את כל היומנים שכתבתי מ־1997, כאשר עֹמר אל־קבץ ואני הפכנו לזוג (וגם נפרדנו, ואז חזרנו להיות בקשר...), ועד היום. בחרתי קטעים המתייחסים לתהליך ההתמודדות שלי בעקבות נפילתו של עֹמר ב־28.2.99 בפעילות מבצעית בלבנון, בהיותו בן 22. במהלך השנתיים האחרונות לחייו היינו בקשר.

משפחת אל־קבץ, אבי וחיה, הוריו של עֹמר, ואני ממשיכים להיות בקשר קרוב עד היום. חיה היא דמות משמעותית עבורי, וככל שעברו השנים מצאתי את עצמי מתייעצת איתה בצמתים הרי גורל בחיי. בכל פעם מחדש שמחתי על שבחרתי להתקשר אליה, לשתף אותה, ודבריה המשיכו ללוות אותי בשבילים שבחרתי לצעוד בהם. האמון של חיה ואבי בי מרגש אותי, ובלעדיו לא הייתי מגיעה לכתיבת ספר זה.

החלק הראשון של הספר מספר את סיפור ההיכרות שלי ושל עֹמר, ומתאר את רגשות העצב והכאב החזקים בשנה הראשונה לאחר שנהרג - 1999 (ועל כך אכתוב בפרק 1), שחלקם המשיכו ללוות אותי גם בטיולים בארץ ובחו"ל (ועל כך אספר בפרק 2).

פרק 3 מתחיל ב־2002, אז התקבלתי ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ועברתי לגור בבאר שבע. כעבור שנתיים הכרתי את צביקה, בן זוגי. ב־2007 התחתנו, ונולדו לנו שלושה בנים ודוקטורט, ובמקביל בנינו את ביתנו הפיזי והרגשי בקיבוץ שובל. רק בשלב הזה, כנראה, יכולתי להרשות לעצמי להתחיל להתבונן פנימה, ולהכיר בגודל ובעומק החוויה הרגשית שחוויתי. להבין אט־אט, צעד אחר צעד, ולבסוף בטלטלה מורכבת – מה עבר עלי. כך זכיתי לעבור תהליך גילוי, טיפול והחלמה, שעליו אספר בפרק 4.

בחלקו השני של הספר ישנו ניתוח של תהליך ההתמודדות שלי מנקודת מבט מקצועית, שנבנתה במהלך כ־17 שנים החל בלימודי התואר הראשון, שנים שבהן המשכתי ללמוד, ללמד, לטפל, להדריך, להתבונן ולחקור.

הרצון לפרוץ את הגבולות האישיים, החברתיים והמקצועיים מקנן ומתקיים בי מזה חודשים רבים. השאלה המטרידה ואפילו החותכת בבשר: האם אני מספיק טובה במה שאני עושה? טוב, אז יש לי מה לתת לעולם וכל הכבוד לי על כל מה שעשיתי ושהגעתי עד הלום, אבל... האם הסיפור שלי יכול לפרוץ את גבולות הסיפור האישי ולתרום להתמודדות של אנשים אחרים?

לאחר התלבטויות וחיבוטים רבים הגעתי למסקנה שכן. פשוט ככה. לכמה אנשים? זו שאלה שרק הזמן ייתן עליה את התשובה, הזמן והרצון של מי שיקרא להמשיך להעביר הלאה לבני משפחה, לחברים, לסטודנטים ולקולגות. הינה אני כאן לפניכם, אוחזת מבחירה בחבל התקווה, יוצאת אל האור.

אולי יהיו רגעים שכקוראים לא תבינו בדיוק איפה אתם ואיפה אני, ובכל זאת, אני מקווה שיצר הסקרנות בתוספת אמונה ותקווה, יובילו אתכם להמשיך לקרוא. לכל היותר תמיד תוכלו לכתוב או להתקשר אלי בסוף הקריאה, מבטיחה לענות, באמפתיה רבה.